"נגני נגני גיטרה"- סיפורו של הגיטריסט והבסיסט מקס הולבן – כותב ומתעד: דודי פטימר

מקס הולבן (1919-1998) – גיטריסט ובסיסט שפעל בסצנת הג'אז, הפופ והסווינג המקומית בשנות ה-50 וה-60

מקס הולבן נולד באוקטובר 1919 בבוקרשט, רומניה. בהיותו בן 10 החל ללמוד לנגן על גיטרה ובשנות ה-30, בנעוריו, ניגן על גיטרה בתזמורות מקומיות בעיר הולדתו בעיקר במועדון ה"מלודי בר". בהמשך למד לנגן גם על בס ותופים.

 

בשנת 1950, בהיותו בן 31, עלה לישראל והתגורר בחדר במלון "הנמל" בחיפה. בשנת 1951 עבר מחיפה להתגורר בשכונת רמת חן שברמת גן. בהיותו במרכז, ניגן במועדון ה"ריביירה" בבת ים ובהמשך בשאר המועדונים ובתי המלון שבאזור.

 

באמצע שנות ה-50 השתלב בסצנת הפופ, הג'אז והסווינג וניגן בין השאר בתזמורתו של משה "פי סי" אושרוביץ בעיקר במלון  "שרתון". בתחילת שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של הנרי קורד (קדוש). באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של פאול קוסלה.  בין השנים 1966-1971 ניגן בתזמורת מלון "אוויה". כמו כן,  ניגן בהרכב עם אהרל'ה קמינסקי במועדון הג'אז -"בר-ברים".

 

באותה תקופה ניגן עם אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל בהם:  עדנה גורן, יפה ירקוני, בייב וואלאס, ג'טה לוקה, פרדי דורה, ליונל צ'יבוטרו (שהופיע גם בשם יעקב סנדלר והולבן ניגן בתקליטיו גם), הזמרת הבריטית ג'קי טרנט (שהופיעה בישראל) ועוד. במסגרות אלה ניגן גם על בס, גם על גיטרה אקוסטית וגם על גיטרה חשמלית.

 

באמצע שנות ה-50 ניגן גם בתיאטראות הסאטירים "לי לה לו" ו"דו רה מי" וכן בתזמורת התיאטרון הרומני-ישראלי.

בשנות ה-50 וה-60 התפרנס, לצד הנגינה במועדונים, כמורה לגיטרה. אחת מתלמידותיו הייתה ילדה בשם ציפי שביט. בהמשך פנה לעסוק בחשבונאות.

 

בשנת 1976 עבר להתגורר בבוסטון, ארה"ב. הוא נפטר בארה"ב ב-5 בנובמבר שנת 1998, בגיל 79.

 

תודה מיוחדת לבנו של מקס, דני הולבן, שפגש אותי וגולל בפניי את סיפורו של אביו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה ב"דודיפדיה" ותודה מיוחדת לנכדו של מקס, מיכאל הולבן, על כל העזרה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

סיפורו של המוסיקאי יעקב מירון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

יעקב מירון נולד כיעקב מזרחי בתל אביב בשנת 1950. בילדותו, שינה אביו שם המשפחה ל"מירון". "הייתה קצת מוסיקה ערבית בבית", מספר מירון, "אבל בעיקר הוריי ניסו 'להשתכנז' אז הלכו לאופרה וזו למעשה המוסיקה עליה גדלתי בילדותי המוקדמת". בילדותו למד מוסיקה בבית הספר ביאליק והחל ללמוד לנגן על חלילית ובהמשך חליל אלט ומנדולינה.

בשנת 1962 הצטרף לתזמורת עיריית תל אביב כנגן מנדולינה וכן למד לנגן על גיטרה, יחד עם חבר נעוריו, חיים רומנו. בשנות התיכון ניגן יחד עם חיים רומנו בלהקת קצב – The Echoes ("ההדים"- לא להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז).

