"עכבישים, סגנונות וגל חדש" – סיפורו של המוזיקאי אבי קרפל

 

אבי קרפל – יוצר, גיטריסט וזמר, אחד מחלוצי הרוק הישראלי בשנות ה-60 וה-70 ומייסד להקות הקצב "העכבישים", "הסגנונות" (שהפכה ל"עוזי והסגנונות") ו"הגל החדש"

אבי קרפל נולד בברלין, גרמניה, בשנת 1947. "גדלתי בבית מאד מוזיקלי", מספר, "הוריי לא ניגנו על כלי נגינה אבל אמי שרה נפלא ואבי היה מאד מוזיקלי. אחותי למדה פסנתר, אחי דני כמובן היה עורך ושדרן מוזיקה מיתולוגי בגלי צה"ל ומתמחה במוזיקת הג'אז. זה היה בית שנשם מוזיקה".

בשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל, למושב עין עירון שליד כרכור. בשנת 1959 עברה המשפחה להתגורר באזור המרכז  והשתכנה ברמת גן, שם בילה קרפל את שנות נעוריו.

כבר בגיל 6 גילה קרפל את משיכתו למוזיקה ולשירה. "הייתי יושב על המרפסת ושר בקולי קולות", נזכר. "כשהייתי בן 12 עברנו לרמת גן ובכיתתי היה ילד שניגן על גיטרה ועוד ילד ששר והקמנו שלישיה. היינו מופיעים בכל בוקר בפני כל בית הספר ומשם בעצם התחילה הקריירה המוזיקלית שלי".

בדצמבר 1963 הקים את להקת הקצב הראשונה שלו – "העכבישים השחורים" שבגלגולה הראשון כללה את שלמה אלטובסקי (תופים), מתי מלכי (גיטרת בס), אבי ורשבסקי (גיטרת ליווי) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה הייתה במתכונתה זו להקה אינסטרומנטלית שניגנה נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית.

בשנת 1964 עזבו מלכי ואלטובסקי את הלהקה ובמקומם הצטרפו הבסיסט דוד אליהו והמתופף שמואל בכר. בשלב זה הלהקה גם שילבה שירה.

בסוף 1965 הצטרפו ללהקה הזמר נורמן רוט (זמר אוסטרלי שהיה מתופף בלהקת הרוק האוסטרלית "האיזיביטס") והגיטריסט והבסיסט הרצל מזרחי (מירון). מדי פעם השחקנית והזמרת תיקי דיין, חברתו של הגיטריסט אבי ורשבסקי, נהגה להופיע עם הלהקה במספר שירים (אך לא כחברת הרכב "רשמית"). הרכב זה פעל עד פרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

אחרי המלחמה, פעילות ההרכב חודשה ומלבד ששמו הפך ל"העכבישים", הוא כלל את אבי קרפל (שירה וגיטרה מובילה), שמואל בכר (תופים), מנשה זכאי (קלידים), הרצל מזרחי (גיטרת ליווי) ודוד אליהו (גיטרת בס).

בהמשך אותה שנה החלה הלהקה, לצד גרסאות כיסוי לשירים לועזיים, לשיר בהופעותיה גם שירים מקוריים שכתב והלחין קרפל: "כי את חלום", "מה לך ילדה?"  ו"לאורך החוף".

בשנת 1968 עזב בכר את הלהקה ובמקומו הצטרף המתופף מאיר ישראל. בהמשך אותה שנה עזבו קרפל וישראל את הלהקה (קרפל העניק לחברי להקת "סאני הייטס" את השם ב"ירושה" והיא המשיכה לפעול עד שנת 1980) והקימו את להקת "הסגנונות" שכללה בגלגולה הראשון את: אבי קרפל (שירה וגיטרת ליווי),  מאיר ישראל (תופים), רפי שוורץ (גיטרת בס) ויצחק קלפטר (גיטרה מובילה). כשקלפטר התגייס, הצטרף במקומו הקלידן והמעבד אלדד שרים.

בסוף אותה שנה הקליטה הלהקה תקליטון שכלל ארבעה שירים שכתב והלחין קרפל עוד ללהקת "העכבישים": "כי את חלום", "מה לך ילדה?", "ילדתי שלי" (מילים ולחן: מנשה זכאי) ו"לאורך החוף".

בשנת 1969, לאחר פסטיבל להקות קצב ב"סינרמה" בתל אביב, הצטרף ללהקה הזמר עוזי פוקס והלהקה שינתה שמה ל"עוזי והסגנונות". בהמשך אותה שנה עזב שרים את הלהקה (בעקבות גיוסו לצבא) ובמקומו הצטרף הקלידן והזמר אייב אורצ'ובר (להקת "ריבולבר").

