"לך שפייזר"-סיפורו של המוסיקאי מאיר שפייזר- כותב ומתחקר: דודי פטימר

הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.

 

מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה,  המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.

 

בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.

 

באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.

בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.

בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).

בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.

 

בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.

 

לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.

בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).

 

באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").

בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי  ועוד.

במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.

 

באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".

בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.

לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.

בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.

 

תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"יאסו יא פנגס"-סיפורו של המוסיקאי אברהם פנגס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

בסצינת המוסיקה הישראלית של שנות ה -60 וה-70 ישנן לא מעט מוסיקאים, נגנים ומעבדים שהחלו את דרכם, כמיטב המסורת אז, בלהקות קצב, שירתו בתזמורת צבאית והפכו לנגנים מבוקשים על ידי מיטב האמנים, כשבשלב מסוים קיבלו הצעה להופיע בחו"ל וסללו דרכם גם בניכר.

 

אחד הגיטריסטים המוכשרים שבלטו ופעלו בשנות ה-60 הוא אברהם פנגס  החי ומופיע בארצות הברית ומדי פעם קופץ לגיחות והופעות נדירות (ספונטניות) בישראל כשבעיני רבים מחבריו ומהמוסיקאים המשתייכים לברנז'ה ההיא הוא נחשב לוירטואוז בתחומו.

 

אברהם פנגס נולד באתונה שביוון בשנת 1947. בהיותו בן שנתיים וחצי, בשנת 1950, עלה עם משפחתו לישראל. תחילה, התגוררה המשפחה במעברת בית יעקב ומשם עברה ליפו ("השטח הגדול"). בילדותו למד פנגס בבית ספר צרפתי למשך שנתיים ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר "בארי". את שנות התיכון בילה ב"שבח מופת" ולמד הנדסאות.

בשנת 1961 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו והחל ללמוד מוסיקה בבית הספר למוסיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה. בשנות נעוריו ניגן בשלל תזמורות והרכבים מתחלפים ונמשך בעיקר למוסיקת ה-Shadows (להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד). במחצית הראשונה של שנות ה-60 החל לנגן כגיטריסט מלווה בתזמורתו של אריס סאן ואף השתתף בהקלטותיו הראשונות של סאן (כ"ערב ערב", "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב"). במקביל, ניגן כאמור בלהקות קצב מזדמנות כ"כוכבי הכסף".

 

בין השנים 1965-1968 שירת בתזמורת חיל אוויר תחת שרביטו של המנצח אריך טייך ועם שחרורו החל להשתלב בסצינת המוסיקה המקומית כשניגן וליווה מיטב אמני התקופה (דוגמת יהורם גאון, אריק אינשטיין, יהודה ברקן, חנן גולדבלט, רבקה זהר, גבי שושן, דני בן ישראל ועוד), ניגן בתכניות הטלויזיה "מזל בדלי" ו"שלכם לשעה קלה" וניגן בשלל הפקות מוסיקליות דוגמת המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין.

 

אברהם פנגס (שמאלי עליון) במדי תזמורת חיל אוויר.

 

בשנת 1971 נסע לארה"ב לעבוד ולהופיע במועדונו של אברהם גרוברד – "אל אברם". בשנת 1972 עבר לעבוד במועדון "הפינג'אן" של מנחם דורמן ועבד בו עד שנת 1978. במקביל השתתף כנגן בתקליטים שיצאו באותם מועדונים.

בשנת 1978 הקים את מועדונו "נגה" שפעל עד 1987 בו הופיעו אמנים כעוזי פוקס, סמיר שוקרי, שמעון פאר ומני כץ, כשבמקביל הוא מופיע ומשתתף בהפקות מוסיקליות מזדמנות. באותה תקופה ניגן הן על בוזוקי והן על גיטרה.

 

מאז 1987 ובשלושת העשורים האחרונים (עד היום) הוסיף פנגס לנגן ולהופיע בארה"ב ועד היום מוסיף לצבור קהל נרחב הנוהר לראות נגינתו המיוחדת.

תודה מיוחדת לאברהם פנגס על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

מתופף את חייו – סיפורו של המתופף עמוס מרוז – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עמוס רוזנבוים (מרוז) נולד בתל אביב בשנת 1954. הוא מעיד כי הרומן שלו עם מוסיקה החל בגיל 0.

 

דודה של אמו, בנימין עומר, אביו של המשורר ע' הלל,  היה מורה למוסיקה במשמר העמק ויצר את "שיר השומר" הנודע. מרוז מעיד כי עומר היה הקשר הראשון שלו למוסיקה, והוא אף לימד אותו  תווים בסיסיים של כלי הקשה בגיל 5 ולתופף.

הוא מעיד כי בילדותו הרדיו והפטיפון היו בולטים מאד וכך ספג מרוז את שירי בובי דארין ואלביס לצד שירי קטרינה ואלנטה, הגשש החיוור, גשר הירקון, יפה ירקוני וכדומה.

