"מעפילה ושרה" – סיפורה של הזמרת עירית סנדנר (ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עירית סנדנר  היא אחת הזמרות המשובחות בזמר העברי החל משנותה -60, בעלת הקול הבולט בשלישית הזמר הקיבוצית הידועה- "שלישית המעפיל". במאמר זה חוזרת סנדנר לתחנות מוזיקליות בחייה ובחיי השלישיה הפופולארית

עירית סנדנר נולדה ב-17 בינואר 1944 בקיבוץ עין החורש כעירית מלר, אחותו הצעירה של המלחין, חלילן, מנצח ומשורר הנודע עמוס מלר. "גדלתי בבית מוזיקלי. מהרגע שאני זוכרת את עצמי במשפחה שכולה הייתה מוזיקלית מלבד אמא שהייתה כותבת יפה: אבינו לימד אותנו את שירי החזנות ואת שירי ארץ ישראל, אחי עמוס למד מגיל קטן כבר לנגן על כינור. זה היה חלק ממני. מגיל 8 התחלתי לשיר בבית", מספרת.

עוד בנעוריה בקיבוץ, הקימה שלישיה מוזיקלית יחד עם חבריה לספסל הלימודים ולקבוצת איילה: נתן מוהר וגורי בוימוולד. "הם שרו וניגנו על גיטרה ואני שרתי והופענו בכל מופע חגיגי וטקסי בית הספר ובכל מיני מפגשים חברתיים וטיולי תנועה", נזכרת, "הופענו כמה שנים ביחד, מכיתה ט' עד סוף כיתה יב'. במקביל למדתי לנגן על פסנתר במשך 6 שנים בקונסרבטוריון בחדרה וגם למדתי פיתוח קול".

ב-1 בדצמבר 1962, לאחר נישואיה, עברה לקיבוץ המעפיל. ב-10 בדצמבר ילדה את בנה הבכור, יובל. "בשנת 1965, כשבקיבוץ רצו להרים ערב מיוחד לכבוד שחרורם של חברי הקיבוץ בני גילי מהצבא, התגבשנו חבורה שכללה את אהוד שחם שגם ניגן על גיטרה, את גדי אלון ואותי. קיבצנו שירים שהכרנו ואהבנו ואותו ערב מוזיקלי היה מוצלח. במקרה באותו הערב נכח איש הרדיו יואל רקם ("קול ישראל") שהקליט אותנו ושידר ברדיו. משם דברים התגלגלו: הופענו במועדון 'צוותא' בתל אביב עם ערב בהובלת אפי נצר שכולו כלל שירים לועזיים".

בשנת 1967, עוד בטרם השלישיה החלה להקליט, תרמה סנדנר את קולה לפסקול הסרט "הוא הלך בשדות" (מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב). זו בעצם ההקלטה הראשונה בחייה בשילוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשילוב עבודה של המוזיקאי הצרפתי ולדימיר קוסמה.

בשנת 1970 השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "שמלת כלולות" (מילים: דודו ברק, לחן: נחצ'ה היימן) שהפך ללהיט ענק. באותה שנה השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר – "ולירושלים עירך" (מילים: מהמקורות, לחן: שייקה פייקוב).

באותה שנה הקליטה השלישיה, שנקראה "שלישית מעפיל", את תקליטונה הראשון בהפקתו המוזיקלית ובעיבודיו של המלחין אריה לבנון וכלל ארבעה שירים: "יום אביב כזה" (מילים: דבורה (קוזוינר) בן נר, לחן: אריה לבנון), "אלי יום עבר" (מילים ולחן: רונית אופיר), "איזה קיץ" (מילים: יורם טהר לב, לחן: אלונה טוראל) ו"שלובי זרועות" (מילים: עמוס אטינגר, לחן: אריה לבנון). שיריהם של השלישיה זכו לעיבודים פופיים, ג'אזיים שנתפרו היטב להרמוניות הקוליות של השלישיה. מי שניהל מוזיקלית את השלישיה החל משנות ה-70 היה המעבד צביקה כספי.

בסוף 1970 הקליטה סנדנר תקליטון סולו – "עירית" שכלל ארבעה שירים: "הגשם חדל" (מילים: דבורה בן נר, לחן: אריה לבנון), "לא נושיט זרים" (מילים ולחן: יואל רקם), "כוכב קטן" (מילים: אילן גולדהירש, לחן: פיל זלר) ו"נסו להבין את הים" (מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש). "אף פעם לא הופעתי לבד (למעט השירים: 'היסמין' בפסטיבל הזמר המזרחי 1970 ו'יהי שלום בחילך' בפסטיבל הזמר החסידי 1971), גם כששרתי שירי סולו, הם ליוו אותי על הגיטרה ובחליל צד שניגן דן שרון. תמיד הייתי עם השלישיה, אנחנו מחוברים עד היום בלב ובנפש עם אהבה בלתי רגילה. מעל 58 שנה אנחנו ביחד, ללא ויכוח אחד".