בתחילת 1970 הוציאה הלהקה תקליטון ראשון תחת השם "עוזי והסגנונות" שכלל שני שירים: Daytime Nightime ו-I’ve Got Sunshine. בהמשך השנה הוציאה עוד תקליטון שכלל את השירים Morning Train, Someday ו-Where Were You Last Night.

באותה שנה הלהקה הוציאה את אריך הנגן הראשון – Friends. בסוף 1970 עזב קרפל את להקת "עוזי והסגנונות" והקים את להקת "הגל החדש" שכללה את שמוליק אביגל (שירה), אילן דודמן (גיטרת בס), סמי וילה (קלידים), אמיל שהרבני (תופים) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה גם נגינה בתקליטונו של הבדרן-זמר אבי בהט שיצא  בשנת 1972 וכלל שני שירים שכתב והלחין קרפל – "כך הם החיים" ו"בלדה לגבר הנשוי".

במאי 1972 התפרקה הלהקה כשקרפל עזב לקנדה לצורך לימודי סאונד באוניברסיטת "קונקורדיה" במונטריאול.

בשנת 1984, כשחזר קרפל לישראל, הוא החל לעבוד כטכנאי סאונד במיטב אולפני ההקלטות בארץ כשבמקביל הוא  הצטרף ללהקת "הגל הירוק" וניגן עמה עד 1985. קרפל אף שימש כסולן הלהקה בשיר "מתפרנס" שיצא על גבי תקליט שדרים באותה שנה.

 

קרפל עבד באולפני ההקלטות עד שנת 1999 ואז חזר לקנדה כשבשנים האחרונות הקליט שני אלבומים יחד עם חברו ללהקת "העכבישים", שמואל בכר וחמישה אלבומי סולו.

תודה מיוחדת לאבי קרפל על שהסכים להתראיין ולגולל בפניי את סיפורו המוזיקלי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"רוקר חי" – ראיון בלעדי עם חלוץ הרוק הישראלי ג'רארד קמינסקי – כותב ומראיין: דודי פטימר

"רק תנו לי עוד קצת ממוסיקת הרוקנרול הזו", כך גרס צ'אק ברי בשנת 1958 ולמעשה לא רק שהוליד להיט קלאסי אלא ביטא את קולם של נערי העולם באותן שנים שמצאו ברוקנרול פורקן עול, מפלט ואורח חיים שכולו מוסיקה, אהבה ועוד מוסיקה.

 

בישראל, ניצני מקצב הרוקנרול החלו בתחילת שנות ה-60 בדגלן של להקות רוקנרול ישראליות ("להקות קצב") ששימשו שגרירות הרוק האמריקאי והבריטי מחו"ל בישראל והופיעו עם אותם השירים ששיגעו את הנוער ברחבי העולם. בשלב מאוחר יותר גם נוצרו שירי רוקנרול בעברית עם אותם המקצבים כמו בחו"ל, רק שעבור הממסד, רוקנרול בעברית הוא נטע זר שאסור לתת לו במה וביטוי.

 

אחד מחלוצי הרוקנרול בישראל של תחילת שנות ה-60, לצד ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים, היה ג'רארד קמינסקי שחי רוקנרול, נשם רוקנרול ועשה רוקנרול ולמעשה מהווה מאבות היסוד של הרוקנרול במתכונתו הראשונה (והבסיסית) בישראל.

 

הוא נולד בצרפת בשנת 1944 בשם ג'רארד קמינסקי ועלה עם הוריו לארץ אחרי מלחמת העולם השניה. המשפחה השתכנה בתל אביב וג'רארד מעיד על עצמו כי מאז ומתמיד נמשך למוסיקה ובעיקר לרוקנרול של ביל היילי, אדי קוקרן, ג'רי לי לואיס, צ'אק ברי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד ומאוחר יותר אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד והצלליות.

 

בשנת 1956, בהיותו בן 12, בנה בעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ולימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. במקביל ניגן על מפוחית פה ושר.

 

בשנת 1960, שנים בהן ניצני הרוקנרול החלו להתפשט גם בישראל, ג'רארד  בן ה-16 היה מהראשונים שהחלו להופיע ולשיר רוקנרול שאז נחשב "נטע זר" בישראל הממסדית של אותן שנים.

