עלי עדשי (כיום אלי עדשי) נחשב היום לפרופסור מכובד לפיזיקה בארצות הברית, עם רזומה עשיר ומכובד של תפקידים מהפכניים שיישם בענף הרפואה הבינלאומי.
אבל כיוון שמדובר במדור מוזיקה, אני רוצה לחזור אל העבר המוזיקלי שלו: עדשי נולד בחיפה בשנת 1945, בנם היחיד של עולים מגרמניה. את תשוקתו למוזיקה ספג כדבריו מאביו ובילדותו החל לקחת שיעורי פסנתר פרטיים.
באמצע שנות ה-60, אחרי שחרורו מהצבא, החל להופיע כפסנתרן במועדונים ובתי קפה, לעתים לבד ולעתים עם תזמורת שהקים, כשהוא היה אמון על העיבודים המוזיקליים.
באוגוסט 1969 ליווה על פסנתר את השחקן ערן בניאל במופע משירי ז'אק ברל שרץ ברחבי הארץ ובקיבוצים.
פריצתו הגדולה לשמי הזמר העברי אירעה בשנת 1971 עת שני שירים שהלחין השתתפו בפסטיבל הזמר והפזמון אותה שנה: "חלומות של חושך ואור" (מילים: דליה רביקוביץ', לחן: עלי עדשי, עיבוד: אלכס וייס) שביצעה צילה דגן ו"כשאהיה זקן" (מילים: יורם טהרלב, לחן: עלי עדשי, עיבוד: דוד קריבושי) שביצעו בני אמדורסקי ושולה חן (השיר הוקלט גם על ידי אמדורסקי ורבקה מיכאלי). האחרון העפיל למקום החמישי במצעד הפזמונים השבועי אותה שנה ונחשב ללהיט. לימים בוצע גם על ידי "צמד דרום" (דני גולן וציון צדוק).
באותה שנה חבר שוב לבניאל למופע "לא כל הנוצץ זהב" כשהוא ניגן, עיבד וניהל אותו מוזיקלית.
באפריל 1971 הלחין את שיריה המתורגמים של תרצה אתר להצגה "טעם הדבש" מאת שילה דילני בבימויה של אהובה ליאון שהוצגה בבית ליסין.
בנובמבר 1972 החל להופיע עם ידידתו חוה אלברשטיין, אותה הכיר דרך אשתו, טוני זילברמן, שהופיעה בהרכב המופע "ערב משירי רחל" עם אלברשטיין ודני גרנות בשנת 1969.
עדשי ליווה את אלברשטיין בהופעותיה עם תזמורתו במופע יחיד ובהקלטות ואף הלחין עבורה את השיר "לשפן הכסף" (מילים: נורית זרחי) שנכלל בתקליטה "אישה באבטיח" (1974).
במקביל לעבודתו כמוזיקאי, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב ובשנת 1973 קיבל את תוארו. לאחר השתלמות בבית חולים מאיר, עבר ללמוד ולעבוד בארצות הברית, שם מתגורר עד היום.
עם עזיבתו לארצות הברית בשנת 1974 – הפסיק לנגן, להופיע וליצור.
תודה מיוחדת לעלי עדשי על שהתראיין ותרם חלקו ההיסטורי המוזיקלי לפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית ("דודיפדיה").
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
עמוס רוזנבוים (מרוז) נולד בתל אביב בשנת 1954. הוא מעיד כי הרומן שלו עם מוסיקה החל בגיל 0.
דודה של אמו, בנימין עומר, אביו של המשורר ע' הלל, היה מורה למוסיקה במשמר העמק ויצר את "שיר השומר" הנודע. מרוז מעיד כי עומר היה הקשר הראשון שלו למוסיקה, והוא אף לימד אותו תווים בסיסיים של כלי הקשה בגיל 5 ולתופף.
הוא מעיד כי בילדותו הרדיו והפטיפון היו בולטים מאד וכך ספג מרוז את שירי בובי דארין ואלביס לצד שירי קטרינה ואלנטה, הגשש החיוור, גשר הירקון, יפה ירקוני וכדומה.
