דודי פטימר בראיון בלעדי עם כוכב שנות ה-60 – ג'וני טילוטסון – מראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

hh

תחילת שנות ה-60 במוסיקה העולמית היו ללא ספק שייכות לפופ המתקתק והרוק’נרול הקיצ'י שניפקו אלילי הנוער האמריקאים: כך היה את ריקי נלסון, פול אנקה, ניל סדקה, אלביס, קליף (בריטי) , פראנקי אבאלון, פביאן וג'וני טילוטסון, שמעטים אולי מהדור הצעיר מכיר בשמו, אך את שיריו אין אחד שלא מכיר, שכן הם כיכבו נון סטופ בסרטי "אסקימו לימון" וגידלו את פסקול חייהם של בנצי, מומו ויודל'ה ובעצם פסקול חיינו.

הוא נולד ב-20 לאפריל 1939 בג'קסונוויל, פלורידה ופרץ לראשונה לתודעה בשנת 1958 עם תקליטונו הראשון שכלל את הלהיטים Dreamy Eyes/Well Im Your Man שכתב והלחין בעצמו וזכו להצלחה רבה. בין השנים 1958-1965 זכה טילוטסון להצלחה כבירה כאליל נוער וכמכונת להיטים משומנת, כשבין להיטיו הגדולים: Princess Princess, Poetry In Motion, Judy Judy Judy, Without You, Talk Back Trembling Lips,It Keeps Right On A Hurtin, I Cant Help It (If Im Still In Love With You), True True Happiness, Pledging My Love, Why Do I Love You So, You Can Never Stop Me Lovin You ועוד ועוד ועוד רבים וטובים.

 

 

ג'וני, מה הדבר הבולט שלמדת מתקופת היותך "אליל נוער" אי שם בתחילת שנות ה-60 ?

 

"תמיד להראות הערכתך למעריצים שנתנו לך מתנה גדולה בלהיות מסוגל להתפרנס בכבוד מלעשות מה שאתה אוהב – לשיר ולבד. אתה רוצה תמיד לתת להם הופעה מעולה: בעבודה תמיד תהיה מקצועי, תופיע בזמן, תהיה חברותי, סבלן וידידותי לצוות ותן את המיטב שלך".

 

לו ניתן לך הצ'אנס, היית חוזר לאותם ימים שוב ?

 

"הייתי חוזר בהחלט. זו הייתה תקופה יצירתית ומרגשת בחיי. ניתנה לי האפשרות לעבוד עם מיטב המוסיקאים והכשרונות של אותה תקופה, יצרתי כל כך הרבה חברויות ארוכות טווח והיה פשוט כיף חיים".

 

 

היכן אתה מופיע בימים אלה?

 

"בדיוק חזרתי משיט של מספר שבועות בו הופעתי במופע "Rockin' The Caribean" ואעשה זאת גם בשנה הבאה. אני משתתף במופע "אגדות אמריקן בנדסטנד" (מחווה לתכנית המוסיקה האמריקאית הפופולארית של שדרן הרדיו והטלויזיה דיק קלארק המנוח) ומופעי רוקנרול ודו וופ ברחבי ארה"ב. אני עדיין יוצא לסיבובי הופעות בדרום מזרח אסיה, ובקיץ הקרוב אני חוזר להופיע שוב בתאילנד. באמת ובכנות שבורכתי".

 

 

איך היום שלך נראה?

 

"אני עובד על מוסיקה, כותב שירים, שר, יוצא עם חברים ומשפחה. אנחנו מאד אוהבים ללכת לקולנוע".

 

 

האם אי פעם ביקרת בישראל?

 

"עדיין לא, אבל תמיד רציתי לבקר אצלכם, אך התזמון תמיד לא הסתדר.

 

האם יש סיכוי שאי פעם תופיע בישראל?

 

"אני מקווה שכן, היו לי כל כך הרבה להיטים בישראל בשנות ה-60 והייתי מאד רוצה לבקר את הארץ והאזרחים, אבל זה בדרך כלל תלוי במפיק המקומי של הארץ להרים את הכפפה, אז נחזיק אצבעות.."

 

 

האם ידעת ששיריך כיכבו בסדרת הסרטים המצליחה ביותר בישראל – "אסקימו לימון"?