בשנת 1961 היה מהראשונים להקים להקת רוקנרול (בישראל להקות מסוג זה כונו "להקות קצב") והקים את להקתו הראשונה- "כוכבי הכסף" (1961-1962) . אחריה באו "האלילים המטורפים", "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו" וכמובן  מאוחר יותר בשנת 1965  הקים את להקת "השמנים והרזים" שהקליטה שני תקליטונים (התקליטון הראשון כלל את הסולן עוזי פוקס, אולם שיר אחד הולחן והוקלט ע"י קמינסקי עצמו בצרפתית Attendez) כשאת להיטה הגדול "יה יה מה יהיה" (הוקלט ב-1967 ויצא ב-1968), שנחשב בעיני רבים לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אותו הלחין קמינסקי למילותיו של אלישע נמרי (צייר ובעלה לשעבר של זמרת הפופ ירדנה הדר) עם הסולן דודו רג'ואן ז"ל. אחד המוסיקאים שקמינסקי "גילה", כדבריו, בלהקה היה צביקה פיק, קלידן הלהקה.

תחילה קמינסקי שימש כבסיסט הלהקה (בשלב מסויים הוא הפך מנגן גיטרת ליווי לבסיסט) ובשלב מסוים עבר לצד האמרגן והכניס את דודו רג'ואן במקומו.

 

לאורך שנות ה-60 ניהל מספר מועדונים כשהבולטים בהם היו "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" ועסק לצד היותו איש להקות קצב, כעוזרו של האמרגן ששון רג'ואן. בשנת 1970 החליט לפרוש מעולם המוסיקה אך נשאר בתחום: הוא שימש כמנכ"ל בחנות כלי זמר ולאחר מכן הפך למכוון ומתקן פסנתרים, ואף חי תקופה בלונדון בה זכה להצלחה בתחום זה.

לאחר לא מעט נסיונות שכנוע ו"הפעלת קשרים" עם מוסיקאים שעבדו עימו, סייע לי הסקסופוניסט הותיק אורי סעדה (שסיפורו המלא גם נמצא ב"דודיפדיה") בארגון הפגישה עם ג'רארד בביתו. ג'רארד אמר שלא מתראיין ולא התראיין שנים רבות, אך הסכים לתת לי ראיון יחיד ובלעדי  ולפרוש את הקלפים על השולחן לעומק פעם אחת אחרונה ואולי היחידה.

 

נפגשנו בביתו בתל אביב ומיד עם היכנסי לביתו בלטה נפש האומן הרוקר שבו: פוסטרים של להקות הקצב אותן ייסד עיטרו את הקירות, ציורים אומנותיים ומכונת ג'וקבוקס מקורית משנת 1962 המונחת בסלון.

 

ישבנו פנים מול פנים: ג'רארד, אורי סעדה ואנוכי ובמשך שעתיים וחצי נחשפתי לסיפורו המרתק והמלא של מי שנחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול המוקדם המשפיעים ופורצי הדרך בישראל. בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה, נחשפתי לאדם צנוע מאד, נחבא אל הכלים שלא אוהב לדבר או להעיד על עצמו, מלא חוש הומור ובעל דעות נוקבות לגבי מוסיקה ולאורך השיחה, נחשפתי גם לחומרים נדירים מארכיונו הפרטי אותן סיפחתי לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי.

 

עם תמונה לא יצאתי, שכן ג'רארד נגד תמונות באופן עקרוני (לדבריו, לא מצטלם אף עם קרובי משפחתו) אך יצאתי עם מידע רב שערכו התרבותי לא יסולא בפז.

 

ג'רארד, מהו רוקנרול?

 

"שמע, אני מדבר על רוקנרול. האמרגנים והעיתונאים של אז, קראו לנו להקות קצב, אבל למה להקות קצב? כי באותה תקופה החלו לפעול הביטלס וקראו להם "חיפושיות הקצב" ולכן "להקות קצב" נשמע מתחרז יפה. אבל, למעשה היינו להקות רוקנרול. לא כל מי שמתיימר להגיד שהוא היה רוקר הוא היה רוקר. בשבילי שלום חנוך הוא לא רוקר. רוקנרול זו צורת חיים. גם אריק אינשטיין ניסה לעשות רוקנרול אבל זה לא רוקנרול אני מצטער. יש רוקר אחד בירושלים שלא יצא לי לנגן איתו, שלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") זה רוקר!"

