ראיון בלעדי עם הזמרת גילה רונן (ארליך) – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

גילה רונן (ארליך), אחת ההבטחות הגדולות של הזמר העברי, המבצעת הראשונה של "אלעד ירד אל הירדן", בראיון נדיר ובלעדי על ימיה כסולנית צוות הווי פיקוד מרכז, השיר שוויתרה עליו וחוה אלברשטיין זכתה בו, ההחלטה לעזוב לארה"ב והאם מרגישה פספוס?

גילה רונן נולדה בשנת 1950 וגדלה בקיבוץ רמות מנשה של "השומר הצעיר". בגיל 11 החלה לנגן ולשיר בפעולות תנועה ואירועי חברה בקיבוץ, והפכה ל"מסמר האירוע". באותן שנים הרבתה לשיר את שיריה של ג'ואן באזז, אותה העריצה.

בשלב מסוים, כשבקיבוץ ראו את הפוטנציאל יש בנערה המזמרת, החליט וועד הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד פיתוח קול בחיפה אצל המורה מריאן שלמונית (שגם לימדה פיתוח קול אחת, חוה אלברשטיין שמה).

בשנת 1965, בהיותה בת 15, הוזמנה להופיע ב"תשואות ראשונות", תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" דאז, למורת רוחה של הנהלת הקיבוץ. "הם ראו בכך ניצני 'קרייריזם' שזה היה משהו שבקיבוץ התנגדו לו, כי אתה לא אמור להיות אינדיבידואל", מספרת. "אבל איכשהוא הצלחתי להשתחל לשם. שרתי שם שני שירים של יעקב שגיא, שהיה מנהל המקהלה הקיבוצית בה שימשתי כסולנית בקיבוץ, כך שהופעתי המון עם שיריו וזה היה לי טבעי".

בשנת 1968 ניגשה לבחינות ללהקת פיקוד מרכז, והתקבלה, אך הרגישה "עוף מוזר". "הייתי כל כך קיבוצניקית וחסרת ביטחון לעומת שאר חברי הלהקה שהיו בטוחים בעצמם, אז הרגשתי קצת אאוטסיידרית ולא שייכת, ולא ידעתי אם אוכל להסתדר עם הסיפור הזה,, משחזרת. "למזלי פתאום הגיעו שני קיבוצניקים, דודו זכאי ושמעון ספיר, שהקימו צוות הווי בפיקוד מרכז, וכיוון שהם למדו איתי באותו התיכון, הם הכירו אותי טוב והציעו לי לעבור מלהקת פיקוד מרכז לצוות ההווי החדש שהקמנו, צוות הווי פיקוד מרכז".

איך היה שם?

"הרגשתי כל כך יותר טוב וכל כך חופשייה ובלבל שלי, והרגשתי בנוח לוותר על לחץ להקת פיקוד המרכז. כל הזמן היינו בדרכים, נסענו במשאית עם כל הציוד ממוצב למוצב והופענו. זו הייתה חוויה. המפקד שלנו היה לואי להב שגם עבד איתנו על המוזיקה והעיבודים, וגם הייתה תקופה בצבא שאני והוא היינו בני זוג".

בשנת 1971 הפך צוות הווי פיקוד מרכז ל"צוות הווי הצנחנים" ולצד זכאי ורונן, השתתפו בו גם אברהם זיגמן, אורי שבח, צרויה חפרי (לימים צרויה להב) ורונית אופיר. רונן השתתפה בתכניתו הראשונה של צוות ההווי – "צנחן שלי", בה שימשה רונן כסולנית הראשית. בין השירים הבולטים מאותה תכנית: "יעקב ועשיו", "פרח דם המכבים" ושתי גרסאות כיסוי לשירי הביטלס –  "השוטה על הגבעה" ( Fool On The Hill) ו"קר חם" (Because).

