סיפורה של להקת הרוק הישראלית "קצפת" (1971-1973)- כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 בישראל היו שנות פריחה בסצינת להקות הרוק הישראליות, שנשאו אז את השם – "להקות קצב". לא שמעתם אותן ברדיו, לא צפיתם בהן בטלויזיה, אלא הכרתם אותן מפה לאוזן דרך דור "הדיסקוטקים" של אז.

 

להקות הקצב היו פרושות ברחבי הארץ כשכל איזור מתברך במאות להקות, חלקן חובבניות וחלקן מקצועיות, ששימשו שגרירות הרוק והפופ העכשווי (דאז) של חו"ל לישראל, לדוגמא: במרכז היו אלה להקת האריות, הצ'רצ'ילים, הנסיכים, הכוכבים הכחולים ועוד, בירושלים היו אלה פעמוני סוני, הבמה החשמלית, הביסקוויטים וכדומה ובחיפה היו אלה הנמרים, הדוכסים, הנזירים וכו'.

 

הפעם בחרתי לספר לכם על להקת רוק בולטת בסצינת המוסיקה החיפאית והיא להקת "הקצפת" – להקת רוק ישראלית שפעלה בין השנים 1971-1973 וזכתה להצלחה מסחררת ברחבי הארץ.

 

חברי הלהקה: צחי סעד (גיטרה מובילה ושירה), רוני אליאס ( בס ושירה) ודוד משעלי (תופים).

בשנת 1970 פעלה באיזור הקריות להקת קצב בשם "מייק והנשמה", שכללה את הסולן מייק לוגסי ז"ל (לימים מנהיג להקת "מייק והגולדסטארים" ו"פרפר אטומי") , צחי סעד ( גיטרה מובילה), רוני אליאס ( בס) ודוד משעלי (תופים). הלהקה פעלה כחצי שנה ולאחר שהתפרקה בראשית 1971, החליטו צחי סעד, רוני אליאס ודוד משעלי להקים שלישית רוק משלהם שתנגן רוק כבד עם תוספות ועיבודים מוסיקליים מקוריים משלהם, כשעל העיבודים אמונים שלושת חברי הלהקה.

 

הם פנו אל האמרגן אבי צמח שניהל אותם והחלו להופיע, תחילה באיזור חיפה והסביבה. בקיץ 1972 קפצה לבקר את צמח, ידידתו שהייתה במקרה פקידתו של חיים סבן, עימו צמח היה בקשר בנוגע לארגון הופעות. צמח שכנע אותה לסייע לו לארגן הופעה בחינם של להקת "קצפת" ( הקרויה על שם להקת Cream שעם שיריה פתחה השלישיה הישראלית את הופעותיה) ב"אולמי גיל" ברמלה. הלהקה הגיעה לרמלה ולאחר ההופעה זכתה להצלחה גדולה ( כבכל סיפור סינדרלה) וכעבור ימים ספורים חתמה חוזה להופיע מדי שבת ב"אולמי גיל" עם חומרי רוק מתקדם דוגמת גראנד פאנק, דיפ פרפל, לד זפלין וכו'.

 

הלהקה הופיעה ברחבי הארץ בהצלחה רבה, כשהפוסטרים שלה מעטרים את איזור המרכז והקהל נוהר להופעותיה. בשנת 1973 ההרכב התפרק בגלל שחברי הלהקה נישאו.

רוני אליאס עבר להתגורר בשווייץ (עדיין מתגורר שם) והפך להיות בנקאי, כשהוא מנגן לעיתים בהרכב מקומי של חבריו לבנק.

 

צחי סעד ודוד משעלי ניסו לשחזר את ההצלחה של קצפת וצירפו אליהם את הזמר בבר וקנין כשהלהקה נקראה "קצפת השניה", אך כעבור חודש הרכב זה לא הצליח והתפרק.

