הוא נחשב למרקיד המיתולוגי של גבעתיים ואקורדיוניסט המלווה את סצינת ריקודי העם המקומית החל משנת 1949 ועד ימינו כשמטרתו העיקרית של איצ'ה גיל (79) היא להפיץ את השמחה והזמר בקרב הקהל כשהוא מטביע חותמו בתחום ריקודי העם והשירה בציבור.
איצ'ה גיל נולד ב-7 למרץ 1937 בשם יצחק סטופניצקי בתל אביב. הוריו עלו ארצה מפולין בשנות ה-30, ואיצ'ה מעיד על עצמו כי אהב מוסיקה מהיום הראשון בו נולד. את תרבות המוסיקה ספג דרך שכניו, להם היה רדיו, ויצחק הילד נהג להאזין לרדיו של השכנים ולספוג מוסיקה קלאסית.
בהיותו בן 12 קיבל אקורדיון "הונר" במתנה משתי דודותיו שעלו ארצה עם קום המדינה והחל לנגן בעצמו באופן אוטודידקטי. באותה תקופה ניגן על אקורדיון ומפוחית בתנועת הנוער ועם חלוף השנים, בהיותו בן 15 החל לנגן על אקורדיון וגם לרקוד בלהקות מחול בולטות בהן להקת "כרמון" בראשית דרכה. במקביל, ליווה באקורדיון ושירה להקות מחול שהופיעו בפסטיבל דליה והרכבי ריקודי עם מקומיים. בנעוריו השתתף בתסכיתי רדיו. כמו כן, ניגן בקומזיצים של "חבורת האש" (של סולימן הגדול) בתחילת שנות ה-50.
באוגוסט 1955 התגייס (ושינה שם משפחתו ל"גיל") לחיל השריון ובשנת 1956, זמן קצר לפני מבצע "קדש", הגה את הרעיון להקים להקה צבאית לחיל שריון ופנה אל מפקד גייסות השריון, ישראל פונדק, וגולל בפניו את הרעיון, מה שהיווה את הבסיס להקמת להקת גייסות השריון שקמה לאחר מבצע קדש. איצ'ה לא זכה להצטרף ללהקת גייסות השריון בשל פציעה במהלך המלחמה. בשנת 1957 השתחרר מהצבא.
עם שחרורו פנה לנגן על אקורדיון ולהוביל ערבי שירה בציבור בסוף שנות ה-50 באיזור תל אביב, רמת גן, קריית אונו וכו'. אחת הלהקות עימה ניגן הייתה להקתו של המוסיקאי עמנואל זמיר. בין המקומות בהם ניגן היו מועדוני "צוותא", "המדורה" וכו'.
בשנת 1966 התמסר טוטאלית למוסיקה והחל לנגן בלהקה הישראלית למחול ולאורך שנות ה-60 וה-70 התמקד בעיקר בנגינה לחוגים לריקודי עם ולימוד נגינה. בסוף שנות ה-60 לימד נגינה, שירה וריקודים בבית הספר "אורים" ושימש כמורה בבית הספר כ-36 שנה. עם מקהלת תלמידי בית הספר הופיע בשנות ה-90 בתכנית "המעגל" של דן שילון.
בשנת 1987 קיבל הצעה מראש עיריית גבעתיים לנהל את אירועי התרבות, המוסיקה והמחול באיזור גבעתיים. במסגרת הזו יזם פסטיבלי ריקודי עם, מופעי יום העצמאות, אירועים חגיגיים ועוד. הוא שימש בתפקיד זה עד 1995.
בספטמבר 1984 יזם על חוף הים המערבי ערבי סמבה ברזילאים. זה נמשך עד שנת 1994.
זמן קצר לאחר מכן החל להופיע מדי שנה בסקנדינביה, דנמרק ושבדיה ולימד מדריכים מקומיים את ריקודי העם הישראלים. לעיתים הביא לשם גם להקת מחול ישראלית.
מאז ועד היום מוסיף איצ'ה לנגן ולהוביל ערבי שירה בציבור, בין השאר ב"פרלמנט העמק" ובעוד מופעי זמר עברי שונים.