 

בשנת 1964, עת עמוס היה בן 10 והתגורר עם משפחתו ברמת גן. אביה של אחת מבנות כיתתו בבית הספר היה המתופף המיתולוגי מני רנוב (שתופף אותה תקופה עם שלישית גשר הירקון) שהפך להיות מורהו המקצועי הראשון ובין השניים נוצר קשר חם והדוק. רנוב נהג לקחת את בן טיפוחיו בלילות למועדון הג'אז "ברברים" ועיצב לא מעט את טעמו המוסיקלי.

 

בהיותו בן 14 החל עמוס לנגן בהופעות והרכבים מזדמנים, תחילה שסידר לו רנוב (בין השאר ניגן "בשקט, כמעט בסוד" בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ")  ובהמשך לבדו. לפני הצבא, נזכר, ניגן מעט עם איתן מסורי ואודי שפילמן (שהיו יחד בלהקת "שחור לבן" באותה תקופה). בסוף שנות ה-60 ניגן בהצגה האוונגרדית – "הזמרת בעלת הקרחת".

 

בתחילת שנות ה-70 החל ללוות אמנים: הזמרת הראשונה אותה ליווה הייתה שולה חן, כשפסנתרנה אותה תקופה היה שלמה גרוניך.  בהמשך הופיע בסיבובי אמנים עם יזהר כהן, שלמה ארצי, אילנית, אושיק לוי, השחקן ערן בניאל, ששי קשת, בעז שרעבי, צדוק סביר, אלברט אלמוזלינו (אמן הצלליות) ועוד.

במקביל ניגן בתיאטרון הילדים של אורנה פורת בהצגות כ"פו הדוב", "טומי טם" ועוד. בשנת 1972 ניגן בהצגה המצליחה של גיורא גודיק – "במזל דגים".

 

לאורך שנות ה-70 השתתף במופעים והקלטות רבות, בהם: "ערב משירי רחל" (עם דורית ראובני, חנן יובל ודני כץ), "ערב משירי עקיבא נוף" (עמוס אף ניגן בתקליטו של נוף ובהקלטת הלהיט "איזבל"), בתכנית היחיד של חוה אלברשטיין, בתקליט המשותף של חוה אלברשטיין ועודד תאומי ("חוה ועודד בארץ הקסמים"), במופעיו של מתי כספי, הקליט והופיע עם נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", בהקלטות של מוסיקאים כיוסי מר חיים ודב זלצר, בתכנית הרדיו הפופולארית "דלת פתוחה", בתכנית הטלויזיה "המבדיל בין קודש לחול", בתכנית הראשונה של "הכל עובר חביבי", ועוד. כמו כן, הקליט עם נתן כהן ג'ינגלים לפרסומות.

 

בשנת 1977 החליט להניח את התופים בצד והחל לעבוד בעיתון "מעריב", בו למשפחתו היה תפקיד בכיר בה. במשך השנים הפך למנהל בכיר ב"מעריב".

 

בשנת 2000, כשהגיע לשיעור תופים של בנו אצל דורון גיאת, לקח את התופים וניגן בספונטניות, מה ש"הדליק" לו את הפיוז שוב והוא חזר לתופף ולהופיע, תחילה עם חבורת שוהם ובהמשך עם הזמרת רעיה פירסט ובהרכב הבלוז The Travelling Mellow Tones. מרוז מוסיף לנגן ולהופיע עד היום.

 

תודה מיוחדת לעמוס מרוז היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"הפרח הלבן" – סיפורו של היוצר והזמר עמי שביט – כותב ומתחקר: דודי פטימר

התחקיר הבא הוא אחד המרגשים שאירעו לי זה שנים: מדובר בזמר ששיריו מלווים את פסקולי האישי החל מימי נעוריי, וכאחד שגדל על פזמוניו השונים, תמיד סיפורו נחשב בעיניי לתעלומה, שכן באנציקלופדיות המקוונות למיניהן היה מידע מאד מצומצם ובלתי ממצה לגבי סיפורו המלא, ועם זאת הוא שמר עצמו הרחק מתשומת הלב הציבורית זה שנים רבות.

מדובר בעמי שביט, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתחילת שנות ה-70, האחראי למספר להיטי פופ ענקיים בראשית הסבנטיז בראשם "הפרח הלבן" ו"בית הבובות" שהקנו לו הופעות ברדיו, טלויזיה ועיתונות באותן שנים.

לפני כחודש, נסעתי עם ידידי משה הלל ("הצנחן המזמר") לו הלחין שביט את להיט הפריצה ("הנער עם הבנג'ו") לקריית ביאליק בכדי לבקר ולראיין, לראשונה מזה שנים רבות, את עמי שביט ולתעד, לראשונה, את סיפורו הביוגרפי המלא והמקיף מפיו.

 

המפגש היה מרגש, ולאחר הראיון, עמי חשף בפניי מיטב תקליטיו וקטעי ארכיון פרטיים שלו שריגשו אותי הן כחוקר מוסיקה, אך יותר מכך כמעריץ של שיריו. אני גאה מאד להציג את סיפורו המלא כאן ב"דודיפדיה".

