חנה אהרוני, כוכבת שנות ה-50 וה-60 ואחת הזמרות הישראליות הראשונות שהצליחו בחו"ל, בראיון בלעדי ונוסטלגי לדודי פטימר.
שנים רבות חלמתי לפגוש את הזמרת חנה אהרוני, אחת מכוכבות שנות ה-50 וה-60, אך התקשיתי לעשות זאת בשל היותה מתגוררת בניו יורק וניסיונות ליצור עימה קשה עלו בתוהו. לפני כחודש, בביקורי את אביבה קניאל, אלמנתו של המלחין והזמר אלי קניאל ז"ל, בעודה יושבת שבעה, סיפרה לי אביבה על היותה חברת ילדות של חנה וכי היא שומרת עימה על קשר עד היום.
כשסיפרתי לאביבה על ניסיונותיי הכושלים לאתר את חנה ולהשיג ראיון איתה, היא מיד רשמה לי את מספרה של חנה, שבאותו שבוע ביקרה בישראל, והפצירה בי לצלצל אליה עוד באותו הערב. כך עשיתי.
מיד כשצלצלתי לאהרוני, בעודי מתרגש (ורועד קמעה) באוחזי בטלפון, נחשפתי לאישה חייכנית, חברהמ'נית ולבבית שמיד הסכימה לפגוש אותי בחיפזון בטרם תחזור לחו"ל.
קבענו בבית קפה תל אביבי ובעודי מתקרב לבית הקפה, אני נתקל באישה תימניה מטופחת עם חיוך שזכור ומזוהה לי היטב מתקליטיה הישנים. אמנם שיבה זרקה מעט באותה דמות מהתקליטים, אך היא עדיין נראתה צעירה ואנרגטית למי שנמצאת בעשור השמיני לחייה.
ישבנו בבית הקפה, פנים מול פנים (וטייפרקורדר חוצץ בינינו) והתחלנו לדבר על המוזיקה שלה, על ההופעות בחו"ל, על החיים ואני? אני הרגשתי כמהלך בתוך חלום.
מיד אכתוב את עיקרי הראיון אך לאלו מקוראיי (בני גילי בעיקר) שאינם יודעים מי היא חנה אהרוני, אז מדובר בזמרת ישראלית שהחלה את הקריירה שלה כבר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-50, ה-60 וה-70 זכתה להצלחה בינלאומית ונחשבת לאחת הזמרות הישראליות הראשונות שבאמת הצליחו בחו"ל.
היא נולדה ב-10 בספטמבר 1933 באריתריאה, בעת שהוריה עליה מתימן לישראל. היא גדלה בשכונת כרם התימנים בתל אביב ובשנת 1943, עת הייתה בת 10, התגלתה על ידי המלחין הנודע נחום נרדי שפרש עליה חסותו, כתב לה שירים וצרף אותה להופעותיו.
בשנת 1948 הוזמנה על ידי האמרגן משה ואלין לתיאטרון "לי לה לו", תיאטרון סאטירי פופולארי באותן שנים, ובמסגרת הופעותיה שם, ביצעה שירים שיצרו עבורה מיטב היוצרים.
בשנת 1951, עם גיוסה לצה"ל, שירתה בלהקת "אילן" (צוות הווי של חטיבת גולני) והתפרסמה בשל היותה זמרת המסוגלת לשיר בארבע אוקטבות.
בין להיטיה המוכרים בישראל: "שחורה אני ונאווה", "זכריה בן עזרא", "ערב שח", "בפאת הכפר", "זוהרה", "בוקר טוב", "רועה ורועה" ועוד.
עם שחרורה הצטרפה ללהקתו של המלחין עמנואל זמיר ובאמצע שנות ה-50 החלה בקריירה בינלאומית שכללה הופעות בפריז, לונדון, מכסיקו, ארה"ב והופעות בתכניות טלויזיה בינלאומיות פופולאריות (בראשן תכניתו של "אד סאליבן") שהפכו אותה לכוכבת ענק בחו"ל. באותן שנים נישאה למי שיהפוך לבעלה, האמרגן חיים טישמן, עימו בנתה בית והפכה לאמא מאושרת.
