"נשמה עשויה זהב"- ראיון עם הכלייזמר האגדי גיורא פיידמן – כותב ומראיין: דודי פטימר

לאחרונה חגג אמן הקלרנית ואגדת הכליזמרים הישראלית, גיורא פיידמן, את יום הולדתו ה-80, מתוכן 61 שנות קריירה ענפה ובינלאומית שהפכה אותו לאחד המוסיקאים המשפיעים ופורצי הדרך בעולם.

 

הוא נולד בבואנוס איירס, דור רביעי למשפחת כלייזמרים והחל את דרכו המוסיקלית בתזמורת הפילהרמונית בבואנוס איירס ("תיאטרון קולון") , עד עלייתו לישראל בשנת 1957 והצטרפותו לתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

 

בתחילת שנות ה-70 הוציא את אלבומי הסולו הראשונים שלו שהקנו לו פרסום עולמי וזכו להצלחה מסחרית חסרת תקדים שהפכה אותו כלייזמר בעל שם ברחבי העולם, מה שהיווה צוהר לקריירה בינלאומית מצליחה שכללה השתתפות ויצירת פסקול לסרטים ("הגולם", "רשימת שינדלר"), משחק במחזה "גטו" בברלין ופרסי כבוד והערכה בהם אות ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2001) ופרס העיר גרליץ/זגורזלק (2005).

פגשתי את פיידמן (במהלך ביקורו הקצר בארץ) ואת חברו ותלמידו המוסיקאי קובי גיא בבית קפה בכדי לסכם יחד עימו את מפעל חייו המרהיב עד כה, וכמובן ידו עוד נטויה.

 

 

גיורא, ניגנת בהרבה מקומות שונים ברחבי העולם, במה זה שונה מלהופיע בישראל?

 

"אני לא עולה על הבמה כיהודי, בגלל שדת מפרידה מאדם, ברגע שאני עולה לבמה אני בן אדם. ובכל זאת, יש אלמנטים, כי אם הייתי נשאר בגלות, הייתי מנגן טוב אבל לא כמו שאני מנגן כאן כיהודי בישראל, לנגן בארץ הזו ששייכת לעם שלנו. חלק מהחופש ביטוי שלי היום זה שאני ישראלי. כשהייתי בפילהרמונית, ניגנו בפני אנשים מכל רחבי העולם, אבל אין כמו להופיע בישראל ולספק את הקהל. הקהל הישראלי רגיש במיוחד, מיוחד בשבילי".

 

 

עדיין יש לך את אותו ריגוש על הבמה כמו בתחילת הדרך?

 

"יותר, תראה יש משהו שאי אפשר להתחרות בו, אני מעל 80 ויש לי ניסיון בחיים. אי אפשר לקנות או לתת ניסיון, לכן האנרגיה והריגוש יותר מרוכזים מאשר בגיל צעיר".

 

אתה עדיין מתאמן כל יום?

 

"תראה, כשאני אפילו מדבר אתך אני מתאמן. כל מה שאתה קורא לו "אימון" זה בכדי להתקשר יותר אל הנשמה, את הנשמה אתה מרגיש, אנחנו נמצאים פה כי אנחנו מציגים נשמה, נשמה אתה מרגיש ומוסיקה אתה מרגיש, גם אם אתה לא רואה זאת, זה לא אומר שאתה לא מרגיש. מי שלא מבין את זה, נמצא בברוך".

 

מה מייחד את המוסיקה שלך, לדעתך?

 

"מה שמייחד, לדעתי, זה שהביאו אותי בחזרה להחיות את המושג כלייזמר. בגלל החינוך בבית אני משרת חברה, אני אחראי למזון הרוחני של החברה בעזרת הנגינה שלי. לפעמים מבלבלים בין המונח "כלייזמר" למשמעות שלו, אבל הדבר החשוב זה להרגיש את כלי הזמר, כי לשיר ולרקוד זה צורך, אבל בשביל לנגן בכל רגע צריך נשמה, כמו תינוק שנולד עכשיו".

 

יש סימן היכר לנגינה שלך, לדעתך?

 

"תראה, כן, בגלל שאין שתי נשמות זהות. לכל אחד יש את הנשמה שלו. זו הייחודיות של כל אחד".

 

מה אתה אוהב יותר: להקליט באולפן או להופיע?

 

"אלו שני מקצועות שונים, כשאתה אמן במה אתה יכול להיות פרפורמר ענק אבל לא אמן הקלטות ולהיפך, אתה יכול להיות אמן הקלטות מבריק אבל פרפורמר גרוע. לי התמזל לאמת מידה שווה בין השניים".