תודה מיוחדת לאיצ'ה גיל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
יעקב (קובי) גיא נולד בחדרה בשנת 1947. סבו ניגן בטובה בתזמורת כפרית, אביו נהג לשיר ולמעשה קובי ספג מוסיקה מגיל קטן. הוא גדל בגבעתיים והרומן הראשון שלו עם מוסיקה החל, כשאחותו הגדולה למדה בכיתה א' חלילית, וקובי נהג לקחת את חוברת הלימוד וכשאחותו לא הייתה בבית נהג ללמוד ולנגן בעצמו.
בהיותו בן 7 החל ללמוד מוסיקה אצל אהרון שפי, שלימד אותו תחילה על חלילית ולאחר מכן על חליל אלט, פסנתר ולאחר שעבר בשנת 1955 עם משפחתו לרמת חן, החל ללמוד לנגן אצל המוסיקאי יוסי ואלד ואף שר במקהלתו של ואלד.
בשנת 1961 החל ללמוד קלרינט אצל המוסיקאי גיורא פיידמן וכבר בגיל 15, בשנת 1962, החל לנגן בלהקת המחול של יואב אשריאל בגבעתיים ונסע עימה לסיבוב הופעות בחו"ל. בין השנים 1962-1967 ניגן בלהקות מחול רבות בהן להקת המחול של תל אביב, להקת המחול של חולון ועוד.
בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת בתזמורת צה"ל תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. הוא שירת בתזמורת עד שנת 1970.
בתחילת שנות ה-70 עבד ב"אל על" ומשם עבר לעבור, לצד המוסיקה, במשרד הביטחון. הוא ליווה באותה תקופה אמנים כלוליק לוי, ליאור ייני וכו'.
בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת במסגרת המילואים בצוות הווי של חטיבה 421 תחת שרביטה של דרורה חבקין.
בשנת 1974 נסע כקלרינטן עם להקת המחול של אוניברסיטת תל אביב לפסטיבל להקות מחול בגרמניה והולנד ולאורך שנות ה-70 ליווה מספר להקות מחול וחבורות זמר.
בשנת 1982 הצטרף ללהקת "אנחנו כאן" – להקת הפולקלור היהודי הייצוגית של ישראל והעיר תל אביב יפו ויצא עימה לסיבובי הופעות בחו"ל. בשנת 1984 החל להשתלב באירועי מועדוני הזמר וליווה את מיטב מובילי השירה בציבור בהם שרהל'ה שרון, גבי ברלין, אפי נצר, הטיש הגדול (משה להב), נורית הירש, ציפי גזית ונתן כספי, שאולי אגמי,רן אלירן, חופני כהן, יוני רועה וכו'.
בשנות ה-90 וה-2000 ניגן בין השאר בתכניות טלויזיה פופולאריות בהן "בטברנה", "דואט ישראלי" ובשנים האחרונות מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" לצד הופעותיו עם מיטב אמני ישראל.
אני רוצה להודות מקרב לב לקובי גיא היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.
אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.
אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949 לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן. לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.
בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .
עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.
כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.
יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.
מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)
המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".
בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.
בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".
בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב) ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .
שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.
כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.
בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979) ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.
בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.
בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.
באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.
בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .
במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.
באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.
בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך 80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד. באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .
בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.
בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .
בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .
בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.
בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".
במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.
תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
גדעון ויגדרהויז נולד ב-16 לאוקטובר 1941 בפתח תקווה. אביו נהג לנגן על מנדולינה ומכאן ניצני ההשפעה המוסיקלית הראשונים על גדעון.
בהיותו בן 4, הוריו קנו לו אקורדיון קטן וזו למעשה הפעם הראשונה בה החל גדעון לנגן מוסיקה ולהתאהב בה. הוא נהג לנגן לחבריו בגן ובית הספר ולמד באופן אוטודידקטי משמיעה בלבד. בהיותו בן 7 הוא החל לקחת שיעורי פסנתר : תחילה תרגל על הפסנתר של מורהו כי באותן שנים, לקנות פסנתר בבית היה דבר יקר מאוד, אך מכיוון שזה לא היה נוח פרקטית, הוריו קנו לו אקורדיון מקצועי והוא החל ללמוד אצל מורה.