בשנת 1964, עת עמוס היה בן 10 והתגורר עם משפחתו ברמת גן. אביה של אחת מבנות כיתתו בבית הספר היה המתופף המיתולוגי מני רנוב (שתופף אותה תקופה עם שלישית גשר הירקון) שהפך להיות מורהו המקצועי הראשון ובין השניים נוצר קשר חם והדוק. רנוב נהג לקחת את בן טיפוחיו בלילות למועדון הג'אז "ברברים" ועיצב לא מעט את טעמו המוסיקלי.
בהיותו בן 14 החל עמוס לנגן בהופעות והרכבים מזדמנים, תחילה שסידר לו רנוב (בין השאר ניגן "בשקט, כמעט בסוד" בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ") ובהמשך לבדו. לפני הצבא, נזכר, ניגן מעט עם איתן מסורי ואודי שפילמן (שהיו יחד בלהקת "שחור לבן" באותה תקופה). בסוף שנות ה-60 ניגן בהצגה האוונגרדית – "הזמרת בעלת הקרחת".
בתחילת שנות ה-70 החל ללוות אמנים: הזמרת הראשונה אותה ליווה הייתה שולה חן, כשפסנתרנה אותה תקופה היה שלמה גרוניך. בהמשך הופיע בסיבובי אמנים עם יזהר כהן, שלמה ארצי, אילנית, אושיק לוי, השחקן ערן בניאל, ששי קשת, בעז שרעבי, צדוק סביר, אלברט אלמוזלינו (אמן הצלליות) ועוד.
במקביל ניגן בתיאטרון הילדים של אורנה פורת בהצגות כ"פו הדוב", "טומי טם" ועוד. בשנת 1972 ניגן בהצגה המצליחה של גיורא גודיק – "במזל דגים".
לאורך שנות ה-70 השתתף במופעים והקלטות רבות, בהם: "ערב משירי רחל" (עם דורית ראובני, חנן יובל ודני כץ), "ערב משירי עקיבא נוף" (עמוס אף ניגן בתקליטו של נוף ובהקלטת הלהיט "איזבל"), בתכנית היחיד של חוה אלברשטיין, בתקליט המשותף של חוה אלברשטיין ועודד תאומי ("חוה ועודד בארץ הקסמים"), במופעיו של מתי כספי, הקליט והופיע עם נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", בהקלטות של מוסיקאים כיוסי מר חיים ודב זלצר, בתכנית הרדיו הפופולארית "דלת פתוחה", בתכנית הטלויזיה "המבדיל בין קודש לחול", בתכנית הראשונה של "הכל עובר חביבי", ועוד. כמו כן, הקליט עם נתן כהן ג'ינגלים לפרסומות.
בשנת 1977 החליט להניח את התופים בצד והחל לעבוד בעיתון "מעריב", בו למשפחתו היה תפקיד בכיר בה. במשך השנים הפך למנהל בכיר ב"מעריב".
בשנת 2000, כשהגיע לשיעור תופים של בנו אצל דורון גיאת, לקח את התופים וניגן בספונטניות, מה ש"הדליק" לו את הפיוז שוב והוא חזר לתופף ולהופיע, תחילה עם חבורת שוהם ובהמשך עם הזמרת רעיה פירסט ובהרכב הבלוז The Travelling Mellow Tones. מרוז מוסיף לנגן ולהופיע עד היום.
תודה מיוחדת לעמוס מרוז היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
אל המרואיין הבא שלי נתוודעתי בנעוריי מתוך תקליט ישן נושן של שירי המחזמר "ירושלים שלי" (1969), שדן בתקופת המצור של ירושלים ומנה כוכבים כמוטי פליישר, דני גרנות, גאולה נוני ויאיר קלינגר וכן, זמר שעד אותו תקליט היה "אלמוני" עבורי (היי, אני רק יליד 1987) , חיליק צדוק. הקול החם והעמוק והרגש בביצועו את שיר הסולו שלו באלבום "עיר בצרה".
