גיטרה ובס- סיפורו של המוזיקאי פול רוט- כותב ומתעד: דודי פטימר

פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט

פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.

בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.

כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו  שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.

 

עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.

כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.

אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).

"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.

עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.

למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".

החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.

בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.

רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".

"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.

בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא  הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.

ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט.  עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".

בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד  השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.

בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.

באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.

לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.

אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.

תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר-  חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של הזמרת והשחקנית רותי ביקל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"

 

רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה  למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".

 

בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.

 

ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".

עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.

 

הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).

 

בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.

עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.

 

בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.

 

החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).

בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.

 

בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.

 

במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.

 

בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.

 

בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".

 

בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.

לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).

 

ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.

 

תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

מתופף את חייו – סיפורו של המתופף עמוס מרוז – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עמוס רוזנבוים (מרוז) נולד בתל אביב בשנת 1954. הוא מעיד כי הרומן שלו עם מוסיקה החל בגיל 0.

 

דודה של אמו, בנימין עומר, אביו של המשורר ע' הלל,  היה מורה למוסיקה במשמר העמק ויצר את "שיר השומר" הנודע. מרוז מעיד כי עומר היה הקשר הראשון שלו למוסיקה, והוא אף לימד אותו  תווים בסיסיים של כלי הקשה בגיל 5 ולתופף.

הוא מעיד כי בילדותו הרדיו והפטיפון היו בולטים מאד וכך ספג מרוז את שירי בובי דארין ואלביס לצד שירי קטרינה ואלנטה, הגשש החיוור, גשר הירקון, יפה ירקוני וכדומה.

 

בשנת 1964, עת עמוס היה בן 10 והתגורר עם משפחתו ברמת גן. אביה של אחת מבנות כיתתו בבית הספר היה המתופף המיתולוגי מני רנוב (שתופף אותה תקופה עם שלישית גשר הירקון) שהפך להיות מורהו המקצועי הראשון ובין השניים נוצר קשר חם והדוק. רנוב נהג לקחת את בן טיפוחיו בלילות למועדון הג'אז "ברברים" ועיצב לא מעט את טעמו המוסיקלי.

 

בהיותו בן 14 החל עמוס לנגן בהופעות והרכבים מזדמנים, תחילה שסידר לו רנוב (בין השאר ניגן "בשקט, כמעט בסוד" בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ")  ובהמשך לבדו. לפני הצבא, נזכר, ניגן מעט עם איתן מסורי ואודי שפילמן (שהיו יחד בלהקת "שחור לבן" באותה תקופה). בסוף שנות ה-60 ניגן בהצגה האוונגרדית – "הזמרת בעלת הקרחת".

 

בתחילת שנות ה-70 החל ללוות אמנים: הזמרת הראשונה אותה ליווה הייתה שולה חן, כשפסנתרנה אותה תקופה היה שלמה גרוניך.  בהמשך הופיע בסיבובי אמנים עם יזהר כהן, שלמה ארצי, אילנית, אושיק לוי, השחקן ערן בניאל, ששי קשת, בעז שרעבי, צדוק סביר, אלברט אלמוזלינו (אמן הצלליות) ועוד.

במקביל ניגן בתיאטרון הילדים של אורנה פורת בהצגות כ"פו הדוב", "טומי טם" ועוד. בשנת 1972 ניגן בהצגה המצליחה של גיורא גודיק – "במזל דגים".

 

לאורך שנות ה-70 השתתף במופעים והקלטות רבות, בהם: "ערב משירי רחל" (עם דורית ראובני, חנן יובל ודני כץ), "ערב משירי עקיבא נוף" (עמוס אף ניגן בתקליטו של נוף ובהקלטת הלהיט "איזבל"), בתכנית היחיד של חוה אלברשטיין, בתקליט המשותף של חוה אלברשטיין ועודד תאומי ("חוה ועודד בארץ הקסמים"), במופעיו של מתי כספי, הקליט והופיע עם נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", בהקלטות של מוסיקאים כיוסי מר חיים ודב זלצר, בתכנית הרדיו הפופולארית "דלת פתוחה", בתכנית הטלויזיה "המבדיל בין קודש לחול", בתכנית הראשונה של "הכל עובר חביבי", ועוד. כמו כן, הקליט עם נתן כהן ג'ינגלים לפרסומות.

