מקס הולבן (1919-1998) – גיטריסט ובסיסט שפעל בסצנת הג'אז, הפופ והסווינג המקומית בשנות ה-50 וה-60
מקס הולבן נולד באוקטובר 1919 בבוקרשט, רומניה. בהיותו בן 10 החל ללמוד לנגן על גיטרה ובשנות ה-30, בנעוריו, ניגן על גיטרה בתזמורות מקומיות בעיר הולדתו בעיקר במועדון ה"מלודי בר". בהמשך למד לנגן גם על בס ותופים.
בשנת 1950, בהיותו בן 31, עלה לישראל והתגורר בחדר במלון "הנמל" בחיפה. בשנת 1951 עבר מחיפה להתגורר בשכונת רמת חן שברמת גן. בהיותו במרכז, ניגן במועדון ה"ריביירה" בבת ים ובהמשך בשאר המועדונים ובתי המלון שבאזור.
באמצע שנות ה-50 השתלב בסצנת הפופ, הג'אז והסווינג וניגן בין השאר בתזמורתו של משה "פי סי" אושרוביץ בעיקר במלון "שרתון". בתחילת שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של הנרי קורד (קדוש). באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של פאול קוסלה. בין השנים 1966-1971 ניגן בתזמורת מלון "אוויה". כמו כן, ניגן בהרכב עם אהרל'ה קמינסקי במועדון הג'אז -"בר-ברים".
באותה תקופה ניגן עם אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל בהם: עדנה גורן, יפה ירקוני, בייב וואלאס, ג'טה לוקה, פרדי דורה, ליונל צ'יבוטרו (שהופיע גם בשם יעקב סנדלר והולבן ניגן בתקליטיו גם), הזמרת הבריטית ג'קי טרנט (שהופיעה בישראל) ועוד. במסגרות אלה ניגן גם על בס, גם על גיטרה אקוסטית וגם על גיטרה חשמלית.
באמצע שנות ה-50 ניגן גם בתיאטראות הסאטירים "לי לה לו" ו"דו רה מי" וכן בתזמורת התיאטרון הרומני-ישראלי.
בשנות ה-50 וה-60 התפרנס, לצד הנגינה במועדונים, כמורה לגיטרה. אחת מתלמידותיו הייתה ילדה בשם ציפי שביט. בהמשך פנה לעסוק בחשבונאות.
בשנת 1976 עבר להתגורר בבוסטון, ארה"ב. הוא נפטר בארה"ב ב-5 בנובמבר שנת 1998, בגיל 79.
תודה מיוחדת לבנו של מקס, דני הולבן, שפגש אותי וגולל בפניי את סיפורו של אביו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה ב"דודיפדיה" ותודה מיוחדת לנכדו של מקס, מיכאל הולבן, על כל העזרה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
רפאל (רפי) ריבוח היה סקסופוניסט אלט ובסיסט (לעת מצוא) ישראלי. הוא נולד בשנת 1939 בעיר מידלט שבמרוקו. בתחילת שנות ה-50 עלה עם משפחתו לישראל והתגורר באשדוד. בהמשך עברה המשפחה להתגורר ברחובות.
בין השנים 1957-1959 שירת בתזמורת חיל האוויר תחת ניצוחו של אריך טייך והשתתף עם התזמורת בתכניות הרדיו של "תיבת נוח" בגלי צה"ל.
עם שחרורו מהצבא עבר להתגורר בתל אביב ונמנה עם נגני "קפה נגה" (בורסת המוזיקאים של ת"א בשנות ה-50 וה-60) כשהוא מנגן עם תזמורות חתונות ואירועים מתחלפות.
בראשית שנות ה-60 שימש כסקסופוניסט בתזמורתו של הנרי קורד (הנרי קדוש), חברו מתזמורת חיל האוויר בהופעותיה בבתי מלון שונים ברחבי הארץ.
בשנת 1967 הקים ריבוח את להקת "הצברים", להקה שהקליטה מספר שירים מקוריים ("שמש חדשה", "צברים", "The Stars Of Tel Aviv Twist" ) ובעיקר הופיעה במועדונים ובחתונות עם שירי קאברים.