 

עמי שביט נולד בעירק בשנת 1946 כאדמונד (אמנון) שבת. בהיותו בן 5, בשנת 1951, עלה עם משפחתו לישראל היישר אל "שער העליה" בכפר חסידים ומשם התמקמה המשפחה בקריית אתא, שם בילה שנות נעוריו.

הוא נולד לבית מוסיקלי: אביו היה חזן בבית הכנסת, ממנו ספג עמי את "חיידק השירה". האירוע המכונן בחייו המקצועיים אירע עת היה בן 8 והשתתף בתחרות זמר מקומית, בה זכה בפרס הראשון (שהיה בקבוק שמפניה).

 

בנעוריו שר בעיקר בקרב החבר'ה, אך לא באופן מקצועי, ולפרנסתו, לצד הלימודים, עבד במפעל לבתי זיקוק בו עבד אביו. לקראת גיוסו, ניגש לאודישנים ללהקת חיל הים, אך לא התקבל, ובשנת 1964 התגייס לחיל הים ושירת באילת. במהלך שירותו הצבאי, "חיידק" המוסיקה דבק בעמי, שקנה גיטרה והקים צמד עם חברו ששנובסקי  שנקרא Black And White ושר בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים שכתב והלחין עמי, עד כי מפקד הבסיס אסר על הצמד להופיע.

עם שחרורו בשנת 1967,  חזר לעבוד כחניך במפעל לזיקוק, ובמקביל הכיר את מנכ"ל חברת "התקליט חיפה" – דב זעירא, ובפגישה השמיע לו את שירו החדש – "הפרח הלבן". זעירא התלהב מכשרונו של שבת, שבינתיים שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט" (הפזמונאי ואיש גלי צה"ל דודו ברק, שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט") והחתים אותו על חוזה הקלטות, כשהסינגל הראשון – "הפרח הלבן", יצא בשלהי 1969 והפך להיט ענק על גלי האתר ואת שביט לכוכב פופ ישראלי.

אחרי "הפרח הלבן", הוציא שביט בתפזורת לא מעט להיטי פופ מוצלחים בהם "יריחו", "בית הבובות", "אם אוהב אותך בקיץ", "דם די דם", "יום ועוד יום", "האדמה בוערת", "לו", "היא יפה" ועוד שכיכבו במצעדי הפזמונים.

לאור ההצלחה החליט לעזוב את בתי הזיקוק ולעבור לעיר הגדולה – תל אביב. הוא השתכן בחולון יחד עם חברו, "הצנחן המזמר", משה הלל, עבורו הלחין למילותיה של תרצה אתר את להיט הפריצה – "הנער עם הבנג'ו".

בין השנים 1969-1973 שביט הוציא מספר תקליטונים (45 סל"ד) ושני אריכי נגן: "עמי שביט" (1970), "עמי שביט" (1973). בנוסף, הקליט תקליטון שירי ילדים בשם "עמי שר לילדים".

 

בנוסף, מלבד "הנער עם הבנג'ו", כתב בתקופה זו שירים לאילן ואילנית, ששי קשת ("אהבה עזה"), גדעון גרייף, משה הלל ("שלוש יונים") ועוד.

 

בשנת 1972 נסע לגרמניה והקליט תקליטון בגרמנית שזכה להצלחה נאה שם, אך בתחילת 1973 חזר לישראל, והשינוי שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים למוסיקה, גרמה לדעיכת הקריירה של שביט, שלא הסתדר בעיר הגדולה (תל אביב) והרגיש שחיי הכוכב אינם החיים שלו.

הוא חזר לקריות והופיע במינון נמוך, כשבשנת 1978 נסע לסיבוב הופעות בבלגיה ודנמרק ובהופעות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, אך מיעט להקליט.

 

בשנת 1984 הקליט את "סמבה למכבי חיפה" (מילים: ניסן פרידמן, לחן: עמוס ברזל) – שיר האליפות הראשון של מכבי חיפה בכדורגל שזכה להצלחה והחזיר את שביט לתמונה, אך תחנות הרדיו לא קיבלו בפרגון חם את הסינגלים שבאו אחרי בהם "מי שזוכר", "שירי", "אם תאמיני", "ילדה ילדה וקשת" והוא החליט להפסיק להקליט ובעיקר להופיע במינון נמוך עד שפרש בסוף שנות ה-90.

 

בשנת 1996 הוציא אוסף משיריו: "עמי שביט – 1969-1996" ובשנת 2015 הוציא בחברת "התקליט חיפה" אוסף המאגד שני אריכי הנגן שלו.לאורך השנים ניהל חנות לחומרי בניין בחיפה, פתח מעדניה ונכנס לעסקים שונים

תודה מיוחדת לעמי שביט היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

"חייכי לו בשירים"- שיחה אישית עם שייקה פייקוב – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

 

מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.

פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.

נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.

 

המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.

שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?

 

"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.

 

בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.

מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?

 

"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.

באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.

 

בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.

כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.

 

בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.

 

כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.

כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.

 

חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".

 

באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?

 

"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."

 

 

זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?

 

"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".

זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?

 

"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".

 

שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?

 

"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".

 

מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?

 

"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."

 

מה ישראלי בעיניך?

 

"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."

 

 

תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.