בשנת 1971 הקליטה לבדה את השיר "כשנפגשים" (מילים ולחן: דן זכאי).

במקביל, בין השנים 1970-1974  זכתה השלישיה לפרסומה גם כשהופיעה דרך קבע במופעי "ניחוחי חציר", סדרת המופעים המוזיקליים של בני ההתיישבות העובדת בהפקת רשות השידור בהפקתו ועריכתו של יואל רקם. במסגרת התכניות שרה השלישיה בין השאר את "שיר לאנשים הבודדים" (מילים: אפרים רימון, לחן: משה צוקרמן), "ונזכה ונחיה" (מילים: מן המקורות, לחן: שייקה פייקוב), "בין אדם לאדם"  (מילים ולחן: שייקה פייקוב) ו"ליל גליל" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא).

"היינו עובדים בבוקר בקיבוץ ואחרי העבודה מקיימים חזרות בחדר בקיבוץ ובערב נוסעים להופיע", מספרת סנדנר, "אחרי ההופעות היינו הולכים מיד לעבודה. בהמשך היינו מקיימים את החזרות באולם של קיבוץ המעפיל עם הגברה ותמיד היה לנו שם קהל".

בתחילת שנות ה-70, כשגדי אלון עזב את הקיבוץ ועבר לגור בארה"ב, הצטרף במקומו בן הקיבוץ, דן שרון. בשנת 1973 יצא השלישיה  להופעה ביום העצמאות בארצות הברית ומי שהתווסף לשלישיה לתקופה קצרה בעת זו היה הבסיסט והזמר גדעון ברקני (מהרכב "הבחורים מאפיקים") שהיה חבר קיבוץ המעפיל.  השלישיה גם הופיעה בשנת 1976 ברחבי ארגנטינה.

בשנת 1975 הוציאה השלישיה את תקליטה המלא הראשון – "אהבת ערב" שכלל שירים כ"ציפור שנייה" (מילים: נתן זך, לחן: צבי שרף), "אלעד ירד אל הירדן" (מילים ולחן: אברהם זיגמן), "אניטה" (מילים: נתן יונתן, לחן: דני מסנג) ו"אהבת ערב" (מילים: נתן יונתן, לחן: שושנה לוי). האלבום שילב בין גרסאות כיסוי לשירים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור השלישיה.

אלבומה השני – "שירים לאורך הדרך" שיצא בשנת 1979 כלל  בין השאר את "לפנות ערב" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: סשה ארגוב), "צעד עימי" (נוסח עברי: יהודה שרל, לחן: טום ספרינגפילד), "ניגונים" (מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי) ו"היה הייתה עלמה" (מילים: נתן יונתן, לחן: יעקב שגיא).

אלבומה השלישי של השלישיה – "חיוך שלא יחלוף לעולם" יצא בשנת 1984 ובלטו בו "הגיטרה של פדרו" (נוסח עברי: דן אלמגור, לחן: סינדי ווקר), "הכניסיני תחת כנפך" (מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: נורית הירש) ו"הנך יפה רעייתי" (מילים: מתוך שיר השירים, לחן: נורית הירש).

בשנת 2001 בנה המוזיקאי של סנדנר, יובל, הצטרף כמנהלה ומלווה המוזיקלי של השלישיה בהופעות במקום מעבד השלישיה הקבוע צביקה כספי  והצטרף כזמר גם להרמוניות הקוליות.

השלישיה הופיעה עד לאחרונה ולקחה פסק זמן, עם כוונה להופיע בהמשך.

תודה מיוחדת לעירית סנדנר על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה לצורך תיעוד פועלה בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"פרחים בקנה" – סיפורה של הזמרת יהודית שוורץ (ג'ודי ריבר) – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

לא מעטים חוזר ונשנה בשמי המוסיקה המונח "זמר של להיט אחד", לרוב מדובר בזמר/ת שנתפרסמו בשל להיט שכל המדינה זימרה והפכם לכוכבי ענק, המזוהים עד היום בשל השיר שכולם אוהבים לשמוע ולהתמכר אליו שוב ושוב. ג'ודי ריבר, מהקוסמטיקאיות הבולטות בישראל, זכתה בשנת 1970 ללהיט כזה – "פרחים בקנה" אותו ביצעה בלהקת חיל התותחנים בתכניתה "לה בומבה". אז, עוד נקראה יהודית שוורץ, השיר הזניק אותה לאחת מכוכבות הפופ הבולטות בתחילת העשור. נפגשתי עם יהודית ושוחחתי עימה על הלהיט ההוא, על ההחמצות בקריירה ועל הפריחה בתחום הקוסמטיקה.