 

בשנת 1977 החליט להניח את התופים בצד והחל לעבוד בעיתון "מעריב", בו למשפחתו היה תפקיד בכיר בה. במשך השנים הפך למנהל בכיר ב"מעריב".

 

בשנת 2000, כשהגיע לשיעור תופים של בנו אצל דורון גיאת, לקח את התופים וניגן בספונטניות, מה ש"הדליק" לו את הפיוז שוב והוא חזר לתופף ולהופיע, תחילה עם חבורת שוהם ובהמשך עם הזמרת רעיה פירסט ובהרכב הבלוז The Travelling Mellow Tones. מרוז מוסיף לנגן ולהופיע עד היום.

 

תודה מיוחדת לעמוס מרוז היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

שרה את חייה – סיפורה של עליזה אביב – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עליזה אביב-בלום נולדה כעליזה בוחבוט (בר עוז)  בתל אביב לאם ממוצא סלוניקי ואב ירושלמי. היא החלה דרכה כרקדנית בלט מגיל צעיר מאד והופיעה בתחום זה, כשבאמצע שנות נעוריה נהגה לעלות ולשיר כאורחת בהופעותיו של אחיה הגדול, שמוליק בר עוז, מייסד להקת "הנסיכים" (אחת מלהקות הקצב הפופולאריות בשנות ה-60).

 

בשנת 1971 התגייסה והצטרפה כסולנית לצוות הווי חיל האוויר בתכנית "שבר ענן" שכללה את הלהיט "הטובות לטייסים". במהלך שירותה הצבאי התחתנה עם מוצי אביב, סולנה של להקת פיקוד הצפון שנתפרסם בשיר "מלכות החרמון", ובשנת 1972 השניים הקימו את "צמד אביב", שהופיע ברחבי הארץ והעולם עם גרסאות כיסוי לשירי פולקלור עולמיים.

באותה שנה הצטרפה לצוות המחזמר "אל תקרא לי שחור", תחילה כמחליפתה של הראלה בר לב ולאחר מכן כמחליפתה של רותי נבון. בנוסף, השתתפה במחזמר "הרוטשילדים" והצטרפה לגלגולה השני של להקת "פיקוד דיזינגוף". במקביל, השתתפה במספר הצגות ילדים (כמו "מלך האלמוגים") בתיאטרון של אורנה פורת.

בין 1973-1974 גרה עם מוצי בבריסל ולאחר שנה חזרה לארץ לאחר הולדת בתה, דין דין אביב. בשנת 1975 הצטרפה כסולנית ללהקת "השגרירים" של האחים יעקב ויצחק אליעזרוב והופיעה איתם עד שנת 1980, כשהיא משתתפת בתקליט הלהקה מסוף שנות ה-70 ומשתתפת עימה בפסטיבל הזמר לשנת 1978 עם הלהיט "אילני".

בדצמבר 1980 השתתפה עליזה עם מוצי ובתם בת ה-7 דין דין ב"שירוויזיון" מספר 2 עם השיר "מבולבלי" שזכה להצלחה ופתח למשפחה את הצוהר לסיבוב הופעות משותף ברחבי הארץ.

בשנת 1981 , הקימה את "להקת אביב" שפעלה עד שנת 1989. לאחר פירוק הלהקה, הצטרפה להרכבי מוסיקת עולם ופולקלור וחקרה לעומק את נבכיה של המוסיקה הזו. בשנת 1989 הלהקה השתתפה בקדם אירוויזיון עם השיר "שלום על ארץ".

בשנות ה-90 הצטרפה לחיים רומנו למופע "בית רומנו" למופע משירי עם יווניים, הופיעה עם התזמורת האנדלוסית והתארחה בערב רב של הופעות מוסיקת עולם רבגונית. בסוף שנות ה-90 הקימה צמד עם בתה, דין דין שנשא את השם "עלידין" ותועד על גבי אלבום שיצא בשנת 2000 בהפקתו המוסיקלית של  משה דעבול.

הקלידן שנמנה עם נגני ההרכב  של "עלידין" היה לא אחר מאשר עידן רייכל ואחד השירים שבוצעו במופע המשותף היה "אם תלך" שלימים יהפוך ללהיטה הגדול של דין דין במסגרת "הפרויקט של עידן רייכל" הנודע. עם שיתוף הפעולה שנרקם בין  דין דין ורייכל, התפרק ההרכב ועליזה מצאה עצמה שוב לבד. באלבום נכלל השיר "ביום אושרך" שיצר עמיר בניון עבור הצמד. בניון אף יצר אלבום שלם לצמד שנגנז בשל בירוקרטיה ניהולית.

