"חזק מהחיים" – סיפורו של היוצר והזמר מני ג'יקובסון- כותב ומתחקר: דודי פטימר

מני ג'יקובסון (יעקובסון) נולד בשנת 1961 וגדל ברמת גן. בהיותו בן 9 הביאו לו הוריו גיטרה ובנעוריו החל ללמוד לנגן בקונסרבטוריון למוסיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה בדיזינגוף. עם שחרורו מהצבא, בשנת 1982, למד פיתוח קול אצל יאיר קלינגר במרכז "ביכורי העתים" בתל אביב ובשנת 1983 החל להופיע ב"עיר הנוער", ההופעה המקצועית הראשונה שלו, בו שר את השיר "בת שבע" שכתב והלחין על חברת נעוריו.

 

באותה תקופה החל לכתוב שירים למגירה והחל לעבוד כפזמונאי עם המלחין אריה פיין ("אנרגיה חולנית") על שירים משותפים ובמקביל החל לכתוב שירים לז'אנר הים תיכוני (לאורך האייטיז כתב שירים לג'קי מייקה את "לילה של שלכת", לדורון מירן את "המזל לצדך", ליוני שי את "בתחנה המרכזית" ועוד) והחל להתפרסם כיוצר.

בשנת 1985 הקליט שני שירים באולפני "קולינור": "אהבה אבודה" ו"משחק באש", בליווי להקת "סקסטה". השירים זכו להצלחה ברדיו ודורגו במצעדי הפזמונים ("אהבה אבודה" העפיל למקום ה- 18 ברשת ג').

בשנת 1986 החל לעבוד עם גרי אקשטיין ובשנת 1987 הקליט את הסינגל "חזק מהחיים" (מילים: שמואל קלוסקי, לחן: אריה פיין) ששהה 27 שבועות במצעד רשת ג' והעפיל למקום ה-2 כשהוא הופך את ג'ייקובסון ה"אלמוני" לכוכב בן לילה. באותה תקופה החל לצאת להופעות מועטות, בהן ב"הבמה המרכזית" עם דורון מזר בגדרה.

 

ביום העצמאות 1987, עת "חזק מהחיים" עדיין שהה במקום השני במצעדים, הזמין את מני מעריץ שלו בשם רפי גוטמן לעלות לבמה המרכזית, כי להקת "משינה" איחרה להופעה, ובשכנוע של רגע של מנהל המופע, עלה ג'ייקובסון לשיר בפני 4000 איש את "חזק מהחיים" ושאר שיריו בחצי שעת הופעה וזכה להצלחה רבה בקרב הקהל. באותה הופעה הכיר מעריצה בשם חני שהפכה לימים לאשתו.

 

לאחר אותה ההופעה מוצלחת, ג'ייקובסון הוזמן להופיע עם "חזק מהחיים" ב"להיט בראש" (תכנית הטלויזיה הפופולארית של הערוץ הראשון) וזכה להצלחה. זמן קצר לאחר מכן הקליט את השיר "פלא" שהגיע למקום ה-20 במצעד רשת ג' ו-100 במצעד השנתי. בשנת 1987 השתתף בתחרות זמר בתכניתו של דידי הררי ברשת ג' עם השיר "לב חם" וקטף את המקום הראשון. באותו זמן, השיר לא הוקלט ופספס את המומנטום, כדבריו של מני.

בשנת 1987 השתתף בפסטיבל ערד בו הופיע יחד עם בעז שרעבי וביצע בו את "משחק באש", "יש לי ציפור קטנה בלב", "סיוון" ושאר שירי ארץ ישראל היפה.

 

באותה תקופה סיים מני להקליט אלבום שלם, אך לא הצליח למצוא חברת תקליטים שתפיק אותו בתואנה שהמוסיקה שלו "אינה מסחרית" (על אף הצלחתה ברדיו), נאלץ לגנוז את האלבום והחליט לפרוש מהמוסיקה בשנת 1989 , לאחר שכתב שני שירים ללהקת "אנרגיה חולנית". הוא פנה לעסוק בנגרות.

