סיפורו של נגן הג'אז ישראל "סאם" פינשטיין – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

ישראל ("סאם") פינשטיין (יליד 1928) הוא מוזיקאי ונגן ג'אז שפעיל בסצנת מוזיקת הפופ, המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג'אז בישראל החל מסוף שנות ה-50

הוא נולד כסאם (סמי) אבניאון בארצות הברית בשנת 1928. את השכלתו המוזיקלית רכש כבר מילדות כשלמד, במהלך לימודיו בבית הספר, גם בקונסרבטוריון בארה"ב ובמסגרת זו למד לנגן על שלל כלי נגינה, בהם: קונטרבס, כינור, גיטרה, פסנתר, טובה, טרומבון ומפוחית פה.

 

בשנת 1946 התגייס לצבא האמריקאי ושירת בניו אורלינס בתזמורת חיל אוויר האמריקאית כנגן טובה וקונטרבס. עם שחרורו מהצבא בשנת 1949 השתכן בוויומינג ולימד והדריך את תזמורת הנוער המקומית בעיר, כשבמקביל הופיע בתזמורת מקומית שניגנה מוזיקת ריקודים סלוניים, ג'אז, סווינג, בלוז וקאנטרי.

 

בשנת 1959 עלה עם אשתו לישראל והתגורר בירושלים. עבודתו הראשונה כמוזיקאי בארץ הקודש הייתה ככנר ונגן טובה בתזמורת "קול ישראל" בניצוחו של גארי ברתיני. בשנת 1960 ניגן בתזמורת שניגנה בפסקול הסרט הישראלי הנודע "איי לייק מייק".

באותה שנה הצטרף לרביעית ג'אז שהקים מוזיקאי הג'אז מל קלר ב"רשות השידור" וכללה מלבד קלר (סקסופון וקלרנית) גם את  דני גוטפריד (פסנתר), מל לייפמן (תופים) ופינשטיין (קונטרבס). הרביעייה במתכונת זו אף השתתפה בפסטיבלי ג'אז מקומיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב ובאולם הקונגרסים בחיפה. במסגרת הרביעייה, ניגן פינשטיין גם עם אגדת הבלוז ג'וש ווייט שהגיע להופעה בישראל בשנת 1960.

 

בסוף שנת 1961 עזב פינשטיין את הרביעייה (מי שהחליפו היה המוזיקאי אלכס וייס) ועבר עם משפחתו להתגורר בקריית טבעון. שם, רחוק מהמרכז, התפרנס בעיקר כמורה למוזיקה ולנגינת גיטרה וכינור בקיבוצים השונים. בין תלמידיו באותן שנים: השחקן מאיר סוויסה והשחקנית מיכל בת אדם.

 

במקביל לעבודתו כמחנך, הוסיף לנגן, בעיקר כנגן קונטרבס בהופעותיו של אפי נצר ובשלל פרויקטים בראשם ניגן בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1965 שהתקיים בבנייני האומה בירושלים.

בימים אלה מוסיף פינשטיין ללמד מוזיקה בקריית טבעון ולהופיע, כשהוא באופן קבוע מנגן עם תזמורת בהוד השרון בה מנגן גם בנו הטרומבוניסט, אבי אבניאון.

 

תודה מיוחדת לישראל ("סאם") פינשטיין על שהסכים להתראיין ולמסור לראשונה את סיפור חייו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

תודה מיוחדת לאריאל אבניאון על תמונות הארכיון

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"ממשיכה לשיר" – סיפורה של הזמרת מרסדס אדרי – כותב ומתחקר : דודי פטימר

לאורך שנותיה, ידעה המוסיקה הישראלית אינספור זמרים/ות, חלקם נצרבו בתודעה הציבורית (ולו במעט) וחלקם כמו "נשכחו" או אם תרצו "נעלמו" לחלוטין. תופעת "היעלמות" זו במוסיקה הישראלית, בולטת בעיקר בקרב הזמרים/ות שפעלו בסצינת המועדונים המקומית החל משנות ה-50 ועד בערך המחצית הראשונה של שנות ה-90.

