ישראל ("סאם") פינשטיין (יליד 1928) הוא מוזיקאי ונגן ג'אז שפעיל בסצנת מוזיקת הפופ, המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג'אז בישראל החל מסוף שנות ה-50
הוא נולד כסאם (סמי) אבניאון בארצות הברית בשנת 1928. את השכלתו המוזיקלית רכש כבר מילדות כשלמד, במהלך לימודיו בבית הספר, גם בקונסרבטוריון בארה"ב ובמסגרת זו למד לנגן על שלל כלי נגינה, בהם: קונטרבס, כינור, גיטרה, פסנתר, טובה, טרומבון ומפוחית פה.
בשנת 1946 התגייס לצבא האמריקאי ושירת בניו אורלינס בתזמורת חיל אוויר האמריקאית כנגן טובה וקונטרבס. עם שחרורו מהצבא בשנת 1949 השתכן בוויומינג ולימד והדריך את תזמורת הנוער המקומית בעיר, כשבמקביל הופיע בתזמורת מקומית שניגנה מוזיקת ריקודים סלוניים, ג'אז, סווינג, בלוז וקאנטרי.
בשנת 1959 עלה עם אשתו לישראל והתגורר בירושלים. עבודתו הראשונה כמוזיקאי בארץ הקודש הייתה ככנר ונגן טובה בתזמורת "קול ישראל" בניצוחו של גארי ברתיני. בשנת 1960 ניגן בתזמורת שניגנה בפסקול הסרט הישראלי הנודע "איי לייק מייק".
באותה שנה הצטרף לרביעית ג'אז שהקים מוזיקאי הג'אז מל קלר ב"רשות השידור" וכללה מלבד קלר (סקסופון וקלרנית) גם את דני גוטפריד (פסנתר), מל לייפמן (תופים) ופינשטיין (קונטרבס). הרביעייה במתכונת זו אף השתתפה בפסטיבלי ג'אז מקומיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב ובאולם הקונגרסים בחיפה. במסגרת הרביעייה, ניגן פינשטיין גם עם אגדת הבלוז ג'וש ווייט שהגיע להופעה בישראל בשנת 1960.
בסוף שנת 1961 עזב פינשטיין את הרביעייה (מי שהחליפו היה המוזיקאי אלכס וייס) ועבר עם משפחתו להתגורר בקריית טבעון. שם, רחוק מהמרכז, התפרנס בעיקר כמורה למוזיקה ולנגינת גיטרה וכינור בקיבוצים השונים. בין תלמידיו באותן שנים: השחקן מאיר סוויסה והשחקנית מיכל בת אדם.
במקביל לעבודתו כמחנך, הוסיף לנגן, בעיקר כנגן קונטרבס בהופעותיו של אפי נצר ובשלל פרויקטים בראשם ניגן בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1965 שהתקיים בבנייני האומה בירושלים.
בימים אלה מוסיף פינשטיין ללמד מוזיקה בקריית טבעון ולהופיע, כשהוא באופן קבוע מנגן עם תזמורת בהוד השרון בה מנגן גם בנו הטרומבוניסט, אבי אבניאון.
תודה מיוחדת לישראל ("סאם") פינשטיין על שהסכים להתראיין ולמסור לראשונה את סיפור חייו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
תודה מיוחדת לאריאל אבניאון על תמונות הארכיון
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
מקס הולבן (1919-1998) – גיטריסט ובסיסט שפעל בסצנת הג'אז, הפופ והסווינג המקומית בשנות ה-50 וה-60
מקס הולבן נולד באוקטובר 1919 בבוקרשט, רומניה. בהיותו בן 10 החל ללמוד לנגן על גיטרה ובשנות ה-30, בנעוריו, ניגן על גיטרה בתזמורות מקומיות בעיר הולדתו בעיקר במועדון ה"מלודי בר". בהמשך למד לנגן גם על בס ותופים.
בשנת 1950, בהיותו בן 31, עלה לישראל והתגורר בחדר במלון "הנמל" בחיפה. בשנת 1951 עבר מחיפה להתגורר בשכונת רמת חן שברמת גן. בהיותו במרכז, ניגן במועדון ה"ריביירה" בבת ים ובהמשך בשאר המועדונים ובתי המלון שבאזור.
באמצע שנות ה-50 השתלב בסצנת הפופ, הג'אז והסווינג וניגן בין השאר בתזמורתו של משה "פי סי" אושרוביץ בעיקר במלון "שרתון". בתחילת שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של הנרי קורד (קדוש). באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של פאול קוסלה. בין השנים 1966-1971 ניגן בתזמורת מלון "אוויה". כמו כן, ניגן בהרכב עם אהרל'ה קמינסקי במועדון הג'אז -"בר-ברים".
