לא מעטים חוזר ונשנה בשמי המוסיקה המונח "זמר של להיט אחד", לרוב מדובר בזמר/ת שנתפרסמו בשל להיט שכל המדינה זימרה והפכם לכוכבי ענק, המזוהים עד היום בשל השיר שכולם אוהבים לשמוע ולהתמכר אליו שוב ושוב. ג'ודי ריבר, מהקוסמטיקאיות הבולטות בישראל, זכתה בשנת 1970 ללהיט כזה – "פרחים בקנה" אותו ביצעה בלהקת חיל התותחנים בתכניתה "לה בומבה". אז, עוד נקראה יהודית שוורץ, השיר הזניק אותה לאחת מכוכבות הפופ הבולטות בתחילת העשור. נפגשתי עם יהודית ושוחחתי עימה על הלהיט ההוא, על ההחמצות בקריירה ועל הפריחה בתחום הקוסמטיקה.
יהודית (במקור איטקה) שוורץ נולדה בחיפה. מאז שהיא זוכרת עצמה, יהודית נהגה לשיר, בבית שנהגו לשמוע בו יידיש ומוסיקה פופולארית אמריקאית, בבית הספר ובצופים. "רציתי להיות אליקי", סיפרה לי בגילוי לב על מודל החיקוי שלה – כוכבת הזמר היווניה הפופולארית של שנות ה-60. בהיותה בת 12, בזמן הצופים הצטרפה ללהקה עם קיקי רוטשטיין (לימים "הכל עובר חביבי"), חיה ארד (לימים סולנית להקת חיל הים), חיים טריגר (לימים בלהקת חיל התותחנים), דודי רוזנטל (המפיק המוסיקלי הנודע) ויוני רוזנטל. הלהקה, עם יהודית בת ה-12, הופיעה בפני חיילים בבסיסים השונים. בנוסף, בנעוריה הייתה חלק מחבורת בית רוטשילד בניצוחו והדרכתו המוסיקלית של אפי נצר והשתתפה אף בהקלטותיה של החבורה.
לפני גיוסה, הוצע לה לבחור בין להקת חיל התותחנים ללהקת פיקוד הצפון, אך כיוון שחבריה קיקי רוטשטיין וחיים טריגר שירתו בלהקת חיל התותחנים, יהודית החליטה לבחור באפשרות הראשונה והתגייסה, יחד עם רומן שרון ז"ל, לללהקה ובשנת 1970 השתתפה בתכניתה השניה של להקת חיל התותחנים – "לה בומבה" ושימשה סולנית הלהקה בין השאר בלהיט "פרחים בקנה" (מילים: דודו ברק, לחן: אפי נצר), שהפך להיט ענק וקלאסיקה נצחית.
"החוויה בלהקה הייתה נפלאה, ממש לא כמו בסרט הלהקה, הייתה אווירה מאד כיפית", נזכרת יהודית.
היית כוכבת ?
"שמע, הייתי מקבלת מכתבי מעריצים וגלויות, אל תשכח שפעם היו זמנים אחרים, לא היה אינטרנט כמו היום, אני זוכרת שאנשים היו דופקים להורים שלי בדלת וההורים שלי היו מחלקים תמונות".
אהבת את זה?
"כן, זה היה מאד מחמיא אבל זו לא הייתה כוכבות של היום, לא כסף ולא תהילה, הייתי ילדה טובת צופים".
עם שחרורה מהצבא, החלה להופיע על אניית "צים" ברחבי אירופה ובחתונות למיניהן, ובשנת 1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים, הופיעה עם אריס סאן, שהתלהב מקולה והציע לה להופיע במועדונו הפופולארי בניו יורק – "סירוקו", אולם בשל בעיה משפחתית החלה יהודית לוותר על הנסיעה.
באמצע שנות ה-70 הופיעה דרך קבע ב"מועדון התיאטרון" בחיפה, ב"עומר כייאם", ב"מי ומי", ב"מועדון ארבל" (בטבריה), במועדון "הסלע האדום" (באילת) ובשאר המועדונים הפופולאריים אך לא הופיעה בטלויזיה ולא הקליטה שירים חדשים ("פשוט לא פנו אליי, עניין אותי בעיקר להופיע ולשיר שאלו היו אהבותיי הגדולות", מסבירה).
את מחציתן השני של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 בילתה מרבית זמנה בהופעה בחתונות בכדי לפרנס את בתה (היא שימשה כאם חד הורית) . במקביל, בשנות ה-70 שימשה יועצת יופי ב"משביר לצרכן" בחיפה והחלה ללמוד קוסמטיקה. בתחילת שנות ה-90 החליטה לפרוש מהופעות והתעמקה בנבכיה של הקוסמטיקה הרפואית וכיום היא אחת הקוסמטיקאיות הבולטות בארץ.
מזהים אותך היום ברחוב?
"זוכרים לי עוד את חסד נעוריי, ומה שמפתיע אותי זה שילדים צעירים מכירים את "פרחים בקנה" וזה משגע אותי".
תודה מיוחדת לג'ודי ריבר היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.
פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.
נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.
המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.
שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?
"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.
בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.
מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?
"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.
באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.
בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.
כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.
בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.
כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.
כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.
חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".
באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.
מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?
"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."
זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?
"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".
זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?
"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".
שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?
"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".
מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?
"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."
מה ישראלי בעיניך?
"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."
תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 