 

אחת הזמרות ה"נשכחות",שאין אודותיה ולו פיסת מידע קטנה היא מרסדס, זמרת ישראלית שפעלה בסצינת הפופ והרוק המקומית החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 ומאז "נעלמו עקבותיה".

בתחקיר מוסיקלי זה פרי עטי, תוכלו לקבל תשובות לגבי כל תהיותיכם "לאן נעלמה מרסדס?".

מרסדס אדרי ( שם משפחתה עוברת מ"דרעי" ל"אדרי") נולדה במרוקו בשנת 1956, בת לעמרם דרעי, מלח וימאי ( שב-1979 נפטר ממחלת הצהבת). עוד מגיל קטן נמשכה למוסיקה ונהגה לשיר מיטב השירים הצרפתיים, איטלקיים ואמריקאיים ובשנות ה-50 עלתה עם משפחתה לישראל. בארץ, המשפחה השתכנה במושבה "קדימה"" שבשרון, שם בילתה נעוריה המוקדמות.

בהיותה בת 16 כערך, נתגלתה ע"י המוסיקאי אלכס וייס שלקח אותה תחת חסותו להופיע במועדון התל אביבי "צברה", עם שירי פופ בעיקר בשפות זרות. בשנת 1970 הוציאה תקליטון בכורה הנושא שמה וכלל ארבעה שירי פופ בצרפתית בעיבודיו של אלכס וייס, בהם גרסה צרפתית ל-My Guy של מארי וולס ו-Dam Dam של ברנדה לי.

בסוף שנות ה-60 הרבתה מרסדס להופיע במועדוני המרכז וכן במלון "דן" ו"שרתון" תקופת מה, ובשנת 1973 הופיעה בתפקיד אורח בסרט "המשכנע בע"מ" בכיכובו של ראובן בר יותם, בו ביצעה את שיר הסיום מהסרט.

בשנת 1975 עזבה את ישראל ועברה לניו יורק, בנסיון לפתח שם קריירה בינלאומית ולהופיע במועדונים המקומיים שם, כשאחד מחברי התזמורת שליוותה אותה שם היה המתופף עוזי בויאנג'ו ( שהיה איש להקות הקצב בישראל וניגן בלהקת "השמנים והרזים" ולהקת "הכוכבים הכחולים" בשנות ה-60 ) . השניים התאהבו ונישאו בסוף שנות ה-70 ( ואחרי שנים רבות התגרשו) .

 

מרסדס פתחה מסעדה יוונית בלאס וגאס, מסעדה אותה היא מנהלת גם בימים אלה, ומופיעה ושרה לאורחי המסעדה עד היום.

תודתי המיוחדת לאנשים הסייעו לי בתחקיר המוסיקלי הלא פשוט הזה : סמי וילה ויעקב שאמי.

כמו כן תודה מיוחדת לשי לנדא היקר על שהעביר לי את תקליטונה המאוד נדיר של מרסדס המתעד את קולה באופן האותנטי ביותר ברוח שנות פעילותה!

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"תנו לו את הבס" – סיפורו של רוז'ה אברהם- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רוז'ה אברהם ( שם משפחה לפני עברות :רקטמאייר)  נולד בשטרסבורג שבצרפת בשנת 1927. אביו, לאון אברהם, היה זמר אופרה וחזן נודע בצרפת (וגם שחקן כדורגל בקב' הכוח וינה) ואמו, ז'רמיין אברהם, הייתה מורה לפסנתר. כילד, רוז'ה מעיד, נמשך מאוד למוסיקת הג'אז.  בהיותו של רוז'ה בן 6 הוא נשלח ע"י הוריו ללמוד כינור והתמיד בכך עד גיל 12, פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) וכונה בפי מוריו לכינור – "עילוי מוסיקלי". בנוסף למד לנגן קצת על תופים.

 

עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו משטרסבורג וכשהופרד מהוריו, הגיע להכשרה של הצופים היהודים בלוטרק לקראת עלייה לארץ ישראל, עד שהגרמנים פשטו על לוטרק והעניין נגוז.