באותה תקופה ניגן עם אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל בהם: עדנה גורן, יפה ירקוני, בייב וואלאס, ג'טה לוקה, פרדי דורה, ליונל צ'יבוטרו (שהופיע גם בשם יעקב סנדלר והולבן ניגן בתקליטיו גם), הזמרת הבריטית ג'קי טרנט (שהופיעה בישראל) ועוד. במסגרות אלה ניגן גם על בס, גם על גיטרה אקוסטית וגם על גיטרה חשמלית.
באמצע שנות ה-50 ניגן גם בתיאטראות הסאטירים "לי לה לו" ו"דו רה מי" וכן בתזמורת התיאטרון הרומני-ישראלי.
בשנות ה-50 וה-60 התפרנס, לצד הנגינה במועדונים, כמורה לגיטרה. אחת מתלמידותיו הייתה ילדה בשם ציפי שביט. בהמשך פנה לעסוק בחשבונאות.
בשנת 1976 עבר להתגורר בבוסטון, ארה"ב. הוא נפטר בארה"ב ב-5 בנובמבר שנת 1998, בגיל 79.
תודה מיוחדת לבנו של מקס, דני הולבן, שפגש אותי וגולל בפניי את סיפורו של אביו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה ב"דודיפדיה" ותודה מיוחדת לנכדו של מקס, מיכאל הולבן, על כל העזרה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
איגו שטרן (88), מוזיקאי ישראלי שפעל בארץ בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, היה חלק מסצנת הג'אז, פופ ומוזיקה ערבית בישראל.
איגו שטרן נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה בשנת 1930. אביו פרדיננד שטרן היה פסנתרן מקצועי ומן הטבעי שבנו ימשיך גם הוא בנתיב מוזיקלי. בגיל 7 החל ללמוד לנגן על כינור עד גיל 11, כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובעטיה הועבר שטרן עם משפחתו לגטו.
עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברה משפחתו למצרים שם החל לנגן ולהופיע עוד בהיותו בן 15. זמן קצר לאחר מכן עבר עם אחותו להתגורר בישראל בקיבוץ "מעברות". הוא חי בקיבוץ שנתיים ובעוד אחותו נשארה בארץ, שטרן בן ה-17 חזר בשנת 1947 למצרים.
עם שובו, החל שטרן להופיע כנגן בתזמורות בפני פארוק הראשון מלך מצרים ובבתי מלון בקהיר בראשם מלון "רומאנס". כמו כן, ניגן בפסקולי סרטים ערביים בכיכובם של פאריד אל אטרש, מוחמד פאוזי ועוד.
בשנת 1953, במהלך הופעה על האונייה "ערבייה", הכיר את מי שתהפוך לאשתו, הזמרת היהודייה נלי מזרחי ותוך חודשיים השניים התחתנו. בשנת 1957 עלו השניים לישראל והשתכנו בירושלים. תוך זמן קצר עברו הזוג איגו ונלי שטרן להופיע במועדון "מנדרין" בירושלים.
בשנת 1958 עבר הזוג שטרן להופיע במלון "קינג דייויד" בירושלים, שם ניגן עד שנת 1974. בסוף שנות ה-50 החליט להמיר את הכינור בקונטרבס ובשנות ה-60 החל לנגן בתזמורת הג'אז של מל קלר והשתתף כנגן קונטרבס בתכניות רדיו כמו "דלת פתוחה" ותכניות טלוויזיה בהן "סמי וסוסו", "חודש טוב" ו"המבדיל בין קודש לחול".
בשנת 1974 עבר הזוג שטרן לנגן ולהופיע במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים. באותה תקופה עבר שטרן לנגן על קלידים. בשנת 1983 החליטו השניים לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בטורונטו שבקנדה כיוון שבנם עבד וחי שם.
בשנות ה-80 הופיעו נלי ואיגו באירועי צדקה שונים וחתונות מיוחדות בקנדה ובשנת 1989 ניגן שטרן והשתתף בסרט Sea Of Love בכיכובו של אל פאצ'ינו.
בשנת 2000 פרשה נלי מהופעות ושטרן מוסיף עדיין לנגן לעיתים רחוקות.
תודה מיוחדת לאיגו שטרן שהתראיין בקו קנדה- ישראל בכדי לתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
יוסף "ג'ו" זגורי היה מתופף ישראלי שפעל בסצנת המוזיקה החיפאית בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60.
יוסף "ג'ו" זגורי נולד בחיפה בשנת 1945. בילדותו נמשך מאד לג'אז ולמוזיקה קלה וכבר בגיל 10 החל ללמוד לנגן על תופים. בשנת 1957, בהיותו בן 12, החל להופיע בתזמורות מקומיות שונות ובשנת 1960 הקים יחד עם חבריו, הסקסופוניסט והמוזיקאי אילן סגל והגיטריסט והזמר מגי (מנחם) גרוס את להקת "נערי החוף", שם שנתן להם צבי שרף ז"ל שבנה בעכו את קפה צור המיתולוגי שהשלישייה חנכה.