חיפשתי במשך שנים מידע אודותיו או דרך ליצור עימו קשרו לתעד סיפורו אך לא מצאתי ולו פיסת מידע קטנה אודותיו, מלבד הקלטות נדירות שלו שהיו ברשותי, שירי פופ חדשניים שהוקלטו בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 . לפתע, מבלי התראה מוקדמת, פנה אליי בחור חביב ונחמד בשם אבי לרון שסיפר לי כי שירת בצבא עם חיליק צדוק, עוד בטרם צדוק פנה ללהקה הצבאית. עמבר סיפר לי כי הם בקשר חברי וכי חיליק חי בארה"ב. הוא נתן לי פרטיו וקישר בינינו, וכך בהתרגשות רבה, ראיינתי את חיליק והצלחתי לתעד, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו המלא כפי שסופר לי מפיו.
יחיאל (חיליק) צדוק נולד בתל אביב בשנת 1947 ללבנה ואהרון צדוק, הבכור לשתי אחיות: דורית ( שלימים הייתה בלהקת פיקוד דרום ועד לאחרונה עדיין הופיעה בארה"ב) ואורנה (שלימים הייתה בלהקת פיקוד צפון) . צדוק נולד למשפחה מוסיקלית: אביו, אהרון, היה זמר פופולארי מאד בשנות ה-50 (האחראי בין השאר כמבצע ללהיטים "הפטנט מתימן", "מצחצח הנעליים", "הוא היה רב חובל", "ודוד יפה עיניים", "כי תנעם", "ככלות ייני" וכו') ודודתו הזמרת הפופולארית משנות ה-50 אהובה צדוק. כאחד שגדל לבית מוסיקלי, חיליק נהג לפגוש את מיטב המוסיקאים והזמרים של התקופה שהגיעו לבקר את אביו.
הוא גדל בשכונת יד אליהו ולמד בבית הספר "החיל" שם למעשה גילה לראשונה כישורי השירה והזמרה שלו, כשהשתתף בהצגות וטקסי בית ספר. בתיכון הוסיף לשיר ולשחק ונהג להרים מופעים שונים עם חבריו לספסל הלימודים ונזכר שתמיד רצה לשחק את תפקיד "אותלו".
כבר בגיל 9-10 ניגן על אקורדיון ולקח שיעורי פיתוח קול, אולם את השפשוף האמיתי להופעתו, כדבריו, קיבל בלהקת פיקוד מרכז בה שירת בין השנים 1966-1968. הוא השתתף בתכניותיה של הלהקה: "במרכז העניינים" (1966) ו"איפה המרכז?" (1968) . בין להיטי הלהקה בתקופתו: "גבעת התחמושת" (בה צדוק הוא זה שאומר את קטע הפתיחה המפורסם בשיר), "את מי אני אוהבת", "טנגו תורנות", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינוה" ועוד.
צדוק נזכר כי הגיע ללהקה הצבאית "במקרה": בנעוריו למד בפנימיה צבאית בחיפה והתגייס בשנת 1965 במטרה להיות קרבי. במהלך הטירונות בחיל השריון, נפצע באחד האימונים ונבצר ממנו להמשיך בטירונות. בעצת חבר ניגש לאודישן אצל יוסי צמח, שבדיוק גיבש את התכנית הבאה של להקת פיקוד המרכז. צמח התרשם מצדוק וביקש מעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז דאז, לשחרר את חיליק מהשריון ולהעבירו ללהקת פיקוד המרכז, אליה הצטרף בשנת 1966.
עם שחרורו השתתף במופע "תשואות ראשונות" (מופע הכשרונות הצעירים הבולט באותה תקופה שנחשב כמעין "כוכב נולד" ושימש מקפצה לזמרים צעירים) שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב.
החשיפה הגדולה בתשואות ראשונות הפכה את צדוק לכוכב עולוה הביאה עימה התארחויות בתכניות רדיו רבות בהן של רבקה מיכאלי, "חוחים וחיוכים" (של שמואל שי) ותוך זמן קצר גם השתתפות בטלויזיה בתכנית הטלויזיה הראשונה בערוץ הראשון בה התארח לצידם של גיד יגיל ומוטי גלעדי.
בשנת 1968 הצטרף לצוות שחקני המחזמר "הלו דולי" בהפקתו של גיורא גודיק בכיכובם של חנה מרון וגדי יגיל, שלאחר שעזב את ההצגה, החליפו חיליק בתפקיד הראשי.
