גו, ריצ'ארד, גו – סיפורו של היוצר והמוזיקאי ריצ'ארד פרץ (+ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

ריצ'ארד פרץ הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד וגיטריסט ישראלי שבלט בשנות ה-60 וה-70 כשניגן בין השאר בלהקת "אריק והאינשטיינים" (להקת הליווי של הזמר אריק אינשטיין), בלהקת הליווי של זמרת הפופ גילה אדרי, במופע "אהבה וג'אז" (עם הג'אזיסט המיתולוגי מל קלר והשחקן-קריין גדעון שמר), הקליט מספר שירי סולו בתחילת שנות ה-70 והקים את שלישית "היהלום השחור". ב-40 השנים האחרונות עורך ומגיש את תכנית The Shalom Show בערוץ ABC האמריקאי

ריצ'ארד פרץ (Richard Peritz) נולד בלונדון, אנגליה לניצולי שואה ילידי גרמניה. בילדותו, בסוף שנות ה-50, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בקריית חיים. בהיותו בן 14 אביו קנה לו גיטרה והוא לימד עצמו לנגן, לקרוא ולכתוב מוזיקה.

בשנת 1963 הקים את להקת הקצב "כוכבי הצפון", להקה אינסטרומנטלית שכללה את ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה), אברהם (צ'ארלס) דעבול (תופים) וגיטריסט ליווי בשם יוסי. הלהקה ניגנה בעיקר נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית (The Shadows).

בשנת 1965 הלהקה התפרקה ופרץ ניגן בלהקת הליווי של זמרת הפופ העכואית גילה אדרי (שהייתה מעין התשובה הישראלית לזמרת הפופ הבריטית הלן שפירו) שכללה את קובי ונטורה (אשרת) (גיטרת בס), אילן נובקוביץ' (גיטרת ליווי – לסירוגין עם יוסי ליטובסקי (ליטני)), ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה) ומישל אדרי (תופים – לסירוגין עם יגאל סלע).  הלהקה הליוותה את אדרי הן בהופעות והן בהקלטות שיריה, שהבולטים בהם היו "הנשיקה הראשונה" ו"יקירי".

בשנת 1966 הצטרף פרץ ללהקת "האינשטיינים" שליוותה את הזמר אריק אינשטיין וכללה את דוד קריבושי (קלידים וניהול מוזיקלי), שמוליק ארוך (גיטרת בס), אלי מזרחי (קדם) (תופים) וריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה). "זו הייתה תקופה מטורפת", מספר פרץ, "תפרו לנו חליפות צהובות בהירות עם בד מוזר ומעריצות צרחו בכל פעם שעלינו לבמה עם אריק. כחלק מהשואו, היינו צריכים לנוע קדימה ואחורה עם הרגליים כמו להקת רוקנרול ובאחת ההופעות החליפה הצמודה נקרעה לי וכל המופע הייתי צריך להסתיר את החור במכנסיים. זה היה מטורף".

הלהקה הקליטה עם אינשטיין את תקליטונו "אריק והאינשטיינים" שכלל את השירים "עץ הלימון" (Lemon Tree), "רחוק רחוק מכאן" (House Of The Rising Sun), "ערב של שושנים" ו"מזל" (Do You Want To Know  Secret). הלהקה גם השתתפה במופע "ערב של שושנים", מופע משותף של אינשטיין והלהקה עם שייקה אופיר.

בשנת 1968 השתתף פרץ כגיטריסט במופע "אהבה וג'אז", המופע המשותף של הג'אזיסט מל קלר עם הקריין והשחקן גדעון שמר. המופע רץ עד סוף השנה ותועד גם על גבי תקליט. "הופענו בכל קיבוץ בארץ, בפני קהל של קיבוץ ארצי של 'השומר הצעיר' וקהל של קיבוץ 'מאוחד'. אני זוכר שהיינו מגיעים לקיבוץ ולפי סוג הקהל היינו יודעים לאיזה קיבוץ הגענו", נזכר.

בשנת 1969 נבחר פרץ לגלם את התפקיד הראשי בסרט הישראלי דובר האנגלית – "חמישה ימים בסיני". לאחר כשנה אינטנסיבית של חזרות על דמותו של יוסי הרופא, החליטה ההפקה לוותר על פרץ ולקחה במקומו את השחקן אסי דיין, כשאחת הסיבות לבחירתו הייתה היותו בנו של משה דיין, שר הביטחון וגיבור "מבצע קדש", המבצע שבו עסק הסרט.