בשנת 1963 ניגנה הלהקה במועדונו של אהרון כהן בטיילת שבטבריה, במקביל להופעותיה בקפה צור בעכו ובמועדונים השונים של חיפה בסופי שבוע. בשנת 1964 עזב זגורי את "נערי החוף" והחל ללוות אמנים שונים, בהם את הזמר ג'ימי לויד בהופעותיו בעיקר במועדון "צברה" התל אביבי אך גם ברחבי הארץ.
בסוף שנת 1964 יצא לנגן בהרכב ישראלי על אוניית שעשועים, ירד לחופשה בארה"ב והחליט להישאר. בשנת 1965 היגר רשמית לארה"ב.
בארה"ב שימש כאיש עסקים, נישא והוליד שני ילדים. הוא לא נטש את המוזיקה והמשיך לתופף ולנגן להנאתו כחובב בהרכבים מקומיים (עד יומו האחרון).
ב-1 באפריל 2018 הלך לעולמו בגיל 73.
*תודה מיוחדת לאילן סגל היקר על העזרה בליקוט המידע אודות יוסי ("ג'ו") זגורי ז"ל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.
הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.
מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה, המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.
בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.
באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.
בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.
בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).
בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.
בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.
לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.
בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).
באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").
בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי ועוד.
במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.
באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".
בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.
לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.
בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.
תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
הוא מספר כי בהיותו בן 3, סבו קנה לו מפוחית פה, והילד, שהראה כשרון מוסיקלי, זכה להופיע עם המפוחית באחת מתכניות הרדיו של "קול ישראל" בסוף שנות ה-40 (שנות קומה של המדינה).
בהיותו בן 6, נשלח לפרופסור לאבחון מוסיקלי שהמליץ שילמד על כינור, אך צביקה נמשך לפסנתר והחל ללמוד לנגן על פסנתר אצל ורדינה שלונסקי. בהמשך השנים, ימשיך לימודיו אצל זלמן כהן (מורה נודע בקונסרבטוריון הישראלי) וכילד, נהג להופיע בקונצרטים של בית הספר ותיכון עירוני ה' בו למד.
עם שחרורו מהצבא, בשנת 1966, הופיע בהרכב במועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יחד עם הבסיסט שייקה ברק, הגיטריסט אברי זינגר, הסקסופוניסט בני ברק והזמרת נירה גל.
זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, החל להופיע בהופעות מזדמנות במועדונים, ובשנת 1967 פגש בגיטריסט הרצל עידן, שהופיע עם אמנים, והציע לצבי להצטרף אליו לתזמורת שליוותה אמנים שונים.
התזמורת הופיעה במועדון "זורבה" וליוותה בין השאר אמנים כעליזה עזיקרי ז"ל, אתי גרוטס, רוזלה ריסי (זמרת איטלקייה שהופיעה בישראל) ועוד.
בשנת 1970 התזמורת (בהרכב קצת אחר) עברה לנגן במועדון "כאליף" וליוותה את דודו דותן ז"ל, צמד דרום, מרסדס, דני גרנות ועוד.
בשנת 1972 הצטרף ללהקת "הנשרים" (של האחים דוד ויעקב אלשיך) שהופיעה במועדון הסטודנטים -"המפגש" עד שנת 1973 – פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974, החל ללוות ולנגן עם הזמר מוני עמרני (אחיה של הזמרת חדוה עמרני) ואת הזמר חיים משה (ששר בתימנית, בראשית דרכו המוסיקלית).
בסוף שנות ה-70 ליווה את הזמר-שחקן שמעון ישראלי בתכניתו "אני יורד בגורדון", וכן הופיע עם הזמר סאם אנתוני (שם הבמה של אריה נקש).
בשנות ה-70 למד תזמור ועיבודים אצל נועם שריף ובעקבות לימודים אלה, החל לעשות עיבודים מוסיקליים לתזמורת הקיבוצים.
ב-12 השנים האחרונות מלווה ומופיע עם שייקה לוי ("הגשש החיוור") בארץ ובחו"ל.
יש לציין כי מלבד עבודתו המוסיקלית כנגן, גרשובסקי עבד במהלך היום במרכז המוסיקה "זומרפלד" ובהמשך בחנות "כלי זמר" .
צבי הוא אחיו הגדול של המוסיקאי ירון גרשובסקי ("מנהטן טרנספר") שגם סיפורו נמצא ב"דודיפדיה".