 

בשנת 1974 הצטרפו צחי סעד ודוד משעלי ללהקתו של חברם מייק לוגסי – "פרפר אטומי" בה היו: מייק לוגסי ז"ל(שירה), צחי סעד (גיטרה מובילה) , דוד משעלי (תופים), ז'קי אביסדן ז"ל (קלידים). הלהקה הקליטה חמישה שירים מתוכם יצאו באופן מסחרי רק ארבעה על שני תקליטונים: "בינך וביני", "להיות בעננים", "יש לי דם לאהוב אותך" ו"עד בלי די".

לאחר פירוק פרפר אטומי דרכיהם של משעלי וסעד נפרדו, כשמשעלי ניגן בהרכבים מקומיים עד שפרש וסעד הצטרף ללהקת "ברקת" ( להקתו של יהודה פוליקר), גלגולה המוקדם של להקת "בנזין". לאחר מכן, הצטרף למספר הרכבים עד שפרש ממוסיקה ויצא לפנסיה.

תודה מיוחדת מכל הלב לצחי סעד היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפורה המוסיקלי המלא של להקת "הקצפת" ובנוסף את סיפורו המוסיקלי המרתק ( שיועלה בתחקיר נפרד) במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, הנגנים בישראל והרוק הישראלי.

 

*תודה מיוחדת לצחי סעד היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי, תודה מיוחדת לאבי וינטרוב היקר על ש"שידך" בינינו.

 

קרדיטים:

פוסטר של להקת "קצפת" באדיבות אוספו הפרטי של מאור חסן היקר .

שאר התמונות של להקת "קצפת" מאלבומו הפרטי של צחי סעד.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

"בקצב ירושלמי"- סיפורה של להקת "פעמוני סוני" – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כשאנו ניגשים להצביע על ניצניו הראשונים של הרוק הישראלי, מעבר לזמרים בודדים כישראל יצחקי וצדוק סביר ששרו בגרסאות כיסוי שונות בסוף שנות ה-50 את שירי הרוק הפופולאריים דאז, אנו מגיעים היישר אל שנות ה-60, כששיר הרוק העברי הראשון שהוקלט היה, כאמור, "הו ילדונת" של ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת "ההדים" התל אביבית. על אף שמרבית סצינת להקות הקצב המסוקרת הייתה בתל אביב וסביבתה, הרי שפריחתן של להקות הקצב נתקיימה גם בחיפה, בבאר שבע, בנהריה ואף בירושלים, שהייתה מעצמה לא קטנה של להקות קצב, בעיקר במחצית השניה של שנות ה-60.

 

אחת מלהקות הקצב הבולטות מאד שפעלו בסצינת מוסיקת הרוק והפופ הירושלמית הלוקאלית ולא תועדה או סוקרה עד כה, היא להקת "פעמוני סוני", שתיעודה המוסיקלי היחיד הוא תקליטונה הנדיר מאד שיצא בשנת 1967 והפך פריט אספנות מאד נדיר.

 

לאחר מאמצים עילאיים וללא שום קצה חוט, הצלחתי לאתר את בבר (אלברט עמר) סולנה של הלהקה בתקליטון המדובר, המתגורר כיום בפריז ולאורך השנים יצר מוסיקה רבה בזכות עצמו, שניאות לפתוח בפניי ארכיונו הפרטי ולגולל בפניי סיפורה המלא של להקת "פעמוני סוני" ( עם כל גלגוליה השונים) שהוא מייסדה הראשון.

 

בראשית שנת 1965, לאחר לימודי גיטרה קלאסית ונסיון כושל להקים עם מספר חברים מהשכונה הירושלמית בקטמון להקת קצב ( שנקראה "השדים השחורים") , פגש אלברט עמר ( המכונה "בבר"), גיטריסט וזמר, את המתופף אלי מזרחי, ויחד השניים החלו לחפש מוסיקאים בכדי להקים להקה חדשה.