 

שתבין טוב מאד, אני הייתי די בוגר וכבר בגיל 17 שכרתי אולם קולנוע בהרצליה בכדי לעשות מופע רוקנרול. לא רציתי שהאמרגנים ירוויחו עלינו כסף. שכרתי קולנוע בהרצליה בשם "קולנוע היכל", ואני זוכר שהלכתי אפילו לראש העיר לקבל אישור."

 

לרוקנרול יש גיל?

 

"לא, אבל אני זקן."(צוחק).

 

אילו להקות היו לך במחצית הראשונה של שנות ה-60 ?

 

"שמע, הייתי חייב להחליף נגנים ושם של להקה כל שישה חודשים כי הארץ הייתה קטנה, אז לא היו מועדונים והיו מעט להקות. הלהקה הראשונה הייתה "כוכבי הכסף", לאחר מכן "האלילים המטורפים", לאחר מכן "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו".

 

איך בחרת את הרפרטואר של הלהקה?

 

"הקהל בחר. שמע הייתה לנו תכנית מסודרת אבל לרוב ניגנו מה שהקהל בא לשמוע ומה שהקהל רוצה. אחרת אתה לא מצליח.

 

שרתם רק באנגלית?

 

"לא, גם בעברית. חומרים מקוריים".

 

למה לא הקלטתם באותה תקופה?

 

"לא רצו להקליט אותנו. בתקופה ההיא היינו מה שמכונה "פושטקים" וכשכבר הקלטנו, אז אמרו שהעברית לא טובה, ולא חשוב שכעבור כמה שנים העברית הייתה "גלגל אותה, שחק אותה, היא רצתה קפה הפוך".

 

אתה חושב שהקדמת את זמנך?

 

"אני בטוח".

 

 

מה תפקידך היה בדיוק בלהקה?

 

"אני הייתי מעורב בכל דבר: הייתי המנהל, הייתי האמרגן, הייתי הפסיכולוג, הייתי היחצ"ן – הייתי הכל. זה יותר סיפוק".

 

היו לכם תלבושות אחידות?

 

"כמובן. אני הייתי מאד קפדן. אם אני קבעתי שכולנו עם גרביים לבנות והייתי רואה אחד עם גרביים אדומות אז הייתה בעיה. הייתי מאד פדנט. אצלי אף אחד מהנגנים לא עישן חשיש או נגע בסמים אלא כולם נתנו את 100 האחוזים שלהם בכל הופעה. משמעת הייתה אצלי חוק ברזל".

 

 

 

 

זיהו אותך ברחוב באותה תקופה?

 

"כן, בהתחלה נהניתי מזה מאד, אבל בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי, כי לא יכולתי לשבת במסעדה בשקט או ללכת לקולנוע".

 

היית סלב במונחים של אז?

 

"כן, אם תרצה אני יכול להראות לך כתבות (הוא הראה לי), אבל חלק מהכתבות עלו באש".

 

למה?

 

"שרפתי. אני רוקר".

 

מה כתבו עליך?

 

"כתבו על הופעות, על מקומות בהם הייתי מבלה, אבל הרבה היה שטויות. למשל בעיתון "בול" ("פלייבוי הישראלי" של שנות ה-60) כתבו עליי פעם שעשיתי אורגיה עם כמה בחורות ואני אומר: "הלוואי" (צוחק), לא היה ולא נברא. זה התחיל להציק לי."

 

מתי התחלת לפתוח את המועדונים?

 

"את המועדונים פתחתי לאחר מהומה שהייתה בקולנוע "אדיסון" כשפירקו את הכסאות. החלטתי לפתוח מועדון שינגן רוקנרול באופן מסודר. אני הגיתי את השמות "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת". למעשה, אני תמיד חיפשתי גימיקים כי זה מה שתפס. גם "השמנים והרזים" היה גימיק, למה? כי לא היה אף שמן, כולנו היינו רזים כמו גפרורים. הייתי טוב מאד בשיווק.

 

באותה תקופה עבדתי כעוזר של האמרגן ששון רג'ואן, הוא זה שהביא את להקת "הסינג סינג" לארץ (להקת רוק בריטית מצליחה שהשתקעה בישראל של שנות ה-60). זה היה לי טוב, כי להקתי חיממה את הסינג סינג ולמדתי מרג'ואן המון".

 

היית מגדיר את "השמנים והרזים" כמצליחה בלהקותיך? איך הגעתם להקליט?