 

 

יהודית (במקור איטקה) שוורץ נולדה בחיפה. מאז שהיא זוכרת עצמה, יהודית נהגה לשיר, בבית שנהגו לשמוע בו יידיש ומוסיקה פופולארית אמריקאית, בבית הספר ובצופים. "רציתי להיות אליקי", סיפרה לי בגילוי לב על מודל החיקוי שלה – כוכבת הזמר היווניה הפופולארית של שנות ה-60. בהיותה בת 12, בזמן הצופים הצטרפה ללהקה עם קיקי רוטשטיין (לימים "הכל עובר חביבי"), חיה ארד (לימים סולנית להקת חיל הים), חיים טריגר (לימים בלהקת חיל התותחנים), דודי רוזנטל (המפיק המוסיקלי הנודע) ויוני רוזנטל. הלהקה, עם יהודית בת ה-12, הופיעה בפני חיילים בבסיסים השונים. בנוסף, בנעוריה הייתה חלק מחבורת בית רוטשילד בניצוחו והדרכתו המוסיקלית של אפי נצר והשתתפה אף בהקלטותיה של החבורה.

 

לפני גיוסה, הוצע לה לבחור בין להקת חיל התותחנים ללהקת פיקוד הצפון, אך כיוון שחבריה קיקי רוטשטיין וחיים טריגר שירתו בלהקת חיל התותחנים, יהודית החליטה לבחור באפשרות הראשונה והתגייסה, יחד עם רומן שרון ז"ל,  לללהקה ובשנת 1970 השתתפה בתכניתה השניה של להקת חיל התותחנים – "לה בומבה" ושימשה סולנית הלהקה בין השאר בלהיט "פרחים בקנה" (מילים: דודו ברק, לחן: אפי נצר), שהפך להיט ענק וקלאסיקה נצחית.

 

"החוויה בלהקה הייתה נפלאה, ממש לא כמו בסרט הלהקה, הייתה אווירה מאד כיפית", נזכרת יהודית.

 

היית כוכבת ?

 

"שמע, הייתי מקבלת מכתבי מעריצים וגלויות, אל תשכח שפעם היו זמנים אחרים, לא היה אינטרנט כמו היום, אני זוכרת שאנשים היו דופקים להורים שלי בדלת וההורים שלי היו מחלקים תמונות".

 

אהבת את זה?

 

"כן, זה היה מאד מחמיא אבל זו לא הייתה כוכבות של היום, לא כסף ולא תהילה, הייתי ילדה טובת צופים".

 

עם שחרורה מהצבא, החלה להופיע על אניית "צים" ברחבי אירופה ובחתונות למיניהן, ובשנת 1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים, הופיעה עם אריס סאן, שהתלהב מקולה והציע לה להופיע במועדונו הפופולארי בניו יורק – "סירוקו", אולם בשל בעיה משפחתית החלה יהודית לוותר על הנסיעה.

 

באמצע שנות ה-70 הופיעה דרך קבע ב"מועדון התיאטרון" בחיפה, ב"עומר כייאם", ב"מי ומי", ב"מועדון ארבל" (בטבריה), במועדון "הסלע האדום" (באילת) ובשאר המועדונים הפופולאריים אך לא הופיעה בטלויזיה ולא הקליטה שירים חדשים ("פשוט לא פנו אליי, עניין אותי בעיקר להופיע ולשיר שאלו היו אהבותיי הגדולות", מסבירה).

 

את מחציתן השני של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 בילתה מרבית זמנה בהופעה בחתונות בכדי לפרנס את בתה (היא שימשה כאם חד הורית) . במקביל, בשנות ה-70 שימשה יועצת יופי ב"משביר לצרכן" בחיפה והחלה ללמוד קוסמטיקה. בתחילת שנות ה-90 החליטה לפרוש מהופעות והתעמקה בנבכיה של הקוסמטיקה הרפואית וכיום היא אחת הקוסמטיקאיות הבולטות בארץ.

 

מזהים אותך היום ברחוב?

 

"זוכרים לי עוד את חסד נעוריי, ומה שמפתיע אותי זה שילדים צעירים מכירים את "פרחים בקנה" וזה משגע אותי".

