לזר (אליעזר) בואנו נולד ביוון בשנת 1946. בגיל עשרה חודשים עלה עם משפחתו ארצה והמשפחה השתכנה ברחוב בלפור בתל אביב.
הוא מעיד כי בילדותו, נגנים יווניים שניגנו במועדון "אריאנה" נהגו לבקר אצל משפחתו בבית,ומכאן ספג את אהבתו למוסיקה היוונית מגיל קטן מאד.
לאחר כמה שנים עבר עם משפחתו ליפו, ובגיל 7 החל לנגן על אקורדיון ובין 1958-1963 למד לנגן אף בבית הספר למוסיקה של הרמן קוסלה בתל אביב. בהיותו בן 15 החל להופיע במועדונים בחיפה ותל אביב, ובשנת 1962 החל לנגן כאקורדיוניסט במועדון "אריאנה", כשהוא מלווה למשך 4 שנים את אריס סאן (בין 1962-1966) לפרקים. הוא ניגן מוסיקת ג'אז, מוסיקה לריקודים והתמחה במוסיקה יוונית.
בסוף 1963 , בהיותו בן 17, התגייס לתזמורת חיל אוויר תחת ניצוחו של אריך טייך. עם שחרורו ב-1966 הצטרף לאריס סאן במועדון "זורבה" (וליווה לפעמים אף את עליזה עזיקרי באותה תקופה), השתתף בהקלטותיו המוקדמות של סאן בישראל ולאחר שנישא, עזב את אריס סאן והקים תזמורת לריקודים משלו שהופיעה בחתונות.
ב-1967 החליט לנטוש את האקורדיון ועבר לנגן על בוזוקי ולשיר, ועם התזמורת הופיע לאורך שנות ה-70 וה-80 בהצלחה נאותה.
מאז שנות ה-90 ועד היום מוסיף בואנו לנגן, לשיר ולהופיע עם מיטב האמנים המקומיים בז'אנר היווני-ישראלי דוגמת דורית פרקש, רוחל'ה אלה, גילה חסיד ועוד.
תודה מיוחדת ללזר בואנו היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
עוד בטרם קום המדינה ועד היום, היה לרדיו כוח השפעה רב על עיצוב התרבות והחינוך המוסיקלי והבידורי של מאזיניו. ככזה, לאנשי הרדיו הייתה (ועוד יש) כח רב בבחירת תכני ההאזנה והעברתם לקולקטיב הישראלי. אחד מאנשי הרדיו המשפיעים בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 הוא יואל רקם, אקורדיוניסט ומוסיקאי (האחראי לכמה וכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי), ששימש כעורך מחלקת הפולקלור של קול ישראל ולאחר מכן אחראי על המחלקה לבידור ומוסיקה קלה בקול ישראל ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרדיו ושל התרבות הישראלית.
ברם, למרות תרומתו הענפה לתרבות הישראלית, סיפורו של רקם לא תועד מעולם ולכן, בעזרת חברי היוצר והזמר הותיק רן אלירן, יצרתי קשר עם רקם , נפגשתי עימו, ראיינתי אותו ותיעדתי סיפורו, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ויוצריה.
יואל רקם נולד בירושלים בשנת 1936 בשם יואל קמר. אביו דוד קמר, ממייסדי קואופרטיב המקשר בירושלים ואחד מאבות התחבורה הישראלית , היה מאד מוסיקלי, לדבריו של יואל ואמו הנרייטה נהגה לשיר תמיד , והוריו היו מהראשונים שהחדירו בו את אהבת המוסיקה.
הוא גדל בירושלים ולמד בבית הספר העממי "בית הכרם" והחל לנגן על מפוחית פה , ובשנת 1949 , בהיותו בן 13, יצא מיוזמתו ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" (ליד יבנה) . עוד לפני שיצא ל"עיינות", קיבל לבר המצווה שלו אופני "ראלי", אך כיוון של"עיינות" לא יכל להיסחב איתן, מכר את האופניים וקנה אקורדיון קטן . הוא לימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי ומתאר את 4 שנות לימודיו בבית הספר החקלאי כשנים היפות בחייו. ב"עיינות" היה האקורדיוניסט הראשי של המוסד וניגן במסיבות וטקסי בית הספר. שם גם החל ליצור את שיריו הראשונים.