בתחילת שנות ה-2000 חברה שוב לחיים רומנו למופע יווני שלא הצליח כל כך, אך באמצע העשור הצטרפו רומנו,אביב ואחיה שמוליק בר עוז אל שמעון פרנס למופע המצליח "סיפור אהבה יווני" הנמשך עד היום.

נוסף לכך, חידשו דין דין ועליזה את "עלידין" בגרסה מחודשת ורקמו יחד גם מופע לנשים בלבד.

 

כשחקנית השתתפה אביב במספר סרטים ישראלים בהם "שתי דפיקות בלב" ו"ז'אקו והיצאניות"

 

את פגישתנו סיימה עליזה במשפט: "אני חיה בשביל הבמה וכל זמן שאני לא על הבמה, הוא זמן ביניים עד המופע הבא. אני הולכת אחרי הלב".

תודה מיוחדת לעליזה אביב היקרה על שניאותה לפגוש אותי ותרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

להתראות קפטן ג'ק – פרידה מהמתופף והפזמונאי אמיר ברונשטיין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

אמיר ברונשטיין נולד בשנת 1945 וכבר בגיל צעיר מאד החל לתופף באירועים משפחתיים ומסיבות נוער. בשנת 1964 התגייס לצבא ושירת כמתופף בלהקת פיקוד מרכז בתכניתה "לא רוצים טובות" מאותה שנה לצידם של אושיק לוי, יגאל חרד, מיכל טל, חדוה ודוד וכו'.

עם שחרורו בשנת 1965 החל להימנות עם חבורת נגני קפה נגה ובשנת 1966 הצטרף כמתופף ללהקת "הקווינטט" לצידם של טומי פרידמן ז"ל, פרנקי גליקסמן, זאב אולמן, זאב מורגנשטרן.

 

עם הצטרפותו ללהקה, היא בילתה כחצי שנה על אוניית "צים", ולאחר מכן עברה לנגן במלונות בנהריה, טבריה (מלון "עדן") וכו' .

 

ב1969 הוציאה הלהקה יחד עם ציון צדוק מצמד דרום תקליטון בשם "הקווינטט של ציון" שכלל שירים כ"נסיכת חלומות", "נערה בכתום".

 

הלהקה למעשה ליוותה מספר אמנים כיפה ירקוני, לואיג'י ועוד. הקווינטט השתתפו גם כתזמורת המלווה את האמנים בתכנית הטלוויזיה "קונצרטינה" בעיבודיו המוסיקליים של אילן מוכיח.

ב-1970 הלהקה הופיעה בקניה, שם הכיר ברונשטיין את אשתו הראשונה כריסטין.

 

הקווינטט התפרקה בשנת 1972 ואמיר ניגן יחד עם אשתו כריסטין (שהייתה זמרת) בלהקות חתונות מזדמנות בהן להקת "עפיפון" (לא הלהקה של תחילת שנות ה-80).

כמו כן הוא כתב טקסטים לאמנים שונים כפופי ("אפנדי איברהים") , שמעון מור כשלהיטיו הגדולים כפזמונאי היו "קפטן ג'ק" (שכתב לגרי אקשטיין), "סוזי", "רק הקטנים", "דרושה נערה" , "עננים" ל"הכל עובר חביבי", ואחד הלהיטים האחרונים שכתב בשנות ה-80 היה "היא לא יודעת" שביצע חיים משה.

בשנת 1975 הופיע ברונשטיין עם אשתו במועדון "קליאופטרה" ביפו ולאחת ההופעות נזדמנו חברי להקת "הפסגות" מרקו בכר ואיציק ברנס שחיפשו מתופף שיחליף את יוסי אטיאס שהחליט לעזוב, ובשנת 1976 הצטרף ברונשטיין ללהקת "הפסגות" וניגן עימה עד שנת 1981.

בשנת 1981 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי שזכתה ללהיט היסטרי בשנת 1982 – "שמרי על אהבתך" וברונשטיין ניגן בשני תקליטי הלהקה. בשנת 1983 הלהקה נסעה לגרמניה והתפרקה, אך אמיר נשאר בגרמניה, פרש ממוסיקה  ועבד כשומר בטחון.