 

מה עם אלבום חדש?

 

"עד היום הוצאתי 57 אלבומים ואני עובד על עוד שלושה אלבומים חדשים במקביל שיוצאים ממש בקרוב".

 

במדיה הנוכחית של יוטיוב, זה פוגע בפרנסה של היוצר?

 

"בגיל 80, שום דבר לא פוגע, אני לא מבין שום דבר מזה. הצעירים אמורים להסתדר עם שינוי הזמנים. וברצינות, בקרוב הדיסקים ימותו וכנראה שהעתיד נמצא ברשת, וזה טוב".

 

 

 

 

תודה מיוחדת לגיורא פיידמן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ותודה מיוחדת גם לקובי גיא היקר על העזרה ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"כזוהר הרקיע" – סיפורו של הכלייזמר ישראל זוהר- כותב ומתחקר: דודי פטימר

בפנתיאון מוסיקת הכליזמרים היהודית העולמית, לישראל זוהר (72) יש מקום של כבוד. סיפורו הביוגרפי המרתק מלמד על אדם שנועד למוסיקה ונבחר אליה: על אף שהוא בא מרקע של מוסיקה קלאסית, הצליח ישראל להתמקצע ולהתאים עצמו היטב לסצינת הכליזמרים שהוא נמנה עם פורצי דרכה הגדולים ביותר.

 

 

הוא נולד בנתניה בשנת 1944 כישראל יעקב זונשיין. כבר מגיל קטן גילו את כשרונו המוסיקלי והוא נהג להיות הזמר הבולט של בית הספר. בהיותו בן 7, בעקבות אחיו, החל ללמוד חלילית ("אחרי שבועיים כבר יכולתי ללמד את המורה", הוא צוחק ונזכר בערגה). בהיותו בן 9 החל לנגן על חלילית בצורה וירטואוזית והוגדר כ"תופעה מוסיקלית בנתניה" של תחילת שנות ה-50.

 

בעקבות סרט שראה בכיכובו של אגדת הקלרינט והג'אז בני גודמן, החליט בנעוריו לעבור לנגן על קלרינט. בנעוריו, אביו הגאה, פגש ביצחק סדאי, אז מנהל האקדמיה למוסיקה גבוהה, שביקר בנתניה והמליץ לו לבחון את ילד הפלא שלו. סדאי, שהיה סקפטי, ביקש מהילד לנגן את הסוויטה של באך, וכשישראל הקטן הבריק באודישן, סדאי היה בהלם ולימד את ישראל באופן פרטי במשך 4 שנים, מה שלא היה נהוג כלל וכלל באותה תקופה.

בשנת 1958, בהיותו בן 14, זכה בפרס הלנה רובינשטיין, יחד עם יצחק פרלמן, כנגן העתיד של ישראל. בשנת 1960, בהיותו בן 16, הפך לנגן קלרינט ראשון בתזמורת חיפה.

 

בשנת 1962 התגייס לצבא והתקבל כנגן קלרינט לתזמורת צה"ל ועם שחרורו, בשנת 1965, חזר לתזמורת חיפה בניצוחו של סרג'יו קומיס יונה. בשנת 1967 החל לנגן בתזמורת הקאמרית ובשנת 1968 התקבל לתזמורת הפילהרמונית (הוא ניגן בה עד 2010).

 

בין 1970-1973 ניגן בסדרת ההקלטות "מוסיקה במימד חדש" שזכה להצלחה.

בשנת 1984, החל לחקור לעומק את תולדות מוסיקת הנשמה היהודית ("כלייזמרים") והחל יחד עם המוסיקולוג עדי סולקין להעמיק בסגנון הכלייזמרי של צפת ומירון והיה מיוזמי פסטיבל הכליזמרים בצפת שנוסד בשנת 1987 ויועצו המוסיקלי של הפסטיבל.

לאורך השנים, הקליט והפיק זוהר 12 אלבומים משלו והשתתף יחד עם חברו מילדות, יצחק פרלמן, באלבומו של האחרון – Tradition (1990) שזכה להצלחה רבה ברחבי העולם ובו השתתפו השניים בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה.

יצירותיו של זוהר נוגנו על ידי מיטב התזמורות בעולם והוא עצמו הופיע עם תכניתו המוסיקלית – "כזוהר הרקיע" ברחבי העולם עם שלל תזמורות בהן התזמורת הפילהרמונית של פראג, התזמורת הפילהרמונית של וינה, התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק והתזמורת הפילהרמונית של ברלין.