בשנת 1954 התגייס לצבא לנח"ל עם הגרעין של עיינות, וזמן קצר לאחר מכן התקבל לצוות הווי של להקת הנח"ל. הוא שירת עם רן אלירן שהיה אחד מכוכבי צוות ההווי. הוא שימש כאקורדיוניסט ומדריך שירה של צוות ההווי. הוא שירת עד שנת 1956.
עם שחרורו חזר לירושלים ובין השנים 1956-1959 שימש כמנהל המחלקה לתרבות של הסתדרות הנוער העובד והלומד בירושלים ומנהל סקציית הפקידים. כמו כן , שימש אקורדיוניסט של להקות מחול ובעיקר היה באותה תקופה אקורדיוניסט של להקת המחול של ההסתדרות .
כיוצר, השיר המוקלט הראשון שלו היה "יום חג" שהלחין למילותיו של דידי מנוסי למצעד המחולות בירושלים לשנת 1958. השיר זכה לכמה ביצועים, בהם של אברהם פררה, להקת ההסתדרות, להקת הסטודנטים (עימה עבד וניגן בזמן לימודיו האקדמאיים) ושישית ירושלים.
בין השנים 1959-1961 למד בפקולטה למשפטים ועם סיום לימודי המשפטים למד באקדמיה למוסיקה בין השנים 1961-1964. בין השנים האלה שימש כאקורדיוניסט של להקות מחול, כמנצח של כמה מקהלות ומנהל מוסיקלי של מופעים שונים בירושלים.
בשנת 1961 החל לעבוד עם פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה ונהג ליצור שירי ריקודי עם רבים שהוצגו בפסטיבל, בהם: "על חומותייך ירושלים", "דבקה סמדר", "לעת קציר", "רן פעמונים" וכו'.
באחד מערבי המחול שערך בירושלים, שמע אותו המוסיקאי ואיש קול ישראל מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר") שבדיוק החליט להקים את המחלקה למוסיקה עממית בקול ישראל והתרשם מיואל והציע לו לעבוד איתו במחלקה כעורך תכניות הפולקלור בקול ישראל (ומאוחר יותר מגיש) . הוא הצטרף לקול ישראל בשנת 1962. באותה תקופה שינה שם משפחתו מ"קמר" ל"רקם".
בתכניותיו אירח את הדודאים, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין (בראשית דרכה), נחמה הנדל, חיים טופול, אורי זהר וכו' ויצר קשרים עם מיטב האמנים, שמאוחר יותר ביצעו משיריו. רקם ניהל את מחלקת הפולקלור בקול ישראל בין השנים 1967-1971 .
החל מראשית שנות ה-70 עבד במחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל ובמחלקת הבידור אחת היוזמות הבולטות שלו בתקופה הזו הייתה "ניחוחי חציר" – תכנית (שיצאה על גבי תקליט ואף צולמה לטלויזיה) שהוקדשה לתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת והביאה את הפולקלור הקיבוצי למאזינים.
בשנת 1972 , עם פטירתו של מאיר הרניק (שהיה מנהל מחלקת הבידור) נתמנה רקם למנהל מחלקת הבידור והמוסיקה הקלה בקול ישראל. בשנות ה-70 עבר, במקביל לעבודתו ברדיו, גם לטלויזיה והגיש מספר תכניות, אך עיקר עיסוקו היה ברדיו. אחת התכניות בכל זאת שהעביר מהרדיו לטלויזיה הייתה "מועדון הזמר" שיזם מאיר הרניק והגיש רקם כממשיך דרכו של הרניק.