 

תודה מיוחדת לג'ודי ריבר היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"הבלוז הישן"- סיפורה של הזמרת מיכל תדמור (וול) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכל תדמור (וול) נולדה וגדלה בקריית מוצקין. כבר מגיל קטן מאד נתגלה כשרון השירה של מיכל, וכבר בגיל 3 נשלחה ללמוד לנגן על פסנתר ובהיותה בת 11 החלה ללמוד פיתוח קול אצל ברטה וייס (מורה בולטת לפיתוח קול בחיפה של אותן שנים). בהיותה בת 14 הופיעה בצמד מוסיקלי עם עוזי אסנר.

בנעוריה השתתפה בתחרות כשרונות צעירים מקומית בחיפה בה שרה את "ביתי אל מול גולן" וקצרה את המקום הראשון. באותה תחרות היה נוכח המוסיקאי החיפאי אפי נצר, שסימן את מיכל וצירף אותה אל "מקהלת בית רוטשילד" שבניצוחו. וול החלה להופיע עם המקהלה ושימשה בה כסולנית. היא השתתפה בתקליטי הלהקה ובין הסולואים הנודעים שלה מהמקהלה היו "רחל של הכנרת" ו"לכה דודי". לאורך שנות נעוריה השתתפה במספר תחרויות זמר וברובן זכתה במקום הראשון ואם לא, דורגה במקומות הראשונים.

בשנת 1970 פנה אל מיכל המוסיקאי יאיר מילר שהציע לה שני שירים שהלחין למילותיה של תרצה אתר (בעיבודיה של נורית הירש) – "ידידי" ו"הבלוז הישן", השירים זכו להצלחה נאה וכיכבו במצעדי הפזמונים של אותה שנה, ובעקבות ההצלחה השתתפה בתכנית הטלויזיה של הפופ הישראלי -"במקצב 70".

במקביל להיותה במקהלה, הצטרפה כשחקנית וזמרת לתיאטרון חיפה להצגת "המתאבד" בכיכובו של יעקב בודו. בהצגה שרה את "החיים יפים" (תרגום: דן אלמגור, לחן: גרוזיני). הצגת הבכורה נערכה ב-11 באוגוסט 1971.

 

באותה תקופה, הכירה את אקורדיוניסט להקת פיקוד הצפון דודי רוזנטל שלקח אותה תחת חסותו ואפשר לה להצטרף כנערה להופעותיה של להקת פיקוד הצפון (שהייתה אז בשיאה עם כוכבים  כיגאל בשן, עדנה לב וכדומה) ולעיתים להופיע עם הלהקה כנספחת.

בשנת 1972 התגייסה ללהקת פיקוד הצפון, אך כיוון שמתכונתה של הלהקה אז היו מושתת בעיקר על ריקודים, תחום אותו מיכל לא צלחה כל כך, וכיוון שכך, הוחלט לצרפה כזמרת סולנית לצוות הווי של פיקוד הצפון בו השתתפו בין השאר יורם ביתן, שמוליק וילוז'ני וצחי נוי. צוות ההווי הופיע ברחבי הרמה בזמן מלחמת יום הכיפורים.

לקראת תום מלחמת יום הכיפורים, הוחלט להקים מחדש את להקת פיקוד הצפון ומיכל השתתפה בתכנית הלהקה – "הי צפונה" שהועלתה בשנת 1973 ווול ביצעה כסולנית את השיר הבולט היחיד של התכנית – "אל תתנו לו" (מילים: מנחם מלניק, לחן: אילן גלבוע).

עם שחרורה נהגה להשתתף כזמרת בתכניות טלויזיה שונות ובשנת 1974, ביוזמת טמירה ודודו ירדני, הצטרפה למופע שירי מחתרות בהשתתפות: עמוס טל-שיר, עודד בן חור, רוני בראון ומיכל וול. הלהקה הופיעה ברחבי הארץ והוקלטה בתכניות רדיו שונות.

 

במקביל למופע, התחתנה מיכל עם שדרן הרדיו המוערך רם תדמור והוסיפה להופיע, בהילוך איטי, במופעים מיוחדים בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, כזמרת במופעי להקות מחול ("להקת הטכניון של חיפה", "שלום") , זאת לאחר שלמדה עיצוב פנים.

בשנת 1982 , עם הולדת בנותיה, החליטה להפוך למורה למוסיקה בגני ילדים, ובתחילת שנות ה-90 למדה במדרשה למורים למוסיקה במכללת לוינסקי. תדמור משמשת גם כיום מורה למוסיקה בגני ילדים.

 

בשנת 1989 הוציאה סינגל בשם "יד ביד נלך" אותו כתבה והלחינה לעיבוד והפקה מוסיקלית של חבר ילדותה, עוזי אסנר.