בשנת 2014 קרא מודעה בפייסבוק של רובי ראובני המחפש אמנים המעוניינים להקליט שירים וג'יקובסון, שהתלהב מהרעיון, ניגש לראובני והקליט אלבום שלם שיצא בשנת 2015. במהלך העבודה על האלבום, פגש את עפרה פוקס, אלמנתו של אהוד מנור ז"ל, ובמסגרת ליקוט החומרים מצא שיר בשם "ירח יקר" שסגר את האלבום.

 

בימים אלה מוסיף ג'ייקובסון להופיע ולעבוד על אלבומו השני במספר, בכך מגשים את החלום שנגוז בעבר בשל כורח המציאות, סוגר מעגל ומוכיח לעצמו ולנו כי המוסיקה חזקה מהחיים.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

"שירת מרים" – ראיון עם הזמרת מרים צפרי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עולם המוסיקה אינו חדש או זר למרים צפרי, הוא מעולם לא היה. כבר מגיל 0 נולדה אל תוך בית מוסיקלי לדוד מוסיקאי שהיווה השפעה מוסיקלית ראשונה עליה. היא נולדה כמרים לגיה (בתימנית – "מציאה") וכבר בילדותה נחשבה ל-"הזמרת" של בית הספר ומושב אחיעזר בו גדלה, ואת הקריירה המקצועית הממשית שלה החלה בהיותה בת 15 בלהקת "ענבל" תחת שרביטה של שרה לוי תנאי. בסוף שנות ה-60 החלה להופיע עם בעלה דאז , ישעיהו צפרי, כ"צמד צפרי".

 

הצמד, שזכה להצלחה רבה בארץ ובחו"ל, תועד על גבי תקליט פורץ דרך (בדיעבד) שיצא בשנת 1977 וזכה להצלחה רבה, אך בעיקר שימש משב רוח מרענן במעבר בין רוקנרול לשירה תימנית שורשית וארצישראלית טהורה.

בשנת 1983, לאחר פירוק הצמד וגירושיהם, פנתה מרים לקריירת סולו שהחלה לתפוס תאוצה עת הופיעה דרך קבע במועדון ה"חאן" בירושלים ובחו"ל. לאחר מכן, הופיעה וגרה משך 5 שנים בארה"ב ועם שובה, הופיעה יחד עם בתה המוסיקאית והזמרת שירלי צפרי ובשנת 1994 השתיים הוציאו אלבום פולקלור מצליח – "ספרי תמה".

 

מאז ועד היום, מרים מוסיפה להופיע, לשיר ולהקליט חומרים חדשים כשהיא מביאה את סגנון שירתה והגשתה הייחודי ופורץ הדרך אל לב הקהל הישראלי ומתגאה בממשיכי וממשיכות דרכה, דוגמת A-WA על פועלם לשימור השירה התימנית השורשית.

לרגל חמישה עשורים של קריירה מוסיקלית, מרים ניאותה להעניק לי ראיון מיוחד על המוסיקה, הקריירה והמשברים שבדרך, אך בעיקר הניצחון של המוסיקה על תלאות החיים.

 

 

מרים, מתי החלה אהבתך למוזיקה?

 

"נולדתי לתוך זה. דוד שלי היה רועה צאן שהיה כותב, מלחין ושר שיריו בעצמו, וכל המשפחה שאבה זאת ממנו. כבר מגיל קטן ידעתי שאני אהיה זמרת. קראו לי בבית הספר – "שושנה דמארי", כי לא עניין אותי בכלל לימודים, כל מה שעניין אותי היה רק לשיר. אני זוכרת שכשהייתי בת 7, הייתה איזו ישיבה של נשים והעמידו אותי על שולחן ושרתי, ואחת מהן אמרה: "הילדה הזאת תהיה זמרת. כמו כן, הייתי הסולנית בבית הספר במקהלה ובהצגות, ובמושב אחיעזר, בו גדלתי, תמיד היו מזמינים אותי לשיר באירועים ושמחות".