את שנות התיכון בילה בתיכון "רננים" שדגל בחינוך מוסיקלי קלאסי ולצורך הלימודים החל לנגן בקלרינט שהפך כלי הנגינה העיקרי שלו באותן שנים.

 

בשנת 1968 התגייס לצבא ושירת בשלישות, כשבמקביל לשירותו הצבאי החל לנגן על סקסופון ושאר כלי נשיפה בחתונות. באותה תקופה התעניין והתעמק בג'אז. הוא היה מיושבי "קפה נגה" (בורסת הנגנים דאז) וניגן בהרכבים מזדמנים בשוק ה"חילוני" וה"חסידי".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא החל לנגן בלהקתו של מקסים לוי שהקליטה עם הזמר יהודה אלבוים את שיר "הסירה". בשנות ה-70 שימש כנגן כלי נשיפה בהקלטות שונות של גידי גוב ("עוד בנעוריי"), שוקי ודורית, יוני רכטר, אילנית, שלמה בר, מתי כספי ("בסוף היום"), אסתר עופרים, יוסי בנאי ועוד.

 

בין השנים 1975-1978 ניגן מירון כקלרינט שני באופרה הישראלית וכן ניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ותזמורת קול ישראל וביסס מעמדו כנגן מוסיקה קלאסית. במקביל, ניגן בתזמורת הביג בנד של מל קלר וסדנת הג'אז של אהרל'ה קמינסקי. בשנת 1979 ניגן בהצגה "מה קרה בארץ מי" בכיכובה של חוה אלברשטיין למוסיקה של קובי אשרת.

בשנות ה-80 ניגן בפסטיבלי הזמר המזרחיים, בפסטיבלי הזמר החסידיים ופסטיבל הזמר התימני. כמו כן, ניגן בהקלטות שהפיקו יהודה קיסר וננסי ברנדס עם זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ועוד.

 

בין השנים 1985-2006 ניגן על חליל, קלרינט וסקסופון בתזמורת המשטרה ואף שימש כמעבדה המוסיקלי של התזמורת (הוא למד בשנות ה-80 עיבודים מוסיקליים אצל אלכס וייס). בין השנים 1980-1995 במופעי "מזרח מערב" עם בורוכוב. בסוף שנות ה-80 ניגן בתזמורת הטיילת של תל אביב.

 

בשנת 2008 הצטרף לתזמורת האנדלוסית בה מנגן עד היום על חליל. בשנות ה-2000 הקליט שני אלבומי סטנדרטים של ביג בנד וג'אז.

תודה מיוחדת ליעקב מירון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

"תנו לו את הבס" – סיפורו של רוז'ה אברהם- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רוז'ה אברהם ( שם משפחה לפני עברות :רקטמאייר)  נולד בשטרסבורג שבצרפת בשנת 1927. אביו, לאון אברהם, היה זמר אופרה וחזן נודע בצרפת (וגם שחקן כדורגל בקב' הכוח וינה) ואמו, ז'רמיין אברהם, הייתה מורה לפסנתר. כילד, רוז'ה מעיד, נמשך מאוד למוסיקת הג'אז.  בהיותו של רוז'ה בן 6 הוא נשלח ע"י הוריו ללמוד כינור והתמיד בכך עד גיל 12, פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) וכונה בפי מוריו לכינור – "עילוי מוסיקלי". בנוסף למד לנגן קצת על תופים.

 

עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו משטרסבורג וכשהופרד מהוריו, הגיע להכשרה של הצופים היהודים בלוטרק לקראת עלייה לארץ ישראל, עד שהגרמנים פשטו על לוטרק והעניין נגוז.

בשנת 1943 ברח עם קבוצת ילדים לספרד (והקבוצה נתפסה שם)  ועם פלישת האמריקאים למרוקו, נשלח למרוקו ושירת בצבא הצרפתי במרוקו במשך שנתיים ( 1944-1945) וכחייל נשלח עם גדוד לשחרר את העיר ליון. לאחר שחרור ליון, הוזמן עם אחיו לנשק למסיבה בבית הכנסת המקומי בליון, שם באורח נס,במקרה וללא ידיעה מראש, פגש בהוריו ( בדיעבד נתברר לו שאביו היה ראש המחתרת היהודית ושימש חזן באותה מסיבה בבית הכנסת) .

