בעולם הריקוד, המחול והזמר העברי, יש למושיקו הלוי מקום מוערך של כבוד. כרקדן, יוצר ומלחין, מושיקו נחשב לאחד אמני הריקוד המשפיעים בסצינת ריקודי העם והמחול האמנותי, פורץ דרך וסלל את הדרך לבאים אחריו. הוא יצר עד כה קרוב ל-300 ריקודים ( בהם "דבקה אוריה" שזכה במדליית כסף בפסטיבל בוינה, "דבקה כנען", "עת דודים כלה") והלחין קרוב ל-200 מנגינות פרי עטו שעשו חיל ברחבי העולם. מושיקו נחשב ליקיר אקו"ם על תרומתו למוסיקה הישראלית.
נפגשנו במסעדה שכונתית באיזור מגוריו, בשכונת התקווה בתל אביב, ולצד מנגינה יוונית של בוזוקי וסירטאקי לבין ניחוחות הבישול, גולל בפניי מושיקו את סיפור חייו.
משה יצחק הלוי ( מושיקו הלוי) נולד בשנת 1932 באיזור מנשייה להורים יוצאי תימן. בגיל 17 גילה את המחול שהפך למשוש חייו: תחילה למד בבית הספר למחול של מיה אורבטובה, נמנה עם מייסדי להקת המחול הראשונה של צה"ל, ועם שחרורו הצטרף לתיאטרונים הנודעים בשנות ה-50 : "לי לה לו" ו"דו רה מי". לאחר זמן מה הצטרף ללהקת המחול התימנית "ענבל" והיה שותף להצלחתה ברחבי העולם, ובאותה תקופה חיבר את הריקוד הנודע ביותר שלו: "דבקה אורייה". לאחר שעזב את "ענבל", הקים את להקת "הפעמונים" שכללה בין השאר את יונה לוי ויצחק אליעזרוב, חברו הטוב. הלהקה הצליחה ברחבי העולם, זכתה להופיע בטלוויזיות השונות והפכה סנסציה. באותו זמן הפך גם למנהל אומנותי ומדריך ללהקות מיעוטים מטעם המחלקה הערבית של ההסתדרות הכללית, ובשנת 1969 נתמנה ככוריאוגרף ומנהל אומנותי ללהקת מחול ייצוגית יחד עם המורה נינה אורעד, להקה שהופיעה ברחבי גרמניה. בשנת 1971 קיבל הצעה ע"י שרה לוי תנאי ( ה"ראש" של להקת "ענבל") לשוב ללהקת ענבל הפעם כמנהל הלהקה. בשנת 1973, עם סיבוב ההופעות שלו עם ענבל, החליט להישאר בארה"ב ונשאר בה עד שנת 1990, שם עסק בכוריאוגרפיה, יצירה ובנה ריקודים מוצלחים ללהקות מחול, ובמהלך שהותו באמריקה שיתף בין השאר פעולה עם להקות מחול בקנדה.
החל משנת 2008, פתח הלוי הרקדה משלו ב"בית דני" בתל אביב שם נלמדים בין השאר ריקודיו.
מושיקו בוא נחזור "קצת" אחורה, הוריך עסקו במוזיקה? באת מרקע מוזיקלי?
"אבא שלי, שלום יצחק הלוי, היה בדרן וזמר, כמו שאומרים סטנדאפיסט, אבל בכללי לא היה רקע מוזיקלי משמעותי"
מתי דבק בך חיידק הבמה?
"מאוחר, הורי נפרדו כשהייתי בגיל 9 חודשים ולמעשה גדלתי אצל סבתי עד גיל מסויים ומכיתה ד' עברתי למוסד לנערים עזובים באיזור ליד בית שמש, לאחר שנתיים עברתי לקיבוץ ואחרי שנתיים חזרתי העירה, לתל אביב, ובשנה הזו לפני הגיוס שלי, נקלעתי למקום עבודה, בו מנהלת העבודה הייתה רקדנית לשעבר בשם חנה אליאסוב. היא ראתה שאני אוהב תוך כדי העבודה לרקוד, לשיר ולהתנהג כמו "שחקן הוליוודי". היא שאלה אם אני רוצה לעשות זאת באופן מקצועי, אז היא החליטה יום אחד שהיא לוקחלת אותי לסטודיו של מיה ארבטובה ומאותו רגע, בהיותי בן 17, החל הרומן שלי עם המחול".
עם הגיעך לגיל צבא, התגייסת ללהקה צבאית?