 

"לא ידעתי זאת, אבל אני תמיד מוקיר תודה על כך שאנשים אוהבים את המוסיקה שלי".

 

 

האם יש לך מסר לקוראים הישראלים?

 

"תודה על שאי פעם קניתם תקליטים שלי, ביקשתם שיריי ונהניתם מהמוסיקה שלי. אני מעריך זאת מאד ומקווה מאד שתינתן לנו האפשרות להיפגש בהופעה בישראל באחד מן הימים".

 

אז למה אנחנו מחכים?

 

האתר הרשמי של ג'וני טילוטסון : http://www.johnnytillotson.com/

MV5BOTE5Nzk3ODc2MV5BMl5BanBnXkFtZTcwMDI4NzY2Nw@@__V1_UY1200_CR152,0,630,1200_AL_

 

תודה מיוחדת לג'וני טילוטסון היקר ורעייתו על שפינו מזמנם להתראיין (לראשונה בישראל) ולהנעים זמני !

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה העולמית!

"שדות ירוקים" – דודי פטימר בראיון בלעדי עם להקת הפולק האמריקאית – "ארבעת האחים" – מראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

The_Brothers_Four_Hootenanny_1963

הם ליוו את פסקול שנות ה-50 וה-60 שהתאפיין בחציו הראשון בשירי הפולק האמריקאים, ובארץ הדור הצעיר נתוודע אליהם כחלק מפסקולה של סדרת סרטי אסקימו לימון, אז, כנערים בגיל העשרה (שנשמעו כבני ארבעים), הציגו הרמוניות ווקאליות שאין שני להן ורקמו יחד שרשרת להיטים נצחיים בהם: Greenfields, Green Leaves Of Summer, Yellow Bird, Try To Remember, Frogg ועוד שעד היום מזוהים עם שירי התקופה ומתנגנים ללא הרף בתחנות הרדיו השונות בעולם (וכן בישראל).

 

 

כן, אינכם טועים, מדובר בלהקת ה-Brothers Four או בעברית: "ארבעת האחים". אל "ארבעת האחים" נתוודעתי כנער חובב נוסטלגיה, אולם היכרותי האישית עימם נעשתה לפני כחמש שנים במהלך פרויקט תיעוד הפולק האמריקאי שערכתי בתחקיריי המוסיקליים. מאז, הקשר התהדק ועתה, אני גאה להציג ראיון בלעדי וראשון עם הלהקה שכולנו מכירים אך מעטים יודעים עליה או מה איתה.

 

קודם כל, הלהקה שקמה בשנת 1957, פעילה ומופיעה עד היום, כשחבריה הנוכחיים: בוב פליק (החבר המקורי היחידי מהלהקה שנשאר בה משנות ה-50 ועד היום) , מייק מקוי, מארק פירסון וקארל אולסן. בחודשים הקרובים עתיד לצאת אלבום הופעה חיה חדש ללהקה, החורשת את ארה"ב ואסיה לאורכן ורוחבן.

 

 

ראיינתי לצורך הכתבה, את בוב פליק, מייסד הלהקה משנות ה-50 והרוח החיה בה עד היום.

 

מה הדבר שמחזיק אתכם יחד כל כך הרבה שנים?

 

"התחלנו (וממשיכים) כארבעה חברים מאוד טובים שנפגשו באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. השירים העממיים מסורתיים היו הדבק שחיבר אותנו יחד – אהבנו אותם ונהגנו לשיר יחד במעונות. אלו היו שירים שכבר הכרנו והיה לנו קל ללמוד אותם ולהופיע עימם. כמו כן, אלו שירים שקל לילדים ולקהל סביבנו לשיר יחד איתנו. ההרגשה שלנו כיום היא שכל הרגשות, הסיפורים, שירי האהבה, שירי הכיף ושירי הערש, ממשיכים להישאר בלבם של הקהלים שלנו ברחבי העולם. זה קשר טהור, ואנושי שנראה שלעולם לא יתפוגג".

 

בוב, מה קרה לשאר חברי ההרכב המקורי הראשון?

