ראיון מיוחד עם הזמרת דבורה דותן – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

במשך שנים "נעלמה" דבורה דותן, אחת הכוכבות הגדולות בשנות ה-60, מתשומת הלב הציבורית. בראיון זה, איתרתי אותה (לאחר מאמץ לא קטן), פגשתי אותה ושאלתי אותה כל מה שעניין אותי לדעת.

 

תוצאת תמונה עבור דבורה דותן

לפני שאעבור לשאלון, הנה כמה פרטים על דבורה דותן:

היא נולדה בשנת 1940 כדבורה דיקובסקי. עם תחילת הקריירה שלה בלהקת הנח"ל שינתה שמה לשם הבמה "דבורה דותן" ולאחר נישואיה לגדעון שפיגל, נושאת את השם "דבורה שפיגל".

היא החלה כאמור דרכה בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה-50 לצד יהורם גאון ועליזה רוזן.

לראשונה התפרסמה כזמרת בלהקת "התרנגולים" המיתולוגית בתכניתה השנייה (שכללה להיטים כמו "שיר השכונה", "ככה סתם", "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "יוסי ילד שלי מוצלח" ו"שיר אהבה חיילי") ואחרי כן בלהקת "החמציצים" (הזכורה בשל להיטים כ"הצופים והצופות", "מיהו המיילל ברוח", "שיר פרידה לקיץ").

בזמן מלחמת ששת הימים (1967) הקליטה יחד עם חברתה מ"התרנגולים" וה"חמציצים" את להיטה הגדול ביותר – "בתי את בוכה או צוחקת".

לאורך שנות ה-60 שיחקה דותן בהצגות כ"טרסה" (הצגת ילדים), "איש חסיד היה", "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ו"כל ממזר מלך". כמו כן, שיחקה בסרט הקאלט של אורי זהר – "השכונה שלנו" (1968) ובסדרת הדרמה הראשונה בישראל – "חדוה ושלומיק".

בשנת 1971 הקליטה תקליטון בהפקת חברה הטוב אריק אינשטיין שכלל את הלהיט "לקוות ולחיות". לאורך שנות ה-70 מיעטה להופיע למעט הבלחות טלויזיוניות בתכניות "כל המנגינות" ו"זמר מפוחית" בהפקת דליה גוטמן. בשנת 1980 "פרשה" סופית מעולם הבידור.

לאורך שנות ה-80 בעיקר התמקדה בלספר סיפורים לילדים במסגרת "אמנות לעם" ובמוזיאון תל אביב אך בעיקר השקיעה בטיפוח חיי המשפחה הרחק מאור הזרקורים ממנו התרחקה כמו מאש.

 

גדלת בבית מוזיקלי?

 

"אימי הייתה סופר מוזיקלית ושרה ימים ולילות במטבח שירים מכל הסרטים ואופרות והכל וממנה כנראה נדבקתי".

 

מתי דבק בך חיידק הבמה?

 

"כשהייתי בת 16 הלכתי ללמוד ב'הבימה' משחק. קיבלו שם ללימודים רק אנשים אחרי צבא, ואני התקבלתי עוד בזמן התיכון".

 

ואיך הגעת ללהקת הנח"ל?

 

"עשיתי אודישנים ומיד התקבלתי ללהקה. היינו סוג של להקת מעבר. כי יהורם גאון ועליזה רוזן עזבו אותנו אחרי שנה והלהקה החדשה עוד לא התגבשה, לכן לא היו לנו כל כך להיטים באותו זמן. נעמי פולני עבדה איתנו קצת באותה תקופה. בלהקה התחלתי לראשונה לשיר".

 

ואז הגעת ללהקת "התרנגולים".

 

"נכון, הכרתי את נעמי (פולני) כבר בלהקת הנח"ל וכשראיתי את 'התרנגולים' בתכניתה הראשונה – התאהבתי. ואז נעמי רצתה לעשות תכנית שנייה ובחרה אותי ואת עליזה רוזן וכך הצטרפנו ללהקה".