" בשנת 1950, המורה שלנו מיה דאגה שאת שירותינו הצבאי נעשה במסגרת להקה צבאית מפני שהיינו שני בחורים בשם משה ושתי בחורות בשם ליהיא, והצבא הסכים להקים חוליית מחול: צירפו אלינו שחקן מהקאמרי ( קוליה קגן) וצירפו אלינו מנחה בשם מילי, וזו למעשה חוליית המחול הראשונה בצבא. רדפנו אחרי חיילים בתמרונים ובכל מיני מוצבים ומקומות, רקדנו בתנאים לא תנאים והייתה חוויה של ממש".
איזו מוסיקה השפיעה עליך באותה תקופה?
"האוזניים שלי היו פתוחות לכל סוגי המוסיקה, לא הגבלתי את עצמי, אהבתי קלאסי, מודרני, אהבתי מוסיקה עממית, ג'אז, פופ והכל. "
מה עשית עם שחרורך מהצבא?
"בשנת 1952, כשסיימתי את הצבא, חשבתי שאני חוזר לקיבוץ. מיה ארבטובה התנגדה שאחזור לקיבוץ והיא רצתה שאני אמשיך להישאר בסצינה. באותה תקופה היו התיאטרונים "לי לה לו" ו"דו רה מי" ומיה סידרה לי להשתתף בהצגות שונות בהם, הן במשחק והן בריקוד. הייתי שם עד שנת 1954."
איך הגעת ללהקת המחול ענבל?
"כיוון שתרגלתי רבות בסטודיו של מיה, הופיע יום אחד, הכוריאוגרף הנודע ג'רום רובינס, כוריאוגרף יהודי בקנה מידה עולמי. לרלג בואו ארצה, הוחלט לקבץ את מיטב הרקדנים של אותה תקופה, ואני נמניתי עם קבוצה זו. ג'רום ראה אותי בתנועה ושאל אותי אם אני תימני ואז אמר: "למה אתה לא מצטרף לענבל?", אמרתי לו : "בשביל לעשות צעד תימני אני צריך להצטרף לענבל? אני עוסק בדילוגים, קפיצות ואומנות הריקוד", גרום השיב: "ענבל עוד תרקיע שחקים וישמעו עליה בעולם". רצה המקרה ויחסיי עם מיה אורבטובה על על "שרטון", אז חשבתי כי הגיע הזמן אולי לממש את הצעתו של ג'רום ולהצטרף לענבל. והצטרפתי לענבל."
איך היה בענבל?
"פתאום גיליתי את צור מחצבתי. גיליתי שאני ממשפחה מיוחסת בתימן, הופענו ברחבי העולם ועל אף שלא הסכמתי כל כך עם דרך העבודה, עדיין זו הייתה חוויה נהדרת. אבל, הייתי שם בערך שנה ועזבתי ".
מתי יצרת את הריקוד הראשון שלך?
"היה זה עוד בתקופתי בענבל, "דבקה אוריה" זה נקרא, הופעתי מאוד ונדהמתי מהמקצב והתופים והלחן של נחמיה שרעבי. השיר הוקלט לראשונה בארה"ב ללא מילים ע"י פרק ברק. באותה תקופה, התארגנה להקת המחול הקיבוצית לקראת יציאה לפסטיבל המחולות בוינה. הם שמעו כי חיברתי ריקוד וכי כדאי שיזמינו אותי לעשות את הכוריאוגרפיה במסגרת הקבוצה שלהם. הלכתי ועבדתי איתם במשך חודש ימים בקיבוץ שפיים. אחרי חודש ימים, הלהקה הבטיחה לקיבוץ שהלהקה תופיע לפני העזיבה בפני הקיבוץ והקיבוצים שמסביב. הם הופיעו עם הקטע שלי גם כן, כל התכנית הייתה תכנית ישנה. הדבר היחידי שהיה חדש היה דבקה אוריה. לאחר מכן, נסענו אל תחרות המחולות של גברים בוינה במסגרת הפסטיבל, והופעתי כשהריקוד שלי זכה במדליית הכסף ( מקום שני) בפסטיבל הנחשב. זו הייתה התרגשות עצומה עבורי."
מה הייתה המנגינה הראשונה שהלחנת?
"דבקה כנען", זה היה כבר בתחילת שנות ה-60".
מה עשית לאחר שעזבת את "ענבל"?
"עזבתי את ענבל בגלל חוסר האפשרות שניתנה לי להתבטא שם. באותו זמן הופיע ג'רום רובינס עם קבוצת הרקדנים שלו מארה"ב ( "ניו יורק סיטי בלט") בהיכל התרבות בתל אביב, ביקשתי להיפגש איתו ( כיוון שהיינו מיודדים). סיפרתי לו על הבעיה שלי עם ענבל ושאלתי אם ישנה אפשרות שאצטרף אליו כתלמיד לקבוצה כדי ללמוד ממנו את הכל. ג'רום אמר לי כי הוא מקבל את התלמידים שלו דרך ממשלת ארה"ב, אבל נתן למושיקו עצה: "תחפש לך אנשים שיאמינו בך ושתוכל לעבוד איתם ותקים קבוצה משל עצמך, וכך נוצרה להקת "הפעמונים"."