 

 

איזו ילדה היית?

 

"הייתי ילדה מרדנית שאי אפשר לתאר, אני הראשונה שיצאה מהמושב".

 

 

 

ומתי החלטת שאת צריכה לפתח כשרון השירה?

 

"יום אחד, ביום הבחירות, הופעתי ואדם בשם יעקב חזן החליט שאני צריכה ללכת ללמוד פיתוח קול ולקבל סטיפנדיה ("תעודה"). הייתי בת 13, ובאמת הביאו אותי לאחת המורות הטובות בארץ של אותה תקופה – לולה שנצר, הייתי לומדת אצלה פעמיים בשבוע והייתי הילדה הכי קטנה שלמדה אצלה. אני זוכרת שהיא מאד אהבה את השיר "מחמד לבבי" ותמיד ביקשה שאשיר לה אותו. למדתי אצלה שנתיים וכל הזמן היא שכנעה אותי שהמקום שלי זה להיות בתיאטרון של להקת המחול והשירה "ענבל". היא הייתה פוגשת את עובדיה טוביה (המנהל והיוצר המוסיקלי של "ענבל") ומשכנעת אותו לבוא ולראות אותי".

 

נישאת בגיל מאד מוקדם, איך זה קרה?

 

"הייתי בחתונה אחת, בה ראיתי את ישעיהו צפרי, שהיה בלהקת "ענבל", מלווה על תוף את הזמר אהרן עמרם, הוא היה מוכשר מאד, ואהרן הזמין אותי לעלות לשיר, אני זוכרת ששרתי "מה יפים הלילות בכנען" והוא התרשם ממני. הייתי בת 14 וחצי והוא היה בן 30 ומשהו, גרוש עם ילדים, ולמרות זאת התפתח בינינו סיפור אהבה מהסרטים. לאחר מכן, הצלחתי להיכנס ללהקת "ענבל" וזמן קצר לאחר מכן התחתנתי איתו".

 

איך היה בענבל?

 

"לעבוד עם שרה לוי תנאי (מנהלת ומייסדת "ענבל") זו הייתה חוויה נדירה ביותר, התחלתי להשתלב בהצגות ובהופעות, לאחר מכן הפכתי סולנית הלהקה ועם הלהקה נסעתי פעם ראשונה בחיי לחו"ל – הופעה באוסטרליה. הייתי צריכה לשיר שם בתימנית ועל אף שאני תימנית, לא שרתי בתימנית אלא יותר ארץ ישראל, ושם למדתי לשיר בתימנית. למדתי מענבל מה זה לעמוד על במה, להופיע, המון דברים שעד היום מלווים אותי. אבל, לישעיהו היו הרבה בלגאנים עם שרה לוי תנאי ועזבנו את "ענבל", בתחילת שנות ה-70".

ואז הקמתם צמד.

 

"כן, מיד כשיצאנו מ"ענבל" התחלנו להופיע כ"צמד צפרי", זו הייתה הצלחה גדולה. הרפרטואר היה כולו ישראלי עם קצת משחק ושירה בתימנית. הופענו הרבה ב"עומר כייאם" ביפו ובתיאטרון ה"חאן". אהבתי מאד את ההופעות על הבמה אבל תמיד שרתי בטונים שלו ולא שלי, בדיעבד אני לא אוהבת לשמוע את עצמי אז בגלל העניין הזה".

 

תארי קצת את הצלחת הצמד.

 

"הופענו ב"תשואות ראשונות", בטלויזיה, ברדיו, יצאנו להופיע עם יונתן כרמון ולהקת כרמון בכל אירופה, הופענו לפני הרבה תיירים בהצלחה רבה. הופענו גם ב"קזבלן" ו"כנר על הגג", היינו סיפור הצלחה".