הבת שלו, הילה ברונשטיין, הצליחה באקס פקטור בגרמניה ונחשבת לכוכבת פופ גדולה בגרמניה. ביוני 2016 נפטר ברונשטיין ממחלת הסרטן בגיל 71.

 

 

תודה מיוחדת למרקו בכר על העזרה בתחקיר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!.

.

ביטניק – סיפורו של הבסיסט אברהם ארוך – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

אברהם ארוך נולד בשנת 1947 לאמא ממוצא מצרי ולאבא ממוצא טורקי. בבית נהגו לספוג שירים צרפתיים, איטלקיים ושירי ארץ ישראל. הוא גדל בדרום תל אביב וחיבתו העזה למוסיקה והכמיהה לנגן החלה בשנת 1962, בהיותו בן 15, בהשראת אחיו הגדול שמוליק ארוך ז"ל (מוסיקאי ובסיסט פורץ דרך) שהכיר לו את להקת ה"צלליות" ( The Shadows). שמוליק הקים להקה משפחתית שכללה את שלושת האחים לבית ארוך: שמוליק ומשה על גיטרות קצב ואברהם נבחר להיות הבסיסט.

אברהם למד את יסודות הנגינה הבסיסיים משמוליק אחיו, וזו הייתה התחלת הקריירה המוסיקלית שלו. באותה תקופה, ניגן בחלטורות שונות במועדונים בעיקר במועדון "החתול העצבני". בשנת 1963 הצטרף ללהקת "הביטניקים" שכללה בין השאר את המתופף (והצייר) לורנס ( לפני לורנס היו בהחלפות המתופף מיקי אבידן, אחריו המתופף פנחס בן זכאי, המתופף אלי מזרחי, והמתופף חנן) , את שמוליק ארוך על הגיטרה המובילה, צבי ציון הסקסופוניסט, אברהם ארוך על הבס, הנרי ורד על האקורדיון, הנרי קורד על החצוצרה, והזמרת בלה, כשבשלב מסוים הצטרף להרכב הזמר יוסי טרדר דרום. ההרכב פעל עד שנת 1966. ההרכב תועד על ידי טייפ סלילים פרטי בלבד.

בפברואר 1966 התגייס אברהם לצבא ושירת בחיל ההנדסה הקרבית. בזמן שירותו הצבאי ניגן בחלטורות וחתונות עם מספר אמנים בהם אריס סאן, רביעית "הטיילת", שלישית התאומים, הגיטריסט היווני צדוק לוי ועוד.

בשנת 1969 השתחרר מהצבא ולאחר שנישא לרעייתו רחל, החליט לפרוש מעולם המוסיקה כי הבין שחיי משפחה ומוסיקה לא הולכים יחד.

 

תודה מיוחדת לאברהם ארוך היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"יעקב, יעקב" – סיפורו של המתופף יעקב אגת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יעקב אגת נולד בתל אביב בשנת 1948 כיעקב אקוקה. בבית בו גדל, נהגו לשמוע מוסיקה איטלקית, צרפתית, רוק וסול.

 

הקשר הראשוני של יעקב למוסיקה אירע בהיותו בן 5, כמצא פח חמוצים, עשה לו 2 חורים, קשר חוט והחל לתופף עליו. זה למעשה החל את הרומן שלו עם תחום התיפוף. בשכונתו היה "בית תרבות לנוער", שם קיבל את השכלתו המוסיקלית הראשונית כשלמד חוג תיפוף. הוא למד בבית התרבות לנוער בגיל 6-9 , נהג להופיע כמתופף במצעדים בתל אביב. לאחר מכן למד אצל מורים פרטיים בהם אהרל'ה קמינסקי, יושקו בורלא ועוד. בגיל 14 ניגן תקופה קצרה בתזמורת הנוער ביפו ובגיל 16 רכש את סט התופים הראשון שלו והחל להופיע כמתופף באירועים למיניהם.

 

בשנת 1966 התגייס לצבא ושירת בגדוד 82 ומיד עם שחרורו בשנת 1969 החל לנגן במועדון "זורבה"  כמתופף עם תזמורת קבועה שכללה את צביקה גרשובסקי, יוסי אגת (אחיו הגדול של יעקב) והרצל עובדיה.

 

בין האמנים עימם ניגן באותה תקופה : רוזלה ריסי ( זמרת איטלקיה נודעת בסצינת המועדונים דאז), מרצדס, יגאל בשן, דני גרנות, אבי טולדנו, דודו דותן, ציפי שביט, ששי קשת ועוד.