 

"אני נשארתי המייסד היחיד של "ארבעת האחים". כל החברים המקוריים האחרים עדיין חיים באיזור סיאטל ומאושרים בפנסיה, נהנים מחיי משפחה. זה אני, עדיין נושא את קול הבס הגדול מסביב לעולם".

the-brothers-four-greenfields-1963-4

 

האם ידעתם ש-Greenfields ("שדות ירוקים") פתח את סדרת הסרטים המצליחה בקולנוע הישראלי – "אסקימו לימון" ?

 

"לא ידעתי זאת, נשמע נהדר. אשמח לצפות בסרטים האלה. האם אתה יכול לשלוח לי לינק?"

 

מה אתם עושים בימים אלה? האם יש סיכוי שתגיעו לישראל?

 

"קודם כל, נשמח מאוד להגיע לישראל ולהופיע במספר הופעות לקהל שלנו שם. זה נחמד מאוד לקבל אימיילים והודעות ממעריצים מישראל, והרבה שאלו אותנו את השאלה הזו. אז, היי, בוא נגרום לזה לקרות.

 

"ארבעת האחים" ממשיכים לנדוד ולהופיע עם שירי פולק לקהלים שונים ברחבי העולם. אנחנו בדרך כלל יוצאים לסיבוב הופעות עם תזמורות סימפוניות, בהופעות טלויזיה, במועדוני פולק סביב לאמריקה. בנוסף, אנחנו מוסיפים להופיע במדינות מחוץ לארה"ב, בעיקר אנחנו מופעים ביפן, סין ובשאר אסיה".

 

 

יש לך מסר כלשהוא לקוראינו הישראלים?

 

"זה מאוד מיוחד ומעורר שמחה לדעת ששירינו יכולים לאחד בין אנשים. אנחנו מאוד רוצים להופיע אצלכם. נשמח מאוד להזדמנות לשיר את השירים שכולכם גדלתם עליהם ביחד, בכדי להשיב את הזכרונות המוסיקליים המשותפים שלנו ושלכם מהזמנים בהם היינו צעירים והכל היה כל כך פשוט: להסב לאנשים אושר, זו העבודה הכי טובה בעולם!"

SONY DSC

כתב, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

"בר מזל שכמותו " – הזמר האמריקאי פול אוונס בראיון בלעדי לדודי פטימר

רשומה רגילה

untitled

הוא היה שם בתקופת השיא של הרוקנרול האמריקאי, הקליט שני להיטי ענק: Happy Go Lucky Me ו- Seven Little Girls Sitting In The Back Seat שהגיעו לצמרת מצעדי הפזמונים בעולם וכתב שירים שהקליטו אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד והצלליות, פאט בון, בובי וינטון, ג'ימי דין, פרנק אייפילד, הקאלין טווינס, בהם: Roses Are Red ( My Love), I Gotta Know, Something Blue Midnight Special, When , Johnny Will ועוד.

כן, אינכם טועים, מדובר בפול אוונס בן ה-77, מוסיקאי וזמר אמריקאי-יהודי , שנחשב לאחד היוצרים הפוריים והמצליחים בסוף שנות ה-50 , שנות ה-60 ושנות ה-70 ולמכונת הלהיטים המשומנת של תקופת הרוקנרול, עליה גדלו הותיקים שבקוראי כתבה זו וכן הצעירים שראו, בוודאי, את סרטי אסקימו לימון הנצחיים, בהם שיריו של פול "מככבים" לא מעט.

את פול הכרתי אישית לפני כמה שנים כשפניתי אליו כמעריץ ומאז נוצר בינינו הקשר, ועתה, אני גאה להציג, במיוחד לקוראיי, ראיון בלעדי וראשון עימו ( שנעשה באנגלית, אולם עבורכם אגישו בשפה העברית) ממרום משכנו בארה"ב.

Spots

פול, במבט לאחור לתקופת "הזוהר" שלך בשנות ה-50, מה הדבר הבולט שלקחת עמך מתקופת היותך "כוכב פופ" ?

 

"תראה, עבורי זה תמיד היה לעבוד בשטח המוסיקה. כוכבות זה היה כיף, אבל מעולם לא הבנתי באמת את משמעותה. אני רק כתבתי שירים ושרתי שירים שאנשים אהבו. אז זה מה שלקחתי מקריירת הפופ שלי : המשכתי לעבוד בתחום המוסיקה. ביליתי רוב שנותיי באולפני הקלטות : כתבתי, הפקתי, שרתי לפרסומות, סרטים, תכניות טלויזיה, עשיתי כיף והתפרנסתי יפה מהמוסיקה שלי מבלי ה"כוכבות" הזו."