ויגדרהויז זוכר כי שם מורהו הראשון לאקורדיון היה יובל שדי כעס על גדעון הילד שלמד מהספר יותר מהר משהמורה עצמו יכל ללמדו. בגיל 10 הוא החל ללמוד אצל זיגי שטדרמן ( מוסיקאי נודע שעל אף שלא היה נגן אקורדיון מבריק, הוא היה מנהלו המוסיקלי ומנצחו של פסטיבל המוסיקה באבו גוש) והתמחה איתו במוסיקה קלאסית. אחרי הצבא ילמד ויגדרהויז, שוב באופן אוטודידקטי, לנגן גם על סקסופון.
כבר בגיל 14 החל גדעון ללמד תלמידים אחרים לנגן על אקורדיון ובגיל 16 החל להופיע בחתונות, בר מצוות ומסיבות. הוא הופיע בין השאר עם שמואל גוגול ז"ל, אשף המפוחית הישראלי. באותה תקופה ליווה על אקורדיון את כוכב הזמר דאז – ישראל יצחקי והיה ממוסיקאי "קפה נגה" – בורסת הנגנים של שנות ה-50 וה-60.
בשנת 1959 התגייס גדעון לצה"ל וסופח לחיל השריון ( חטיבה 7) ליד באר שבע. אחרי חצי שנה של טירונות ואימונים, חיפש הזדמנות לצאת וניגש לאודישנים ללהקת גייסות השריון. הבוחנת הייתה נעמי פולני שקיבלה אותו להיות אקורדיוניסט בלהקת גייסות השריון. חיילת נוספת ששירתה עימו בחטיבה 7 הייתה עליזה עזיקרי שלהפתעתו, גם היא התקבלה ללהקה זמן קצר אחריו.
ויגדרהויז השתתף בתכניות הלהקה: "כאן השריונים" ( אוקטובר 1960) ו"טיפול זה טיפול" ( 1961) .
עם שחרורו מהצבא, הוסיף ויגדרהויז לנגן בחתונות, בר מצוות ומסיבות והופיע בין השאר כאקורדיוניסט של גדי יגיל ובהפקת "מוישה וינטלטור" ( של פשנל) יחד עם אקורדיוניסט בצל ירוק, יוסל'ה אורג. כמו כן, הופיע עם חבריו לגייסות השריון : מגי גרוס ( הביוגרפיה שלו גם ב"דודיפדיה") ואילן סגל ( גם אותו ראיינתי) בנהריה ובטבעון. כמו כן, הופיע באילת במלון "מלכת שבא" עם עוד מוסיקאים. אחת ההופעות הבלתי נשכחות עבורו הייתה כשליווה את יפה ירקוני ביום הולדתו ה-80 של דוד בן גוריון בשדה בוקר (1966). כמו כן, עבד זמן מה על האוניה The Israel בקו ישראל- ניו יורק.
במהלך היום למד גדעון באוניברסיטה העברית ( שם עשה תואר ראשון) ובלילות היה מופיע בשלל מקומות – חיי מוסיקאי ישראלי. לאחר מלחמת ששת הימים עזב את ישראל. הוא הכיר קנדית בשם הלן ( שלימים הפכה לאישתו) ועבר עימה להתגורר בקנדה., שם למד באוטווה ועשה שני תארים שם. לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת אילינוי וקיבל תואר דוקטור בסטטיסטיקה בשנת 1975. בזמן לימודיו, התפרנס מלנגן בחתונות ובר מצוות במונטריאול, עם מוסיקאים שהכיר עוד מישראל.