תודה מיוחדת לצבי גרשובסקי היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
כשניגשתי לחקור ולתעד על בורייה את סצינת המוסיקה הישראלית, "לא ידעתי לאן אני נכנס", הווה אומר, שלא שיערתי שבשנות ה-50,60,70 פעלה בישראל רשימה אינסופית של זמרים, נגנים, מוסיקאים ואנשי בוהמה ישראליים שחלקם מעין "נמחקו מדפי ההיסטוריה" וזקוקים לתיעוד ראשוני לפועלם.
לפני כחודש פנה אליי המתופף אבי פרין (אותו ראיינתי ותיעדתי לראשונה גם ב"דודיפדיה") , שסיפר לי על חברו זבדיה לוי הצפוי להגיע לארץ לביקור מולדת קצרצר והפציר בי לפגשו. יש לציין כי שמו של זבדיה היה מוכר לי רק "בשם" ולא מעבר, שכן לא הייתה לגביו שום פיסת מידע ולו הקטנה ביותר.
זבדיה הגיע לארץ, ומיד כשנחת, הרמתי אליו צלצול בכדי לתאם עימו פגישה. קבענו בכרם בתימנים בשכונת נעוריו של זבדיה בהלל הזקן בתל אביב, והוא, בן 83, הגיע מלא הילה ושמחת חיים, שמבלי לראותו מעולם, ישר זיהיתי אותו. ישבנו במשך כשעתיים לראיון מרתק במהלכו גולל בפניי סיפור חייו המרתק, ומעבר למידע חשוב ומהותי לחקר המוסיקה שלי ( בשיחה מסתבר שזבדיה נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית בשנות ה-60) , יצאתי עם פניני חוכמה ממרום גילו של זבדיה, שנראה לא יותר מבן 60.
זבדיה לוי נולד ברחוב הלל הזקן 6 בתל אביב בשנת 1932. אביו, משה לוי, היה בעל בית הדפוס מל"ן, הדפוס הבולט והנודע בתל אביב של אותם זמנים, וכבר מגיל ילדות זבדיה החל לעבוד עם אחיו בדפוס.
זבדיה מעיד על עצמו שעוד כילד אהב לרקוד ונמשך ללעשות שמח. הוא התגייס לצבא בשנת 1950. בצבא שירת כתותחן בגדוד התותחנים והחל לרקוד ולשיר בחדר האוכל שירים פופולאריים באיטלקית, צרפתית וכו'. בצבא הכיר את האקורדיוניסט דוד חודורוב (מפתח תקווה) ולאחר שהשתחרר ב-1953, חבר לדוד חודורוב והשניים הופיעו בכל מיני מקומות (בעיקר קיבוצים ומסיבות) כשזבדיה הוא הסולן.
באחת ההופעות, בשנת 1957 , ראה את זבדיה, הסקסופוניסט מוטקה הג'ינג'י (סקסופוניסט) שהזמין אותו לשיר ב"תדמור" כזמר הבית, כשלאחת ההופעות, נזדמנה הלהקה הצרפתית הנודעת "הקומפניון דה לה שנסון".
ב-1960 הקים את להקת "העליזים", בה ניגנו בין השאר מיקי פלד (לימים האמרגן הנודע), אברם אליעזרוב (אברם הבוכרי שכונה גם "חופיס"), ניסים ימיני, יעקב אליעזרוב ועוד (הלהקה פעלה בהרכב כזה או אחר עד שנת 1971. ).
זבדיה מעיד כי בשנת 1960 קיבל לידיו מחברו המוסיקאי עוזי מלמד את השיר "בדד", אותו ביצע עם תזמורת העליזים כבר באותה שנה ( לימים השיר בוצע ע"י זאב דיקוורט ב"ברנשים של פיאמנטה" בשנת 1970 ומאוחר יותר בשנות ה-80 ע"י זהר ארגוב) . אגב זאב דיקוורט, בשלב מסויים באמצע שנות ה-60, זבדיה הופיע עם זאב דיקוורט כ"צמד הזאבים", יחד עם אלברט פיאמנטה ודוד קריבושי.
בראשית שנות ה-60 לוי קבע "משכנו" בקפה נגה המיתולוגי, בורסת הנגנים והמוסיקאים דאז, והיה מעין "אמרגן" של הנגנים וזה שסידר להם הופעות מזדמנות באירועים ומסיבות שונות. רבים מהמוסיקאים מעידים עליו כאחת הדמויות המשפיעות והחזקות בנגה.
בשנת 1966 הוציא לוי תקליטון ב"הד ארצי", שלטענתו לא הושמע ברדיו בשל מוצאו ה"תימני". התקליטון כלל ארבעה שירים: "עולם זה", "הרווק", "קאפרי הו קאפרי" ו"שושנת סלוניקי" – שירים מתורגמים מלבד "הרווק" ( מילים ולחן: אפרים דוקטור) ו"שושנת סלוניקי" (מילים ולחן: אולרי נוזיק) בעיבודו וניצוחו של דוד קריבושי.