 "בשלב מסוים הצטרפה אלינו שלומית אהרון, שהתקבלה ללהקת פיקוד מרכז אך הלהקה הייתה בין תכניות אז באופן זמני צירפו אותה אלינו", משחזרת רונן.  "בהתחלה זה יצר לי סוג של בעיה קטנה כי אני הייתי הסולנית הראשית וקיבלתי את כל הסולואים, אז נוצר קצת קונפליקט אבל ברוב הזמן היא לא כל כך השתתפה בתכנית שלנו כי היא גם הגיע באמצע, אז היא הייתה מופיעה לבד כסולנית".

עם שחרורה מהצבא הקימה צמד עם זיגמן, "גילה וזיגמן" ("תמיד אמרנו שזה יהיה על המשקל 'סיימון וגרפונקל'", אומרת). הצמד הופיע עם שירים שזיגמן כתב, בהם ביצע לראשונה את השיר "אלעד ירד אל הירדן". "מעטים יודעים אבל אני ביצעתי ראשונה את השיר הזה, הרבה לפני להקת פיקוד דרום", מגלה. "לפי דעתי הצנועה זה היה ביצוע מצוין, אבל זיגמן מאד רצה שאילנית תשיר את זה, אז אני זוכרת שהלכנו לבית של האמרגן שלה, שלמה צח, ושרתי לו את זה כדי שהוא ישמע את השיר ושיחשוב עליו בתור שיר לאילנית, ושלמה אמר: 'אני חושב שאת שרה את זה כל כך טוב שאין בכלל שאלה שאת צריכה להתפרסם עם השיר הזה'. מסיבה זו או כי הוא פחות התחבר לשיר הוא בחר לוותר עליו בהקשר לאילנית ואני הקלטתי אותו ראשונה, בליווי תזמורת והכל".

רצית להיות כוכבת בארץ?

"ממש לא. נורא פחדתי מזה".

בשנת 1972, לאחר פירוק הצמד שלה עם זיגמן אחרי כשנה, קיבלה רונן הצעה קוסמת: "היה לי חוזה הקלטות עם 'קול ישראל' לתקליט שלם בהפקת חנוך חסון מ'רשות השידור'. חנוך היה המנטור שלי, הוא מאד אהב את השירה שלי וגייס מלחינים מובילים כמו מוני אמריליו, אפי נצר, אלונה טוראל ונורית הירש ועוד, והוא גייס לי תזמורת שתלווה אותי לתקליט שלם".

בטרם נכנסה להקליט, קיבלה הצעה לסיבוב הופעות בן חודש וחצי בארצות הברית ובקנדה. "נסענו ארבעה זמרים ומרצה והסתובבנו בכמה מהאוניברסיטאות המובילות וידעתי שכשהסיבוב מסתיים ואני חוזרת לארץ, אני מקליטה את התקליט שכבר היה כמעט מוכן – ונהיית זמרת מפורסמת".

ומה קרה?

"לא ידעתי אם זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי על הגבול עם זה, אם לעשות מזה קריירה ולהיכנס למערבולת הזו של התחרות בארץ, אבל הרגשתי שאני לא מתאימה לזה, שאין לי את החוצפה והתוקפנות, והחלטתי שלא לחזור לארץ. אני זוכרת שהייתה לי שיחה ארוכה מאד עם חנוך חסון, שכבר חיכה לי עם השירים. אבל החלטתי להישאר בארצות הברית ולוותר על קריירה מבטיחה בישראל".

בטרם עזבה את הארץ, הקליטה שיר ראשון לתקליט הבכורה שלה, "על שלושה וארבעה", שכתבה מירה מאיר, הלחינה אלונה טוראל ועיבד שמעון כהן. "הקלטתי את השיר ומיד עזבתי לארה"ב, ובגלל שלא חזרתי וויתרתי על התקליט, אז שינו את הטקסט ונתנו את המילים לרחל שפירא, שכתבה נוסח חדש וזה הפך ל'אדבר אתך' של חוה אלברשטיין, שעשתה ממנו יופי של להיט".