בשנת 1982 לקח פסק זמן מקול ישראל כיוון שנתמנה להיות שליח לענייני תרבות בברזיל ושימש כמנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות הציונית בברזיל בסאן פאולו. בשנת 1985 חזר לארץ ושב לתפקידו לקול ישראל.
בשנת 1996 עזב את קול ישראל והפך להיות נציב תלונות הציבור של הרשות השניה ושימש בתפקיד זה עד צאתו לפנסיה בשנת 2001.
כיוצר, שנות פוריותו המוסיקלית של רקם היו בשנות ה-60 וה-70 בהן הנפיק רקם מספר רב של להיטים בהם : "דבקת סמדר" (צמד העמרנים, חמישית גלבוע) , "יום חג" (שירו המוקלט הראשון), "נערת החיילים" (שביצע יהורם גאון), "אביב והרבה אהבה" (עירית סנדנר), "מכתב אהבה" (עליזה עזיקרי, חוה אלברשטיין, הדסה סיגלוב), "זה הזמר שלי ושלך" ( הפרברים), "בוקר טוב" (חוה אלברשטיין, רן אלירן), "לעת קציר" (עודד זמיר) ועוד.
. מאז פרישתו לפנסיה, רקם שומר על קשר עם חבריו הותיקים מקול ישראל ומתעשיית המוסיקה של אז, ומנגן על אקורדיון ופסנתר להנאתו, אך את מרבית זמנו מקדיש בליהנות מהחיים ולבלות בחיק משפחתו.
אני רוצה להודות מכל הלב ליואל רקם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו, לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם לרן אלירן היקר על ה"שידוך".
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
ד"ר הרצל בודינגר נולד ברומניה ב1945 בשם אברהם הרצל בודינגר
. בהיותו בן 7 , כיוון שנתגלה כשרונו המוסיקלי, נשלח מטעם בית הספר ללימודי מוסיקה בקונסרבטוריון בעיר יאשי ( עיר ברומניה) . הוא למד שם עד גיל 13 ובין השאר במסגרת הלימודים למד לנגן על כינור, ויולה, פסנתר וכו'.
ב1958 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער. תחילה, למד שנה בכפר הנוער בן שמן ולאחר מכן עבר לכפר הנוער הציוני בירושלים, שם המשיך ללמוד לנגן על כינור, אך מהר מאוד עבר לנגן על אקורדיון.
ב1960 הוא החל לנגן במסיבות לריקודי עם של חבריו.
בהגיעו לגיל צבא ( 1963) נשלח לשרת בגדוד 9 בחטיבה 7. הרצל היה חניך פלוגתי מצטיין וצפו לו עתיד צבאי מזהיר. במסיבת הסיום של טירונות הפלוגה, כעבור חצי שנה, בודינגר ניגן ובידר את חבריו למסטינג. לאותו ערב נזדמן במקרה שאול ביבר, שהיה אותה עת, בין השאר,קצין החינוך של חיל שריון ומייסד להקת גייסות השריון. כיוון שהיה מחסור של אקורדיוניסט בלהקת גייסות השריון באותו זמן, ביבר שאל את בודינגר ( כדבריו) : " חיילצ'יק, אתה רוצה להיות בלהקת גייסות השריון?" , בודינגר השיב בחיוב, ועל אף שלא ניתן היה להעבירו ליחידה אחרת, תוך שבוע ביבר סידר לו להצטרף ללהקת גייסות השריון.
הוא השתתף בתכניות הלהקה: " זמר לשריון" ( הצטרף לקראת סוף התכנית, ב1963) " אולי מחר" ( 1964) ו" למה יו-יו" ( בתכנית זו היה זמן קצר, לפני שהחליפו האקורדיוניסט פרנקי גליקסמן- ראו ערך ב"דודיפדיה") .