בשנת 1971 עבר לניו יורק והחל להופיע במועדונים השונים כ"צברה" (של ליאו פולד), ב"קפה תל אביב" ועוד. בשנת 1972, לאחר שראה כי אין עתיד כל כך בעולם המוסיקה לישראלי בניו יורק, החליט לפרוש מתחום הבידור והזמר, קנה מונית והפך לנהג מונית מצליח ומבוסס בארה"ב.
בשנת 1995 יצא לפנסיה ומאז מתגורר עם משפחתו בניו יורק.
אני רוצה להודות מכל הלב לזבדיה לוי היקר על שהקדיש מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו וכמובן תודה מיוחדת לאבי פרין, "אמרגני בחו"ל", על שסייע לי ביצירת הקשר!
תודה מיוחדת לרועי "התקליטים ישראל" על שהמיר ושלח לי מאוספו הפרטי את תקליטונו הנדיר מאוד של זבדיה לוי לצורך השלמת התחקיר על הצד הטוב ביותר.
רוז'ה אברהם ( שם משפחה לפני עברות :רקטמאייר) נולד בשטרסבורג שבצרפת בשנת 1927. אביו, לאון אברהם, היה זמר אופרה וחזן נודע בצרפת (וגם שחקן כדורגל בקב' הכוח וינה) ואמו, ז'רמיין אברהם, הייתה מורה לפסנתר. כילד, רוז'ה מעיד, נמשך מאוד למוסיקת הג'אז. בהיותו של רוז'ה בן 6 הוא נשלח ע"י הוריו ללמוד כינור והתמיד בכך עד גיל 12, פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) וכונה בפי מוריו לכינור – "עילוי מוסיקלי". בנוסף למד לנגן קצת על תופים.
עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו משטרסבורג וכשהופרד מהוריו, הגיע להכשרה של הצופים היהודים בלוטרק לקראת עלייה לארץ ישראל, עד שהגרמנים פשטו על לוטרק והעניין נגוז.
בשנת 1943 ברח עם קבוצת ילדים לספרד (והקבוצה נתפסה שם) ועם פלישת האמריקאים למרוקו, נשלח למרוקו ושירת בצבא הצרפתי במרוקו במשך שנתיים ( 1944-1945) וכחייל נשלח עם גדוד לשחרר את העיר ליון. לאחר שחרור ליון, הוזמן עם אחיו לנשק למסיבה בבית הכנסת המקומי בליון, שם באורח נס,במקרה וללא ידיעה מראש, פגש בהוריו ( בדיעבד נתברר לו שאביו היה ראש המחתרת היהודית ושימש חזן באותה מסיבה בבית הכנסת) .
בשנת 1947 חזר עם הוריו לשטרסבורג, וכיוון שהיה בן 20 גוייס שוב לצבא למשך שנתיים ועשה קורס קצינים. כשסיים שירותו כקצין צרפתי בשנת 1949 עלה בגפו לישראל.
הוא הגיע למושב חדש שקם בארץ – מושב לימן (בקרבת נהריה) ושהה שם עד שנת 1951. ב-1951 הגיעו הוריו ואחותו (ארלט אברהם – פסנתרנית ואשת קול ישראל ) לארץ הקודש, ורוז'ה עבר לירושלים בכדי לנסות להשתלב בסצינת המוסיקה. בירושלים, התחבר לפסנתרן ג'ורג' טאובנר ז"ל וליווה אותו על תופים.
התפנית המהותית בקריירה של רוז'ה אירעה בשנת 1954, כשראה בחלון ראווה קונטרבס, וכיוון שעקרונות הנגינה בקונטרבס דמו ליסודות הכינור שידע על בוריים, התאהב בכלי והחליט ללמוד לנגן עליו. הוא נטש את התופים ועבר לקונטרבס בלבד. רוז'ה מציין שתמיד תפסו אותו כאחד עם שמיעה מיוחדת, זה ששומע את מה שאחרים ממעטים לשים לב אליהם או לשמוע.
הוא החל להתערות בסצינת המוסיקה הירושלמית המקומית וניגן בכל מועדון אפשרי שם, בעיקר ג'אז, עם גדולי אמני הג'אז: דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, מל קלר, אהרל'ה קמינסקי, פנצ'ו בלומנצווייג, יוסי פפו לוי, יוסי לוי, דני מרבנט ועוד רבים וטובים. בשנת 1958 העתיק מגוריו לתל אביב והחל לנגן במועדון "אדריאה", שם פגש בפסנתרן צעיר בשם זיגי סקרבניק ז"ל ( מוסיקאי עילוי שנפטר בגיל 24 ) – רוז'ה מתאר שזיגי היה כבן עבורו ואהבת נפש שררה ביניהם עד יומו האחרון של זיגי. השניים החלו לעבוד יחד במועדון "עומר כייאם" (יחד עם המתופף סאם כהן) והיו, כהגדרת רוז'ה, סנסציה.