 

בשנת 1947 חזר עם הוריו לשטרסבורג, וכיוון שהיה בן 20 גוייס שוב לצבא למשך שנתיים ועשה קורס קצינים. כשסיים שירותו כקצין צרפתי בשנת 1949 עלה בגפו לישראל.

 

הוא הגיע למושב חדש שקם בארץ – מושב לימן (בקרבת נהריה) ושהה שם עד שנת 1951. ב-1951 הגיעו הוריו ואחותו (ארלט אברהם – פסנתרנית ואשת קול ישראל ) לארץ הקודש, ורוז'ה עבר לירושלים בכדי לנסות להשתלב בסצינת המוסיקה. בירושלים, התחבר לפסנתרן ג'ורג' טאובנר ז"ל וליווה אותו על תופים.

התפנית המהותית בקריירה של רוז'ה אירעה בשנת 1954, כשראה בחלון ראווה קונטרבס, וכיוון שעקרונות הנגינה בקונטרבס דמו ליסודות הכינור שידע על בוריים, התאהב בכלי והחליט ללמוד לנגן עליו. הוא נטש את התופים ועבר  לקונטרבס בלבד. רוז'ה מציין שתמיד תפסו אותו כאחד עם שמיעה מיוחדת, זה ששומע את מה שאחרים ממעטים לשים לב אליהם או לשמוע.

 

הוא החל להתערות בסצינת המוסיקה הירושלמית המקומית וניגן בכל מועדון אפשרי שם, בעיקר ג'אז, עם גדולי אמני הג'אז: דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, מל קלר, אהרל'ה קמינסקי, פנצ'ו בלומנצווייג, יוסי פפו לוי, יוסי לוי, דני מרבנט ועוד רבים וטובים. בשנת 1958 העתיק מגוריו לתל אביב והחל לנגן במועדון "אדריאה", שם פגש בפסנתרן צעיר בשם זיגי סקרבניק ז"ל ( מוסיקאי עילוי שנפטר בגיל 24 ) – רוז'ה מתאר שזיגי היה כבן עבורו ואהבת נפש שררה ביניהם עד יומו האחרון של זיגי. השניים החלו לעבוד יחד במועדון "עומר כייאם"  (יחד עם המתופף סאם כהן) והיו, כהגדרת רוז'ה, סנסציה.

ב-1960 פנה אל רוז'ה המוסיקאי אלכס וייס וצירף אותו להופעותיו במועדון "צברה" והכניס אותו לסוללת נגני ההקלטות שלו, ומכאן רוז'ה הפך להיות אחד הבסיסטים הבולטים והמבוקשים בישראל בשנות ה-60 : הוא ניגן בהקלטות הרבות של אריק אינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני, ששי קשת (בהצגה "עיר הגברים", בה בולט הבס של רוז'ה ב"פנקס הקטן") ועוד רשימה אינסופית. בטלויזיה ניגן בתכנית "אולפן עגול".

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כשרוז'ה שימש כחובש קרבי, חברו ליחידה עלה על מוקש. רוז'ה אץ להצלת חברו ועלה בעצמו על מוקש ונפצע בגבו. הפציעה מנעה מרוז'ה לנגן על קונטרבס, ואילצה אותו לעבור לנגן על גיטרה בס חשמלית בישיבה, מה שלא היה כל כך לרוחו ואחרי כמה שנים, ב-1972 (כשניגן בהופעותיה של יפה ירקוני בלבד ביפו)  החליט לפרוש סופית ממוסיקה והפך להיות סוכן נסיעות עד צאתו לפנסיה.

תודתי הרבה נתונה לרוז'ה אברהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך , תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.