לקראת סוף שירותו הצבאי, כיוון שלא נותר לו זמן לעשות עוד תכנית עם להקת גייסות השריון, עבר ללהקת פיקוד מרכז בה הייתה מצוקת אקורדיוניסטים והשתתף כאזרח עובד צה"ל בתכנית " העיקר להיות בריא" (1965) עד שהחליפו האקורדיוניסט איתן שפירא. בפיקוד מרכז, אגב, הכיר את אישתו הראשונה נאווה, שהייתה קצינת בידור וחינוך בפיקוד מרכז.
עם שחרורו מצה"ל וכיוון שהכיר את הברנז'ה של אותן שנים, החל לעסוק עם נאווה באמרגנות. באותה תקופה, הכירו את מיקי פלד ויחד הקימו את משרד האמרגנות "סולן" ( הפעיל עד היום) בשנת 1966.
ב1966, קיבל 2 הצעות והיה צריך להחליט: או להצטרף כאקורדיוניסט של שלישית הגשש החיוור או להצטרף כאקורדיוניסט להקתה החדשה של נעמי פולני- " החמציצים" (ליאור ייני, עליזה רוזן, דבורה דותן וצביקה גרטל). בודינגר הצטרף ללהקת "החמציצים" והשתתף בהקלטת תקליטה היחיד של הלהקה שיצא ב1967.
ב1967 נישא לנאווה, ובמקום ירח דבש, נקלעו למלחמת ששת הימים. את שירות המילואים עשה תחילה בלהקת גייסות השריון, אך באותה תקופה הקימו בצוות הווי ובידור להקה חדשה בשם "חנטריש" שכללה את : אורי זהר, שייקה אופיר, אריק לביא והרצל בודינגר. הלהקה שרה ובידרה את החיילים במוצבים.
לאחר המלחמה, השקיע במשרד האמרגנות וכנגן ליווה אמנים רבים, ביניהם: אריק לביא, רחל אטאס, גבי ברלין, מוטי גלעדי, מני פאר,שוקי פורר, שלי טימן, דב סבאטו ועוד.
ב1968 נסע לטיול לארה"ב. בביקורו שם, ראה פוטנציאל רב והחליט יחד עם נאווה להקים משרד אמרגנות בארה"ב וכך נולדה חברת האמרגנות שלהם בארה"ב- "ישרארט" ( isra-art) . הם עבדו עם אמנים ישראלים שחיו ופעלו באמריקה כבני ברמן, רן אלירן, גדי אלון ועוד. כמו כן, הם נהגו להביא אמנים מהארץ להופעות בארה"ב כיהורם גאון, אילנית , פסטיבל הזמר החסידי ועוד.
בשנות ה-70 כתב עיבודים לתקליטיו של הזמר גדי אלון, וכן כתב עיבודי סקיצות לאמנים שונים. עיבוד נוסף שעשה היה לתקליט ריקודי עם של מושיקו הלוי. כיוצר, כתב את השיר " הנערה בצמות" ( מילים: הרצל בודינגר, לחן: לאה נאור ( אחד הלחנים הבודדים שלה) ) שביצעה להקת גייסות השריון בשנת 1964 בתכניתה "אולי מחר" .
בשלב מסויים במהלך שהותו בארה"ב ועיסוקיו במשרד האמרגנות, נרשם לאוניברסיטה ולמד פסיכולוגיה ( כיום הוא דוקטור לפסיכולוגיה). לאחר שמאס במוסיקה ולא ראה בכך עתיד, נטש את עיסוקו זה והתמקד בעבודתו כפסיכולוג ובמקביל ניהל עסק למסעדנות ולמוניות (טקסי).
ב1992 חזר לישראל ומאז הוא משמש כדוקטור לפסיכולוגיה ופסיכולוג בכיר. בודינגר הוא בן דודו של מפקדו ה12 של חיל האוויר, האלוף הרצל בודינגר, הנושא אותו השם.
תודה מיוחדת להרצל בודינגר על הזמן שהקדיש לי בכדי לגולל בפניי סיפור חייו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 