בשנות ה-70 , במקביל לפעילות להקת "הצברים", הופיע וניגן ריבוח בתזמורתו של האקורדיוניסט שלמה סופר באירועים וחתונות.
בשנת 1975 עבר ריבוח עם להקת "הצברים" להופיע בפריז, צרפת, והחליט להשתקע שם. בסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 ליווה זמרים ישראלים שהופיעו בצרפת כמו ניסים סרוסי, שימי תבורי וזהר ארגוב ובמקביל הופיע עם להקת "הצברים" שהתפרקה בשנת 1998.
בשנים האחרונות הוסיף לנגן ולהופיע במועדונים קטנים בפריז, אך בתקופה האחרונה חלה, חזר לישראל וחדל מלנגן ולהופיע. הוא נפטר ב-24 באוגוסט 2018 בבית החולים תל השומר.
כתב, ערך ותחקר: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
משה בר טל נולד כמשה ברטלר בשנת 1936 בצ'רנוביץ שברומניה (כיום אוקראינה). בשנת 1946, בהיותו בן 10 עלה עם משפחתו לישראל, תחילה למחנה עולים ברעננה ואחרי כן לשיכון עולים ברמת גן.
בגיל 10 החל ללמוד לנגן על אקורדיון. הוא למד בין השנים 1946-1951 ובגיל 15 הקים תזמורת ג'אז עם חבריו מתיכון "אוהל שם" בו למד וקרא לתזמורת "The Bongo Boys". בשנת 1956, בהיותו בן 20, התגייס לצבא ותחילה למד בבית הספר הטכני של חיל האוויר (שם הקים תזמורת) ולאחר מכן הוצב במעבדה האלקטרונית של חיל האוויר.
בשנת 1960 השתחרר מהצבא ומיד עם שחרורו עבד בדיוטי פרי ובמקביל ניגן על אקורדיון שוב בתזמורת ה-Bongo Boys שפעלה עד 1965. באמצע שנות ה-60 ניגן בהרכבים מזדמנים עד שבשנת 1967 הצטרף ללהקת "השגרירים" (של יעקב ויצחק אליעזרוב) כאורגניסט מיד עם הקמתה ומאוחר יותר עבר לנגן על גיטרת בס. הוא ניגן עם "השגרירים" עד שנת 1974 ובמקביל ניגן במסגרת שירות המילואים בתזמורת חיל האוויר תחת ניצוחו של אריך טייך.
בשנת 1975 הצטרף ללהקת "מאך 12" – להקת המילואים של תזמורת חיל האוויר ששימשה כמעין הרכב ביג בנד שזכה להצלחה בקרב הבסיסים הצבאיים. הוא ניגן עם ההרכב עד שהשתחרר משירות מילואים בתחילת שנות ה-90.
עם שחרורו ממילואים, פנה לנגן עם נגנים ותיקים מדי שבוע ומנגן עד היום עם אותו הרכב (בגלגולים שונים) מדי יום שישי.
תודה מיוחדת למשה בר טל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
"רק תנו לי עוד קצת ממוסיקת הרוקנרול הזו", כך גרס צ'אק ברי בשנת 1958 ולמעשה לא רק שהוליד להיט קלאסי אלא ביטא את קולם של נערי העולם באותן שנים שמצאו ברוקנרול פורקן עול, מפלט ואורח חיים שכולו מוסיקה, אהבה ועוד מוסיקה.
בישראל, ניצני מקצב הרוקנרול החלו בתחילת שנות ה-60 בדגלן של להקות רוקנרול ישראליות ("להקות קצב") ששימשו שגרירות הרוק האמריקאי והבריטי מחו"ל בישראל והופיעו עם אותם השירים ששיגעו את הנוער ברחבי העולם. בשלב מאוחר יותר גם נוצרו שירי רוקנרול בעברית עם אותם המקצבים כמו בחו"ל, רק שעבור הממסד, רוקנרול בעברית הוא נטע זר שאסור לתת לו במה וביטוי.
אחד מחלוצי הרוקנרול בישראל של תחילת שנות ה-60, לצד ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים, היה ג'רארד קמינסקי שחי רוקנרול, נשם רוקנרול ועשה רוקנרול ולמעשה מהווה מאבות היסוד של הרוקנרול במתכונתו הראשונה (והבסיסית) בישראל.