 

איך נולד התקליט?

 

"החלטנו לעשות תקליט והגענו ל"אחים אזולאי". את הרפרטואר בחרנו ביחד ולקח לנו כמה חודשים לעבוד על האלבום עם מיטב הנגנים והמעבד המוסיקלי אלדד שרים".

ואיך הרדיו קיבל את האלבום?

 

"הושמענו מלא, הרדיו פרגן מאד. היינו פורצי דרך בשנות ה-70, מיזגנו פופ ורוקנרול עם שירה תימנית פולקלוריסטית אותנטית. האלבום הצליח מאד, הוא היה מאד אומנותי".

 

 

קוטלגתם כזמרים מזרחיים?

 

"לא, ממש לא. זמרי פולקלור. היה לנו משהו מיוחד, אין לשיר בלי לרקוד, חובה לתופף, להביא את התיאטרון להופעה, זה היה קסם מיוחד".

 

למה לא הקלטת שירים נוספים כסולנית?

 

"כיבדתי את בעלי, היינו עסקת חבילה, לא יכולתי לעשות שום דבר בלעדיו, על אף שקיבלתי לא מעט הצעות מיצחק לוי, פשנל ושאר מנהלים בכירים".

 

מרגישה פספוס?

 

"בטח, איזו שאלה!?"

 

מדוע התפרקתם?

 

"התפרקנו בשנת 1983, לאחר שהתגרשנו בחיים האישיים".

 

ואיך התחלת את הקריירה מחדש?

 

"אני מודה ומתוודה, לא הייתה לי תקופה קלה, התחלתי הכל מחדש. ואז, הייתי צריכה להתחיל תכנית משל עצמי ולהופיע לבד. זה לא היה פשוט אבל הסתדרתי ולמעשה נולדתי מחדש, הופעתי במועדון החאן ב"ירושלים של זהב", חרשתי את חו"ל בהופעות ובשנת 1985 הוצאתי קסטה של שירים ישראליים. בשנת 2003 נסעתי דרך הפדרציה התימנית להופיע בארצות הברית בחנוכה, ואז הופיעה שם להקה תימנית ונשיא הפדרציה, פרופסור אפרים איזאק, הציע לי לבוא לעבוד ולהופיע בארצות הברית. חזרתי לארץ, קיפלתי הכל, גרתי במנהטן והופעתי שם במשך 5 שנים עם אברהם פנגס (בוזוקאי ומוסיקאי). בהמשך הופענו שירלי בתי ואני במופע מצליח עם אחינועם ניני המקסימה".

 

מה את עושה כיום?

 

"כיום אני ממשיכה להופיע, לשיר ולשמח לבבות".

 

תודתי הרבה נתונה למרים צפרי היקרה על שתרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

צפו: חלוץ הרוקנרול צ'אק ברי חוגג 90 בראיון מיוחד לדודי פטימר

 

הוא נחשב לאחת מאגדות הרוקנרול הבלתי מעורערות ולרוקר הכי ותיק במה שכונה "מהפכת הרוקנרול" של שנות ה-50, כפורץ דרך וחלוץ שהשפיע על דורות של אמנים בולטים בהם הביטלס, הרולינג סטונס, אלביס, הביץ' בויז ומי לא?

 

בימים אלה חוגג צ'אק ברי את יום הולדתו ה-90 ולרגל המאורע, ולאחר מאמצים עילאיים שארכו כשנה שלמה של בירוקרטיה (מול יח"צ) הצלחתי לראיין אותו לראשונה עבור הקהל הישראלי.