 

 

איך הגעת לכתוב שירים ל"מלך", אלביס פרסלי?

 

"חייתי בניו יורק, ליד משרדיהם של מנהלי חברת התקליטים של אלביס,אז, כששמעתי שאלביס מגיע לסשן הקלטות באולפן, עזבתי את הכל והשקעתי את מלוא מרצי בכתיבת שירים שחשבתי שאלביס יאהב. זה היה די קל עבורי. הגעתי אליהם עם השירים, השמעתי אותם לפרדי ביינשטוק, שבחר את השירים שאלביס ישמע, ועד שהוא החזיר לי תשובה, הייתי פקעת עצבים לדעת אם אלביס יקליט את השיר או לא. בסוף הוא הקליט את I Gotta Know  שגם קליף ( ריצ'ארד) ביצע ואת Something Blue שדי הצליחו."

ידעת ששיריך מהווים חלק מפסקול סדרת סרטי "אסקימו לימון" הישראלית המצליחה?

 

"האמת? "חששתי" שמשהו טוב קורה עם השירים שלי בישראל בגלל בקשות זכויות יוצרים שקיבלתי מישראל ואלבומים שנמכרו בארץ הקודש".

 

האם פעם חשבת לבקר בישראל או יותר מכך, להופיע פה?

 

"אשתי ואני תמיד חשבנו על לבקר בישראל. פשוט מעולם לא מיצינו את הרעיון הזה. האמת שאף פעם לא גיששתי לגבי הופעות בישראל ובטח הייתי מתעצל לעשות זאת לו היו פונים אליי, קשה לי להופיע רחוק מ"המקום הבטוח" שלי בעירי ניו יורק".

 

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"בימים אלה כמה משיריי משמשים תכניות טלויזיה, פרסומות וסרטים, אז הפכתי לסוג של "איש עסקים" כדי לוודא שהחוזים הוגנים ושהכסף מגיע כמו שצריך לחשבון הבנק שלי. אני עדיין כותב שירים ומחכה לעוד "פריצה גדולה" בתחום. היי, לעולם אי אפשר לדעת" (מחייך) .

paul_evans

יש לך מסר לקוראיי הישראליים ?

 

"בוודאי, תודה ענקית על כל הצלחה שיש לשיריי בישראל. יש לי קרובי משפחה בישראל, וכן יש לי חברים בארה"ב שבמקור הגיעו מישראל. אני מעריץ את האומץ והיצירתיות של הישראלים וללא ספק שיש מקום ענק לישראלים בלבי היהודי".

 

תודתי הגדולה נתונה לפול אוונס היקר על שפינה מזמנו להתראיין לצורך פרויקט תיעוד תולדות הרוקנרול האמריקאי שלי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

"קול פעמונים" – סיפורה של הזמרת מרים נעמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

20151106_113319

עולם המוסיקה, לאורך שנותיו, הוא עולם שקשה להיכנס אליו ויותר מכך, קשה לצאת ממנו. בשנות ה-50 וה-60,  כשהעולם עוד היה בעדנו, השירים העבריים הפכו פופולאריים ברחבי העולם ובעיקר הייתה סימפטיה לזמרות וזמרים בעלי גוון קול תימני ( איך מה לעשות, הם יודעים לשיר) שזכו להצלחה רבה בחו"ל, אם כי בארץ, על אף היותם הבטחה גדולה ובעלי עתיד מזהיר, התעשיה מעט "שכחה" מהם: כך בשנות ה-60 בלטו בעולם זמרות כחבצלת רון, צביה אברבנאל, חנה אהרוני וזמרים כאיתמר כהן, שעשו חיל וייצגו אותנו בגאון אך בארץ מעט שכחו להם חסד נעוריהם.