הוא נולד בצרפת בשנת 1944 בשם ג'רארד קמינסקי ועלה עם הוריו לארץ אחרי מלחמת העולם השניה. המשפחה השתכנה בתל אביב וג'רארד מעיד על עצמו כי מאז ומתמיד נמשך למוסיקה ובעיקר לרוקנרול של ביל היילי, אדי קוקרן, ג'רי לי לואיס, צ'אק ברי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד ומאוחר יותר אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד והצלליות.
בשנת 1956, בהיותו בן 12, בנה בעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ולימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. במקביל ניגן על מפוחית פה ושר.
בשנת 1960, שנים בהן ניצני הרוקנרול החלו להתפשט גם בישראל, ג'רארד בן ה-16 היה מהראשונים שהחלו להופיע ולשיר רוקנרול שאז נחשב "נטע זר" בישראל הממסדית של אותן שנים.
בשנת 1961 היה מהראשונים להקים להקת רוקנרול (בישראל להקות מסוג זה כונו "להקות קצב") והקים את להקתו הראשונה- "כוכבי הכסף" (1961-1962) . אחריה באו "האלילים המטורפים", "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו" וכמובן מאוחר יותר בשנת 1965 הקים את להקת "השמנים והרזים" שהקליטה שני תקליטונים (התקליטון הראשון כלל את הסולן עוזי פוקס, אולם שיר אחד הולחן והוקלט ע"י קמינסקי עצמו בצרפתית Attendez) כשאת להיטה הגדול "יה יה מה יהיה" (הוקלט ב-1967 ויצא ב-1968), שנחשב בעיני רבים לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אותו הלחין קמינסקי למילותיו של אלישע נמרי (צייר ובעלה לשעבר של זמרת הפופ ירדנה הדר) עם הסולן דודו רג'ואן ז"ל. אחד המוסיקאים שקמינסקי "גילה", כדבריו, בלהקה היה צביקה פיק, קלידן הלהקה.
תחילה קמינסקי שימש כבסיסט הלהקה (בשלב מסויים הוא הפך מנגן גיטרת ליווי לבסיסט) ובשלב מסוים עבר לצד האמרגן והכניס את דודו רג'ואן במקומו.
לאורך שנות ה-60 ניהל מספר מועדונים כשהבולטים בהם היו "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" ועסק לצד היותו איש להקות קצב, כעוזרו של האמרגן ששון רג'ואן. בשנת 1970 החליט לפרוש מעולם המוסיקה אך נשאר בתחום: הוא שימש כמנכ"ל בחנות כלי זמר ולאחר מכן הפך למכוון ומתקן פסנתרים, ואף חי תקופה בלונדון בה זכה להצלחה בתחום זה.
לאחר לא מעט נסיונות שכנוע ו"הפעלת קשרים" עם מוסיקאים שעבדו עימו, סייע לי הסקסופוניסט הותיק אורי סעדה (שסיפורו המלא גם נמצא ב"דודיפדיה") בארגון הפגישה עם ג'רארד בביתו. ג'רארד אמר שלא מתראיין ולא התראיין שנים רבות, אך הסכים לתת לי ראיון יחיד ובלעדי ולפרוש את הקלפים על השולחן לעומק פעם אחת אחרונה ואולי היחידה.
נפגשנו בביתו בתל אביב ומיד עם היכנסי לביתו בלטה נפש האומן הרוקר שבו: פוסטרים של להקות הקצב אותן ייסד עיטרו את הקירות, ציורים אומנותיים ומכונת ג'וקבוקס מקורית משנת 1962 המונחת בסלון.
ישבנו פנים מול פנים: ג'רארד, אורי סעדה ואנוכי ובמשך שעתיים וחצי נחשפתי לסיפורו המרתק והמלא של מי שנחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול המוקדם המשפיעים ופורצי הדרך בישראל. בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה, נחשפתי לאדם צנוע מאד, נחבא אל הכלים שלא אוהב לדבר או להעיד על עצמו, מלא חוש הומור ובעל דעות נוקבות לגבי מוסיקה ולאורך השיחה, נחשפתי גם לחומרים נדירים מארכיונו הפרטי אותן סיפחתי לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי.