ב-1960 פנה אל רוז'ה המוסיקאי אלכס וייס וצירף אותו להופעותיו במועדון "צברה" והכניס אותו לסוללת נגני ההקלטות שלו, ומכאן רוז'ה הפך להיות אחד הבסיסטים הבולטים והמבוקשים בישראל בשנות ה-60 : הוא ניגן בהקלטות הרבות של אריק אינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני, ששי קשת (בהצגה "עיר הגברים", בה בולט הבס של רוז'ה ב"פנקס הקטן") ועוד רשימה אינסופית. בטלויזיה ניגן בתכנית "אולפן עגול".
בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כשרוז'ה שימש כחובש קרבי, חברו ליחידה עלה על מוקש. רוז'ה אץ להצלת חברו ועלה בעצמו על מוקש ונפצע בגבו. הפציעה מנעה מרוז'ה לנגן על קונטרבס, ואילצה אותו לעבור לנגן על גיטרה בס חשמלית בישיבה, מה שלא היה כל כך לרוחו ואחרי כמה שנים, ב-1972 (כשניגן בהופעותיה של יפה ירקוני בלבד ביפו) החליט לפרוש סופית ממוסיקה והפך להיות סוכן נסיעות עד צאתו לפנסיה.
תודתי הרבה נתונה לרוז'ה אברהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
ראובן וולף נולד בשנת 1932 בשם תומש ( תומי) וולף בבודפשט שבהונגריה. בשנת 1944 בהיותו בן 12, נכנסו כוחות הנאצים להונגריה ווולף מצא עצמו מסתתר לבד במקלטים ומשפחות נוצריות מזדמנות ( אמו נשלחה לאושוויץ וחזרה בתום המלחמה ואביו לא שרד ומת באושוויץ] . וולף הצעיר למד בנעוריו טכנאות שיניים ובגיל 14 מאס במקצוע זה והחליט ללמוד מוסיקה ולמד לנגן על קלרינט.
בהיותו בן 17, בשנת 1949, עלה בגפו לישראל , כשהוא מצויד בקלרינט בלבד ותרמיל נשלח לקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן. בשנת 1950 התגייס וולף לתזמורת צה"ל כנגן קלרינט. הוא שירת שנתיים בתזמורת ולאחר מכן עם שחרורו התגייס לתזמורת המשטרה בירושלים כנגן קלרינט ועם תחושה כי מיצה את היותו נגן קלרינט בחר ללמוד על כלי אחר ולעבור לתופים וכלי הקשה.
עם עלייתו לירושלים בשנת 1952 וסידור פרנסתו כנגן בתזמורת החליט ראובן הצעיר להגביר את לימודי התאוריה והתופים ובאמצע שנות ה-50 עבר בהדרגה להיות נגן כלי ההקשה והתופים בתזמורת.
במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 המשיך ראובן להתעמק בלימודי מוזיקה ובנגינה כמתופף בהרכבי ג'אז במועדונים שונים ברחבי הארץ ובעיקר בירושלים שפרחה בתקופה זו בסצנת הג'אז המקומית ובפריחה תיירותית והפעלתם של מועדוני תיירות שכללו ערבי נגינה מגוונים. סצנת ג'אז ירושלמית של שנות ה-60 התקיימה בין השאר במסעדת "מנדרין" עם ענקי הג'אז כאלברט פיאמנטה, דני גוטפריד, מל קלר וכו' עימם ניגן ראובן באופן קבוע ומה שהוביל אותו להיות מוכר בסצינת הג'אז הירושלמית.
לקראת סוף שנות ה-60 הוא הצטרף כנגן ללהקת המחול הבינלאומית "הורה ירושלים" והסתובב עמה בהופעותיה ברחבי העולם. בשנת 1971 התקבל וולף לתזמורת הסימפונית של רשות השידור בירושלים כנגן כלי הקשה בניצוחו של מנדי רודן. תפקידיו בתזמורת כללו נגינה על תופי דוד- טימפני, כלי הקשה, ויברפון וקסילופון. הוא ניגן עם הסימפונית ירושלים עד שנת 1981.
במקביל לנגינתו לכל אורך שנות ה-70 וה-80 לימד וולף תופים וכלי הקשה, כשאחד מתלמידי הבכירים הוא רוני הולן הנודע. ראובן לימד בטכניקה ייחודית לו ונחשב למומחה בתחום נגינת כלי הקשה בתזמורות כלי נשיפה. תלמידיו מציינים , כי אחד הנושאים שוולף השריש לתלמידיו הוא ללמוד קודם כל להקשיב.