איך "הפעמונים" הצליחה?
"לא הייתה עוד להקת ריקודים שזכתה לכזו הצלחה. זכינו להופיע קרוב ל-25 עד 29 הופעות בחודש בכל רחבי העולם. פעם אחת נסענו לחוץ לארץ עם משפחת אליעזרוב , אל בדיוק ברגע שהגענו יצא שהנשיא "בן צבי" נפטר. כל המוסדות היו באבל וכל האירועים בוטלו. נאלצנו במשך חודש ימים לשבת בפריז באפס מעשה, מבלי אפשרות כספית להתקיים. לא התכוננו או תיארנו לעצמנו שצרה כזו תבוא עלינו, אבל נתמזל מזלנו ואבא של איציק אליעזורב ( מנחם) מצא בית מלון אלג'יראי יהודי וסיפר להם על מצבה של הלהקה. בעל המלון ביקש מכל הדיירים שהיו שמה לעזוב את המקום והכניס אותנו וכלכל אותנו בשישי שבת בארוחות ומטעמים בסגנון אלג'יראי. החזרנו אותם לתחושה היהודית הביתית והם כל כך שמחו לארח אותנו ובכל פעם שחסר לנו כסף, קיבלנו מהם הלוואה ובין לבין יצרנו קשר עם אמרגן מקומי שהתחיל לשלוח אותנו לכל מיני מקומות וטלויזיות להופיע: גרמניה, הולנד, צרפת וכו', אז החל להיכנס לנו כסף והיה לנו את הכסף להחזיר לבעל המלון אצלו גרנו, והצלחנו לשהות תשעה חודשים באירופה. זו הייתה הצלחה לא רגילה".
בשלב מסויים עברת לארה"ב, מדוע ?
"לאחר שהתגרשתי ויצאתי לסיבוב הופעות בארה"ב, החלטתי להישאר שם ולנסות מזלי שם. בכל מקום אליו הגעתי והופעתי, ניגשו אליי אנשים יהודים שהכירו אותי כרקדן, ונתנו לי מספריהם. הגעתי לניו יורק ושם נשארתי כ-16 שנה. הוצאתי שם תשעה תקליטים ונצטברו אצלי עוד מוסיקות שחיברתי, ומאחר והייתי כבר בשלב של עזיבה של ארה"ב לאחר שהכרתי את אישתי הנוכחית, לא רציתי להוציא את שאר המוסיקות שלי בארה"ב, ואז באתי לכאן והוצאתי אותם כאן."
למה חזרת לארץ?
"קודם כל, שאלתי את אישתי הנוכחית אם היא רוצה ילדים, כי היא צעירה ממני ב-31 שנים, אז היא אמרה לי שכן, אז אמרתי לה "לא בארה"ב"! אני אחזור, אנחנו נגור פה ונגדל את הילדים שלנו פה בישראל"
כמה אלבומים הוצאת עד כה?
"הוצאתי עד כה 18 אלבומים, אבל יש לי חומרים לעד 21,22 אלבומים כרגע, ואני עובד על זה"
מנקודת מבטך, מה ההשפעה שהבאת לסצינת הריקוד בישראל לאורך השנים?
"תראה, קודם כל בסגנון הריקודים שלי. ברגע שהצטרפתי לתחום הזה, צירפתי כל כך הרבה מונחים שעוד לא היה להם שמות והגדרות ושיניתי את הטרמינולוגיה של ריקודי העם, הכנסתי אלמנטים שלא היו קיימים, כי הסגנון הקיים והמצוי היה צפוי. בכל הרקדה שלי הקהל לא יודע למה לצפות. אני נותן לקהל שלי לפתח את המוח ואת הראייה ולא להישאר מקובע. לא חיברתי צעד ועוד צעד, מתוך ידיעה שאני בטוח שהרוקד יידע מה הצעד השני מראש, הריקודים שלי עד היום הן מבחינת סוד כמוס עד סיום הלימוד, וזה משאיר אותם ממושמעים."
מה אתה עושה בימים אלה?
"אני ממשיך להלחין, אני ממשיך לחבר, אני כבר מתקרב לריקוד ה-300 שלי ומבחינת הלחנה כבר התקרבתי ל-200, אני חבר אקו"ם ויקיר אקו"ם על התרומה שלי למוסיקה הישראלית. אחרי חמישים שנה של פעילות זכיתי שיכירו גם בתרומה שלי, והיד עוד נטויה".
תודתי הגדולה נתונה למושיקו הלוי היקר על שגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית. תודה מיוחדת גם ליצחק אליעזרוב היקר על ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 