עם תמונה לא יצאתי, שכן ג'רארד נגד תמונות באופן עקרוני (לדבריו, לא מצטלם אף עם קרובי משפחתו) אך יצאתי עם מידע רב שערכו התרבותי לא יסולא בפז.
ג'רארד, מהו רוקנרול?
"שמע, אני מדבר על רוקנרול. האמרגנים והעיתונאים של אז, קראו לנו להקות קצב, אבל למה להקות קצב? כי באותה תקופה החלו לפעול הביטלס וקראו להם "חיפושיות הקצב" ולכן "להקות קצב" נשמע מתחרז יפה. אבל, למעשה היינו להקות רוקנרול. לא כל מי שמתיימר להגיד שהוא היה רוקר הוא היה רוקר. בשבילי שלום חנוך הוא לא רוקר. רוקנרול זו צורת חיים. גם אריק אינשטיין ניסה לעשות רוקנרול אבל זה לא רוקנרול אני מצטער. יש רוקר אחד בירושלים שלא יצא לי לנגן איתו, שלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") זה רוקר!"
שתבין טוב מאד, אני הייתי די בוגר וכבר בגיל 17 שכרתי אולם קולנוע בהרצליה בכדי לעשות מופע רוקנרול. לא רציתי שהאמרגנים ירוויחו עלינו כסף. שכרתי קולנוע בהרצליה בשם "קולנוע היכל", ואני זוכר שהלכתי אפילו לראש העיר לקבל אישור."
לרוקנרול יש גיל?
"לא, אבל אני זקן."(צוחק).
אילו להקות היו לך במחצית הראשונה של שנות ה-60 ?
"שמע, הייתי חייב להחליף נגנים ושם של להקה כל שישה חודשים כי הארץ הייתה קטנה, אז לא היו מועדונים והיו מעט להקות. הלהקה הראשונה הייתה "כוכבי הכסף", לאחר מכן "האלילים המטורפים", לאחר מכן "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו".
איך בחרת את הרפרטואר של הלהקה?
"הקהל בחר. שמע הייתה לנו תכנית מסודרת אבל לרוב ניגנו מה שהקהל בא לשמוע ומה שהקהל רוצה. אחרת אתה לא מצליח.
שרתם רק באנגלית?
"לא, גם בעברית. חומרים מקוריים".
למה לא הקלטתם באותה תקופה?
"לא רצו להקליט אותנו. בתקופה ההיא היינו מה שמכונה "פושטקים" וכשכבר הקלטנו, אז אמרו שהעברית לא טובה, ולא חשוב שכעבור כמה שנים העברית הייתה "גלגל אותה, שחק אותה, היא רצתה קפה הפוך".
אתה חושב שהקדמת את זמנך?
"אני בטוח".
מה תפקידך היה בדיוק בלהקה?
"אני הייתי מעורב בכל דבר: הייתי המנהל, הייתי האמרגן, הייתי הפסיכולוג, הייתי היחצ"ן – הייתי הכל. זה יותר סיפוק".
היו לכם תלבושות אחידות?
"כמובן. אני הייתי מאד קפדן. אם אני קבעתי שכולנו עם גרביים לבנות והייתי רואה אחד עם גרביים אדומות אז הייתה בעיה. הייתי מאד פדנט. אצלי אף אחד מהנגנים לא עישן חשיש או נגע בסמים אלא כולם נתנו את 100 האחוזים שלהם בכל הופעה. משמעת הייתה אצלי חוק ברזל".
זיהו אותך ברחוב באותה תקופה?
"כן, בהתחלה נהניתי מזה מאד, אבל בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי, כי לא יכולתי לשבת במסעדה בשקט או ללכת לקולנוע".
היית סלב במונחים של אז?
"כן, אם תרצה אני יכול להראות לך כתבות (הוא הראה לי), אבל חלק מהכתבות עלו באש".
למה?
"שרפתי. אני רוקר".
מה כתבו עליך?
"כתבו על הופעות, על מקומות בהם הייתי מבלה, אבל הרבה היה שטויות. למשל בעיתון "בול" ("פלייבוי הישראלי" של שנות ה-60) כתבו עליי פעם שעשיתי אורגיה עם כמה בחורות ואני אומר: "הלוואי" (צוחק), לא היה ולא נברא. זה התחיל להציק לי."