 

בין השנים 1970-1973 עבר למועדון "כאליף" וניגן בהרכב עם אחיו יוסי, עם הבסיסט רוז'ה אברהם, צביקה גרשובסקי, ז'אקו אלג'ם, זאב דיקוורט ועוד. לאחר מכן ניגן באירועים שונים.

 

 

בשנת 1975 הצטרף לשלישית ה"קלידוסקופ" – יוסי מנחם (בס), יעקב אגת (תופים) וגרי אקשטיין (גיטרה ושירה). ההרכב ניגן רוק כבד אקספרמנטי, קטעים של ג'ימי הנדריקס, לד זפלין וכו' והשתתף בין השאר בהקלטות הסולו הראשונות של אקשטיין – "היה לי טוב", "יש לנו זמן" וכן השתתפה בהקלטות  תקליטו הראשון של גרי אקשטיין – "מחזור א' תשל"ז" (1977) שכלל בין השאר את "קפטן ג'ק", "בלוז בית הקפה", "סמבה", "דרושה נערה" וכו'. זמן קצר לאחר מכן ההרכב התפרק.

בשנת 1978 הצטרף יעקב להרכבים מזדמנים שניגנו בחתונות וניגן בין השאר עם הזמר הישראלי-יווני מוני קסוטו . בשנת 1979 הקים יעקב את להקת "צלילי חצות" שניגנה במועדון "כאליף" שפעלה בגלגולים שונים עד שנת 1983.

בשנת 1983 עשה הסבה לתקליטנות ושימש כתקליטן פופולארי במועדוני רמלה ולוד, בין השאר היה תקליטן הבית של "קליפסו".

 

בשנת 1989 עזב את עסקי התקליטנות וחזר לתופים, הוא ניגן בתחילת שנות ה-90 בהקלטות שונות של קובי רכט, קובי ארליך ועוד אך באמצע שנות ה-90 הפסיק לתופף.

תודתי הגדולה נתונה ליעקב אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

יוסף יוסף- סיפורו של החצוצרן והבסיסט יוסף אגת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יוסי אגת נולד בשנת 1942 בקהיר. בהיותו בן 5 עלה עם משפחתו לישראל, תחילה לתל אביב ולאחר מכן לבת ים. המשפחה השתכנה בתל אביב סמוך למועדון "בית הנוער א' " ברחוב הכובשים. יוסי, שנמשך לחצוצרה, החל ללמוד בשנת 1956 לנגן על חצוצרה במועדון "בית הנוער" תחת ניצוחו של עמי מעייני, ובשנת 1959 הצטרף כחצוצרן ל"תזמורת הנוער של תל אביב". באותה תקופה נהג לבלות ב"קפה נגה" המיתולוגי, בורסת הנגנים דאז, וניגן בהופעות מזדמנות וחתונות.

 

בשנת 1960 התגייס לצבא ושירת כחייל קרבי. במסגרת שירות המילואים ניגן בתזמורת חיל האוויר בניצוחו של אריך טייך.

 

בשנת 1963 השתחרר מהצבא והחל לנגן במועדונים השונים. באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורת הבית של מועדון "זורבה" עם אריס סאן ובסוף שנות ה-60 בתזמורת הבית של מועדון "כאליף". יש לציין כי במועדונים אלה הופיעו מיטב הזמרים הבולטים בארץ דוגמת בעז שרעבי, ששי קשת, מוטי גלעדי, גדי יגיל, משה הלל, יפה ירקוני ועוד ועוד.

כמו כן, בשנות ה-60 ניגן בהצגה הנודעת של ג'טה לוקה : "צחוק הגורל". בהצגה ניגן גם על חצוצרה וגם על גיטרה בס.

בסוף שנות ה-60 היה אגת חבר בלהקת "השליחים" ובשנת 1973 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי . בשנת 1975 ניגן עם להקת "הקברטים" ולאחר מכן ניגן בחתונות שונות ובתזמורות מזדמנות. כמו כן ניגן בפרסומות בהן פרסומת לאבקת כביסה "ויוי".

 

בשנות ה-70 ניגן בהצגה הרומנית : "שלם זה משתלם".

 

בשנת 1987 פרש אגת מעסקי המוסיקה ולאחרונה חזר לנגן בבית בשביל הנשמה.

 

אגת הוא אחיו הגדול של יעקב אגת, מתופף בולט שניגן בשנות ה-70 בין השאר בלהקות "הקלידוסקופ" (של גרי אקשטיין) ו"צלילי חצות".