מיכל תדמור היא, כאמור, רעייתו של שדרן הרדיו ואיש התקשורת רם תדמור ואמן של הזמרת אלה תדמור ואשת הרדיו והתקשורת הדר תדמור.

תודה מיוחדת למיכל תדמור על שתרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"הקול הטוב של יעקב" – סיפורו של הקלרינטן יעקב (קובי) גיא – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יעקב (קובי) גיא נולד בחדרה בשנת 1947. סבו ניגן בטובה בתזמורת כפרית, אביו נהג לשיר ולמעשה קובי ספג מוסיקה מגיל קטן. הוא גדל בגבעתיים והרומן הראשון שלו עם מוסיקה החל, כשאחותו הגדולה למדה בכיתה א' חלילית, וקובי נהג לקחת את חוברת הלימוד וכשאחותו לא הייתה בבית נהג ללמוד ולנגן בעצמו.

 

בהיותו בן 7 החל ללמוד מוסיקה אצל אהרון שפי, שלימד אותו תחילה על חלילית ולאחר מכן על חליל אלט, פסנתר ולאחר שעבר בשנת 1955 עם משפחתו לרמת חן, החל ללמוד לנגן אצל המוסיקאי יוסי ואלד ואף שר במקהלתו של ואלד.

בשנת 1961 החל ללמוד קלרינט אצל המוסיקאי גיורא פיידמן וכבר בגיל 15, בשנת 1962, החל לנגן בלהקת המחול של יואב אשריאל בגבעתיים ונסע עימה לסיבוב הופעות בחו"ל. בין השנים 1962-1967 ניגן בלהקות מחול רבות בהן להקת המחול של תל אביב, להקת המחול של חולון ועוד.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת בתזמורת צה"ל תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. הוא שירת בתזמורת עד שנת 1970.

בתחילת שנות ה-70 עבד ב"אל על" ומשם עבר לעבור, לצד המוסיקה, במשרד הביטחון. הוא ליווה באותה תקופה אמנים כלוליק לוי, ליאור ייני וכו'.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת במסגרת המילואים בצוות הווי של חטיבה 421 תחת שרביטה של דרורה חבקין.

 

בשנת 1974 נסע כקלרינטן עם להקת המחול של אוניברסיטת תל אביב  לפסטיבל להקות מחול בגרמניה והולנד ולאורך שנות ה-70 ליווה מספר להקות מחול וחבורות זמר.

בשנת 1982 הצטרף ללהקת "אנחנו כאן" – להקת הפולקלור היהודי הייצוגית של ישראל והעיר תל אביב יפו ויצא עימה לסיבובי הופעות בחו"ל. בשנת 1984 החל להשתלב באירועי מועדוני הזמר וליווה את מיטב מובילי השירה בציבור בהם שרהל'ה שרון, גבי ברלין, אפי נצר, הטיש הגדול (משה להב), נורית הירש, ציפי גזית ונתן כספי, שאולי אגמי,רן אלירן, חופני כהן, יוני רועה וכו'.

בשנות ה-90 וה-2000 ניגן בין השאר בתכניות טלויזיה פופולאריות בהן "בטברנה", "דואט ישראלי" ובשנים האחרונות מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" לצד הופעותיו עם מיטב אמני ישראל.

אני רוצה להודות מקרב לב לקובי גיא היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

סיפורו המלא של צמד "גלי הים" – כותב ומתחקר: דודי פטימר

סוף שנות ה-50 ובעיקר שנות ה-60 במוסיקה הישראלית ובכלל העולמית, היו שנים שבהן מוסיקת הפולק המקומית זכתה לפופולאריות רבה ובאה לידי ביטוי בצמדים ואו שלישיות שחרשו את הארץ לאורכה ורוחבה.

 

בישראל היו אלה הדודאים, הפרברים, העופרים, חדוה ודוד, רן ונמה, צמד דרום, צמד הגיטרות, צמד העמרנים, צמד דו-רון , צמד האלמוגים ועוד, שזכו להצלחה נאותה במצעדי הפזמונים ובעיקר בהופעותיהם, אך הפעם אני רוצה לספר על צמד חיפאי שזכה להצלחה נאה אולם לא תועד מעולם ו"נמחק" מעל דפי ההיסטוריה: "צמד גלי הים".