הם פגשו את שם טוב מהדיאן ( גיטרה בס) ואת צ'ארלי חמו ( גיטרת קצב) והקימו להקה ירושלמית חדשה – "הפעמונים". תכניתה של הלהקה הייתה מבוססת באותה תקופה בעיקר על המוסיקה של להקת "הצלליות" ( The Shadows), להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד ( ולהקה אינסטרומנטלית מפורסמת בשל עצמה) ושירי קאלט רוקיסטים שהיו פופולארים אותה שנה. בסוף שנת 1965, שם טוב וצ'ארלי היו צריכים להתגייס לצה"ל ובתחילת 1966, בבר חזר לחפש שוב מוסיקאים.

הראשון שפגש היה עולה חדש ממרוקו בשם ג'וני בנסימון, נגן גיטרת קצב וזמר שנהג לשיר בעיקר בצרפתית, בעוד בבר שר בעיקר באנגלית. מאוחר יותר אלי המתופף החל לשיר ו"הפעמונים" חזרו לפעול הפעם כשלישיה: בבר, אלי מזרחי וג'וני בנסימון ושרו בשלושה קולות.

הלהקה הופיעה בעיקר בבר מצוות, חתונות ומועדונים במוצ"ש. באמצע אותה שנה, נפתח מועדון נוער גדול בשם "נובומנסקי" בגן סאקר, והלהקה ניגשה למנהל המועדון בכדי להציע עצמה לנגן שם. למנהל קראו לופז סואסו ( אחד האמרגנים הירושלמים הבולטים והמשפיעים בסצינת להקות הקצב באמצע שנות ה-60 ושנות ה-70) , שהציע עצמו להפוך למנהל הלהקה וטען כי בכדי להצליח, הלהקה צריכה לעבור שינוי חזותי ותדמיתי.

הדבר הראשון שסואסו עשה הוא לשנות שם הלהקה ל"פעמוני סוני", על שם חברת האלקטרוניקה היפנית הנודעת, שכן הוא הכיר את הציג החברה בישראל וביקש ממנו, בשל קרבת השם, לממן את כרזות הפרסומת והפלאיירים של הלהקה. לאחר מכן, שינה את תלבושתם של חברי הלהקה, את התספורות ואת המראה החיצוני.

 

הופעת הבכורה של "פעמוני סוני" אירעה במוצ"ש כשבועיים לאחר מכן, ובבר הזמין את חברו ריימונד חמן (בסיסט) להצטרף להרכב בכדי שימנה רביעיית מוסיקאים. סואסו דאג שברחבי העיר יתנוססו כרזות הפרסומת של הלהקה עליהן נכתב: "פעמוני סוני- להקת הקצב הראשונה בישראל" וביקש מחברי הלהקה לנגן אך ורק מוסיקת פופ רוק ושום דבר אחר מעבר לזה.

הפרסום עבד והמועדון היה מלא עד אפס מקום בערב הבכורה של הלהקה המחודשת. הדפוס חזר על עצמו מדי מוצ"ש ונוצר באזז עד כי רדיו "קול ישראל" ערך ראיון מיוחד עם חברי הלהקה, וצלמי טלויזיה (שחור לבן) הגיעו למועדון לצלם אותם ולהבין מדוע כל העיר מדברת על "פעמוני סוני".

סואסו רצה לקדם את הלהקה עוד יותר, ובאפריל 1967 באולפני "קולינור" בתל אביב, הלהקה הוציאה תקליטון ( מהירות 45 סל"ד) בכורה שכלל שני קאברים ללהיטי ענק באותה תקופה: Wooly Booly  ו- I Can Tell. בבר היה הסולן והלייבל ששחרר את התקליטון היה "הזמיר" ( חברת תקליטים ירושלמית) , כשסואסו שולט על כל העסק והלהקה דואגת אך ורק למוסיקה.

התקליטון זכה להצלחה נאותה בירושלים והלהקה הופיעה כשבבר שר את שירי ה- Soul  (נשמה), רית'ם אנד בלוז ופופ בריטי ( ביטלס, חבורת ספנסר דייויס וכו') , אלי את הפופ הבריטי ששמע ברדיו וג'וני שירים בצרפתית ובאנגלית, כשקולות הליווי נעשו ע"י ריימונד.