בשנות ה-90 חלה וולף במחלת הסרטן הארורה ונפטר בשנת 2001.
למרבה הצער, אין תיעוד מוסיקלי של קטעי נגינתו או קבצי שמע בם תועד.
בנו של ראובן, רוני וולף, בחר במוסיקה כדרך חיים שלא לפרנסתו וכנגן תופים, בס וגיטרה הינו מנגן במספר הרכבים ואף הוציא אלבום מיצירותיו. רוני מספר על אביו בנימה אישית : "כמוסיקאי אני זוכר את אבי כמוסיקאי חרוץ אשר היה יושב שעות, לומד ושר את התפקידים לעצמו. הוא לימד אותי להקשיב, זה כלי שלקחתי איתי לאורך כל הדרך בכל תחומי החיים."
רוני הולן מוסיף ואומר על וולף: "ראובן וולף היה איש יקר. הוא לימד אותי את הדבר החשוב ביותר במוסיקה לדעתי, לקרוא פרטיטורות. בגיל 14 ישבתי איתו והקשבנו עם פרטיטורה ליצירה של איגור סטרווינסקי- מעשה בחייל". מר וולף אמר לי בהתלהבות:״רוני שים לב מה קורה כאן״. ואני מאז ועד היום יושב ומברר מה קורה כאן. זה הדבר הכי חשוב !! תודה למר וולף…געגוע לאיש שאהב מוסיקה באמת".
תודתי הרבה נתונה ל: רוני וולף ורוני הולן היקרים על שסייעו לי בליקוט המידע והתמונות, וכן ליאיר דגן על העזרה בליקוט תמונות נוספות.
שנות ה-50 וה-60 היו שנים בהן עיקר המוסיקה הבידור הישראלי התמקדו בעיקר בבתי קפה, בתי מלון ומועדונים, כשהזמרים והזמרות, לרוב עם מבטא עקב העלייה למדינה הצעירה, נהגו להביא עימם את השפעותיהם מהבית אל המדינה דוברת העברית שעדיין לא הצליחה לגבש סגנון מוסיקה שידבר לכולם.
אחת הזמרות הפעילות ( שלא זכו לתיעוד וסיקור מספיק) באותן שנים היא נלי שטרן ( הבטחתי שלא אגלה גילה, לכן לא תמצאוני "זורק מספר") , זמרת שפעלה בארץ החל מסוף שנות ה-50 עת עלתה לארץ ממצרים ועד תחילת שנות ה-80 עת העתיקה מגוריה לקנדה.
במשך שנים דמותה של שטרן, אותה הכרתי מתקליט ישן משותף שלה עם כוכב הזמר הנהרייתי פרדי דורה מ-1960, הייתה בגדר תעלומה ותהיתי "לאן נעלמה? מה איתה?".
לאחר תחקיר מעמיק, איתרתי את בתה של נלי, דליה שחר ולאחר פגישה מרגשת במהלכה העברתי לה הקלטות נדירות של אמה משנות ה-50 וה-60, העלינו לשיחת ועידה בקו ישראל-טורונטו את נלי, אמה, שמסתבר שהופיעה עד לפני כמה שנים יחד עם בעלה, המוסיקאי איגו שטרן, גם הוא חלק אינטגרלי מסצינת התזמורות והמועדונים בשנות ה-60 וה-70.
היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול את נלי, אך גם ההתרגשות מהשיחה עימה ואיתורה אחרי שנים של חיפושים וגם קוצר הזמן והרצון לרקום ביוגרפיה תמציתית וממצה אודותיה, גרמו לי להיות ענייני ואני גאה להציג, לראשונה בתולדות המוסיקה הישראלית והזמר העברי, את סיפורה של נלי שטרן.
היא נולדה במצרים בשם נלי מזרחי. עוד מקטנות אהבה לשיר ונמשכה למוסיקה. בהיותה ילדה קטנה אמה נפטרה, ובהיותה בת 14 הוזמנה לשיר בתכנית רדיו במצרים ושרה תחת שם הבמה "נלי פינזי" ( פינזי היה שם המשפחה של אחותה מנישואיה) כדי שאביה, שהתנגד, לא יגלה. , לאחר שאביה גילה על כך ( עקב כתבה בעיתון שפיארה את הבחורה בעלת "קול הזהב") , הוא מנע ממנה להשתתף. בשלב מסויים אביה נטש אותה ואת אחיותיה ולאחר שעזב, חזרה לשיר ולהופיע בתכניות רדיו במצרים בתחנת הרדיו המצרית "מרקוני" ששודרה בכל אירופה ושרה במספר שפות: איטלקית, אנגלית, ספרדית, צרפתית תחת היא מעידה כי היא שרה במשך 5 שנים בתחנת הרדיו הזו בשידור ישיר לכל אירופה.