אחת הזמרות ש"נשכחו" מהמפה המוסיקלית היא מרים נעמן, מהקולות הצלולים והמבטיחים בשנות ה-50 וזו שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון : היא הייתה בת טיפוחיו של סעדיה דמארי,  הופיעה בחתונה של עמנואל זמיר, הייתה מיודדת עם שלמה ווייספיש ונחום נרדי ליווה אותה על פסנתר. גדולי הדור העריכו אותה, מבקרי המוסיקה דאז כינו אותה יורשתה של שושנה דמארי והקהל נהר להופעותיה. רק דבר אחד היה חסר: יחסי ציבור. באותן שנים בהן עניין היח"צ לא היה בתודעה כל כך, והזמרים שגדלו עם ערכי צניעות מהבית התקשו "להיכנע" לדור המודרניזם, מצאו את "קיב אכילס" שלהם בחוסר יכולת לדחוף עצמם.

נעמן, שהקליטה לא מעט שירים בשנות ה-50 וה-60, זכתה להצלחה רבה בחו"ל עד שנות ה-70, אם כי בארץ נעלמה לחלוטין מהמפה המוסיקלית, ואף אין תיעוד לפועלה.

20151106_112519

לכן, בעזרת אחיה אוהלי, נפגשתי עם מרים ולאחר שגוללה לי סיפור חייה, בשיתוף פעולה מלא תיעדתי את סיפור חייה בכדי שחותמה יוטבע בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו.

 

מרים נעמן נולדה ברחובות בשנת 1938 ובגיל קטן עברה עם משפחתה לטירת שלום ( ליד נס ציונה). מגיל ילדות החלה לשיר, ובשלהי שנות ה-50, עוד בטרם גיוסה לצבא, נתגלתה ע"י השחקן/קריין סעדיה דמארי, שלקח אותה תחת חסותו ובשנת 1955 היא הופיעה עימו בתיאטרון ה"אוהל" בתל אביב  בשירים בתימנית. נעמן אף השתתפה בתקליטו של דמארי מאמצע שנות ה-50 – "סעדיה דמארי ולהקת סמדר" ( שכלל שלושה שירים: "אהבת הדסה", "זכריה בסיני", "עורי צפון") וכן השתתפה במקהלת "מזמור שיר" .

20151106_112449

היא התגייסה ב-1956 ובצבא שירתה בנח"ל בחוף טנטורה ולאחר שחרורה ב-1958 החליטה לפתח את קריירת הסולו שלה.  היא עברה לתל אביב והחלה להופיע במועדונים השונים, בעיקר עם שירים עבריים (ומעט בתימנית). המוסיקאים עימם עבדה היו נחום נרדי, עמנואל זמיר, שלמה וויספיש ועוד. בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60 הקליטה נעמן מספר שירים ויועדה להיות "שושנה דמארי הבאה": בין שיריה הנודעים  מאותה תקופה: "לו לו", "הבי יין", "יש לי גן", "אהבת הדסה", "בכרמי תימן" ותקליטון שירי ילדים שהוציאה בראשית שנות ה-60.

סעדיה דמארי, שראה בה בת טיפוחיו, הפעיל קשריו וסידר לה להופיע בבית ציוני אמריקה במופע ביידיש ( היא למדה מהר את השפה) ושימשה בצמד מצליח ביידיש עם השחקן מנשה ורשבסקי ז"ל ( השניים הופיעו בכל רחבי העולם לאורך שנות ה-60) .

20151106_113023

ב-1965 גילמה את מלכת שבא בהצגה "שלמה המלך ומלכת שבא" בחגיגות "ים סוף" באילת בבימויו של פיטר פריי.

20151106_113209

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, נסעה להופיע בדרום אמריקה בכדי להופיע בפני הקהילות היהודיות ביידיש, ספרדית, אנגלית, עברית. נעמן זכתה שם להצלחה כבירה והופיעה בתכניות רדיו וטלויזיה מקומיות שם, זכתה לכתבות בעיתונים וכו'. היא הופיעה בדרום אמריקה עד 1971, ומשם נסעה לסיבוב הופעות באירופה עד 1973, חזרה להופיע בארץ ובאותה שנה נסעה להופיע באוסטרליה עד שנת 1974 ומשם עברה לגרמניה. ב-1975 התחתנה בגרמניה. בגרמניה הופיעה מעט, אך מסיבות משפחתיות הפסיקה להופיע ולשיר ( חטא שהיא מכה עליו עד היום) .  בשנת 1981 חזרה לארץ.  בישראל, עבדה עם בעלה במלון "סונסטה" באילת וגרה עימו באילת עד פטירתו. ב-2011 עברה להתגורר בנס ציונה.