 

קשה לי להסביר במילים את ההתרגשות האופפת אותי לפרסום ראיון זה, לו חיכיתי מילדותי המוקדמת, כילד שנהג לאסוף תקליטיו (ויניל) ואלבומיו (דיסקים) לאורך השנים, שנהג להכיר את כל מילות שיריו בעל פה ולהעריץ כל צליל וצליל הבוקע מגיטרת הרבע נפח האדומה המיתולוגית שלו. כמו כן, זכיתי לתרגם כמה משיריו לעברית, גרסאות שהוקלטו לאורך השנים והושמעו , למזלי, ברדיו.

הוא החל דרכו במועדונים קטנים בסנט לואיס וזכה לפריצתו הראשונה בשנת 1955 עם הלהיט "מייבילין" שהפך אותו לאחד האייקונים הראשונים של הרוקנרול (עוד בטרם המילה "רוקנרול" הומצאה), ומהזמרים השחורים הבודדים שהצליחו מאד גם בקרב הקהל "הלבן" בימי הגזענות האמריקאית.

 

לאורך שנות ה-50, ה-60 וה-70 הנחיל ברי אינספור להיטים שהפכו קלאסיקות רוק אלמותיות בהן "ג'וני בי גוד", Roll Over Beethoven, School Days, No Particular Place To Go, Carol, Nadine, Brown Eyed Handsome Man,Rock And Roll Music, My Ding A Ling ועוד שתרמו לעיצוב פניה של המוסיקה העולמית.

 

אני מודה כי רעדתי במהלך שיחת הטלפון, כי לא בכל יום אני זוכה לדבר עם אחד מאלילי נעוריי ועוד בסדר גודל כזה, אך צ'אק היה נעים לשיחה, חבר'מני ומלא חוש הומור, מה שהפיג את החששות שלי במיידית.

 

צ'אק, מה שלומך?

 

"נפלא, נפלא, תשמע כל זמן שאני עומד על הבמה ועדיין מנגן את המוסיקה שלי, אני יודע שהכל בסדר (צוחק)".

 

אתה חוגג 90, האמנת שתגיע לגיל הזה?

 

"האמת שזה שהגעתי לגיל 40 היה בשבילי נס, אז מבחינתי הרווחתי 50 שנות בונוס".

 

אתה נחשב לאגדת הרוקנרול הותיקה ביותר, לפורץ דרך ומי שהביא את הרוקנרול ללב הקונצנזוס, הרגשת כזה?

 

"תראה, מעולם לא התעמקתי במה המשמעות הנסתרת העומדת מאחורי המוסיקה שלי, זה מעין קצב שנולדתי איתו והיה חשוב לי להוציא אותו החוצה, וכשזה יצא קיבלתי לא מעט ביקורות, אבל במרחק של זמן כנראה שהקצב היה נכון ועובדה שעד היום השירים שלי מחזיקים מעמד, לפעמים אפילו יותר ממני (צוחק)".

 

 

מה משאיר אותך עדיין עומד ומופיע על הבמה, גם בגיל 90, כשאנשים בגילך כבר מזמן פרשו?

 

"אומרים שלרוק’נרול אין גיל, בשבילי המוסיקה והבמה והקשר עם הקהל זה טעם החיים ומה שמשאיר את רוחי צעירה. ביום בו אפסיק להופיע ולנגן, אני לא יודע איך אמשיך לחיות".

 

 

מה עם שירים חדשים?

 

"אני תמיד עובד על כאלה".

 

מתגעגע לפעם?

 

"לא, אני לא אדם נוסטלגי, אני לא אוהב להתעכב ולחשוב על מה היה, אני מתעסק בהופעות, בכתיבת שירים ובעיקר בטיולים מסביב לעולם".

 

למה לא הופעת אף פעם בישראל?

 

"היו דיבורים על זה לאורך השנים, אבל זה לא יצא לפועל. לא אפסול אפשרות כזו".

 

מסר לקהל בישראל?

 

"אני רוצה להודות לכם על שאתם שומעים ואוהבים את השירים שלי, זה מאד מרגש אותי, המשיכו לשמוע מוסיקה טובה, לעשות כיף חיים וזכרו: הרוקנרול יחיה לנצח".