בשנת 1973 קיבלה חוזה ממשרד התיירות ואל על להיות הנציגה של מדינת ישראל בארצות הברית במלאת 25 שנה למדינה. "הופעתי בארצות הברית המון, וזה הסתדר לי עם העניין הזה שחששתי להיות זמרת כי ההופעות היו רגועות. הסתובבתי ברחבי אמריקה עם האקורדיוניסט תובל פטר ז"ל", אומרת. "הייתי כל כך עסוקה בהופעות שלא חשבתי בכלל על זה שעזבתי קריירה בארץ. במקביל להופעות למדתי באוניברסיטה של 'קווינס קולג' ספרות וראיית חשבון".

בשנת 1974 הקליטה בארצות הברית תקליט בשם "Gila", שכלל גרסאות כיסוי ללהיטים עבריים ידועים, שנמכר לתיירים ונועד לסדר לה הופעות. מי שהפיק מוזיקלית את שירי התקליט היה שותפה לעשייה המוזיקלית, תובל פטר.

בשנת 1978 הרגישה שהיא מעוניינת להוריד הילוך בקריירה המוזיקלית ולהפסיק, בהדרגה, להופיע. "הרגשתי שאין לי חיים, שאני כל הזמן בהופעות ובנדודים, לא היה לי שום בסיס בארה"ב, לא היו לי חיי חברה כי הייתי מופיעה בלילות, חוזרת מאוחר, ישנה וחוזר חלילה. באותה תקופה הופעתי במועדון 'סירוקו' של אריס סאן, במקביל להופעות, וגם עבדתי באותה עת במחלקת הנהלת חשבונות ב'אל על'. אז החלטתי לעזוב את המוזיקה כי לא היה לי רגע לנשום, אז החלטתי לאט לאט להפסיק להסתובב בהופעות ולהתחיל לחשוב על החיים, על משפחה, על ביטחון".

בשנת 1977 הכירה את איש העסקים הישראלי שמואל ארליך, התאהבה ובשנת 1979 הזוג נישא. "הייתי שרה במסיבות של חברים שלנו, והוזמנתי לשיר בכל מיני מקומות אבל זה היה בשביל הנשמה, לא בשביל מחייה. אף פעם לא היה לי את הדרייב להצליח כזמרת בכל מחיר. אף פעם לא ראיתי בכך ייעוד".

חשבתם לחזור לארץ?

"לא, אנחנו חיים המון שנים בארצות הברית,  יש לנו עסקים מאד מצליחים שם, הילדים שלנו גדלו שם. אבל יש לי תמיד קשר לארץ, עד הקורונה הגעתי פעמיים-שלוש בשנה ויש לי המון חברות בארץ ואני מאד אוהבת ללכת להצגות וקונצרטים בישראל, אבל החיים בתל אביב שחייתי אותם אחרי הצבא כל כך הלחיצו אותי באגרסיביות הישראלית שלהם, בייחוד בעולם הבידור, ולא הייתי מספיק חוצפנית או תוקפנית בשביל להתמודד עם זה,  כך שארצות הברית הייתה אי של שקט עבורי".

האהבה למוזיקה עדיין אצלך?

"בטח, זה לא עובר אף פעם".

תודה מיוחדת לגילה רונן-ארליך על שגוללה בפניי את סיפורה המוזיקלי בכדי לתעדו בפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי. תודה מיוחדת לבעלה של גילה, שמוליק ארליך, על יצירת הקשר (ותודה לחברי, הזמר רן אלירן, על שקישר בין שמוליק לביני).

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר ומתעד המוזיקה הישראלית!

"חייכי לו בשירים"- שיחה אישית עם שייקה פייקוב – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

581870_725811747562148_3030453779071412200_n

 

 

מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.

פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.

נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.

 

המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.

שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?

 

"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.

 

בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.

מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?

 

"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.

באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.

 

בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.

כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.

 

בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.

 

כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.

כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.

 

חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".

 

באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?

 

"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."

 

 

זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?

 

"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".

זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?

 

"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".

 

שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?

 

"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".

 

מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?

 

"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."

 

מה ישראלי בעיניך?

 

"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."

 

 

תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.