 

"השמנים והרזים הייתה הצלחה שאין כדוגמתה. עשינו 2-3 הופעות בערב בדובלאז'ים עם להקות אחרות. יום אחד פנה אליי עיתונאי הקולנוע דן פיינארו שעבד ב"הד ארצי" ויום אחד הוא הקליט להסכים אותנו, הוא שילם לנו שעות אולפן ל-4 טראק: 4 שירים ב-3 שעות בטייק אחד ללא שעות. אמנם התקליטון לא איכותי במיוחד אבל היה לנו טייק אחד להכל בלי בישול בלי כלום".

 

איך נולד "יה יה מה יהיה"?

 

"אני הלחנתי את זה. כתב את זה אלישע נמרי, צייר, שרצה את השיר לחברה שלו דאז, הזמרת ירדנה הדר (זמרת פופ שהוציאה תקליטון בסוף שנות ה-60 ושרה בין השאר בלהקת "זוהר השביעי" עם זוהר לוי. כיום חיה ומופיעה בארה"ב. תחקיר מלא אודותיה נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") עליה כתב את השיר, אבל התעקשתי שאנחנו נקליט. כתבתי את הלחן ב-10 דקות, הוא כתב את המילים ב-3 דקות, ואני מאד אהבתי את זה כי זה קליט. יש אנשים שטוענים שזה שיר הרוק הכי טוב שהולחן בארץ. אני לא מסכים, אבל יש טענה כזו. בלי רדיו בלי תקשורת, כנס היום ליוטיוב יש כבר מעל 10 אלף צפיות. אתה יודע כמה שנים חלפו?".

ווטסון טי בראון (הרכש שקמינסקי גילה והביא מלונדון ל"שמנים והרזים" וכיום מופיע במועדונים מקומיים בניו יורק) היה הסולן, למה הוא לא הקליט את זה?

 

"ווטסון היה מופיע עם השיר הזה והוא נשמע נפלא, וכשהקלטנו את הפלייבק והוא שר את השיר באולפן, לא הבנו מילה. על הבמה הוא נשמע ישראלי, עשינו עוד טייק ולא הבנו מילה. אז לקחתי את דודו רג'ואן ז"ל ואמרתי לו: אתה תקליט, והוא אמר: "אבל אני לא מכיר את השיר", אז אמרתי לו "כנס לשירותים, תלמד את השיר" ותוך חמש דקות הוא הקליט וזה מה שיצא. במשך שנים חשבו שעוזי פוקס הסולן מה שלא נכון בכלל".

 

זו למעשה הלהקה האחרונה שלך?

 

"כן".

 

מה עשית אחרי זה?

 

"הפסקתי עם המוסיקה, להנאתי הלחנתי רק איזה 120 שירים, זה הכל."

 

למה החלטת לעזוב את המוסיקה?

 

"שמע הייתי באותה תקופה די בוגר והייתי טיפש. התחתנתי בגיל מאד צעיר, בגיל 20 כבר הייתי נשוי, בגיל 26 כבר היו לי ארבעה ילדים ואני הבנתי שעם המוסיקה שלי אני לא יכול ללכת לסופרמרקט, וזה חלק מהרוק’נרול, ובשלב מסוים אני פרשתי. לא חשוב שבשלב מסוים אני גרתי בבנימינה וכל מיני נגנים שהיו חוזרים מהופעות בצפון היו קופצים אליי לנגן עד 3-4 בבוקר אבל אני עקרונית פרשתי. הרבה אמנים נהגו לבוא אליי לקבל ייעוץ ללא תשלום. באו להתייעץ איתי".

מה עשית אחרי פרישתך?

 

"הייתי מנכ"ל של חנות כלי זמר ואחרי זה הפכתי לכיוון ותיקון פסנתרים. בשלב מסוים עברתי לאנגליה וכיוונתי פסנתרים לאמנים מאד מפורסמים בהם Tears For Fears ופול מקרטני. יש סיפור די מצחיק: יום אחד הזמינו אותי לכוון פסנתר לפול מקרטני בבית מלון. לא ידעתי שאני מכוון לפול מקרטני כי הצוות הזמין אותי. אז אני עובד על הפסנתר בבית מלון, ואני רואה שמקשטים את האולם ושאלתי: "בשביל מה זה?", ואמרו לי: זה בשביל פול מקרטני. היום חוגגים לו יום הולדת, אז אמרתי להם: "שיט, אם הייתי יודע הייתי לוקח יותר כסף, כי אני לא סובל את המוסיקה שלו היום, ואני מסובב ת'ראש והוא עומד לידי ולוחץ לי ת'יד. עשיתי פשלות".

 

 

אתה חושב שאתה עדיין רוקר?

