ראיון בלעדי עם הזמרת גילה רונן (ארליך) – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

גילה רונן (ארליך), אחת ההבטחות הגדולות של הזמר העברי, המבצעת הראשונה של "אלעד ירד אל הירדן", בראיון נדיר ובלעדי על ימיה כסולנית צוות הווי פיקוד מרכז, השיר שוויתרה עליו וחוה אלברשטיין זכתה בו, ההחלטה לעזוב לארה"ב והאם מרגישה פספוס?

גילה רונן נולדה בשנת 1950 וגדלה בקיבוץ רמות מנשה של "השומר הצעיר". בגיל 11 החלה לנגן ולשיר בפעולות תנועה ואירועי חברה בקיבוץ, והפכה ל"מסמר האירוע". באותן שנים הרבתה לשיר את שיריה של ג'ואן באזז, אותה העריצה.

בשלב מסוים, כשבקיבוץ ראו את הפוטנציאל יש בנערה המזמרת, החליט וועד הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד פיתוח קול בחיפה אצל המורה מריאן שלמונית (שגם לימדה פיתוח קול אחת, חוה אלברשטיין שמה).

בשנת 1965, בהיותה בת 15, הוזמנה להופיע ב"תשואות ראשונות", תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" דאז, למורת רוחה של הנהלת הקיבוץ. "הם ראו בכך ניצני 'קרייריזם' שזה היה משהו שבקיבוץ התנגדו לו, כי אתה לא אמור להיות אינדיבידואל", מספרת. "אבל איכשהוא הצלחתי להשתחל לשם. שרתי שם שני שירים של יעקב שגיא, שהיה מנהל המקהלה הקיבוצית בה שימשתי כסולנית בקיבוץ, כך שהופעתי המון עם שיריו וזה היה לי טבעי".

בשנת 1968 ניגשה לבחינות ללהקת פיקוד מרכז, והתקבלה, אך הרגישה "עוף מוזר". "הייתי כל כך קיבוצניקית וחסרת ביטחון לעומת שאר חברי הלהקה שהיו בטוחים בעצמם, אז הרגשתי קצת אאוטסיידרית ולא שייכת, ולא ידעתי אם אוכל להסתדר עם הסיפור הזה,, משחזרת. "למזלי פתאום הגיעו שני קיבוצניקים, דודו זכאי ושמעון ספיר, שהקימו צוות הווי בפיקוד מרכז, וכיוון שהם למדו איתי באותו התיכון, הם הכירו אותי טוב והציעו לי לעבור מלהקת פיקוד מרכז לצוות ההווי החדש שהקמנו, צוות הווי פיקוד מרכז".

איך היה שם?

"הרגשתי כל כך יותר טוב וכל כך חופשייה ובלבל שלי, והרגשתי בנוח לוותר על לחץ להקת פיקוד המרכז. כל הזמן היינו בדרכים, נסענו במשאית עם כל הציוד ממוצב למוצב והופענו. זו הייתה חוויה. המפקד שלנו היה לואי להב שגם עבד איתנו על המוזיקה והעיבודים, וגם הייתה תקופה בצבא שאני והוא היינו בני זוג".

בשנת 1971 הפך צוות הווי פיקוד מרכז ל"צוות הווי הצנחנים" ולצד זכאי ורונן, השתתפו בו גם אברהם זיגמן, אורי שבח, צרויה חפרי (לימים צרויה להב) ורונית אופיר. רונן השתתפה בתכניתו הראשונה של צוות ההווי – "צנחן שלי", בה שימשה רונן כסולנית הראשית. בין השירים הבולטים מאותה תכנית: "יעקב ועשיו", "פרח דם המכבים" ושתי גרסאות כיסוי לשירי הביטלס –  "השוטה על הגבעה" ( Fool On The Hill) ו"קר חם" (Because).

 "בשלב מסוים הצטרפה אלינו שלומית אהרון, שהתקבלה ללהקת פיקוד מרכז אך הלהקה הייתה בין תכניות אז באופן זמני צירפו אותה אלינו", משחזרת רונן.  "בהתחלה זה יצר לי סוג של בעיה קטנה כי אני הייתי הסולנית הראשית וקיבלתי את כל הסולואים, אז נוצר קצת קונפליקט אבל ברוב הזמן היא לא כל כך השתתפה בתכנית שלנו כי היא גם הגיע באמצע, אז היא הייתה מופיעה לבד כסולנית".

עם שחרורה מהצבא הקימה צמד עם זיגמן, "גילה וזיגמן" ("תמיד אמרנו שזה יהיה על המשקל 'סיימון וגרפונקל'", אומרת). הצמד הופיע עם שירים שזיגמן כתב, בהם ביצע לראשונה את השיר "אלעד ירד אל הירדן". "מעטים יודעים אבל אני ביצעתי ראשונה את השיר הזה, הרבה לפני להקת פיקוד דרום", מגלה. "לפי דעתי הצנועה זה היה ביצוע מצוין, אבל זיגמן מאד רצה שאילנית תשיר את זה, אז אני זוכרת שהלכנו לבית של האמרגן שלה, שלמה צח, ושרתי לו את זה כדי שהוא ישמע את השיר ושיחשוב עליו בתור שיר לאילנית, ושלמה אמר: 'אני חושב שאת שרה את זה כל כך טוב שאין בכלל שאלה שאת צריכה להתפרסם עם השיר הזה'. מסיבה זו או כי הוא פחות התחבר לשיר הוא בחר לוותר עליו בהקשר לאילנית ואני הקלטתי אותו ראשונה, בליווי תזמורת והכל".

רצית להיות כוכבת בארץ?

"ממש לא. נורא פחדתי מזה".