מתי התחלת לפתוח את המועדונים?
"את המועדונים פתחתי לאחר מהומה שהייתה בקולנוע "אדיסון" כשפירקו את הכסאות. החלטתי לפתוח מועדון שינגן רוקנרול באופן מסודר. אני הגיתי את השמות "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת". למעשה, אני תמיד חיפשתי גימיקים כי זה מה שתפס. גם "השמנים והרזים" היה גימיק, למה? כי לא היה אף שמן, כולנו היינו רזים כמו גפרורים. הייתי טוב מאד בשיווק.
באותה תקופה עבדתי כעוזר של האמרגן ששון רג'ואן, הוא זה שהביא את להקת "הסינג סינג" לארץ (להקת רוק בריטית מצליחה שהשתקעה בישראל של שנות ה-60). זה היה לי טוב, כי להקתי חיממה את הסינג סינג ולמדתי מרג'ואן המון".
היית מגדיר את "השמנים והרזים" כמצליחה בלהקותיך? איך הגעתם להקליט?
"השמנים והרזים הייתה הצלחה שאין כדוגמתה. עשינו 2-3 הופעות בערב בדובלאז'ים עם להקות אחרות. יום אחד פנה אליי עיתונאי הקולנוע דן פיינארו שעבד ב"הד ארצי" ויום אחד הוא הקליט להסכים אותנו, הוא שילם לנו שעות אולפן ל-4 טראק: 4 שירים ב-3 שעות בטייק אחד ללא שעות. אמנם התקליטון לא איכותי במיוחד אבל היה לנו טייק אחד להכל בלי בישול בלי כלום".
איך נולד "יה יה מה יהיה"?
"אני הלחנתי את זה. כתב את זה אלישע נמרי, צייר, שרצה את השיר לחברה שלו דאז, הזמרת ירדנה הדר (זמרת פופ שהוציאה תקליטון בסוף שנות ה-60 ושרה בין השאר בלהקת "זוהר השביעי" עם זוהר לוי. כיום חיה ומופיעה בארה"ב. תחקיר מלא אודותיה נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") עליה כתב את השיר, אבל התעקשתי שאנחנו נקליט. כתבתי את הלחן ב-10 דקות, הוא כתב את המילים ב-3 דקות, ואני מאד אהבתי את זה כי זה קליט. יש אנשים שטוענים שזה שיר הרוק הכי טוב שהולחן בארץ. אני לא מסכים, אבל יש טענה כזו. בלי רדיו בלי תקשורת, כנס היום ליוטיוב יש כבר מעל 10 אלף צפיות. אתה יודע כמה שנים חלפו?".
ווטסון טי בראון (הרכש שקמינסקי גילה והביא מלונדון ל"שמנים והרזים" וכיום מופיע במועדונים מקומיים בניו יורק) היה הסולן, למה הוא לא הקליט את זה?
"ווטסון היה מופיע עם השיר הזה והוא נשמע נפלא, וכשהקלטנו את הפלייבק והוא שר את השיר באולפן, לא הבנו מילה. על הבמה הוא נשמע ישראלי, עשינו עוד טייק ולא הבנו מילה. אז לקחתי את דודו רג'ואן ז"ל ואמרתי לו: אתה תקליט, והוא אמר: "אבל אני לא מכיר את השיר", אז אמרתי לו "כנס לשירותים, תלמד את השיר" ותוך חמש דקות הוא הקליט וזה מה שיצא. במשך שנים חשבו שעוזי פוקס הסולן מה שלא נכון בכלל".
זו למעשה הלהקה האחרונה שלך?
"כן".
מה עשית אחרי זה?
"הפסקתי עם המוסיקה, להנאתי הלחנתי רק איזה 120 שירים, זה הכל."
למה החלטת לעזוב את המוסיקה?
"שמע הייתי באותה תקופה די בוגר והייתי טיפש. התחתנתי בגיל מאד צעיר, בגיל 20 כבר הייתי נשוי, בגיל 26 כבר היו לי ארבעה ילדים ואני הבנתי שעם המוסיקה שלי אני לא יכול ללכת לסופרמרקט, וזה חלק מהרוק’נרול, ובשלב מסוים אני פרשתי. לא חשוב שבשלב מסוים אני גרתי בבנימינה וכל מיני נגנים שהיו חוזרים מהופעות בצפון היו קופצים אליי לנגן עד 3-4 בבוקר אבל אני עקרונית פרשתי. הרבה אמנים נהגו לבוא אליי לקבל ייעוץ ללא תשלום. באו להתייעץ איתי".