 

צמד גלי הים הוקם ע"י עמי קרן (לשעבר קרמרמן) וישראל לנצמן ופעל בין השנים 1967-1971 כשהתיעוד היחיד לפועלו של הצמד הוא תקליטון נדיר מאד שיצא בשנת 1970 וכלל ארבעה שירים: "את הולכת", "קזצ'וק בדרך לחרמון", "מה תגידו" ו"נסו להבין את הים" וכן הופעות בתכנית הרדיו הפופולארית דאז- "תשואות ראשונות". הם עבדו עם אפי נצר, קובי אשרת, נורית הירש ומיזגו בין הפופ החדשני לפולק שאהבו כל כך .

ישראל לנדצמן ליווה עצמו על גיטרה ושר בשני קולות יחד עם עמי את מיטב שירי התקופה וגם שירים מקוריים שנכתבו, כאמור, במיוחד עבורם.

 

לאחר מאמצים רבים ועילאיים איתרתי את חברי הצמד, שלא עסקו במוסיקה זה קרוב ל-45 שנה, והם גוללו בפניי סיפורו המלא של הצמד לצורך תיעודם בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כיצד הכרתם ?

 

ישראל: "את עמי הכרתי בצבא. שנינו שרתנו בשרות צבאי סדיר בין השנים 1965 ל- 1968 בחיל הים בבסיס בת גלים שבחיפה, איכשהו התחלנו לשיר, שילוב הקולות נשמע לנו כמתאים והחלטנו שזה מספיק טוב כדי להופיע.

 

במקביל קניתי גיטרה והתחלתי להתאמן בנגינה. כמובן שהושפענו מצמדים שהיו פופולריים באותה תקופה –

הדודאים, צמד הפרוורים, צמד הרעים וצמד דרום."

 

עמי: "היינו טכנאי אלקטרוניקה בחיל הים ושם הכרנו, ומכאן גם השם של הצמד, כיוון ששנינו אהבנו את הים".

 

מתי החלטתם להקים את הצמד?

 

ישראל: "למיטב זכרוני כל זה קרה בסביבות השנה 1967. הופענו בכל מיני מועדונים באזור חיפה. איכשהו נוצר קשר עם משרד למכירת כרטיסים ברחוב הרצל בחיפה, מול משרדי ה"תקליט חיפה" בעל המשרד אדון ברבלאט החליט כנראה שיש פוטנציאל, והתחיל לארגן לנו הופעות, כאמור במועדונים בחיפה, בתי הבראה וכל מיני ארועים אחרים. כל זאת תוך כדי שרות צבאי.

עם סיום השרות הצבאי עברתי לתל אביב, עמי נשאר בחיפה. באותה תקופה התחלנו ללמוד פיתוח קול אצל

גברת מיצי לוקר שעבדה עד כמה שזכור לי עם זמרים כמו יהורם גאון ואחרים. בין השנים 69 – 1968 הופענו בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות", את העיבודים עשתה נורית הירש שהכינה אותנו להופעה על התזמורת ניצח שמעון כהן. באותה הופעה הופיע גם מתי כספי."

 

עמי: "לפי זכרוני, התגבשנו בשירות אך קמנו רשמית אחרי השחרור, והוחתמנו ע"י האמרגן שלמה ברבלט שהיה קשור לחברת "התקליט חיפה" והוא זה שסידר לנו הופעות".

 

היכן הופעתם?

 

ישראל: "הופענו במועדונים בחיפה, והופעות ברחבי הארץ, בתי הבראה, החאן בירושלים אולמות שונים שבהם נערכו ערבים בהשתתפות מספר אומנים-דבר שהיה מאד פופולרי באותה תקופה, מסיבות וארועים שונים כמו ימי עצמאות וכו',.

לצערי אני לא זוכר את השירים שהיו לנו ברפרטואר, לקחנו שירים שהיו מוכרים באתה תקופה וביצענו אותם בדרך שלנו. שיר אחד כן זכור לי וזאת פרודיה על שיר הטלפון הידוע של הגשש החיוור עם טקסט "הלו נאצר כאן חוסיין" (ביצועו של פפה פלדמן ז"ל לשיר) . בשנת 1969 פנו אלינו מחברת צים ושאלו אותנו אם אנחנו מוכנים להופיע על אנית קרוז (כן, באותה תקופה היו לצים אניות קרוז, ה"נילי" וה"דן") האניה עשתה שייט בן שבועיים בנמלי הים התיכון, יצאה מחיפה ביקרה בקפריסין,טורקיה, יוון, איטליה (נפולי ופלרמו) והגיעה עד מרסיי ומשם חזרה לחיפה. הצטרפנו לשייט שהתקיים בסוף מרץ תחילת אפריל והופענו 3 פעמים.

באותו שייט עלתה במרסיי בחורה שהכרתי על האניה והפכה להיות אשתי לאחר מספר חודשים עד עצם היום הזה."