הלהיט הגדול ביותר שהקליטה בחו"ל היה "ויוה אספניה" שהפך ללהיט חוצה יבשות. שיא בינלאומי נוסף שקצרה בחו"ל היה זכייתה במדליית "זמרת החוץ הטובה ביותר של השנה" בברזיל.
בשנים האחרונות החלה להמעיט בהופעותיה עד פרישתה מעולם הבידור. כיום מתגוררת בניו יורק ומבקרת לעיתים תכופות בישראל.
מתי גילית שיש לך כישרון לשיר?
"אני לא חושבת שבאמת ידעתי שיש לי כישרון. רק ידעתי שאני אוהבת לשיר. ידעתי שהדבר הזה מאד קוסם לי. שרתי בבית, שרתי בציבור. הייתי בת 10.
למדתי בבית ספר גאולה בתל אביב ואמה של רות נורדאו, ילדה מבית הספר שהייתה חברה טובה שלי, הייתה מעורבת מאד בחיי הבוהמה של אותה תקופה. אמה של רות שאלה אותי אם אני רוצה לשיר. אמרתי שכן. אז היא שאלה: 'את רוצה להכיר את נחום נרדי?'. לא ידעתי מי זה. הייתי ילדה. אז אמרתי שאני צריכה אישור של אמא שלי. אמא הסכימה והגעתי למפגש עם נחום נרדי.
אמא שלי ליוותה אותי לפגישה ובכלל לכל פגישה ובכלל לכל הופעה היא הגיעה. נחום ישב ליד הפסנתר וביקש ממני לשיר איזה שיר. הוא אהב את מה שהוא שמע ומאז היינו נפגשים בכל פעם ובכל פגישה הוא לימד אותי שירים, אבל רק שירים שהוא הלחין.
איך זה לילדה בת 10 להתחבר למלחין נודע?
"הייתי ילדה קטנה ופשוט נהניתי מלשיר. לא כל כך הבנתי את המשמעות. בהמשך הוא סידר לי הופעת בכורה ברדיו "קול ירושלים" ומשם החלה הקריירה שלי. התחלתי להופיע והכל התגלגל".
זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת את עצמך ברדיו?
"עד היום אני לא אוהבת לשמוע את עצמי ברדיו ולא בתקליטים. אני תמיד מתרגשת וחושבת שיכולתי לעשות את זה יותר טוב. פרפקציוניסטית".
היכן הייתה ההופעה הראשונה שלך בחו"ל?
בשנת 1956 ב'אולימפיה' בצרפת. זו הייתה הופעה גדולה עם ז'ילבר בקו, אדית פיאף ושארל אזנאבור. זה היה ה-שיא הראשון שלי".
התרגשת להופיע לצד כוכבי ענק שכאלה?
"באותה תקופה לא הייתה טלויזיה ובקושי עיתון היה מסקר אותם, אז לא ידעתי איך הם נראים ואת גדולתם אבל כן שמעתי עליהם. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה זכות וכבוד שמעטים זוכים להם".
וזמן קצר אחרי זה התארחת בתכנית הבידור מספר 1 בטלויזיה האמריקאית: תכניתו של אד סאליבן, הבחור ש"חשף" בין השאר את אלביס והביטלס.
"זה היה כבוד באותה תקופה. אני, ישראלית מתל אביב, מופיעה בתכנית של אד סאליבן הגדול, זה היה השיא. מאותו רגע הקריירה הבינלאומית שלי באמת התחילה והתחלתי בסיבוב הופעות עולמי".
ועדיין שמרת על אותה מנטליות ישראלית.