לאחר שהפכה מפורסמת במצרים ואירופה, תכננה לעבור לאחת ממדינות אירופה, אך לאחר שהתחתנה במצרים עם מוסיקאי בשם איגו שטרן ( שניגן במצרים בסרטים הערביים של פריד אל אטרש וכו' ובארץ ניגן בין השנים 1958-1974 בפיאנו בר במלון קינג דייויד בירושלים עם תזמורת ובשלב מסויים אף ניגן בסרטו של אל פאצ'ינו SEA OF LOVE ) והפכה לאם, עלתה לארץ בשנת 1957 והשתכנה עם משפחתה בירושלים.
סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היו שנים בהן שלטה "המוסיקה הסלונית", היותה של שטרן דוברת שש שפות תרמה לה מאוד בלהביא את המקצבים הפופולאריים אל הקהל הישראלי, והיא הופיעה באותה תקופה באינספור תכניות רדיו ובתי מלון למיניהם ( כפי שנפרט בהמשך)
בין השירים שהקליטה באותה תקופה: "ג'וני", "כרמלית" ( שיצאו על גבי תקליט משותף עם פרדי דורה ב-1960), "מאלאסיירה", Pourquoi je t’aime ועוד.
בין השנים 1974-1983 עבדה עם איגו בעלה במלון "אינטר קונטיננטל" בירושלים ובשנת 1983 עברה עם משפחתה להתגורר בטורונטו, קנדה, שם הם מתגוררים עד היום.
נלי, כיצד השתלבת לראשונה בסצינת המוסיקה בארץ?
"העבודה הראשונה שלי כזמרת הייתה ב"מנדרין" שבירושלים. במנדרין, שמע אותי אחד מאנשי "קול ישראל" וביקש ממני לבוא ולהקליט ב"קול ישראל". אחד השירים שהבאתי איתי לקול ישראל היה "מאלאסיירה". באותו יום שביצעתי אותו ללא חזרות ( לאחר עיבוד וניצוח של מל קלר ) , השיר שודר בשידור ישיר ברדיו, וזו למעשה ההופעה הרדיופונית הראשונה שלי ברדיו הישראלי. יש לציין כי במשך 22 שנה התנדבתי, בליווי בעלי המוסיקאי איגו שטרן, להופעות בצבא, בימי שלום ובימי מלחמה והיה חשוב לי לשמח את חיילנו וכן בבתי חולים ומוסדות לחולי נפש".
עם אילו מוסיקאים עבדת בשנות ה-50 וה-60? היכן הופעת?
" עבדתי הרבה עם מל קלר ונפתלי אהרוני במועדון ה"פינגווין" יחד עם פרדי דורה , ואני זוכרת שבשנת 1961 עבדנו :מל קלר, נפתלי אהרוני, דני גוטפריד ואנוכי במועדון "הלוטוס" שבנהריה".
איך נולד התקליט עם פרדי דורה?
"מל קלר כתב את "הכרמלית", ונפתלי אהרוני כתב את "ג'וני". באותה תקופה לא ידעתי ערבית, אז שרתי פונטית מבלי להבין על מה אני שרה. אם הייתי יודע בזמנו על מה השיר "ג'וני", לא הייתי מבצעת אותו ( צוחקת) ".
איך הגעת לטלויזיה ?
" יום אחד הופעתי ב"קינג דייויד" בירושלים, ובאותו ערב נזדמן אליהוא כץ, מנהל הערוץ הראשון שרק החל להתהוות והוא הזמין אותי להופיע בטלויזיה עם השיר "יפו" ו"היו ימים חבר" בעיבודים של מרטין מוסקוביץ יחד עם תזמורתו של זוזו מוסא. היה זה בשנת 1968. לאחר מכן הוזמנתי עוד מספר פעמים להופיע בטלויזיה".
למה לא הקלטת תקליט ( אריך נגן) ?
"לא רציתי, זה לא עניין אותי. יותר עניין אותי להופיע".
למה עזבתם את הארץ?
"בני התחתן ועבר לטורונטו, והפירוד ממנו היה לי קשה אז החלטנו לעבור לשם כדי להיות איתו".
הופעתם שם?
"כן ,הופענו שם במועדונים אך לא הגענו להקליט, רציתי להשקיע יותר במשפחה"
מתי הפסקת לשיר ולהופיע?
"בשנת 2008, לאחר שאחותי נפטרה".
תודתי הגדולה נתונה לנלי שטרן, איגו שטרן ובתם דליה שחר על העזרה בליקוט החומר, הסבלנות והיחס החם.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 