העובדה שברי, כיום בן 90, עוד עומד על במה, מנגן ושר, מעוררת השראה ומעלה את המחשבה: מדוע אמן מוערך כמו ברי, בארצות הברית זוכה לכבוד של מלכים מקרב קהל צעיר וותיק מכל העולם ואמן ישראלי, אינו זוכה לכך?

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה.

 

להתראות קפטן ג'ק – פרידה מהמתופף והפזמונאי אמיר ברונשטיין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

אמיר ברונשטיין נולד בשנת 1945 וכבר בגיל צעיר מאד החל לתופף באירועים משפחתיים ומסיבות נוער. בשנת 1964 התגייס לצבא ושירת כמתופף בלהקת פיקוד מרכז בתכניתה "לא רוצים טובות" מאותה שנה לצידם של אושיק לוי, יגאל חרד, מיכל טל, חדוה ודוד וכו'.

עם שחרורו בשנת 1965 החל להימנות עם חבורת נגני קפה נגה ובשנת 1966 הצטרף כמתופף ללהקת "הקווינטט" לצידם של טומי פרידמן ז"ל, פרנקי גליקסמן, זאב אולמן, זאב מורגנשטרן.

 

עם הצטרפותו ללהקה, היא בילתה כחצי שנה על אוניית "צים", ולאחר מכן עברה לנגן במלונות בנהריה, טבריה (מלון "עדן") וכו' .

 

ב1969 הוציאה הלהקה יחד עם ציון צדוק מצמד דרום תקליטון בשם "הקווינטט של ציון" שכלל שירים כ"נסיכת חלומות", "נערה בכתום".

 

הלהקה למעשה ליוותה מספר אמנים כיפה ירקוני, לואיג'י ועוד. הקווינטט השתתפו גם כתזמורת המלווה את האמנים בתכנית הטלוויזיה "קונצרטינה" בעיבודיו המוסיקליים של אילן מוכיח.

ב-1970 הלהקה הופיעה בקניה, שם הכיר ברונשטיין את אשתו הראשונה כריסטין.

 

הקווינטט התפרקה בשנת 1972 ואמיר ניגן יחד עם אשתו כריסטין (שהייתה זמרת) בלהקות חתונות מזדמנות בהן להקת "עפיפון" (לא הלהקה של תחילת שנות ה-80).

כמו כן הוא כתב טקסטים לאמנים שונים כפופי ("אפנדי איברהים") , שמעון מור כשלהיטיו הגדולים כפזמונאי היו "קפטן ג'ק" (שכתב לגרי אקשטיין), "סוזי", "רק הקטנים", "דרושה נערה" , "עננים" ל"הכל עובר חביבי", ואחד הלהיטים האחרונים שכתב בשנות ה-80 היה "היא לא יודעת" שביצע חיים משה.

בשנת 1975 הופיע ברונשטיין עם אשתו במועדון "קליאופטרה" ביפו ולאחת ההופעות נזדמנו חברי להקת "הפסגות" מרקו בכר ואיציק ברנס שחיפשו מתופף שיחליף את יוסי אטיאס שהחליט לעזוב, ובשנת 1976 הצטרף ברונשטיין ללהקת "הפסגות" וניגן עימה עד שנת 1981.

בשנת 1981 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי שזכתה ללהיט היסטרי בשנת 1982 – "שמרי על אהבתך" וברונשטיין ניגן בשני תקליטי הלהקה. בשנת 1983 הלהקה נסעה לגרמניה והתפרקה, אך אמיר נשאר בגרמניה, פרש ממוסיקה  ועבד כשומר בטחון.

הבת שלו, הילה ברונשטיין, הצליחה באקס פקטור בגרמניה ונחשבת לכוכבת פופ גדולה בגרמניה. ביוני 2016 נפטר ברונשטיין ממחלת הסרטן בגיל 71.