מה עשית אחרי פרישתך?
"הייתי מנכ"ל של חנות כלי זמר ואחרי זה הפכתי לכיוון ותיקון פסנתרים. בשלב מסוים עברתי לאנגליה וכיוונתי פסנתרים לאמנים מאד מפורסמים בהם Tears For Fears ופול מקרטני. יש סיפור די מצחיק: יום אחד הזמינו אותי לכוון פסנתר לפול מקרטני בבית מלון. לא ידעתי שאני מכוון לפול מקרטני כי הצוות הזמין אותי. אז אני עובד על הפסנתר בבית מלון, ואני רואה שמקשטים את האולם ושאלתי: "בשביל מה זה?", ואמרו לי: זה בשביל פול מקרטני. היום חוגגים לו יום הולדת, אז אמרתי להם: "שיט, אם הייתי יודע הייתי לוקח יותר כסף, כי אני לא סובל את המוסיקה שלו היום, ואני מסובב ת'ראש והוא עומד לידי ולוחץ לי ת'יד. עשיתי פשלות".
אתה חושב שאתה עדיין רוקר?
"כן, אני חושב שאני עדיין רוקר".
אהבת לשמוע את עצמך שר?
"לא".
היית מגדיר עצמך פורץ דרך?
"זה מה שאומרים. לא אני"
אני רוצה להודות מכל הלב לג'רארד קמינסקי היקר על שניאות לפגוש אותי ולתרום חלקו החשוב לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי ותודה מיוחדת לאורי סעדה על העזרה הרבה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
אברהם ארוך נולד בשנת 1947 לאמא ממוצא מצרי ולאבא ממוצא טורקי. בבית נהגו לספוג שירים צרפתיים, איטלקיים ושירי ארץ ישראל. הוא גדל בדרום תל אביב וחיבתו העזה למוסיקה והכמיהה לנגן החלה בשנת 1962, בהיותו בן 15, בהשראת אחיו הגדול שמוליק ארוך ז"ל (מוסיקאי ובסיסט פורץ דרך) שהכיר לו את להקת ה"צלליות" ( The Shadows). שמוליק הקים להקה משפחתית שכללה את שלושת האחים לבית ארוך: שמוליק ומשה על גיטרות קצב ואברהם נבחר להיות הבסיסט.
אברהם למד את יסודות הנגינה הבסיסיים משמוליק אחיו, וזו הייתה התחלת הקריירה המוסיקלית שלו. באותה תקופה, ניגן בחלטורות שונות במועדונים בעיקר במועדון "החתול העצבני". בשנת 1963 הצטרף ללהקת "הביטניקים" שכללה בין השאר את המתופף (והצייר) לורנס ( לפני לורנס היו בהחלפות המתופף מיקי אבידן, אחריו המתופף פנחס בן זכאי, המתופף אלי מזרחי, והמתופף חנן) , את שמוליק ארוך על הגיטרה המובילה, צבי ציון הסקסופוניסט, אברהם ארוך על הבס, הנרי ורד על האקורדיון, הנרי קורד על החצוצרה, והזמרת בלה, כשבשלב מסוים הצטרף להרכב הזמר יוסי טרדר דרום. ההרכב פעל עד שנת 1966. ההרכב תועד על ידי טייפ סלילים פרטי בלבד.
בפברואר 1966 התגייס אברהם לצבא ושירת בחיל ההנדסה הקרבית. בזמן שירותו הצבאי ניגן בחלטורות וחתונות עם מספר אמנים בהם אריס סאן, רביעית "הטיילת", שלישית התאומים, הגיטריסט היווני צדוק לוי ועוד.
בשנת 1969 השתחרר מהצבא ולאחר שנישא לרעייתו רחל, החליט לפרוש מעולם המוסיקה כי הבין שחיי משפחה ומוסיקה לא הולכים יחד.