 

בימים אלה, מלבד הופעותיו הרבות בארץ, מופיע ישראל ברחבי העולם ומייצג את ישראל בגאון במופעי טלוויזיה מוסיקליים ברחבי תבל.

 

תודתי הרבה נתונה לישראל זוהר היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"הקול הטוב של יעקב" – סיפורו של הקלרינטן יעקב (קובי) גיא – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יעקב (קובי) גיא נולד בחדרה בשנת 1947. סבו ניגן בטובה בתזמורת כפרית, אביו נהג לשיר ולמעשה קובי ספג מוסיקה מגיל קטן. הוא גדל בגבעתיים והרומן הראשון שלו עם מוסיקה החל, כשאחותו הגדולה למדה בכיתה א' חלילית, וקובי נהג לקחת את חוברת הלימוד וכשאחותו לא הייתה בבית נהג ללמוד ולנגן בעצמו.

 

בהיותו בן 7 החל ללמוד מוסיקה אצל אהרון שפי, שלימד אותו תחילה על חלילית ולאחר מכן על חליל אלט, פסנתר ולאחר שעבר בשנת 1955 עם משפחתו לרמת חן, החל ללמוד לנגן אצל המוסיקאי יוסי ואלד ואף שר במקהלתו של ואלד.

בשנת 1961 החל ללמוד קלרינט אצל המוסיקאי גיורא פיידמן וכבר בגיל 15, בשנת 1962, החל לנגן בלהקת המחול של יואב אשריאל בגבעתיים ונסע עימה לסיבוב הופעות בחו"ל. בין השנים 1962-1967 ניגן בלהקות מחול רבות בהן להקת המחול של תל אביב, להקת המחול של חולון ועוד.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת בתזמורת צה"ל תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. הוא שירת בתזמורת עד שנת 1970.

בתחילת שנות ה-70 עבד ב"אל על" ומשם עבר לעבור, לצד המוסיקה, במשרד הביטחון. הוא ליווה באותה תקופה אמנים כלוליק לוי, ליאור ייני וכו'.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת במסגרת המילואים בצוות הווי של חטיבה 421 תחת שרביטה של דרורה חבקין.

 

בשנת 1974 נסע כקלרינטן עם להקת המחול של אוניברסיטת תל אביב  לפסטיבל להקות מחול בגרמניה והולנד ולאורך שנות ה-70 ליווה מספר להקות מחול וחבורות זמר.

בשנת 1982 הצטרף ללהקת "אנחנו כאן" – להקת הפולקלור היהודי הייצוגית של ישראל והעיר תל אביב יפו ויצא עימה לסיבובי הופעות בחו"ל. בשנת 1984 החל להשתלב באירועי מועדוני הזמר וליווה את מיטב מובילי השירה בציבור בהם שרהל'ה שרון, גבי ברלין, אפי נצר, הטיש הגדול (משה להב), נורית הירש, ציפי גזית ונתן כספי, שאולי אגמי,רן אלירן, חופני כהן, יוני רועה וכו'.

בשנות ה-90 וה-2000 ניגן בין השאר בתכניות טלויזיה פופולאריות בהן "בטברנה", "דואט ישראלי" ובשנים האחרונות מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" לצד הופעותיו עם מיטב אמני ישראל.

אני רוצה להודות מקרב לב לקובי גיא היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

מיסטר כץ – סיפורו של המוסיקאי מני כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מני כץ נולד ב-11 לנובמבר 1947 בחיפה בשם מנחם אבישי כץ. אביו, יצחק כץ היה מורה לפסנתר ומנצח מקהלה ואמו, טובה כץ, נהגה לשיר במקהלה. בהיותו בן 12, מצא גיטרה בעליית גג, והחל ללמד עצמו לנגן. המוסיקה עליה גדל באותה תקופה היו להקת ה-Shadows ולהקת הביטלס. כבר בבית הספר ובצופים נהג לנגן ולשיר במסיבות בצמד עם חבר מהכיתה.

 

הוא למד בבית ספר טכני ובשנת 1964 התגייס לחיל האוויר ושירת בתל נוף. בשנת 1966 השתחרר ועבר להתגורר בתל אביב. הוא הקים את להקת "הלחמניות החמות" שהופיעה במועדון "הסנטר הכפול" ביפו. מני ניגן על בס ושר. הלהקה הופיעה עד תחילת שנת 1967.

לאחר פירוק הלהקה, בשנת 1967, גונבה לאוזנו של כץ שמועה כי הזמר יואל דן ( דון חוליו) עורך אודישנים ללהקת ליווי שתצטרף עליו לסיבוב הופעות בטורקיה. מני ניגש לאודישן והתקבל יחד עם חנן יובל וטוביה צימבר. השלושה הפכו ל"שלישית יואל דן".

