אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

יואל-ריפל-גדול

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.
דודו ויואל

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

10399567_694923337317656_5968274462896976154_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"התוף ואני" – סיפורו של המתופף יוסי יפרח – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

יוסי יפרח

יוסי יפרח נולד בתל אביב בשנת 1955 וגדל במעברה בכפר שלם. יוסי מעיד כי אביו היה חזן בבית הכנסת, ולמעשה זו הייתה אחת ההשפעות המוסיקליות הראשונות על יוסי. בילדותו, אחיו הגדולים היו מביאים הביתה תקליטים של ריי צ'ארלס, אלביס ואביו נהג להביא תקליטים של ג'ו עמר, כך שההשפעות על יוסי היו מגוונות, אם כי הוא נמשך יותר לרוקנרול. בהיותו בן 12, נהג לעבוד בחופשים בכדי לקנות את מערכת התופים הראשונה שלו. הוא למד לנגן על תופים וגיטרה אצל המורה צבי כספי  ברחוב הירקון בת"א.

יוסי

בשנת 1969, בהיותו בן 14, הקים את להקת הרוק הראשונה שלו : "להקת הנמרים" ( התל אביבית) . הלהקה הופיעה במועדונים ברחוב המסגר כמועדון האמנים, מועדון "החיפושיות" וכו'. להקת הנמרים התפרקה בשנת 1971.

 

בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הצוענים" שכללה את : יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני, יהודה שמי ( בסיסט) , ומייק הזמר . הלהקה הוציאה בשנת 1973 תקליטון ובו שני שירים מקוריים : "עליזות" ( סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא  הזמר מייק. השיר יהפוך בסוף שנות ה-70 לאחד מלהיטיו הראשונים של בני אלבז בשם "סובל אני") . בהקלטות ניגן על גיטרה והשתתף  שגיא קארפ ( היה מעבד מוסיקלי, מלחין ומדריך מוסיקלי של הלהקה) . הלהקה לא הושמעה ברדיו. הלהקה התפרקה בשנת 1975. הלהקה ניגנה בעיקר קאברים ללהקות רוק כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.

בשנת 1973 התגייס יפרח לצבא ושירת בבסיס תובלה, שם הקים עם חבריו לבסיס את "להקת תובלה", להקה שהופיעה בבסיסים, וכשירות מילואים הלהקה הופיעה כצוות הווי ובידור במוצבים השונים.

בשנת 1976 השתחרר יפרח והחליף את המתופף של להקת "הקולות הגבוהים", שפעלה במועדונים וחתונות.

בין השנים 1977-1978 ניגן עם אושיק לוי ברחבי הארץ ובחו"ל. בין האמנים שליווה וניגן עימם נמנים ניסים סרוסי, צילה דגן ז"ל, להקת "שלום" (של גברי לוי) , זהר ארגוב וכו'.

20150827_164447

בשנת 1978 הוזמן להחליף את המתופף של צלילי העוד ( שנסע לחו"ל) וניגן והופיע עם הלהקה עד שנת 1987. יפרח השתתף בתקליטי הלהקה: "תקליט מספר 6 " (1978), "אמצע הדרך" (1981) ובתקליט הסולו של רמי דנוך – "אהבת הנווד" (1987) . יש לציין כי יפרח שימש הן כמתופף והן כנגן כלי הקשה.

20150827_164653

 

בשנת 1987, לאחר שעזב את להקת העוד, נכנס לעסק יהלומים משפחתי ופרש מעסקי המוסיקה. אבל, הוא לא פרש סופית : בשנות ה-90 ניגן יחד עם שגיא קארפ ודני גולן ( השתתף בין השאר בהקלטות האלבום "דני גולן וחברים" ) .

תודתי הגדולה נתונה ליוסי יפרח על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.

11889650_614848115325179_2762109214818281673_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.