 

עמי: "הופענו בחיפה נהריה ובערבי יוצאי להקות צבאיות. בתל אביב היה אמרגן בשם אבן חן סידר לנו הופעות כולל באילת בסלע האדום".

 

מדוע התפרקתם?

 

ישראל: "כאמור התחתנתי באפריל 1969 גרתי בתל אביב ועמי בחיפה. המרחק הפיזי גרם בסופו של דבר לפירוק

בסוף 1970."

 

 

מה אתם עושים כיום ?

 

ישראל: "כאדם נשוי שצריך לדאוג לפרנסה וקריירה, עבדתי במספר מקומות עבודה במקצועי כטכנאי אלקטרוניקה ובמקביל התחלתי ללמוד אדריכלות בטכניון אותו סיימתי בשנת 1979 ומאז עבדתי כאדריכל בישראל ובגרמניה בה אני גר כיום עם משפחתי מזה 35 שנים. מזה מספר שנים אני גימלאי."

 

עמי: "איש היי טק. עבדתי במאלאנוקס בשנים האחרונות וכיום גימלאי. גר עדיין בחיפה ואוהב לשיר ולרקוד ריקודי עם"

יש סיכוי ל"איחוד"?

 

ישראל: "המרחק הפיזי עשה את שלו, גם הגיל לא עומד במקום, מיתרי הקול החלידו כך שאופציה כזו כנראה שלא קיימת בעולם הזה."

 

עמי: "לא חושבים לחזור ולשיר".

 

תודתי הרבה נתונה לעמי קרן וישראל לנצמן על שפינו מזמנם לגולל בפניי סיפורו של הצמד לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה (לראשונה).

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית..

 

 

"קול יואל"- סיפורו של המוסיקאי יואל רקם – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עוד בטרם קום המדינה ועד היום, היה לרדיו כוח השפעה רב על עיצוב התרבות והחינוך המוסיקלי והבידורי של מאזיניו. ככזה, לאנשי הרדיו הייתה (ועוד יש) כח רב בבחירת תכני ההאזנה והעברתם לקולקטיב הישראלי. אחד מאנשי הרדיו המשפיעים בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 הוא יואל רקם, אקורדיוניסט ומוסיקאי (האחראי לכמה וכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי), ששימש כעורך מחלקת הפולקלור של קול ישראל ולאחר מכן אחראי על המחלקה לבידור ומוסיקה קלה בקול ישראל ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרדיו ושל התרבות הישראלית.

 

ברם, למרות תרומתו הענפה לתרבות הישראלית, סיפורו של רקם לא תועד מעולם ולכן, בעזרת חברי היוצר והזמר הותיק רן אלירן, יצרתי קשר עם רקם , נפגשתי עימו, ראיינתי אותו ותיעדתי סיפורו, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ויוצריה.

 

יואל רקם נולד בירושלים בשנת 1936 בשם יואל קמר. אביו דוד קמר, ממייסדי קואופרטיב המקשר בירושלים ואחד מאבות התחבורה הישראלית , היה מאד מוסיקלי, לדבריו של יואל ואמו הנרייטה נהגה לשיר תמיד , והוריו היו  מהראשונים שהחדירו בו את אהבת המוסיקה.

הוא גדל בירושלים ולמד בבית הספר העממי "בית הכרם" והחל לנגן על מפוחית פה , ובשנת 1949 , בהיותו בן 13, יצא מיוזמתו ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" (ליד יבנה) . עוד לפני שיצא ל"עיינות", קיבל לבר המצווה שלו אופני "ראלי", אך כיוון של"עיינות" לא יכל להיסחב איתן, מכר את האופניים וקנה אקורדיון קטן . הוא לימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי ומתאר את 4 שנות לימודיו בבית הספר החקלאי כשנים היפות בחייו. ב"עיינות" היה האקורדיוניסט הראשי של המוסד וניגן במסיבות וטקסי בית הספר. שם גם החל ליצור את שיריו הראשונים.

 

בשנת 1954 התגייס לצבא לנח"ל עם הגרעין של עיינות, וזמן קצר לאחר מכן התקבל לצוות הווי של להקת הנח"ל. הוא שירת עם רן אלירן שהיה אחד מכוכבי צוות ההווי. הוא שימש כאקורדיוניסט ומדריך שירה של צוות ההווי. הוא שירת עד שנת 1956.

 

עם שחרורו חזר לירושלים ובין השנים 1956-1959 שימש כמנהל המחלקה לתרבות של הסתדרות הנוער העובד והלומד בירושלים ומנהל סקציית הפקידים. כמו כן , שימש אקורדיוניסט של להקות מחול ובעיקר היה באותה תקופה אקורדיוניסט של להקת המחול של ההסתדרות .