לאחר שסיים לימודיו, עבד ב"בל קנדה" ולאחר מכן בreaders digest, שניהם בקנדה ובארה"ב , ולימד באוניברסיטאות מקגיל וקונקורדיה. כמו כן, שימש פרופסור אורח במשך סמסטר אחד באונ' חיפה ות"א ב-1994 לפני שעבר לארה"ב. אחד הסטודנטים שלו מאונ' חיפה הוא כיום יו"ר המחלקה לסוציולוגיה באונ' חיפה. בימים אלה הוא בפנסיה אבל עדיין מייעץ לקרנות גידור. העבודה הזאת היא לאור פרסום מאמרים בעיתונים כלכליים .
יש לציין כי גדעון עדין פעיל במוסיקה כתחביב. הוא חי בקיץ במונטריאול ובחורף בפלורידה ומשתתף שם בג'אם סשנים למיניהם , כולל בניו יורק "על הדרך". הוא חי בניו יורק בין השנים 1995-2005 ובמהלך שהותו שם, ארגן ג'ם סשנים שבועיים ב"לגיון האמריקאי" בהארלם , שם ניגן על אורגן האמונד B3. בפלורידה הוא מנגן עם זמר הרוקבילי הנודע משנות ה-50 – ג'ימי קאבלו. כמו כן, לאורך השנים גדעון הוסיף להקליט והוציא אף מספר דיסקים משלו.
תודה מיוחדת לגדעון ויגדרהויז היקר על שפינה מזמנו לענות לשאלות התחקיר שלי ולגולל בפניי סיפור חייו המרתק, וכן תודה מיוחדת לחברו לחיים וללהקת גייסות השריון, אילן סגל, על ש"שידך" בינינו.
"סואן בדמי הליל, נמל בדרום מרסיל, מלח ירים שם כוס, עם נערתו טבק חריף ירבה ללעוס.." , שיר זה מראשית שנות ה-60, מתנגן באוזניי עוד משחר נעוריי המוקדמים, כשמבצע אותו הצמד מנחם (מגי) גרוס ואלה האריס ( דאז גדרון) במסגרת היותם בלהקת גייסות השריון.
מכירים את התחושה הנהדרת הזו ששיר "נתקע" לכם בראש ולא מרפה שוב ושוב? אז זה מה שאירע לי בשבועות האחרונים עם "סואן במי הליל", וכיוון שבשיחה אקראית עם חברי גבי ברלין, כהן השירה בציבור, על גורלה של הזמרת, אלה, נתברר לי כי הוא סוחבת עימה היסטוריה עשירה של זמרה ושירה, בער בי (וסקרן אותי) לראיינה ולתעד סיפורה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות הזמר העברי.
אני מודה קבל עם ועדה כי בשיחתי הטלפונית הראשונה עם אלה התרגשתי עד כלות, שכן היא המבצעת המקורית של אחד השירים האהובים עליי ביותר מאותו עשור, ובאדיבות ויחס חם ואוהב גוללה בפניי סיפור חייה המרתק.
היא נולדה ב-31 ביולי 1941 בבית החולים "העמק" בעמק יזרעאל, למרגלות הגלבוע וגבעת המורה, איזור בו חיה עד היום.
היא נולדה כאלה גדרון ( גדרון – ציפור שיר החיה ומקננת בגדרות) ליוסף (יוסוף) שעלה בילדותו המוקדמת עם משפחתו ארצה בכדי לבנות את ירושלים וארץ ישראל, ולשפרה – זמרת ופסנתרנית מוכשרת שברחה מביתה הבורגני ובחרה להיות חלוצה.
אלה מעידה כי הוריה בחרו לבנות ביתם בשיר ובזמר בעמק יזרעאל בקיבוץ בית השטה, ומכאן שכל ילדותה וחייה היו מלוות במוסיקה כהווי ודרך חיים.
אלה לא יודעת להצביע על רגע או מקרה בהם גמלה בלבה ההחלטה להיות זמרת, אלא נועדה ונולדה לכך: היא מסבירה כי השיר והזמרה היו והנם חלק בלתי נפרד ממנה מאז ומתמיד, וזה פשוט בא לה באופן טבעי, לטענתה יותר מהתבטאות מילולית, שכן עד היום היא מעדיפה לשיר על פני לדבר.