החל מסוף שנות ה-60 החל פרץ לעבוד כתפאורן ובמאי בטלוויזיה הלימודית. בשנת 1970 הקליט את השיר "תמיד" (מילים: אברהם בן זאב, לחן: ריצ'ארד פרץ). בשנת 1973  הקליט פרץ תקליטון בכורה שכלל שני שירים: A Girl I Met ו-Saying Goodbye שהפיק מוזיקלית המוזיקאי אלדד שרים.

בהמשך אותה שנה, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקליט ריצ'רד תקליטון נוסף ברוח המלחמה: "יום הדין" ו"לבודדים". "היה בי דחף להקליט את התקליטון הזה והקלטתי אותו באולפני 'קולינור' בתל אביב. לא מצאתי נגנים בגלל שזה היה זמן המלחמה אז את התיפוף ששומעים בתקליט זה תיפוף שלי על הגיטרה. בזמן אמת לא כל כך הייתי מרוצה מהתקליט כי נשמעתי בו ביישן וקצת מהוסס, אבל היום למדתי לאהוב אותו", מגלה.

בשנת 1974 הקליט פרץ יחד עם הזמרת ריקי מנור והזמר דודו אלהרר את השיר – "אלי חי".

כחלק מצוות הבידור שנסע למוצבים השונים בכדי להעלות את מוראל החיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקים פרץ באותה שנה את ההרכב "שלישית היהלום השחור" שכלל את ריצ'ארד פרץ (שירה וגיטרה מובילה), אבנר צדוק (שירה וגיטרת ליווי) ומירי מועלם (מור) (שירה).

בשנת 1976 הוציאה הלהקה את תקליטה היחיד הנושא שמה, כשחלק משיריו נכתבו והולחנו על ידי פרץ וחלקם נכתבו והולחנו על ידי צדוק. השירים הבולטים באלבום היו "ערב של זיכרונות", "כינור הזהב" ו"שבת המלכה". התקליט נחשב לפורץ דרך במוזיקה המקומית שכן מיזג בין מוזיקת רוק, פולק ופופ עם מוזיקה אוריינטלית בעלת זיקה תימנית. פרץ היה אמון על העיבודים המוזיקליים.

"בזמן אמת לא ידעו לעכל כל כך את האלבום הזה בארץ", טוען פרץ. "כנראה חשבו שבגלל שמועלם תימניה וצדוק הוא תימני אז גם פרץ הוא מרוקאי 'דפוק' ובגלל שאנחנו היינו בעלי שמות 'מזרחיים' זה די קלקל את הצלחת האלבום והוא לא קיבל את החשיפה והבמה הראויות לו".

באותה שנה, לאחר מותו של סא"ל יוני נתניהו ז"ל ב"מבצע אנטבה", הקליטה השלישיה לזכרו תקליטון שכלל שני שירים שכתב והלחין בן ראובן ועיבד והפיק מוזיקלית פרץ: "שיר לכת ליונתן" ו"חזרה לציון". בתחילת 1977 התפרקה הלהקה.

בשנת 1985 יצאה בארצות הברית מהדורה שנייה של התקליט תחת הכותר – Songs From Israel With Richard Peritz.

עוד בשנת 1976 פיתח וצילם פרץ פיילוט לתכנית אירוח חדשה שנקראה – "חלב עם אירוח" (על לשון הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח") בהשתתפות דודו טופז, אלדד שרים, מושיק טימור, צמד הפרברים, שלישית "המעפיל", הפנטומימאי יורם בוקר, להקת מחול ועוד. התכנית, שצולמה בקיבוץ, הוצעה על ידי פרץ למפיקי ועורכי הטלוויזיה הלימודית שדחו את ההצעה. "זה היה טמטום לדעתי", מספר, "במשך שנה וחצי עבדתי על זה וכל האמנים, שהיו חברים שלי, השתתפו בצילומים בהתנדבות מלאה. זה היה ממש חבל. זה פגע בי".

בשנת 1977 עזב פרץ את הארץ כי הרגיש שלא בא לידי ביטוי אמנותי בישראל, ועבר לנסות את מזלו במיאמי, ארצות הברית. את חזונו הטלוויזיוני הגשים פרץ בארצות הברית כשיצר, ביים, הפיק והתחיל להגיש בשנת 1979 את תכנית הטלוויזיה – The Shalom Show שעוסקת בחיי הקהילה היהודית בשלל תחומיה ומשודרת עד היום בהצלחה בכל יום ראשון בצהריים בערוץ ABC בפאלם ביץ'.

נעימת הפתיחה של התכנית היא המנגינה של השיר "שבת המלכה" של שלישית "היהלום השחור".

בשנים האחרונות "הזניח" פרץ את המוזיקה והתמקד בעיקר בצילומי והפקת תכנית הטלוויזיה שלו. לאחרונה חזר ליצור מוזיקה כשתרגם לאנגלית את השיר "היהלום השחור" מתקליטה של שלישית "היהלום השחור".

תודה מיוחדת לריצ'ארד פרץ היקר על שפינה מזמנו להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועיים והמוזיקליים לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

אבן חיה – סיפורו של הזמר והמוזיקאי פליקס אבן חיים – כותב ומתעד: דודי פטימר

פליקס אבן חיים הוא מוזיקאי, יוצר, נגן וזמר שפעיל משנות ה-60 ועד ימינו בסצנת המוזיקה הישראלית. הוא שירת בצוות הווי סיני וניגן במופעים כ"נסיעה מדומה" (משירי לאה גולדברג) להקת "שום בצל" והיה חבר בלהקות קצב שונות: Les Bip Bip, The Life Stone Band, "אקסודוס", "פרדייס", "תל אביב אקספרס", "החלומות" ו"להקת 84". תחקיר מאת חוקר המוזיקה דודי פטימר.

 

פליקס אבן חיים נולד בעיר סאפי שבמרוקו בשנת 1946. כמי שגדל בבית מוזיקלי לאבא מתופף ואמא שנהגה לשיר, דבק "חיידק" המוזיקה בפליקס כבר בגיל 11 כשקנה מפוחית והחל לנגן. בהיותו בן 14 קנה לו אביו את הגיטרה הראשונה שלו.

 

במרוקו, נהג לשיר ולנגן בנשפים, אירועים ומסיבות שונות ובמקביל החל ללמד עצמו לנגן על כלי נגינה נוספים: סקסופון אלט, בס, תופים וקלידים. לבדו אף למד לקרוא תווים ובנעוריו לימד ילדים לנגן בבתים.

 

בשנת 1964, בהיותו בן 18 הצטרף ללהקת "החתולים השחורים", להקת רוק מרוקאית בהנהגתו של הזמר ז'אק קורייאט וניגן עימה במשך שנה אחת בלבד. הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי לשירי הביטלס, ה"צלליות", לוס אינדיוס טבחאראס ובעיקר מוזיקה מגוונת לריקודים.

 

בשנת 1965,  הקים יחד עם אחיו ואחיותיו: ז'אק, ג'ו, הדסה וריקי אבן חיים ועם בן דודו ג'קי בר ששת    להקת קצב שנקראה  Les Bip Bip שנתפרסמה במרוקו בשל להיטיה: "Safi" (על שם עיר ילדותם) ו"To Tefini" ("הכל נגמר", השיר הראשון שיצר פליקס בגיל 14, שנת 1960) שכתב והלחין פליקס.

בסוף 1965, עם זמנו להתגייס לצבא מרוקו, החליטו אחיו והוא שאם הם כבר מתגייסים, זה רק לצבא הישראלי וכך ביצעה המשפחה עלייה לישראל. המשפחה הגיעה לישראל והתגוררה באבן יהודה. להקת ה-Les Bip Bip הוסיפה להופיע עד גיוסם לצבא של האחים.

בשנת 1966 התגייס פליקס לחיל השריון. בסוף הטירונות, ניגן במסיבת הסיום יחד עם חבריו מהטירונות. באותה מסיבה, נכחו במקרה קצין התרבות הראשי שאול ביבר ומנהלה המוזיקלי של להקת גייסות השריון – רפי בן משה, שהזמינו את פליקס להקים צוות הווי בחיל השיריון שייקרא "צוות הווי סיני".

 

פליקס הופיע במסגרת צוות הווי בין השנים 1967-1970 כגיטריסט וזמר. הוא השתתף בתכניתו של צוות ההווי משנת 1968 – "קפוץ לי על הטנק" (התכנית לא יצאה על גבי תקליט, אך תועדה ע"י רדיו גלי צה"ל במהלך הופעתה החיה בבית החייל בתל אביב), עבורה כתב והלחין אבן חיים את הלהיטים: "זר זכרונות", "החורף פשט את מדיו הקרים" ו"פת לחם, יין וחבר".

המעבדים המוזיקליים שעבדו עם צוות הווי על התכנית היו אלדד שרים ובני נגרי. פליקס חתום אף הוא על שלושה עיבודים מוזיקליים בתכנית- לשירים שיצר.

 

עם שחרורו מהצבא, בשנת 1970, הצטרף בעידוד רפי בן משה לצוות המופע "נסיעה מדומה" (מופע משירי לאה גולדברג) בו ניגן כבסיסט בהופעות ובהקלטת האלבום משירי המופע. באותה שנה, הפך לנגן הבית של מועדון ה"קרוואן" ביפו (שנקרא באותן שנים מועדון "אקרופוליס"), שם שימש בין השאר נגן ליווי של אמנים כצביקה פיק, אופירה גלוסקא, עוזי מאירי וג'קי אלקיים.

 

בשנת 1971, שוב בעידוד רפי בן משה, הצטרף כנגן בלהקת "שום בצל" (הלהקה הבין-קיבוצית של ישובי עמק יזרעאל) ותועד אף בתקליט הלהקה שיצא אותה שנה. בלהקה ניגן בשלל כלי נגינה.

 

בשנת 1972 הקים שוב עם אחיו את להקתם, הפעם תחת השם – The Life Stone Band ("להקת אבן חיים") שפעלה לפרקים עד שנת 1990.

במקביל, ניגן לאורך שנות ה-70 בלהקות קצב שונות: "תל אביב אקספרס", "החלומות", "להקת 84" ו"אקסודוס". כמו כן, שימש בעיקר כנגן בהקלטות אולפן שיזמו המוזיקאים רפי בן משה ומוני אמריליו.

 

בשנת 1978 השתתף שירו "את חלומי" בפסטיבל השירים בנתניה והעפיל למקום השלישי.

בשנת 1980 הקים אבן חיים אולפן הקלטות ביתי בשם "מילים ולחן" ולאורך אותו עשור התמקד בהפקות מוזיקליות ויצירת שירים. בשנת 1988 הפיק מוזיקלית את אלבומו של הזמר רמי רם – "לרגל שנות הארבעים למדינת ישראל" שכלל את הלהיט "איציק ודנה" שתרגם פליקס לעברית בהשראת השיר ההודי הנודע – "איצ'יקדנה" וכן את הלהיט "באתי לעיר זרה".

 

באותן שנים שימש כמנהלה המוזיקלי של להקת "ילדי אבן יהודה" (יחד עם המוזיקאית אסתר סמדג'ה) שהופיעה דרך קבע בפסטיבלי ירושלים. במקביל, הופיע בחתונות עם להקת האירועים – "פרדייס".

בשנת 1991 הקליט את השיר "שיר הממונה" (אחדות עם ישראל) שזכה להצלחה ברדיו ובשנת 1993 הוציא פליקס את אלבום הבכורה שלו – "כל אחד מאיתנו" שכלל שירים מקוריים שכתב והלחין.

לאורך שנות ה-90 הופיע כנגן עם הזמר משה הלל, הזמרת ורדה גולדברגר והזמר גדעון נוריאלי.

עד היום יצר פליקס מעל 250 שירים ומעל 40 מתוכם רשומים על שמו באקו"ם.

 

במקביל לעבודתו כמוזיקאי, עבד סמוך לקריירה המוזיקלית כמנהל חשבונות. בימים אלה מוסיף להופיע, לכתוב, להלחין ולהקליט שירים.בנו, יאיר אבן חיים, ממשיך דרכו ואף הוא מוזיקאי.

תודה מיוחדת לפליקס אבן חיים היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית והמוזיקאים בישראל. .

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"מאסתי באהבה" – סיפורה של אסתי כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.

 

אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.

 

אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949  לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן.  לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.

 

בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .

עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.

 

כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.

יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.

מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)

המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".

בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.

 

בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".

בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב)  ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .

שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.

כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.

בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979)  ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.

 

בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.

 

בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.

באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

 

בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.

 

בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .

במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.

באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.

בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך  80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד.  באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .

 

בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.

 

בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .

בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .

 

בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.

 

בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".

במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.

 

תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"כמה יוסי" – סיפורו של המתופף המזמר יוסי אטיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .

אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.

 

יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.

יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה,  במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר  ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.

כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14  הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.

התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.

בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב  הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".

עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.

בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.

בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב,  המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.

בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.

עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".

ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .

נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.

כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא,  קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.

בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.

על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים-  על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת  כמו בחגיגה גדולה,  ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "

כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.

עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "

ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.

כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד,  ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.

בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY  שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.

בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) )  יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית  שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .

יוסי מספר, כי  דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן  ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים  ואנשי עסקים מישראל.

תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.