תודה מיוחדת ליוסי אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין :  דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

 

"כספי מנגן" – סיפורו של המוסיקאי נתן כספי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

נתן כספי נולד תל אביב בשנת 1938. הוא נולד אל תוך המוסיקה כשאביו,  הרמן צבי כספי, היה נגן ומורה נודע לאקורדיון בתל אביב. בהיותו בן 3 החל לנגן על חליל באופן אוטודידקטי ובהיותו בן 5, אביו הביא אקורדיון קטן הביתה ונתן החל ללמד עצמו לנגן לבד עד גיל 12. בשלב מסויים למד לנגן גם על פסנתר.

 

הוא למד בבית הספר העממי "אחד העם" וניגן במסיבות ואירועי בית הספר, וכשעבר ל"גימנסיה הרצליה", ניגן על אקורדיון מדי בוקר את התעמלות הבוקר המסורתית של בית הספר.

 

בהיותו בן 15 החל להופיע בתזמורתו של אביו וכעבור זמן קצר הקים הרכב עם חבריו חיים מרשק (סקסופון) , דני ואלה (מתופף, שניגן מאוחר יותר עם הגשש החיוור) שנקראה "הצעירים".

 

בשנת 1956 התגייס לצה"ל, תחילה בחטיבה 7 של חיל השריון, וב-1957, עת הוחלט להקים את להקת גייסות השריון, סופח כספי כאקורדיוניסט הלהקה. כספי השתתף בשתי תכניותיה הראשונות של הלהקה: "התכנית הראשונה" (שכללה את הלהיטים "קפה שחור", "צ'ימפופו") שעלתה ב-1958 והתכנית השניה – "יותר מדי אבק" (1959) שכללה את הלהיטים "אליפלט" ( הגרסה הראשונה לשיר, בה ניגן אקורדיון במקור), "אוהבי הטבע", "בואי רוח'לה" ועוד.

בשנת 1959 השתחרר מהצבא ובין השנים 1959-1966 לצד עבודתו בדפוס, ניגן בהרכבים שונים: הוא ניגן בין השאר בלהקת "השעות הקטנות" ( להקה שפעלה בצפת ובה היו חברים גבי אקשטיין, יעל שרז, מרים גבריאלי ושייקה לוי, וביצעה בין השאר את "שיר השוק" עוד לפני "התרנגולים") בין השנים 1960-1961, וכן ברביעית "הטיילת" (שביצעה את הלהיטים "הלילה לטיילת", "ואדי ערה" וכו' ובה היו חברים בין השאר אושיק לוי, גבי ברלין וחדוה ודוד)  בין השנים 1964-1965 . ברביעית הטיילת ניגן בהקלטות גם על הבס.

לאורך שנות ה-60 הופיע קבוע אף ב"עומר כייאם" ובמועדון "אילקה ואביבה" וליווה בין השאר את יפה ירקוני, ישראל יצחקי, הזמר/בדרן האמריקאי דני קיי בביקורו בארץ, אילקה ואביבה רווה, חנה אהרוני,אהובה צדוק, עדנה גורן ועוד.

 

בשנת 1966 פתח בית דפוס משל עצמו וב-1968 פרש ממוסיקה כדי להשקיע מלוא מרצו בעסק החדש. הוא לא היה פעיל בתחום המוסיקה עד שנת 1984, ולאחר שהעסק התבסס וכספי חש געגועים למוסיקה, הוא החליט לנגן "בקטנה" בחוג שירה בציבור. בערב השני בו היה אמור להופיע, פגש אקורדיוניסטית נוספת בשם ציפי גזית, מה שרקם אהבה מתו ראשון ( הוא היה אלמן והיא הפכה לאשתו השניה ובעיקר ושתפתו המוסיקלית) , והשניים החלו להופיע יחד בערבי זמר שונים ולהקים מועדון זמר משלהם שנתפרש ברחבי הארץ ורץ עד היום בהצלחה ונקרא : "ציפי, נתי וחברים". במועדון הזמר שלהם מופיעים מיטב אמני ישראל: יזהר כהן, אריק סיני, מיכל טל, איתן מסורי, באלדי אולייר, חנן יובל ועוד ועוד ועוד.

 

תודתי הגדולה נתונה לנתן כספי היקר (ורעייתו ציפי גזית) על שגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה, כחלק מהפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.