20151106_112310

מרים מרגישה את הפספוס של הקריירה שלה עד היום: מבקרי המוזיקה בשנות ה-60 הרעיפו עליה שבחים וקראו לה הבטחה מוסיקלית, אולם חוסר יחסי ציבור וערכים חזקים, שמרו אותה עם ראש על הכתפיים, וההופעות המצליחות בחו"ל, זכו להצלחה בניכר אך לא הוזכרו בישראל.

תודתי הגדולה נתונה למרים נעמן ואוהלי נעמן, אחיה הקטן, שפגשו אותי וגוללו בפניי סיפורה של מרים לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

דודיומריםנעמן6.11.2015

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

סיפורו של המוסיקאי מוני בן צבי ז"ל ( שם במה – "מוני רוני") – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

מוני רוני מלון דן שנות השמונים

שנות ה-50 וה-60 במוסיקה הישראלית, היו שייכות ברובן לתזמורות והרכבים מזדמנים שפעלו תחת ניהולם של מוסיקאים, רובם עולים חדשים, שהביאו עימם את ההשפעות ה"חוצלארציות" שלהם לסצינת המוסיקה המקומית ובכך תרמו להתפתחות סצינת המוסיקה הקלה ( שלימים הפכה לפופ, רוק ועוד) במדינה העברית החדשה. אחד המוסיקאים המשפיעים והמוכרים באותה תקופה היה מוני רוני ז"ל ( 1932-1988) (מוני רוני היה שם במה) שפעל בסצינת המוסיקה בעיקר בשנות ה-50,60,70 והיווה חלק בלתי נפרד וחשוב ממנה.

מוני (משה) בן צבי נולד כמוני הרשקוביץ בפוקשאן, רומניה בשנת 1932. אביו נפטר כשהיה בן שנה. בילדותו אהב כדורגל והיה אף שוער במכבי צעיר ברומניה. בגיל צעיר החל מוני ללמוד לנגן על כינור   ובגיל העשרה עבר לנגן על חצוצרה.

 מוני שוער כדורגל

לאחר מלחמת העולם השניה, לאחר שלא הותר ליהודים ללמוד בתיכון מקומי, למד בחוות הכשרה חקלאית -"קולטורה אגריקולה" ( "בית אולפנה לציונות מגשימה") ליד בוקרשט, שם הכינו את הנוער היהודי לקראת עלייה לארץ ישראל.

בדצמבר 1950, עלה ארצה באוניה "טרנסילבניה", תחילה ל"שער עלייה" ומשם לנתניה. במרץ 1951 התגייס מוני כחצוצרן לתזמורת חיל האוויר תחת שרביטו של אריך טייך. תזמורת חיל האוויר באותה תקופה נחשבה לתזמורת הג'אז הנחשבת בישראל של אותה תקופה וכאליטת המוסיקאים של אותן שנים.

תזמורת חיל האויר 4

שלושה ימים לפני שחרורו, ב-30 לאוגוסט 1953, בדרך להופעת התזמורת ברמת דוד, ארעה תאונת דרכים ומוני, כמו לא מעט מחברי התזמורת, נפצע במרפקו ואושפז למספר חודשים. לאחר הצבא עבר להתגורר בגבעתיים.

עם שחרורו, החל מוני לעבוד בבנק לאומי אך די מהר החליט לנטוש את העבודה הפקודתית לטובת המוסיקה והנגינה. בדצמבר 1955 התחתן והפך מעורה בסצינת "החלטורות" של אותה תקופה. תחילה במועדונים ברמלה, נהג לרכב על אופנועו עם תיק החצוצרה עבור משכורת של "לירה" לערב.