עוד לפני הנסיעה, הלהקה הוציאה יחד עם יואל דן תקליטון בשם "שארם א-שייח" ולאחר מכן, כשהלהקה נסעה לסיבוב הופעות בארה"ב (אחרי טורקיה) הם שחררו תקליט אריך נגן גדול שכלל שירים בעברית ובאנגלית. באותה תקופה החל מני לכתוב ולהלחין חומרים מקוריים משל עצמו.

כץ הופיע עם יואל דן עד שנת 1971. לאחר מכן הופיע זמן מה לבד במועדונים מקומיים דוגמת "אל אברם", "באבא" וכו'. כמו כן, ניגן באותה תקופה עם הזמר רן אלירן שפעל אותה תקופה בניו יורק והשתתף כנגן וזמר ליווי בתקליטו של אלירן – "חיים כפולים".

בשנת 1972 הצטרף ללהקה אמריקאית בשם The International Scene ובה שימש כנגן וזמר. הוא עזב את הלהקה בשנת 1973.

לאחר מכן הופיע במספר מועדונים דוגמת "ג'ריקו", מועדון "אוהלים" וכו' ועבר לנגן גם על פסנתר. הוא ליווה זמרים ישראלים דוגמת פיני כהן, רבקה רז, עוזי פוקס, גבי שושן ז"ל, דני בן ישראל, רבקה זהר וכו'.

בסוף שנות ה-70, בזמן שהותו בניו יורק, הצטרף להרכבו של הקלרינטן הנודע גיורא פיידמן ( הם מופיעים יחדיו עד היום ועבדו לאחרונה על אלבום משותף משיריו של מני כץ) ובמקביל הוסיף להקליט ולהופיע עם הרכב משלו לאורך שנות ה-80, בין השאר הוציא קליפ מקורי בארה"ב בשנת 1986 בשם Thricks.

 

בשנת 1984 נישא בשנית לאשתו הנוכחית- תלמה. בשנת 1996 הוציא אלבום בכורה בשם "תייר מזדמן" ובשנת 1997 חזר עם משפחתו להתגורר בישראל. עם שובו לארץ החל להשתלב בסצינת המוסיקה הישראלית המקומית והחל לנגן עם חברו משכבר הימים, חנן יובל, וכן שולב, בעזרת חברו אלדד זיו, כנגן בהצגות שונות. להצגה "מסעות בנימין מטולדו", הלחין כץ את המוסיקה למילים ביידיש ( מבלי שהוא דובר יידיש).

 

בימים אלה מוסיף כץ להופיע בהצגות ומופעים שונים, מלמד במרכז המוסיקה בתל מונד ומלמד נגינה. בניו של כץ, מוסיקאים אף הם: לירי כץ מתופף, עידו כץ בסיסט ושון כץ מוסיקאי.

תודתי הגדולה נתונה למני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי, לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים הישראלים לדורותיהם.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

"הנבלאית הצברית הראשונה בישראל" – סיפורה של עדנה בוכמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

בימינו כשהכל נגיש, מוכר ונודע, כלי "הנבל" הפך להיות מעין מוסד מוכר: ישנם מורים רבים לנגינה על נבל, פסטיבלי נבל הנערכים בארץ ובעולם, הנבל הפך כלי שימושי (אף יותר מפופולארי) בשלל סגנונות המוסיקה (לא רק "קלאסי") , כן כן אף במוסיקה הים תיכונית משתמשים בנבל, ולמעשה היום נגני נבל הפכו מבוקשים מאוד ( לא פחות מכנרים) במוסיקה הפופולארית.

 

אולם אני רוצה להחזיר אתכם לימיה הראשונים של המדינה ( סוף שנות ה-40)  וקצת לפני קומה: הנבל נתפס (ולא בצדק) ככלי אירופאי (על אף שהיה פופולארי גם במצרים ופרס עוד מלפני הספירה)  שנשתמשו בו בעיקר למוסיקה קלאסית ותו לא, בארץ, דור הצברים לא הכיר כל כך את הכלי הזה ואם הכיר,הרי שלא כל כך העריך אותו כראוי.

 

בארץ הנבל היה פופולארי בעיקר בתזמורת הפילהרמונית ובסוף שנות ה-30 נושאת דגלו הייתה הנבלאית קלרי סרבש, שנחשבת חלוצה בתחומה. כעשור לאחר מכן,  וההיסטוריה מלמדת זאת,  החל הנבל להיכנס לתודעת דור הצברים גם, כשהנבלאית הצברית הישראלית הראשונה ( באופן "רשמי") היא עדנה בוכמן שנבלה מלווה את הפסקול הישראלי עוד מסוף שנות ה-40.