 

 

תודה מיוחדת למרקו בכר על העזרה בתחקיר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!.

.

"יעקב, יעקב" – סיפורו של המתופף יעקב אגת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יעקב אגת נולד בתל אביב בשנת 1948 כיעקב אקוקה. בבית בו גדל, נהגו לשמוע מוסיקה איטלקית, צרפתית, רוק וסול.

 

הקשר הראשוני של יעקב למוסיקה אירע בהיותו בן 5, כמצא פח חמוצים, עשה לו 2 חורים, קשר חוט והחל לתופף עליו. זה למעשה החל את הרומן שלו עם תחום התיפוף. בשכונתו היה "בית תרבות לנוער", שם קיבל את השכלתו המוסיקלית הראשונית כשלמד חוג תיפוף. הוא למד בבית התרבות לנוער בגיל 6-9 , נהג להופיע כמתופף במצעדים בתל אביב. לאחר מכן למד אצל מורים פרטיים בהם אהרל'ה קמינסקי, יושקו בורלא ועוד. בגיל 14 ניגן תקופה קצרה בתזמורת הנוער ביפו ובגיל 16 רכש את סט התופים הראשון שלו והחל להופיע כמתופף באירועים למיניהם.

 

בשנת 1966 התגייס לצבא ושירת בגדוד 82 ומיד עם שחרורו בשנת 1969 החל לנגן במועדון "זורבה"  כמתופף עם תזמורת קבועה שכללה את צביקה גרשובסקי, יוסי אגת (אחיו הגדול של יעקב) והרצל עובדיה.

 

בין האמנים עימם ניגן באותה תקופה : רוזלה ריסי ( זמרת איטלקיה נודעת בסצינת המועדונים דאז), מרצדס, יגאל בשן, דני גרנות, אבי טולדנו, דודו דותן, ציפי שביט, ששי קשת ועוד.

 

בין השנים 1970-1973 עבר למועדון "כאליף" וניגן בהרכב עם אחיו יוסי, עם הבסיסט רוז'ה אברהם, צביקה גרשובסקי, ז'אקו אלג'ם, זאב דיקוורט ועוד. לאחר מכן ניגן באירועים שונים.

 

 

בשנת 1975 הצטרף לשלישית ה"קלידוסקופ" – יוסי מנחם (בס), יעקב אגת (תופים) וגרי אקשטיין (גיטרה ושירה). ההרכב ניגן רוק כבד אקספרמנטי, קטעים של ג'ימי הנדריקס, לד זפלין וכו' והשתתף בין השאר בהקלטות הסולו הראשונות של אקשטיין – "היה לי טוב", "יש לנו זמן" וכן השתתפה בהקלטות  תקליטו הראשון של גרי אקשטיין – "מחזור א' תשל"ז" (1977) שכלל בין השאר את "קפטן ג'ק", "בלוז בית הקפה", "סמבה", "דרושה נערה" וכו'. זמן קצר לאחר מכן ההרכב התפרק.

בשנת 1978 הצטרף יעקב להרכבים מזדמנים שניגנו בחתונות וניגן בין השאר עם הזמר הישראלי-יווני מוני קסוטו . בשנת 1979 הקים יעקב את להקת "צלילי חצות" שניגנה במועדון "כאליף" שפעלה בגלגולים שונים עד שנת 1983.

בשנת 1983 עשה הסבה לתקליטנות ושימש כתקליטן פופולארי במועדוני רמלה ולוד, בין השאר היה תקליטן הבית של "קליפסו".

 

בשנת 1989 עזב את עסקי התקליטנות וחזר לתופים, הוא ניגן בתחילת שנות ה-90 בהקלטות שונות של קובי רכט, קובי ארליך ועוד אך באמצע שנות ה-90 הפסיק לתופף.

תודתי הגדולה נתונה ליעקב אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!