מוני רמלה יולי 1955

מוני ,שעם הולדת בנו הבכור, שינה את שם משפחתו מהרשקוביץ לבן צבי, אימץ לעצמו את שם הבמה "מוני רוני" ומאז כך היה מוכר בקרב המוסיקאים והקהל הרחב. בתחילת שנות השישים הופיע ערב ערב עם אריס סאן כחלק מתזמורתו במועדון "מקסים" ביפו. מוני אף ניגן ושר בהקלטותיו הראשונות של אריס סאן, וכן בתחילת שנות ה-60 השתתף בהקלטותיו של הזמר בייב וואלאס ( עם תקליט הטוויסט שלו מ-1961) . מוני נהג לשהות מדי יום בקפה "נגה" מקום בו הופיע רבות עם תזמורתו ןעם תזמורתם של אחרים. בורסת המוסיקאים של אותה תקופה(שנות ה-50 וה-60) הייתה "קפה נגה" התל אביבי.

אריס סאן מקסים יפו 1961

בשנות השישים הראשונות ניגן בקביעות במועדון הסילון" שבמלון "אויה" בסביון שהיה אז המלון היוקרתי בארץ שאירח דרך קבע שחקני קולנוע וסלבריטאים אחרים אשר פקדו את ארצנו הצעירה. מוני רוני מלבד היותו זמר ,גילה כשרון רב וניגן על שלל כלי נגינה, בהם: סקסופון, חצוצרה, כינור, גיטרה חשמלית, ויברפון, תופים ועוד. קולו הערב ויכולתו לשיר בשפות רבות, הקסימו את קהליו.

לאורך כל שנות ה 50 ה 60 וה 70 באינספור מועדונים, בתי קפה, (ביניהם "רביירה כסית", "גינתי ים", "בריכת גורדון", "דלפין בר" ועוד) ואירועים עם תזמורת משלו, שניגנה את מיטב השירים שבלטו אז: הריקודים הסלוניים, המוסיקה הקלה ( ממבו, צ'ה צ'ה צ'ה, רומבה ועוד) והפך לבין הבולטים מבין המוסיקאים של אז. מוני רוני היה הראשון בארץ לבצע את הבוסה נובה של ז'ובים – "דיספינדו"

נוסף לאהבתו הגדולה למוסיקה , מוני היה אף צייר חובב. בסוף שנות השישים אף פתח גלריה לאומנות בגבעתיים. מוני מעולם לא זנח את אהבתו לכינור ולמוסיקה הקלאסית למרות עיסוקו במוסיקה הקלה.

אמנים נוספים עימם הופיע: שושנה דמארי, יפה ירקוני, צדוק סביר, ישראל יצחקי, ליאו פולד ועוד.

מלון אויה חורף 1964

לאורך סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 המשיך להופיע בבתי קפה וחתונות, בין השאר בקביעות במלון "השרון" בהרצליה, , ולאחר מכן במלון "דן" בתל אביב ועוד בן השאר ליוו אותו פאול קוסלה ורובי וכנר. מוני היה ידוע ברצינותו בביצוע והיה ידוע ביכולותיו לנגן מאות שירים בעלפה ולהתאים את עצמו לכל קהל.

 

בסוף שנות ה-70 החל מוני ללמד נגינה באופן פרטי, נוסף להופעותיו עם תזמורתו במסגרות השונות. בשנת 1985 השתתף עם תזמורתו באחת הסצנות בסרט "הרימו עוגן" ( אסקימו לימון 6) .

מוני בסקסופון 70 תחילת

באוגוסט 1988 בעת טיול לאירופה עם אשתו רחל, נפטר באופן פתאומי בהיותו בן 55 בלבד.

תמיר בן צבי, מוסיקאי ובנו של מוני, על אביו: "בזכות אבא, שזכיתי אף להופיע איתו בשנותיו האחרונות,למדתי שכל מוסיקה באשר היא נמדדת במדד אחד בלבד האם טובה או גרועה ללא קשר לסוג המוסיקה ולז'אנר שלה. תודה גדולה לדודי היקר אשר במחקריו ותחקיריו אודות המוסיקאים של פעם מעניק כבוד לאותו דור של מוסיקאים ונותן התרגשות גדולה לדור הצעיר ולמשפחה להכיר את פועלו של מוני".

תודה מיוחדת לתמיר בן צבי היקר על הסבלנות, היחס החם והעזרה הארכיונית בתיעוד סיפורו של אביו.

קיץ 1960 גינתי ים 3

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.