 

בפוגשי את עדנה בסלון ביתה התרגשתי, שכן בוכמן (86) , צנועה, לבבית וחביבה, טומנת בחובה היסטוריה, היסטוריה שלא זכתה, לצערנו , להערכה ראויה, וכשראיתי כי אין ברשת ולו פיסת מידע קטנה אודותיה, הרגשתי מחוייבות להעלות על גבי כתב את סיפורה המרתק ממקור ראשון (דהיינו מסיפוריה) בתקווה שהוא יגיע לכמה שיותר עיניים קוראות ועדנה תקבל את ההערכה הרבה לה היא ראויה.

 

עדנה בוכמן נולדה בשנת 1929 בתל אביב כעדנה שיינפלד לזאב (וולבה) ואהובה (לובה)  . בהיותה בת שבועיים פרצו מאורעות תרפ"ט בהן אביה נפצע קשות אך שרד, ובוכמן נולדה לתוך המאורעות. בהיותה בת 9 הוריה שלחו אותה ללימודי פסנתר ( עדנה מעידה כי לא "מתה" על לנגן בפסנתר והייתה פסנתרנית בינונית, אך ניגנה כדי לרצות את ההורים ואת סבה, שהתרגש לנוכח נגינתה. ) . היא למדה עד גיל 14, ופנתה ללימודי ריקוד בסטודיו "הורנשטיין". עדנה הייתה מהמחזור האחרון של תיכון "גימנסיה בלפור".

 

בהיותה בת 17 הכירה דרך בת דודתה חלילן צעיר ומבטיח בשם יצחק בוכמן, חייל משוחרר מהבריגדה היהודית שניגן באופרה, ונתאהבה בו ממבט ראשון (על אף שהוא בהתחלה לא כל כך התייחס אליה, כדבריה) . יצחק תמיד נהג לומר כי הוא יתחתן עם נבלאית (נגנית נבל) ובכדי להרשים אותו, עדנה פנתה ללימודי נבל אצל קלרי סרבש שניגנה בפילהרמונית, ועל אף שלמשפחתה לא היו האמצעים הכלכליים המתאימים לכך, היא התעקשה והפכה לנבלאית. היא נחשבת לנבלאית הצברית הראשונה בישראל.

מיד עם סיום התיכון, בשנת 1946,  עוד בהיותה בת 17 וחצי, גוייסה לפלמ"ח ושירתה בבית קשת במשך כשבעה חודשים, עד שבן גוריון הכריז על צה"ל" ועדנה נקראה להתגייס רשמית ושירתה בקרייה במשרד שהדפיס כרטיסי החייל.

 

עם שחרורה,  התחתנה ב-1949 עם יצחק בוכמן, ובאותה שנה החלה לנגן בתזמורת הסימפונית של מרק לברי, וכן שנימשה כנבלאית שנייה בתזמורת הפילהרמונית ( וגם שימשה כנבלאית מחליפה) . רוב שנותיה בילתה בוכמן כנבלאית פרילנסרית, ליוותה מיטב אמני הישראל שפעלו בשנות ה-50,60,70,80 וניגנה במיטב ההקלטות של הקונצרטים הסימפוניים וכן המוסיקה הקלה ( בשנות פעילותה, ניגנה נבל בהקלטותיהם של יהורם גאון, אריק אינשטיין, יפה ירקוני, ישראל יצחקי, חוה אלברשטיין, נתנאלה, שושנה דמארי, יוסי בנאי וכו') וכן השתתפה כנבלאית בכל פסטיבלי הזמר למיניהם ( פסטיבל הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי, הפסטיבל המזרחי, פסטיבל שירי ילדים ועוד) , ניגנה במיטב ההקלטות של קול ישראל וגלי צה"ל ועל אף שבלטה מאוד כנבלאית, לא הגיעה להיות נבלאית ראשונה בפילהרמונית (משהו שעד היום צובט לה בלב) .

בשנות ה-90 הפסיקה בוכמן לנגן (מכורח הנסיבות) וסעדה את בעלה יצחק שחלה ונפטר ב-2004. בנם של עדנה ויצחק הוא נעם בוכמן, חלילן ישראלי נודע בעל שם עולמי, שהוא בין השאר החלילן הראשי בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור.

 

תודתי הרבה נתונה לעדנה בוכמן היקרה על שפינתי מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.