היא למדה בבית הספר המקומי וכבר אז השתלבה ב"סצנה" המוסיקלית ולפני גיוסה לשורות הצבא, שאפה וחלמה לשרת בלהקה צבאית ואכן, התקבלה ללהקת גייסות השריון ( מעירה כי גם קצת בזכות אביה שהכיר היטב את בימאית הלהקה נעמי פולני, וקצין החינוך של השריון דאז- שאול ביבר).
כששאלתיה כיצד נולד השלאגר "סואן בדמי הליל" אותו ביצעה עם מגי (מנחם גרוס- לימים גיטריסט "הגשש החיוור" וכיום מתגורר בעכו) בתכנית הלהקה "טיפול זה טיפול" (שיצאה על גבי תקליט בשנת 1961) , סיפרה לי כך:
"בתקופת השירות שלי היה מנהג להישאר אחרי ההופעה בחברת החיילים ולשיר שירים בצוותא, קראנו לזה אז "טולולו". מגי ואני , היינו אז צמד השריון- "מגי ואלה", שתפקידנו היה "לעורר" את החלק הזה . באחד הימים הכנו שירים נוספים לטולולו ונפלנו במקרה על שיר העם הרוסי "סואן בדמי הליל" אבל היה לו רק בית אחד (שכתב דב מגן). אז זרקנו כל אחד רעיונות, והוספנו עוד שני בתים (בית שני ושלישי ) וכך הופענו, לימדנו את החיילים את השיר שתפס כאש בשדה קוצים, ואף הקלטנו מאוחר יותר את השיר בתקליט של הלהקה ."
לשאלתי: האם בזמנו, לאור הצלחת "סואן בדמי הליל",נהגה לבצע שירי סולו בעצמה, השיבה: "בתקופה ההיא לא היה נהוג לתת שירי סולו למישהו מהלהקה, הצליל היה נגזרת של ההרמוניה של הקבוצה – הלהקה כולה . ניסיון ייחודי לשיר "סולו", היה לי זמן מה אחרי "סואן בדמי הליל",כשנתבקשנו :מגי, אני, ועליזה עזיקרי (שהצטרפה לצמד שלנו) לשיר בערב שערכה נעמי שמר. אני שרתי שם את "אי ה שה " שיר אפריקאי כמדומני. השיר התפרסם והפך לסמל המסחרי שלנו, של הצמד "מגי ואלה", בנוסף ל"סואן בדמי הליל". אני מודה כי לא כל כך אהבתי לשיר סולו,אהבתי יותר לשיר בהרמוניה, בקבוצה- דבר שאני מאמינה בו ואוהבת אותו עד היום."
עם שחרורה, אוותה אלה להמשיך בדרך הוריה, להישאר בקבוץ ולבנות את הארץ, אולם לא ויתרה על כישוריה ואהבתה למוסיקה ולשירה. לצד הקמת משפחה (יש לה שני בנים), נטלה חלק בתחנות מוסיקליות שליוו את הזמר העברי נאמנות לאורך שנותיו.
בין התחנות המוסיקליות בהן נטלה חלק ניתן למנות:
השתתפות במקהלת "רינת" ( המקהלה "הלאומית" של ישראל שנוסדה ע"י גארי ברתיני ב-1955 והתפרקה ב-1994)
השתתפה בהפקות מוסיקליות קבוצתיות בקיבוץ ובמקהלות הקיבוץ.
היא הייתה חלק מהקבוצה הקולית "חמשת הסולמות", שהייתה ברוח ה"סווינגל סינגרס" בהנהלתו ובלוויו של פולדי שצמן. הלהקה לא הקליטה באופן מסחרי כלופ (אולם ברשותי הקלטות נדירות שלה) . אלה מציינת כי הלהקה הזו היתה הבסיס "ללהקת ווקאל".