 

כיוצר, השיר המוקלט הראשון שלו היה "יום חג" שהלחין למילותיו של דידי מנוסי למצעד המחולות בירושלים לשנת 1958. השיר זכה לכמה ביצועים, בהם של אברהם פררה, להקת ההסתדרות, להקת הסטודנטים (עימה עבד וניגן בזמן לימודיו האקדמאיים) ושישית ירושלים.

 

בין השנים 1959-1961 למד בפקולטה למשפטים ועם סיום לימודי המשפטים למד באקדמיה למוסיקה בין השנים 1961-1964. בין השנים האלה שימש כאקורדיוניסט של להקות מחול, כמנצח של כמה מקהלות ומנהל מוסיקלי של מופעים שונים בירושלים.

 

 

בשנת 1961 החל לעבוד עם פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה ונהג ליצור שירי ריקודי עם רבים שהוצגו בפסטיבל, בהם: "על חומותייך ירושלים", "דבקה סמדר", "לעת קציר", "רן פעמונים" וכו'.

באחד מערבי המחול שערך בירושלים, שמע אותו המוסיקאי ואיש קול ישראל מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר") שבדיוק החליט להקים את המחלקה למוסיקה עממית בקול ישראל והתרשם מיואל והציע לו לעבוד איתו במחלקה כעורך תכניות הפולקלור בקול ישראל (ומאוחר יותר מגיש) .  הוא הצטרף לקול ישראל בשנת 1962. באותה תקופה שינה שם משפחתו מ"קמר" ל"רקם".

 

בתכניותיו אירח את הדודאים, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין (בראשית דרכה), נחמה הנדל, חיים טופול, אורי זהר וכו' ויצר קשרים עם מיטב האמנים, שמאוחר יותר ביצעו משיריו. רקם ניהל את מחלקת הפולקלור בקול ישראל בין השנים 1967-1971 .

החל מראשית שנות ה-70 עבד במחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל ובמחלקת הבידור אחת היוזמות הבולטות שלו בתקופה הזו הייתה "ניחוחי חציר" – תכנית (שיצאה על גבי תקליט ואף צולמה לטלויזיה) שהוקדשה לתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת  והביאה  את הפולקלור הקיבוצי למאזינים.

 

בשנת 1972 , עם פטירתו של מאיר הרניק (שהיה מנהל מחלקת הבידור) נתמנה רקם למנהל מחלקת הבידור והמוסיקה הקלה בקול ישראל. בשנות ה-70 עבר, במקביל לעבודתו ברדיו, גם לטלויזיה והגיש מספר תכניות, אך עיקר עיסוקו היה ברדיו. אחת התכניות בכל זאת שהעביר מהרדיו לטלויזיה הייתה "מועדון הזמר" שיזם מאיר הרניק והגיש רקם כממשיך דרכו של הרניק.

 

בשנת 1982 לקח פסק זמן מקול ישראל כיוון שנתמנה להיות שליח לענייני תרבות בברזיל ושימש כמנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות הציונית בברזיל בסאן פאולו. בשנת 1985 חזר לארץ ושב לתפקידו לקול ישראל.

 

בשנת 1996 עזב את קול ישראל והפך להיות נציב תלונות הציבור של הרשות השניה ושימש בתפקיד זה עד צאתו לפנסיה בשנת 2001.

כיוצר, שנות פוריותו המוסיקלית של רקם היו בשנות ה-60 וה-70 בהן הנפיק רקם מספר רב של להיטים בהם : "דבקת סמדר" (צמד העמרנים, חמישית גלבוע) , "יום חג" (שירו המוקלט הראשון), "נערת החיילים" (שביצע יהורם גאון), "אביב והרבה אהבה" (עירית סנדנר), "מכתב אהבה" (עליזה עזיקרי, חוה אלברשטיין, הדסה סיגלוב), "זה הזמר שלי ושלך" ( הפרברים), "בוקר טוב" (חוה אלברשטיין, רן אלירן), "לעת קציר" (עודד זמיר) ועוד.

. מאז פרישתו לפנסיה, רקם שומר על קשר עם חבריו הותיקים מקול ישראל ומתעשיית המוסיקה של אז, ומנגן על אקורדיון ופסנתר להנאתו, אך את מרבית זמנו מקדיש בליהנות מהחיים ולבלות בחיק משפחתו.

 

אני רוצה להודות מכל הלב ליואל רקם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו, לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם לרן אלירן היקר על ה"שידוך".

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.