 

"כן, אני חושב שאני עדיין רוקר".

 

 

אהבת לשמוע את עצמך שר?

 

"לא".

 

היית מגדיר עצמך פורץ דרך?

 

"זה מה שאומרים. לא אני"

 

 

אני רוצה להודות מכל הלב לג'רארד קמינסקי היקר על שניאות לפגוש אותי ולתרום חלקו החשוב לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי ותודה מיוחדת לאורי סעדה על העזרה הרבה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"נד אילן"- סיפורו של הגיטריסט אילן דודמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

הכוכבים הכחולים", "השמנים והרזים", "האריות", "עוזי והסגנונות", "הגל החדש", "נערי החצר", אלה רק חלק מלהקות הקצב הבולטות בהן ניגן אילן דודמן, נגן ואיש מוסיקה בכל רמ"ח איבריו, שליווה כגיטריסט את סצינת הרוק הישראלית משנות ה-60 ועד שנות ה-90 וכעת זוכה לתיעוד ביוגרפי ראשון על פועלו המוסיקלי.   אילן דודמן נולד בשנת 1949 וגדל בחולון. כילד, נמשך ואהב להאזין למצעדי הפזמונים ולמקצב הרוקנרול שהיה בראשיתו בישראל ( באותה תקופה העריץ את הShadows ) . בשנת 1961 קנה את הגיטרה הראשונה שלו ולמד נגינה בסטודיו "כרמי". https://www.youtube.com/watch?v=EzgbcyfJgfQ כיוון שבתחילת שנות ה-60, הנוער הישראלי חובב המוסיקה נמשך למוסיקת הרוק העולמית, כל נער שאחז בגיטרה, הצטרף ללהקת קצב כלשהיא באיזור מגוריו. וכך, גם אילן דודמן הצטרף ללהקה הראשונה בה היה חבר: להקת "הכוכבים הכחולים" שקמה ב-1962 (לפי רולי אנג'ל, מייסד הלהקה). הלהקה הייתה להקה בולטת בסצינת המועדונים המקומית לאורך שנות ה-60 ואילן ניגן בה עד 1967. בשנת 1967 התגייס דודמן לצבא ושירת בהנדסה קרבית , במקביל לקריירה המוסיקלית שלו עם הלהקות. בהמשך הצטרף לצוות הווי ובידור במסגרת שירותו הצבאי. ב-1967 קיבל הצעה מז'ראר קמינסקי להצטרף ללהקת "השמנים והרזים" , בה היו חברים בין השאר עוזי פוקס,צביקה פיק ודודו רג'ואן ז"ל בתחילת דרכם. הלהקה פעלה עד שנת 1969 והוציאה שני תקליטים, שהשיר המצליח בהם היה "יה יה מה יהיה" ( עם הסולן דודו רג'ואן) , שהפך להיט מועדונים מבוקש. ב-1968 הלהקה הופיעה בפסטיבל הקצב הראשון ולמעשה נחשבה לאחת מלהקות הרוק הבולטות בסצינת הדיסקוטקים של אז. https://www.youtube.com/watch?v=PRiYJp2B1Z0 בשנת 1969 הצטרף לזמן קצר ללהקת הקצב החיפאית "נערי החצר" של עוזי אברהם, וניגן עם הלהקה בהופעותיה במלון "אכדיה" בהרצליה. בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הגל החדש" ( שהקליטה תקליטון עם הבדרן אבי בהט) וניגן בלהקה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. https://www.youtube.com/watch?v=R0L-0whGhFQ בין השנים 1974-1975 ניגן בלהקת "הסולנים" של דוד קמחי וב-1976 הצטרף ללהקת "האריות" (לאחד מגלגוליה) וניגן עימה כמה שנים עד תחילת שנות ה-80.  ב-1990 השתתף באיחוד של להקת "עוזי והסגנונות" ( ובהקלטת השיר המיוחד לאיחוד- "חברים" בגרסתו העברית) וב-1991 הצטרף ללהקת "פאבליק" עם אהרון כהן ורוני דמול, להקת קאברים שהופיעה רבות באילת. https://www.youtube.com/watch?v=9MAzo9irXVQ במקביל להיותו נגן, החל מאמצע שנות ה-70 דודמן עבד בחנות כלי הנגינה- "כלי זמר" . כיום דודמן שותף בחנות לכלי נגינה בשם "מיוזיק סטור". https://www.youtube.com/watch?v=F6t9XQRTBXs תודתי הגדולה נתונה לאילן דודמן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המעניין במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי. כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.