חברי ההרכב היו: דבורי בורשטיין (סופרן ) , אלה האריס (מצו ) ,ורדה זליג (אלט) טנור ששמו לא זכור לאלה ואבי שלה ז"ל (בס) . אלה מוסיפה ומספרת על הקטע "חתולים על הגג" : " הקלטנו כחמישה שישה קטעים ,שניים מהם העלית לפייסבוק . בקטע חתולים על הגג בקטע השני -האימפרוויזציוני (כאילו) אני שרה סולו והיתר בתורם אחריי ..את המילים כתבנו ביחד , כל אחד תרם מלה או משפט וכך נולד הספור על החתולים . כמוהו גם כתבנו יחד את המילים ל"פיפי מימי ולולה". בכלל , נהגנו לשחק בקטע מוזיקלי ווקאלי ללא מילים ובהמשך להמציא לו טכסט , סתם כמשחק . לא הגענו למצב של הופעה בפני קהל".
בשנת 1973 הייתה חברה ב"שלישית עמוד התווים" יחד עם שולה אלבלק ואיריס שמי בניהולו של צביקה כספי.
אלה מספרת: " את שלישית עמוד התווים הקמנו שולה אלבלק, איריס שמי ואני במלחמת יום כיפור. סתם ישבנו במזכירות בית השיטה וחשבנו איך אפשר לעזור למאות חיילי המילואים שישבו בבקעת בית שאן וחיכו לקרב הבא שלהם. אז לקחנו כמה שירים מוכרים , עשינו עיבודים לשלושה קולות , והיות ולא הספקנו ללמוד מילים בע"פ, יצאנו לשטח עם עמוד תוים ובו השירים ומכאן שם ההרכב . שרנו ללא הגברה ולעיתים גם ללא חשמל , לאור מדורות . הופענו גם באזורי קרבות בהפוגות ברמת הגולן."
כשחזרה עם משפחתה משליחות בחו"ל, הקימה ב-1975 יחד עם חברתה שולה אלבלק להקה קיבוצית בשם "האשקולית " אשר עבדה עם מעבדים ומוזיקאים כצביקה ארבל,צביקה שרף ויורם צדוק.
מבחינת זמרים, הלהקה כללה את: הזוג חנוך ושולה אלבלק, אלה גדרון האריס, איציק ארד, רוני יוניש , רינה ארז, מוקי וצביה פלד-דרור. תקופה מסוימת גם שרו עמנו יוקי- חיים אהוביה ז"ל ובתיה לוטן.
הלהקה אף יצאה ב-1980 לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב תחת השם "אש-קולית", והופיעה אף בקהיר, הונג קונג, הולנד ואף פריז.
רפרטואר השירים היה מורכב משירים ידועים ומעובדים עבור הלהקה ושירים שנכתבו במיוחד עבורם. הלהקה הוציאה ב-1984 תקליט אחד בשם "האשקולית" שמאוחר יותר הפך לדיסק . הלהקה התפרקה בשנת 1991.
החל משנת 1991 ועד היום, אלה וחמשת חבריה ללהקת "האשקולית" הצטרפו ללהקת "הגבעטרון" הנודעת ואלה מוסיפה בנימה אישית: " אני חושבת שיופיה ויתרונה של הגבעטרון הוא בשירת הביחד וההרמוניה הווקאלית שלה, דבר שאהבתי ואני אוהבת עד היום. כנראה לכן אין לי אף "סולו" , אם לא סופרים בית אחד,ראשון בשיר "חברים"."
בנסיונה המוסיקלי, אלה הייתה מורה למוסיקה,מובילת ומארגנת חבורות זמר וערבי שירה בציבור , ומאוחר יותר התמחתה אף בטיפול במוסיקה – תחום בו עבדה ועובדת עד היום, וכפי שהיא מגדירה זאת: "המוסיקה והשירה הן כלי בידי לסייע לאחרים בקשיים עימם הם מתמודדים. בין מטופליי ניתן למצוא : נפגעי סמים , אוטיסטים , ילדים לקויי למידה ,נכים, אנשים הלוקים במחלות זכרון ,ועוד.
כיום אלה גמלאית וממשיכה להנאתה ללמד שירה בצוותא קשישים/ות ,ילדים בבית ספר יסודי , ללמד גיטרה ושירה ועדיין מוצאת זמן לשיר בגבעטרון, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
תודתי הגדולה נתונה לאלה האריס (גדרון) על שפינתה מזמנה וגוללה בפניי סיפור חייה המוסיקלי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 