בשנת 1943 ברח עם קבוצת ילדים לספרד (והקבוצה נתפסה שם)  ועם פלישת האמריקאים למרוקו, נשלח למרוקו ושירת בצבא הצרפתי במרוקו במשך שנתיים ( 1944-1945) וכחייל נשלח עם גדוד לשחרר את העיר ליון. לאחר שחרור ליון, הוזמן עם אחיו לנשק למסיבה בבית הכנסת המקומי בליון, שם באורח נס,במקרה וללא ידיעה מראש, פגש בהוריו ( בדיעבד נתברר לו שאביו היה ראש המחתרת היהודית ושימש חזן באותה מסיבה בבית הכנסת) .

 

בשנת 1947 חזר עם הוריו לשטרסבורג, וכיוון שהיה בן 20 גוייס שוב לצבא למשך שנתיים ועשה קורס קצינים. כשסיים שירותו כקצין צרפתי בשנת 1949 עלה בגפו לישראל.

 

הוא הגיע למושב חדש שקם בארץ – מושב לימן (בקרבת נהריה) ושהה שם עד שנת 1951. ב-1951 הגיעו הוריו ואחותו (ארלט אברהם – פסנתרנית ואשת קול ישראל ) לארץ הקודש, ורוז'ה עבר לירושלים בכדי לנסות להשתלב בסצינת המוסיקה. בירושלים, התחבר לפסנתרן ג'ורג' טאובנר ז"ל וליווה אותו על תופים.

התפנית המהותית בקריירה של רוז'ה אירעה בשנת 1954, כשראה בחלון ראווה קונטרבס, וכיוון שעקרונות הנגינה בקונטרבס דמו ליסודות הכינור שידע על בוריים, התאהב בכלי והחליט ללמוד לנגן עליו. הוא נטש את התופים ועבר  לקונטרבס בלבד. רוז'ה מציין שתמיד תפסו אותו כאחד עם שמיעה מיוחדת, זה ששומע את מה שאחרים ממעטים לשים לב אליהם או לשמוע.

 

הוא החל להתערות בסצינת המוסיקה הירושלמית המקומית וניגן בכל מועדון אפשרי שם, בעיקר ג'אז, עם גדולי אמני הג'אז: דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, מל קלר, אהרל'ה קמינסקי, פנצ'ו בלומנצווייג, יוסי פפו לוי, יוסי לוי, דני מרבנט ועוד רבים וטובים. בשנת 1958 העתיק מגוריו לתל אביב והחל לנגן במועדון "אדריאה", שם פגש בפסנתרן צעיר בשם זיגי סקרבניק ז"ל ( מוסיקאי עילוי שנפטר בגיל 24 ) – רוז'ה מתאר שזיגי היה כבן עבורו ואהבת נפש שררה ביניהם עד יומו האחרון של זיגי. השניים החלו לעבוד יחד במועדון "עומר כייאם"  (יחד עם המתופף סאם כהן) והיו, כהגדרת רוז'ה, סנסציה.

ב-1960 פנה אל רוז'ה המוסיקאי אלכס וייס וצירף אותו להופעותיו במועדון "צברה" והכניס אותו לסוללת נגני ההקלטות שלו, ומכאן רוז'ה הפך להיות אחד הבסיסטים הבולטים והמבוקשים בישראל בשנות ה-60 : הוא ניגן בהקלטות הרבות של אריק אינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני, ששי קשת (בהצגה "עיר הגברים", בה בולט הבס של רוז'ה ב"פנקס הקטן") ועוד רשימה אינסופית. בטלויזיה ניגן בתכנית "אולפן עגול".

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כשרוז'ה שימש כחובש קרבי, חברו ליחידה עלה על מוקש. רוז'ה אץ להצלת חברו ועלה בעצמו על מוקש ונפצע בגבו. הפציעה מנעה מרוז'ה לנגן על קונטרבס, ואילצה אותו לעבור לנגן על גיטרה בס חשמלית בישיבה, מה שלא היה כל כך לרוחו ואחרי כמה שנים, ב-1972 (כשניגן בהופעותיה של יפה ירקוני בלבד ביפו)  החליט לפרוש סופית ממוסיקה והפך להיות סוכן נסיעות עד צאתו לפנסיה.

תודתי הרבה נתונה לרוז'ה אברהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך , תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.