 

איך הייתה החוויה בהרכב'?

 

"מתנה הכי טובה שיכולתי לבקש. זה היה מקסים ונהדר. עבדנו כשנה וחצי על תכנית, כל יום, מהבוקר ועד אחר הצהריים המאוחרים. זו הייתה הצלחה מיידית. להיט 'היסטרי'. היה מדהים לעבוד עם נעמי. ההופעות היו חוויה משגעת כי היינו בלי מיקרופון ועם הרבה תנועה. זו הייתה נאיביות מרגשת. אחת התקופות היפות בחיי. הופענו 600 הופעות. זה מטורף!".

 

מדוע הלהקה התפרקה?

 

"מיצינו כבר את העניין".

מה היה סוד הצלחה של "התרנגולים"?

 

"אני חושבת שההעמדה המופלאה של נעמי, השירים הנפלאים והייחודיים והתום. ניסו לשחזר את 'התרנגולים' אחרי הרבה שנים וזה כשל. הכל היה שם מלבד תום".

 

ואז הגיע תור "החמציצים".

 

"נכון, לדעתי התכנית הזו הייתה יותר טובה משל 'התרנגולים', אבל נפלנו בעיתוי לא מוצלח. נפלנו בזמן מלחמת ששת הימים ושרנו על דברים נאיביים כשאנשים חיפשו את 'המכונית המגויסת' של הגששים".

בשנות השישים היה לך גם צמד מצליח עם עליזה רוזן והלהיט "בתי את בוכה או צוחקת" שהפך לקלאסיקה. איך התגלגלת לזה?

"עבדתי עם דוד קריבושה על תכנית הרדיו 'חוחים וחיוכים' ושרתי עם גדי יגיל. ואז דוד הציע שאבצע עם עליזה רוזן שיר חדש בשם 'בתי את בוכה או צוחקת' והופענו איתו ברמת הגולן והוא תפס כאש בשדה קוצים ואז החלטנו להוציא אלבום משותף".

ואז היה ניסיון להוציא תקליט סולו, בהפקה של לא אחר מאשר אריק אינשטיין.

"אריק אינשטיין שהיה חבר מאד טוב שלי, מאד לחץ עליי להוציא תקליטון בהפקתו אבל לא כל כך רציתי ובסוף הוא שכנע אותי ויצא התקליטון עם הלהיט 'לקוות ולחיות'. אף פעם לא רציתי לפרוץ כזמרת סולו. לא חשבתי להיות זמרת בכלל. פשוט זרמתי עם החיים".

מדוע עזבת את עולם המוזיקה והבידור?

 

"מסיבות אישיות שלא ארצה לפרט. בתחילת שנות ה-30 שלי פרשתי, אבל הגחתי פה ושם לתכניות טלויזיה למרות שפניתי לתחום אחר. עבדתי יחד עם דליה גוטמן על תכניות זמר של הערוץ הראשון. רציתי ללכת הצידה ולא להיות חלק מעולם הבידור. אני מאד חרדה לפרטיות וההצלחה הפריע למבנה שלי באופן אישי. היה קשה לי לחיות עם הפרסום. את העבודה אהבתי אך לא את הנלווים שלא היו שייכים לי".

 

ומה עשית לאורך כל השנים הללו?

 

"סיפרתי סיפורים לילדים ב'אמנות לעם', עשיתי תערוכה לילדים במוזיאון תל אביב. זו הייתה חוויה נהדרת ונפלאה. היום אני מטיילת ונהנית מהחיים".

דבורה דותן צילום דודי פטימר.jpg

מתגעגעת לתקופה ההיא?

 

"לא, טוב לי היום".

36398954_1173862029423782_5844996756625948672_n

תודה מיוחדת לדבורה דותן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולהתראיין ובכך לתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s