 

באותה תקופה, סצינת הרוק המקומית בירושלים תפסה תאוצה והחלה לפרוח, כשהחלו לפעול בעיר מספר להקות דוגמת: "הבמה החשמלית", "כוכבי ציון", "הצלליות", "השחפים" ו"המוסקיטוס" ( שהייתה מירושלים העתיקה) , כשכל הלהקות הללו ביקשו מסואסו להפוך למנהלן גם, כך שבקיץ 1968 הוא החליט לארגן פסטיבל להקות קצב ענק בבנייני האומה בירושלים עם קהל המונה 3000 איש, כשלהקת "פעמוני סוני" הייתה על תקן "הכוכב האורח" בנוכחות ראש העיר דאז, טדי קולק ורמי דרג נוספים.

 

לאחר ההצלחה המסחררת של הלהקה בהופעה, הם נתבקשו להופיע בכל רחבי הארץ בבר מצוות, חתונות וכו' ולופז, שדאג לטפח את יחסי הציבור של הלהקה, שלח את התמונות ההיסטריות מאותו פסטיבל שקיים בבנייני האומה, לחברת סוני היפנית ביפן שהתלהבה מהלהקה ופרסמה כתבה אודותיה בעיתון הבינלאומי של החברה שהופץ ברחבי תבל.

 

בשנת 1968, לאחר מסע יחסי ציבור רציני, נוצרה בעיה עם שמה של הלהקה "The Sonny Bells" – המדינות הערביות הודיעו לחברת סוני היפנית כי יחרימו מוצרי החברה עם הלהקה הישראלית תוסיף לקרוא לעצמה The Sonny Bells, וכך הלהקה ( ברעיונו של לופז) שינתה שמה ל- The Sunny Bells ככה שלא נוצרה הפרת זכויות יוצרים ולקהל הישראלי שהכיר את הלהקה בעברית כ"פעמוני סוני", זה לא ממש שינה.

 

בשנת 1969 בבר עבר לנגן גם על קלידים והלהקה חידשה את הסאונד שלה ( בהתאם לתקופה) , אך לאחר שפגש קלידן עולה חדש מרוסיה בשם איזי ישראל, צירף אותו ללהקה כקלידן ו"חזר" לגיטרה.

באותה שנה, הלהקה השתתפה בשני פסטיבלי מוסיקה גדולים בבית העם ובאחד מהם זכתה במקום הראשון.

זמן קצר לאחר מכן, אלי מזרחי התגייס לצבא ובבר פנה אל המתופף רמי לוי להחליפו בלהקה, וכיוון שג'וני בנסימון החליט לעזוב את הלהקה ולהתקדם הלאה, אז החליפו גיטריסט הקצב יהושע בן שטרית, כך שהלהקה כללה בגלגול זה את : בבר, יהושע בן שטרית, רמי לוי וריימונד.

סואסו הרגיש שהלהקה תקועה ורצה "להפיח בה חיים" מחודשים וביקש לצרף את דובי אלדמע (זמר) ושלמה מזרחי מ"הבמה החשמלית" ללהקה, אך כיוון שבבר לא מצא עצמו משתלב בהרכב זה הוא החליט לעזוב. ההרכב עם מזרחי ואלדמע החזיק מספר מופעים אך התפרק מהר ואז הוקם מחדש עם: ריימונד חמו (גיטרה בס) ,  ג'וני בן סימון ( גיטרה), יהושע בן שטרית ( גיטרת קצב) , רמי לוי (תופים) ואיזי ישראל (קלידים). הלהקה בהרכב זה פעלה במשך שנה ובשנת 1970 התפרקה סופית.

 

תודה מיוחדת לאלברט עמר (בבר) היקר על שפינה מזמנו והשקיע מאמצים לגולל בפניי סיפורה המלא של להקת "פעמוני סוני" לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות הרוק הישראלי והמוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית !