סיפורו של המתופף החיפאי יגאל סלע – כותב, מתעד ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

יגאל סלע – מתופף, סקסופוניסט וכנר שליווה את סצנת המוזיקה החיפאית משנות ה-50 ועד שנות ה-80.

יגאל סלע 1.png

יגאל סלע נולד ברומניה בשנת 1932 כיגאל סולומונוביץ'. בגיל 5 וחצי החל ללמוד לנגן על כינור וניגן  בתזמורת בית הספר ברומניה. בנעוריו ניגן גם בתזמורת נוער על תופים.

 

בשנת 1948, בהיותו בן 16, עלה עם משפחתו לישראל והמשיך את לימודי הכינור במכון למוזיקה בחיפה על שם דוניה וייצמן. משפחתו השתכנה אז בחיפה. הוא למד כינור עד גיוסו לצבא בשנת 1950.

 

את שירותו הצבאי עשה תחילה בחיל אוויר, אך בהמשך הועבר ליחידה 169 של שומרי החומות בירושלים. את שירות המילואים עשה בתזמורת חיל הים, שם שירת יחד עם אחד, שמוליק קראוס.

יגאל 4.png

עם שחרורו מהצבא החליט "לנטוש" את הכינור והחל ללמוד לנגן על סקסופון ובהמשך תופים, כדי להתברג יותר בקלות בתעשייה. בשנות ה-50 עברת את שם משפחתו ל"יגאל סלע" כדי להישמע יותר "ישראלי".

 

בשנות ה-50 ניגן בתזמורות חתונות מקומיות בחיפה, בהן תזמורתו של זיגי זלמנוביץ'. בשנת 1960 הצטרף כמתופף לתזמורת מועדון התיאטרון בחיפה שם הופיעו מיטב האמנים אותם ליווה סלע בהם אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, יפה ירקוני, עפרה חזה, יוסי בנאי, יגאל בשן, פרדי דורה, ג'אקומו וילה, מרסל ריקרדו, מוני עמרני ועוד רבים וטובים כשעבור יגאל, כדבריו, השיא היה כשליווה את להקת הגוספל האמריקאית "הגולדן גייט קווארטט" שהגיעה לחיפה.

יגאל סלע 3.png

סלע ניגן במסגרת תזמורת מועדון התיאטרון למשך 22 שנה עד שנת 1982, למעט פסק זמן של שנתיים, בין השנים 1966-1968 במהלכן ניגן במלון "דן כרמל" בלהקת "אמני השמיים" (יחד עם הקלידן קובי ארליך, הגיטריסט סימון לוי והסקסופוניסט יואל קוקל) שנקראה גם The Skymasters והופיע קבוע עם הזמר ג'ו ישראל ובהמשך עם מייק ברנט. הלהקה תועדה בהקלטות פרטיות שנמצאות בערוץ היוטיוב של דודי פטימר.

אגב, כשברנט נסע להופעות עם להקת "כרמון" בחו"ל, הוא אימץ את שם משפחתו של סלע ונשא את שם הבמה "מיכאל סלע".

יגאל סלע 2.png

 

בשנות ה-70 ובעיקר משנת 1982, אחרי שהפסיק לעבוד בתזמורת של מועדון התיאטרון בחיפה, התמקד סלע בעיקר בלימוד תיפוף וטיפח דורות של מתופפים. בשנת 1999 יצא לפנסיה.

 

סלע מתגורר כיום בחיפה.

תודה מיוחדת ליגאל סלע על שניאות לפגוש אותי ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם למריאן רוזנברג שהתלווה לפגישה וסייע בתחקיר ובראיון.

יגאל 5.png

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"נגני נגני גיטרה"- סיפורו של הגיטריסט והבסיסט מקס הולבן – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

מקס הולבן (1919-1998) – גיטריסט ובסיסט שפעל בסצנת הג'אז, הפופ והסווינג המקומית בשנות ה-50 וה-60

מקס הולבן 1

מקס הולבן נולד באוקטובר 1919 בבוקרשט, רומניה. בהיותו בן 10 החל ללמוד לנגן על גיטרה ובשנות ה-30, בנעוריו, ניגן על גיטרה בתזמורות מקומיות בעיר הולדתו בעיקר במועדון ה"מלודי בר". בהמשך למד לנגן גם על בס ותופים.

 

בשנת 1950, בהיותו בן 31, עלה לישראל והתגורר בחדר במלון "הנמל" בחיפה. בשנת 1951 עבר מחיפה להתגורר בשכונת רמת חן שברמת גן. בהיותו במרכז, ניגן במועדון ה"ריביירה" בבת ים ובהמשך בשאר המועדונים ובתי המלון שבאזור.

 

באמצע שנות ה-50 השתלב בסצנת הפופ, הג'אז והסווינג וניגן בין השאר בתזמורתו של משה "פי סי" אושרוביץ בעיקר במלון  "שרתון". בתחילת שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של הנרי קורד (קדוש). באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של פאול קוסלה.  בין השנים 1966-1971 ניגן בתזמורת מלון "אוויה". כמו כן,  ניגן בהרכב עם אהרל'ה קמינסקי במועדון הג'אז -"בר-ברים".

 

הולבן 3.png

באותה תקופה ניגן עם אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל בהם:  עדנה גורן, יפה ירקוני, בייב וואלאס, ג'טה לוקה, פרדי דורה, ליונל צ'יבוטרו (שהופיע גם בשם יעקב סנדלר והולבן ניגן בתקליטיו גם), הזמרת הבריטית ג'קי טרנט (שהופיעה בישראל) ועוד. במסגרות אלה ניגן גם על בס, גם על גיטרה אקוסטית וגם על גיטרה חשמלית.

 

באמצע שנות ה-50 ניגן גם בתיאטראות הסאטירים "לי לה לו" ו"דו רה מי" וכן בתזמורת התיאטרון הרומני-ישראלי.

הולבן 2

בשנות ה-50 וה-60 התפרנס, לצד הנגינה במועדונים, כמורה לגיטרה. אחת מתלמידותיו הייתה ילדה בשם ציפי שביט. בהמשך פנה לעסוק בחשבונאות.

 

בשנת 1976 עבר להתגורר בבוסטון, ארה"ב. הוא נפטר בארה"ב ב-5 בנובמבר שנת 1998, בגיל 79.

 

תודה מיוחדת לבנו של מקס, דני הולבן, שפגש אותי וגולל בפניי את סיפורו של אביו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה ב"דודיפדיה" ותודה מיוחדת לנכדו של מקס, מיכאל הולבן, על כל העזרה.

דני הולבן

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

"חצוצרת הקסם"- סיפורו של המוזיקאי והמלחין אברהם דיאמנט – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

אברהם דיאמנט (1912-1988 – שנים משוערות) היה מוזיקאי, מלחין ומעבד ישראלי שפעל בין שנות ה-20 ועד שנות ה-80 בסצנת המוזיקה הישראלית, בייחוד הסווינג, הג'אז, האופרה והמוזיקה הקלאסית

20190814_191311

אברהם דיאמנט נולד בשכונת מאה השערים בירושלים בשנת 1912 (בערך) לאב שהוא רב וצורף, אחד מבין חמישה אחים ושתי אחיות. ממול מקום מגוריו הייתה תחנת משטרה של המנדט הבריטי ובה הייתה תזמורת צבאית של הצבא הבריטי.

 

בילדותו ונעוריו למד דיאמנט לנגן על חצוצרה בצורה אוטודידקטית. בהמשך למד לנגן גם על אקורדיון, פסנתר וקונטרבס. בסוף שנות ה-20, בהיותו נער, הצטרף כחצוצרן לתזמורת המשטרה הצבאית הבריטית ועימה הופיע בבתי הקפה השונים. בהמשך התגייס לתזמורת המשטרה והופיע עימה גם בחו"ל.

20190814_190944(0)

בשנת 1938, כשהיה כבר בעל ואב, עבר עם משפחתו לתל אביב והחל לנגן בתזמורות שונות שהופיעו בבתי הקפה השונים באזור המרכז (קפה "פנורמה", קפה "גינתי", קפה "פילץ"). סגנון המוזיקה שניגן הייתה אז בעיקר ג'אז, סווינג, מוזיקה קלאסית, אופרה ומוזיקה פופולארית לריקודים. בין השאר ניגן בתזמורתו של יונה אילן ויחד עם התזמורות של מנשה ואיציק בהרב, התזמורת של פיסי אושרוביץ' ועוד.

 

עם התזמורות הללו נהג להופיע מדי פעם בסיבובי הופעות בביירות. ( כן, כן ביירות).

תזמורת אברהם דיאמנט ביירות לבנון

 

במקביל, ניגן בשנות ה-40 וה-50 באופרות של אדיס דה פיליפ ובאופרה הישראלית של מרדכי גולינקין. כמו כן, ניגן בתזמורת של תיאטרון "הבימה" בהצגות -"אמא קוראז' וילדיה" ו"זעקי ארץ אהובה" וכן בתזמורת של תיאטרון ה"קאמרי". לעיתים ניגן גם כמחליף בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

תזמורת יונה אילן

באותה תקופה החל לכתוב ולהלחין מוזיקה מקורית והחל לעבד מנגינות לתזמורות עימן ניגן. בין האמנים עימם עבד ולהם יצר שירים: יפה ירקוני, טובה פירון, פרדי דורה, אמה טאובר, דוד ביטרן, אליה בלקין, מרדכי בן שחר, יהושע שטיל ועוד מכוכבי הג'אז והפופ של התקופה.

בין השירים שהלחין: "אלייך ארצי המכורה" (שביצעה אמה טאובר פרידמן), "בין הרי ירושלים" ו"בת הרים" (שביצע יהושע שטיל), "אל מול הפלאים", "מי אנחנו" ו"הנודד" (שביצע אליה בלקין), "זמר חג", "כולנו לך סלע מולדת" ועוד.

בין השירים הבולטים שעיבד מוזיקלית: "שתוק שם דובי" ו"בנות בנות", להיטי הבוגי ווגי הגדולים מתחילת שנות ה-50 של הזמר דוד ביטרן.

בשנות ה-60 ניגן בתזמורת הבידור של "קול ישראל" ועיבד מנגינותיה. בשנות ה-70 ושנות ה-80 עבד בתל אביב כפקיד בחברה שטיפלה בילדים חולי אסטמה.

 

דיאמנט נפטר בשנת 1988 (בערך) בהיותו בן 76. הוא כתב מנגינות עד יומו האחרון.

יורם דיאמנט.png

 

תודה מיוחדת ליורם דיאמנט, בנו של אברהם, על שגולל בפניי את סיפור חייו של אביו בכדי לתעד את סיפורו לראשונה בהיסטוריה. תודה מיוחדת גם לקובי דימנט על יצירת הקשר עם אברהם.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

סיפורה של הזמרת והשחקנית רותי ביקל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"

 

רותי ביקל

רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה  למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".

 

בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.

 

ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".

עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.

 

הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).

 

בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.

עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.

 

בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.

 

החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).

בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.

 

בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.

 

במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.

 

בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.

 

בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".

 

בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.

תוצאת תמונה עבור רותי ביקל

לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).

 

ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.

דודי ורותי ביקל 19.11.2018.png

 

תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

"דון חוליו"- סיפורו של היוצר והזמר יואל דן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

בשנות ה-60 נחשב יואל דן (או בשם הבמה "דון חוליו") לזמר פופולארי בישראל. להיטיו "שארם א שייח", "החייל" ו"טוויסט" כיכבו במצעדי הפזמונים והוא הופיע בארץ ובחו"ל. לאחר סיבוב הופעות בארה"ב, החליט להשתקע שם, להקים בית ספר למוזיקה ומוסיף להקליט שירים. הרחק מ"הרדאר" הישראלי. לפניכם: תחקיר ראשון ובלעדי עם יואל דן.

יואל דן 1

יואל דן נולד כיואל חמיאל ב-28 בנובמבר 1940 בבואנוס איירס, ארגנטינה. יואל ואחיו הבכור משה, ביוזמת אביהם (שעסק בנגרות), החלו ללמוד כינור בבית הספר למוזיקה בארגנטינה מגיל 5. בגיל 7 גילה יואל עניין בלימוד אקורדיאון, ואביו קנה לו אקורדיאון. בנעוריו, הוא ואחיו נהגו לנגן ולשיר להוריהם שירי עם ביידיש ושירים חסידיים.

בשלהי 1958, בהיותו בן 18, עלתה משפחת חמיאל לישראל והשתכנה בשכונת מעוז-אביב בצפון תל אביב. עם הגעתו לישראל, התפרנס יואל מנגינת אקורדיאון בגני ילדים בתל אביב. בארץ הופיע תחת השם "יואל דן" בכדי להישמע "ישראלי" יותר.

כיוון שבבית הספר התיכון למד ספרות ספרדית, מצא שהשם "דון" הוא שכיח ככינוי מכובד של האצולה הספרדית (דוגמת "דון קישוט"), ומכאן שהחליט דן לאמץ את שם הבמה "דון חוליו".

בשנת 1959 התגייס לתזמורת חיל האוויר תחת פיקודו של סרן אריך טייך. עקב הופעותיו בתזמורת ובאירועים חברתיים שונים (מחוץ לשעות הצבא), כולל הופעות כזמר באירועים של הסגל הדיפלומטי אליהן הוזמן לפי בקשתו של מפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן ז"ל.

בהופעותיו שר דן בשלל שפות לצד העברית: אנגלית, טורקית, איטלקית (בעיקר להיטי פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי) וספרדית.

עם שחרורו מתזמורת חיל האוויר בשנת 1961, החל להופיע כזמר וגיטריסט במלון בנהריה.

בשנת 1962 הזמין האלוף עזר ויצמן את פרנק סינטרה להופיע בארץ באירוע מיוחד.  פרנק סינטרה היה ה"אליל" של יואל דן. בהפסקה ניגש יואל לחדר של פרנק סינטרה, ביקש רשות, קיבל רשות להיכנס, ואמר לפרנק: "סליחה, אני זמר מהתזמורת"  אז סינטרה ענה לו: "גם אני" – צחקו, ואז אמר יואל:  "אני מאוד מבקש חתימתך על התמונה שלך".  פרנק סינטרה הסכים.  ומאז ועד היום, בחדר המוסיקה של יואל, על פסנתר הכנף שלו, עומדת התמונה של פרנק סינטרה עם חתימתו.

יואל  לא שכח את שירי בית אבא, הוא היה ידוע בשירים ביידיש שבהם ריגש את קהל דוברי היידיש, במיוחד של ניצולי שואה וכמובן של דוברי יידיש בכלל (שנות השישים). ביו ידידיו הקרובים באותה עת נמנה השחקן והזמר מייק בורשטיין.

בשנת 1963 הצטרף לשלישית "גאולה גיל" יחד עם הגיטריסט יגאל חרד.  אחרי שהצטרף לשלישייה, הוזמן להתלוות אליה לפסטיבל הסרטים במוסקבה (1963-4) ושירתו ביידיש במוסקבה ובליטא הלהיבה את הקהל.

בשנת 1964 שר בפסקול הסרט הישראלי "דליה והמלחים" את השיר "טוויסט" ("את שלי, אני שלך") שמופיע גם על תקליטון הפסקול. על התקליטון הוא רשום כ"דון חוליו".

בשנת 1965 יצא לסיבוב הופעות בניו יורק ובלוס אנג'לס.

בשנת 1967 הקים את "שלישיית יואל דן" יחד עם חנן יובל (שהיה אז חייל משוחרר טרי מלהקת הנח"ל), טוביה זימבר ומני כץ. באותה תקופה, זמן מלחמת ששת הימים, בהיותו במילואים בסיני, פגש בעמוס אטינגר שכתב עבורו (כדבריו) את השיר "שארם א שייח" שזמן קצר לאחר מכן הפך ללהיט עבור רן אלירן.

בסוף שנות ה-60 התפרסם דן עם מספר שירים: מלבד "שארם א שייח", התפרסמו גם שיריו "החייל של נפוליון", Fruta, Fruta באיטלקית ועיבודו המיוחד ל"ירושלים של זהב".

באחת מהופעתיו במסעדת "יואל'ס" ברחוב הירקון בתל-אביב, נקשר עם אורח, שבהמשך נתגלה כאמרגן, והוא הזמין את "שלישיית יואל דן", להופיע בסדרת הופעות בתורכיה. בהמשך השלישייה הופיעה בלוס אנג'לס. שם, הקליטה השלישייה אלבום: "Yoel Dan And His Trio.

 

אחרי ההופעות בלוס אנג'לס, החליט להגשים חלום  – להתקדם וללמוד הלחנה באוניברסיטת דרום קליפורניה – UCLA.  כבר אז, נשוי ואב לבן, שכר דירה ושכר פסנתר. התחיל ללמוד בבקרים באוניברסיטה ובערב התפרנס בנגינה בפיאנו בר.

אחרי שלוש שנים קיבל תואר הלחנה, הדבר אפשר לו לקבל אישור רשמי כדי לפתוח בית-ספר למוסיקה: The Yoel Dan School Of Music.

לאורך השנים, לצד ניהול בית הספר, הוסיף להופיע ולהקליט שירים, בעיקר באנגלית ובספרדית.

בשנת 2010 הוזמן  ע"י קרן סטיבן שפילברג, להופיע בקונצרט במוסקבה לכבוד יום העצמאות.

בשנת 2011, תוך ניהול בתי הספר למוסיקה שהוא יסד, הקדיש שנה להלחנת שירים למילים של המשורר הספרדי יליד סביליה, רפאל דה ליאון (1908-1982) – מספרו הראשון "צער ושמחת האהבה", שהופיע בשנת 1941. יואל בחר  להלחין 12 שירים, שהופיעו באלבומו משנת 2012.

בשנים האחרונות ממשיך יואל דן לנהל את בתי-הספר למוסיקה, בהם השקיע רבות בבניית תכניות לימודים איכותיות לאקורדיון וגיטרה להנאתם ושילובם בחברה של ילדי לוס אנג'לס.

תוצאת תמונה עבור ‪julio yoel dan‬‏

תודה מיוחדת ליואל דן ומשה חמיאל על העזרה בתיעוד סיפורו המלא של יואל.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

 

סיפורו של המנצח והמלחין בנימין אשכנזי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

בנימין אשכנזי

בנימין אשכנזי נולד בסופיה, בולגריה, בשנת 1940. סבו היה מתופף בתזמורת בולגרית וקרוב משפחתו היה המנצח יצחק (זיקו) גרציאני. בשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה שהתה במחנה עולים בבנימינה למשך 3 ימים ואז עברה להתגורר בשכונת עין כרם בירושלים.

 

בגיל 7 גילה את האקורדיון והתאהב בו ממבט ראשון. בגיל 12 עבר להתגורר בחיפה אצל סבתו. זמן קצר לאחר מכן עבר להתגורר בקיבוץ שדות ים. בקיבוץ, הוקרן סרט על המנצח הצרפתי רוברטו בנצי, שעורר בו את הרצון להיות מנצח.

 

אשכנזי רצה ללמוד לנגן על פסנתר, אך כיוון שהיה "ילד חוץ" בקיבוץ, זה לא היה מקובל. ההורה המאמצת שלו בקיבוץ, התעקשה שאשכנזי ילמד פסנתר ובגיל 13 הוא החל את לימודי הפסנתר. בגיל 14 החל לכתוב מוזיקה משל עצמו למחזות ואירועי הקיבוץ.

 

בגיל 18, לאור הכישרון המוזיקלי שנתגלה בקיבוץ, מונה אשכנזי למורה למוזיקה בקיבוץ, ללא השכלה מוזיקלית "מקצועית". בין השנים 1959-1962 שירת כקצין קרבי. בזמן שירותו הצבאי, לקח "פסק זמן" ממוזיקה.

 

עם שחרורו מהצבא חזר לקיבוץ והוסיף ללמד מוזיקה. בשנת 1964 למד מוזיקה בקונסרבטוריון בחדרה ובשנת 1966 עזב את הקיבוץ בכדי ללמוד מוזיקה במדרשה למוזיקה בתל אביב.

הוא למד במדרשה למוזיקה בין השנים 1966-1969. בין השנים 1969-1971 למד באופן פרטי אצל המוזיקאי והמלחין פרופ' יצחק סדאי ובין השנים 1971-1972 למד באקדמיה למוזיקה בירושלים.  בכדי להתפרנס, לימד במקביל מוזיקה על פסנתר ואקורדיון.

 

בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, החליט להעמיק את לימודי המוזיקה ועבר לאיטליה  בכדי ללמוד אצל פרנקו פררה בסיינה ואחרי כן בבולוניה אצל המלחין האיטלקי הנודע סרג'יו צ'יליבידאקה. באותה שנה פגש בהולנד באלילו, רוברטו בנצי, ולמד ב"מאסטר-קלאס" שלו בצרפת וכן למד אצל ליאה מוזין בלונדון וכן למד בזלצבורג, אוסטריה.

 

בשנת 1976 למד במאסטר-קלאס של לאונרד ברנשטיין (לו סייע גם בחזרות התזמורת) ובשנת 1978 למד בקונסרבטוריון בהולנד והחל לכתוב יצירה בשם "מטמורפוזיס". את היצירה שלח ל"קול ישראל" בארץ, וקיבל תשובה מיידית כי תזמורת קול ישראל בניצוחו של מנדי רודן תנגן את היצירה הזו. זו למעשה היצירה הראשונה של אשכנזי שפורסמה ונכתבה על ידו לתזמורת סימפונית.

בשנת 1979 זכה ב"פרס המלחין" בקונסרבטוריון לאחר לימודיו אצל המלחין פיטר שאט. בתחילת שנות ה-80 זכה גם בתחרות מלחינים בינלאומית שנערכה בבורדו שבצרפת.

 

לאחר שמנהל הקונסרבטוריון בהולנד שמע את היצירה, הוא סידר לאשכנזי ליצור מוזיקה בהזמנה למיטב התזמורות ההולנדיות. הקונצרטים שניגנו יצירותיו שודרו בערוצי הטלוויזיה בהולנד וביססו מעמדו של אשכנזי כמוזיקאי כשרוני ומבטיח.

 

באותן שנים התמקד בליצור מוזיקה למקהלות, תזמורות, סרטים ופרויקטים שונים. בשנת 1982 חיבר ספר לימוד מוזיקה הרמונית שפורסם בהולנד ובין השנים 1983-1993 שימש כראש המחלקה למוזיקה באקדמיה למוזיקה בהולנד.

 

בשנת 1994 התזמורת של וינה ניגנה את היצירה שיצר אשכנזי לגלן גולד. באותה שנה, הוזמן לנצח על תזמורת סימפונית בוידין, בולגריה. הוא ניצח בתזמורת עד שנת 1997. באותה תקופה החל לנצח ולעבד יצירות לדינו (שספג מבית אבא) לתזמורת.

 

לאורך שנות ה-90 ניצח על תזמורות ברחבי העולם: פולין, רומניה, הולנד, בולגריה וישראל. החל משנת 1990 החל לעבוד על הפרויקט שלו The Jewish Soul החולק כבוד לשירי המסורת והפיוט ואף הוציא אלבומי מוזיקה ודיוידי בנושא.

היום מוסיף אשכנזי, המתגורר בהולנד, לנצח ולהופיע ברחבי העולם ורוצה לחזור ולעבוד בתחום המוזיקה בישראל.

 

תודה מיוחדת לבנימין אשכנזי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי במהלך ביקורו הקצר בארץ ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

דודי ובנימין אשכנזי

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

ראיון מיוחד עם הזמרת דבורה דותן – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

במשך שנים "נעלמה" דבורה דותן, אחת הכוכבות הגדולות בשנות ה-60, מתשומת הלב הציבורית. בראיון זה, איתרתי אותה (לאחר מאמץ לא קטן), פגשתי אותה ושאלתי אותה כל מה שעניין אותי לדעת.

 

תוצאת תמונה עבור דבורה דותן

לפני שאעבור לשאלון, הנה כמה פרטים על דבורה דותן:

היא נולדה בשנת 1940 כדבורה דיקובסקי. עם תחילת הקריירה שלה בלהקת הנח"ל שינתה שמה לשם הבמה "דבורה דותן" ולאחר נישואיה לגדעון שפיגל, נושאת את השם "דבורה שפיגל".

היא החלה כאמור דרכה בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה-50 לצד יהורם גאון ועליזה רוזן.

לראשונה התפרסמה כזמרת בלהקת "התרנגולים" המיתולוגית בתכניתה השנייה (שכללה להיטים כמו "שיר השכונה", "ככה סתם", "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "יוסי ילד שלי מוצלח" ו"שיר אהבה חיילי") ואחרי כן בלהקת "החמציצים" (הזכורה בשל להיטים כ"הצופים והצופות", "מיהו המיילל ברוח", "שיר פרידה לקיץ").

בזמן מלחמת ששת הימים (1967) הקליטה יחד עם חברתה מ"התרנגולים" וה"חמציצים" את להיטה הגדול ביותר – "בתי את בוכה או צוחקת".

לאורך שנות ה-60 שיחקה דותן בהצגות כ"טרסה" (הצגת ילדים), "איש חסיד היה", "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ו"כל ממזר מלך". כמו כן, שיחקה בסרט הקאלט של אורי זהר – "השכונה שלנו" (1968) ובסדרת הדרמה הראשונה בישראל – "חדוה ושלומיק".

בשנת 1971 הקליטה תקליטון בהפקת חברה הטוב אריק אינשטיין שכלל את הלהיט "לקוות ולחיות". לאורך שנות ה-70 מיעטה להופיע למעט הבלחות טלויזיוניות בתכניות "כל המנגינות" ו"זמר מפוחית" בהפקת דליה גוטמן. בשנת 1980 "פרשה" סופית מעולם הבידור.

לאורך שנות ה-80 בעיקר התמקדה בלספר סיפורים לילדים במסגרת "אמנות לעם" ובמוזיאון תל אביב אך בעיקר השקיעה בטיפוח חיי המשפחה הרחק מאור הזרקורים ממנו התרחקה כמו מאש.

 

גדלת בבית מוזיקלי?

 

"אימי הייתה סופר מוזיקלית ושרה ימים ולילות במטבח שירים מכל הסרטים ואופרות והכל וממנה כנראה נדבקתי".

 

מתי דבק בך חיידק הבמה?

 

"כשהייתי בת 16 הלכתי ללמוד ב'הבימה' משחק. קיבלו שם ללימודים רק אנשים אחרי צבא, ואני התקבלתי עוד בזמן התיכון".

 

ואיך הגעת ללהקת הנח"ל?

 

"עשיתי אודישנים ומיד התקבלתי ללהקה. היינו סוג של להקת מעבר. כי יהורם גאון ועליזה רוזן עזבו אותנו אחרי שנה והלהקה החדשה עוד לא התגבשה, לכן לא היו לנו כל כך להיטים באותו זמן. נעמי פולני עבדה איתנו קצת באותה תקופה. בלהקה התחלתי לראשונה לשיר".

 

ואז הגעת ללהקת "התרנגולים".

 

"נכון, הכרתי את נעמי (פולני) כבר בלהקת הנח"ל וכשראיתי את 'התרנגולים' בתכניתה הראשונה – התאהבתי. ואז נעמי רצתה לעשות תכנית שנייה ובחרה אותי ואת עליזה רוזן וכך הצטרפנו ללהקה".

 

איך הייתה החוויה בהרכב'?

 

"מתנה הכי טובה שיכולתי לבקש. זה היה מקסים ונהדר. עבדנו כשנה וחצי על תכנית, כל יום, מהבוקר ועד אחר הצהריים המאוחרים. זו הייתה הצלחה מיידית. להיט 'היסטרי'. היה מדהים לעבוד עם נעמי. ההופעות היו חוויה משגעת כי היינו בלי מיקרופון ועם הרבה תנועה. זו הייתה נאיביות מרגשת. אחת התקופות היפות בחיי. הופענו 600 הופעות. זה מטורף!".

 

מדוע הלהקה התפרקה?

 

"מיצינו כבר את העניין".

מה היה סוד הצלחה של "התרנגולים"?

 

"אני חושבת שההעמדה המופלאה של נעמי, השירים הנפלאים והייחודיים והתום. ניסו לשחזר את 'התרנגולים' אחרי הרבה שנים וזה כשל. הכל היה שם מלבד תום".

 

ואז הגיע תור "החמציצים".

 

"נכון, לדעתי התכנית הזו הייתה יותר טובה משל 'התרנגולים', אבל נפלנו בעיתוי לא מוצלח. נפלנו בזמן מלחמת ששת הימים ושרנו על דברים נאיביים כשאנשים חיפשו את 'המכונית המגויסת' של הגששים".

בשנות השישים היה לך גם צמד מצליח עם עליזה רוזן והלהיט "בתי את בוכה או צוחקת" שהפך לקלאסיקה. איך התגלגלת לזה?

"עבדתי עם דוד קריבושה על תכנית הרדיו 'חוחים וחיוכים' ושרתי עם גדי יגיל. ואז דוד הציע שאבצע עם עליזה רוזן שיר חדש בשם 'בתי את בוכה או צוחקת' והופענו איתו ברמת הגולן והוא תפס כאש בשדה קוצים ואז החלטנו להוציא אלבום משותף".

ואז היה ניסיון להוציא תקליט סולו, בהפקה של לא אחר מאשר אריק אינשטיין.

"אריק אינשטיין שהיה חבר מאד טוב שלי, מאד לחץ עליי להוציא תקליטון בהפקתו אבל לא כל כך רציתי ובסוף הוא שכנע אותי ויצא התקליטון עם הלהיט 'לקוות ולחיות'. אף פעם לא רציתי לפרוץ כזמרת סולו. לא חשבתי להיות זמרת בכלל. פשוט זרמתי עם החיים".

מדוע עזבת את עולם המוזיקה והבידור?

 

"מסיבות אישיות שלא ארצה לפרט. בתחילת שנות ה-30 שלי פרשתי, אבל הגחתי פה ושם לתכניות טלויזיה למרות שפניתי לתחום אחר. עבדתי יחד עם דליה גוטמן על תכניות זמר של הערוץ הראשון. רציתי ללכת הצידה ולא להיות חלק מעולם הבידור. אני מאד חרדה לפרטיות וההצלחה הפריע למבנה שלי באופן אישי. היה קשה לי לחיות עם הפרסום. את העבודה אהבתי אך לא את הנלווים שלא היו שייכים לי".

 

ומה עשית לאורך כל השנים הללו?

 

"סיפרתי סיפורים לילדים ב'אמנות לעם', עשיתי תערוכה לילדים במוזיאון תל אביב. זו הייתה חוויה נהדרת ונפלאה. היום אני מטיילת ונהנית מהחיים".

דבורה דותן צילום דודי פטימר.jpg

מתגעגעת לתקופה ההיא?

 

"לא, טוב לי היום".

36398954_1173862029423782_5844996756625948672_n

תודה מיוחדת לדבורה דותן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולהתראיין ובכך לתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!