"נותרתי אותה הישראלית העממית, אותה אהבת המולדת. בכל פעם ששמעתי על מלחמה שיש, עזבתי הכל ובאתי להופיע בפני החיילים הישראליים. זה היה הדבר הכי חשוב לי. הפסדתי חוזים בינלאומיים בשביל להופיע למען החיילים. הישראליות תמיד הייתה הכח והאנרגיה שלי להמשיך".
מה היה להיט הפריצה שלך בארץ?
"בתיאטרון 'לי לה לו' כתבו לי את 'זכריה בן עזרא' ו'זוהרה' שהיו להיטי ענק ובעצם להיטיי הראשונים. אני הייתי מהראשונות ששרו את השירים של עמנואל זמיר, שירי הרועים. מעטים יודעים זאת. הייתי נוסעת אל עמנואל הביתה והוא היה מלמד אותי אותם. אני הראשונה שביצעה אותם. הופענו בכל הקיבוצים והמושבות וזה היה כיף".
היית סוג של "סלב" בארץ?
"כשהייתי ילדה, לא אהבתי להיות במדורי הרכילות שכתבה עליי דברים לא נכונים ולא אהבתי שאנשים הצביעו עליי, אבל זה היה חלק מהמקצוע".
איך הגעת ללהיט הגדול ביותר שלך בחו"ל – "ויוה אספניה"?
"חברת תקליטים גרמנית חיפשה מבצעת שתהיה אותנטית לבצע שיר גרמני לעידוד תיירות בספרד בשם 'ויוה אספניה'. התקשרו אל האמרגן שלי (ובעלי המנוח) חיים טישמן והזמינו אותי לאודישן. חיים ביקש שישלחו את המנגינה בכדי לראות אם זה מוצא חן בעיניי. אהבתי את זה משמיעה ראשונה.
עבדתי על השיר באולפן, חברת התקליטים אהבה את הביצוע שלי והקליטה אותי שרה את השיר בגרמנית. מיד לאחר ההקלטה חזרתי לישראל לכמה ימים בכדי לקחת את הבת שלי שהייתה אצל אמא שלי, וכשחזרתי לחו"ל אני מקבלת טלפון מפרנקפורט להקליט את השיר בספרדית כיוון שהרדיו בגרמניה משמיע אותו 24/7 ושהוא הופך ללהיט היסטרי. אחרי חודש, כולם הקליטו את השיר. לא האמנתי שזה יהפוך לכזה להיט. כל העולם שר את זה. בעקבות הצלחת השיר, ממשלת ספרד הזמינה אותי להיות אורחת כבוד שם וגם הוזמנתי לבצע את השיר באולימפיאדת מינכן 72', יום לפני האסון".
מתי הפסקת להופיע?
"פרשתי לפני עשר שנים".
למה?
"יום אחד הרגשתי שמיציתי את הדברים. מגיל 10 הופעתי ברחבי הארץ. הופעות, התרגשויות. לא הייתה לי ילדות שרציתי שאעשה. כל הזמן הופעות ולימודים ולא היה לי זמן לחברות וחברים. אלו לא היו חיים. אז אמרתי לבעלי חיים שאני מותשת מאד ולא יכולה כבר לתת. לא הרגשתי שאני רוצה יותר להופיע. לקחתי שנה חופשה וראיתי שטוב לי. אז החלטתי לקחת עוד שנה חופשה וראיתי שעוד יותר טוב לי. וזהו הרגשתי שטוב לי בלי ההופעות וההקלטות כבר.
אני מאושרת, בריאה ברוחי וגופי בלי עין הרע, מטיילת בעולם, יוצאת לבלות ונהנית מהחיים.
מזהים אותך בארץ?
"הייתה תקופה, בעבר, שכשהייתי הולכת ברחוב דיזינגוף בתל אביב כל אדם שני היה מזהה אותי. היום כולם צעירים, אז אף אחד לא מזהה אותי. רק הגווארדיה הישנה מזהה אותי".
תודה מיוחדת לחנה אהרוני היקרה על שפינתה מזמנה להתראיין ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 