תודה מיוחדת לאברהם ארוך היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
מני כץ נולד ב-11 לנובמבר 1947 בחיפה בשם מנחם אבישי כץ. אביו, יצחק כץ היה מורה לפסנתר ומנצח מקהלה ואמו, טובה כץ, נהגה לשיר במקהלה. בהיותו בן 12, מצא גיטרה בעליית גג, והחל ללמד עצמו לנגן. המוסיקה עליה גדל באותה תקופה היו להקת ה-Shadows ולהקת הביטלס. כבר בבית הספר ובצופים נהג לנגן ולשיר במסיבות בצמד עם חבר מהכיתה.
הוא למד בבית ספר טכני ובשנת 1964 התגייס לחיל האוויר ושירת בתל נוף. בשנת 1966 השתחרר ועבר להתגורר בתל אביב. הוא הקים את להקת "הלחמניות החמות" שהופיעה במועדון "הסנטר הכפול" ביפו. מני ניגן על בס ושר. הלהקה הופיעה עד תחילת שנת 1967.
לאחר פירוק הלהקה, בשנת 1967, גונבה לאוזנו של כץ שמועה כי הזמר יואל דן ( דון חוליו) עורך אודישנים ללהקת ליווי שתצטרף עליו לסיבוב הופעות בטורקיה. מני ניגש לאודישן והתקבל יחד עם חנן יובל וטוביה צימבר. השלושה הפכו ל"שלישית יואל דן".
עוד לפני הנסיעה, הלהקה הוציאה יחד עם יואל דן תקליטון בשם "שארם א-שייח" ולאחר מכן, כשהלהקה נסעה לסיבוב הופעות בארה"ב (אחרי טורקיה) הם שחררו תקליט אריך נגן גדול שכלל שירים בעברית ובאנגלית. באותה תקופה החל מני לכתוב ולהלחין חומרים מקוריים משל עצמו.
כץ הופיע עם יואל דן עד שנת 1971. לאחר מכן הופיע זמן מה לבד במועדונים מקומיים דוגמת "אל אברם", "באבא" וכו'. כמו כן, ניגן באותה תקופה עם הזמר רן אלירן שפעל אותה תקופה בניו יורק והשתתף כנגן וזמר ליווי בתקליטו של אלירן – "חיים כפולים".
בשנת 1972 הצטרף ללהקה אמריקאית בשם The International Scene ובה שימש כנגן וזמר. הוא עזב את הלהקה בשנת 1973.
לאחר מכן הופיע במספר מועדונים דוגמת "ג'ריקו", מועדון "אוהלים" וכו' ועבר לנגן גם על פסנתר. הוא ליווה זמרים ישראלים דוגמת פיני כהן, רבקה רז, עוזי פוקס, גבי שושן ז"ל, דני בן ישראל, רבקה זהר וכו'.
בסוף שנות ה-70, בזמן שהותו בניו יורק, הצטרף להרכבו של הקלרינטן הנודע גיורא פיידמן ( הם מופיעים יחדיו עד היום ועבדו לאחרונה על אלבום משותף משיריו של מני כץ) ובמקביל הוסיף להקליט ולהופיע עם הרכב משלו לאורך שנות ה-80, בין השאר הוציא קליפ מקורי בארה"ב בשנת 1986 בשם Thricks.
בשנת 1984 נישא בשנית לאשתו הנוכחית- תלמה. בשנת 1996 הוציא אלבום בכורה בשם "תייר מזדמן" ובשנת 1997 חזר עם משפחתו להתגורר בישראל. עם שובו לארץ החל להשתלב בסצינת המוסיקה הישראלית המקומית והחל לנגן עם חברו משכבר הימים, חנן יובל, וכן שולב, בעזרת חברו אלדד זיו, כנגן בהצגות שונות. להצגה "מסעות בנימין מטולדו", הלחין כץ את המוסיקה למילים ביידיש ( מבלי שהוא דובר יידיש).
בימים אלה מוסיף כץ להופיע בהצגות ומופעים שונים, מלמד במרכז המוסיקה בתל מונד ומלמד נגינה. בניו של כץ, מוסיקאים אף הם: לירי כץ מתופף, עידו כץ בסיסט ושון כץ מוסיקאי.
תודתי הגדולה נתונה למני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי, לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים הישראלים לדורותיהם.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 