בשנת 1972, לאחר פירוק הצמד שלה עם זיגמן אחרי כשנה, קיבלה רונן הצעה קוסמת: "היה לי חוזה הקלטות עם 'קול ישראל' לתקליט שלם בהפקת חנוך חסון מ'רשות השידור'. חנוך היה המנטור שלי, הוא מאד אהב את השירה שלי וגייס מלחינים מובילים כמו מוני אמריליו, אפי נצר, אלונה טוראל ונורית הירש ועוד, והוא גייס לי תזמורת שתלווה אותי לתקליט שלם".

בטרם נכנסה להקליט, קיבלה הצעה לסיבוב הופעות בן חודש וחצי בארצות הברית ובקנדה. "נסענו ארבעה זמרים ומרצה והסתובבנו בכמה מהאוניברסיטאות המובילות וידעתי שכשהסיבוב מסתיים ואני חוזרת לארץ, אני מקליטה את התקליט שכבר היה כמעט מוכן – ונהיית זמרת מפורסמת".

ומה קרה?

"לא ידעתי אם זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי על הגבול עם זה, אם לעשות מזה קריירה ולהיכנס למערבולת הזו של התחרות בארץ, אבל הרגשתי שאני לא מתאימה לזה, שאין לי את החוצפה והתוקפנות, והחלטתי שלא לחזור לארץ. אני זוכרת שהייתה לי שיחה ארוכה מאד עם חנוך חסון, שכבר חיכה לי עם השירים. אבל החלטתי להישאר בארצות הברית ולוותר על קריירה מבטיחה בישראל".

בטרם עזבה את הארץ, הקליטה שיר ראשון לתקליט הבכורה שלה, "על שלושה וארבעה", שכתבה מירה מאיר, הלחינה אלונה טוראל ועיבד שמעון כהן. "הקלטתי את השיר ומיד עזבתי לארה"ב, ובגלל שלא חזרתי וויתרתי על התקליט, אז שינו את הטקסט ונתנו את המילים לרחל שפירא, שכתבה נוסח חדש וזה הפך ל'אדבר אתך' של חוה אלברשטיין, שעשתה ממנו יופי של להיט".

בשנת 1973 קיבלה חוזה ממשרד התיירות ואל על להיות הנציגה של מדינת ישראל בארצות הברית במלאת 25 שנה למדינה. "הופעתי בארצות הברית המון, וזה הסתדר לי עם העניין הזה שחששתי להיות זמרת כי ההופעות היו רגועות. הסתובבתי ברחבי אמריקה עם האקורדיוניסט תובל פטר ז"ל", אומרת. "הייתי כל כך עסוקה בהופעות שלא חשבתי בכלל על זה שעזבתי קריירה בארץ. במקביל להופעות למדתי באוניברסיטה של 'קווינס קולג' ספרות וראיית חשבון".

בשנת 1974 הקליטה בארצות הברית תקליט בשם "Gila", שכלל גרסאות כיסוי ללהיטים עבריים ידועים, שנמכר לתיירים ונועד לסדר לה הופעות. מי שהפיק מוזיקלית את שירי התקליט היה שותפה לעשייה המוזיקלית, תובל פטר.

בשנת 1978 הרגישה שהיא מעוניינת להוריד הילוך בקריירה המוזיקלית ולהפסיק, בהדרגה, להופיע. "הרגשתי שאין לי חיים, שאני כל הזמן בהופעות ובנדודים, לא היה לי שום בסיס בארה"ב, לא היו לי חיי חברה כי הייתי מופיעה בלילות, חוזרת מאוחר, ישנה וחוזר חלילה. באותה תקופה הופעתי במועדון 'סירוקו' של אריס סאן, במקביל להופעות, וגם עבדתי באותה עת במחלקת הנהלת חשבונות ב'אל על'. אז החלטתי לעזוב את המוזיקה כי לא היה לי רגע לנשום, אז החלטתי לאט לאט להפסיק להסתובב בהופעות ולהתחיל לחשוב על החיים, על משפחה, על ביטחון".

בשנת 1977 הכירה את איש העסקים הישראלי שמואל ארליך, התאהבה ובשנת 1979 הזוג נישא. "הייתי שרה במסיבות של חברים שלנו, והוזמנתי לשיר בכל מיני מקומות אבל זה היה בשביל הנשמה, לא בשביל מחייה. אף פעם לא היה לי את הדרייב להצליח כזמרת בכל מחיר. אף פעם לא ראיתי בכך ייעוד".

חשבתם לחזור לארץ?

"לא, אנחנו חיים המון שנים בארצות הברית,  יש לנו עסקים מאד מצליחים שם, הילדים שלנו גדלו שם. אבל יש לי תמיד קשר לארץ, עד הקורונה הגעתי פעמיים-שלוש בשנה ויש לי המון חברות בארץ ואני מאד אוהבת ללכת להצגות וקונצרטים בישראל, אבל החיים בתל אביב שחייתי אותם אחרי הצבא כל כך הלחיצו אותי באגרסיביות הישראלית שלהם, בייחוד בעולם הבידור, ולא הייתי מספיק חוצפנית או תוקפנית בשביל להתמודד עם זה,  כך שארצות הברית הייתה אי של שקט עבורי".

האהבה למוזיקה עדיין אצלך?

"בטח, זה לא עובר אף פעם".

תודה מיוחדת לגילה רונן-ארליך על שגוללה בפניי את סיפורה המוזיקלי בכדי לתעדו בפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי. תודה מיוחדת לבעלה של גילה, שמוליק ארליך, על יצירת הקשר (ותודה לחברי, הזמר רן אלירן, על שקישר בין שמוליק לביני).

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר ומתעד המוזיקה הישראלית!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s