בשנת 1969 השתתף כאחד הכשרונות הצעירים שנתגלו בתשואות בראשונות בתקליט הפופ-רוק "הידד לצעירים" וביצע את הפזמונים: "מה שמתחשק לי לעשות" ו"הבלדה על ג'ו וצ'זאר". באותה שנה השתתף במחזמר "ירושלים שלי" מאת דן אלמגור בו השתתפו בין השאר מוטי פליישר, גאולה נוני, יאיר קלינגר ושוש רוזן. בהצגה שר חיליק כסולן את "עיר בצרה".
לאחר ההצגה הופיע במועדונים השונים ברחבי הארץ, אך בשנת 1970 החליט לנסוע לקנדה ללמוד טכנאות סאונד. עם שובו חזר לעבוד כטכנאי סאונד בישראקול ( של מאיר אשל) והקליט בין השאר אלבומם המשותף של אריק אינשטיין ושלום חנוך – "שבלול". באחד הימים באולפן, פנה אל צדוק דוד קריבושיי והציע לו לגשת לאודישן אצל יהונתן כרמון (מייסד להקת כרמון המיתולוגית) כדי להשתתף במופע שיציג בברודוויי ניו יורק. באותו זמן, צדוק היה אמור להקליט אמן כלשהוא באולפן אך לא עמד בפיתוי (חיידק הבמה לא עזב אותו, כנראה) ונסע עם המופע לארה"ב בשנת 1971. בערב השתתף במופע ובבקרים למד בבית ספר מיוחד לבימוי והפקת טלויזיה ( עליו המליץ לו יוסי צמח) ועם סיום המופע, החליט צדוק להישאר בארה"ב ובמקביל ללימודי הטלויזיה, הופיע ושר במועדונים ניו יורקים שונים עד שנסע להופעה בלוס אנג'לס, שם הוצג דרך אחד ממוריו בבית הספר לטלויזיה לצמד סוני ושר (שבאותה עת הגישו תכנית טלויזיה מצליחה) וצדוק החל לעבוד כחלק מצוות התכנית.
לאחר זמן מה, חזר ניו יורק והמשיך לימודיו האקדמאיים כששוב הוא שר לפרנסתו במועדונים ובאוניות, כיוון שלא יכל להוסיף לעבוד בטלויזיה עקב ויזה זמנית לעבודה.
לאורך השנים הוסיף צדוק להופיע בכל מקום, כולל בדרום אמריקה, עד שהתחתן ( בנובמבר 1976 לקת'י) והתמסד והבין כי לטובת המשפחה כדאי להפחית את כמות ההופעות הרחוקות, ופתח עסק לייצור, לצד הופעות קרובות. כיום מנהל צדוק עסק לנדל"ן בניו יורק, ונוהג לבקר בישראל פעם או פעמיים בשנה.
לחיליק שלושה ילדים ושלושה נכדים.
אני רוצה להודות מכל הלב לחיליק צדוק היקר על שפינה מזמנו העמוס לגולל בפניי סיפור חייו בקו ישראל-ארה"ב, תודה מיוחדת מכל הלב לאבי לרון המקסים על ש"שידך" בינינו.
קרדיט צילומים של חיליק צדוק בשחור לבן (מההצגה ירושלים שלי) – הרמתי. תודה ליאיר דגן היקר על העזרה בהשגת התמונות.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית. אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.
בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".
שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).
את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .
בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .
בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.
בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.
עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.
בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.
עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות. ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.
כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.
לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:
ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).
הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .
ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .
עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.
בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.
תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
"איך זה שכוכב אחד מעז.." , כשמתי כספי שר מילים אלה, הוא בוודאי לא ידע כי הוא למעשה מתאר את סיפור חייו של אחד היוצרים והזמרים המוכשרים , מוערכים ואנטי- כוכב Wanna be שיש- דני גרנות . בשנות ה-70, התקשורת הרבתה להשתמש במילה "כוכב" (המקבילה ל"סלב") , והתייחסה יותר לקריירת ה"סלב" שלו ופחות למוסיקה שלו.
לדני גרנות היה הכל – שירים שכיכבו במצעדי הפזמונים , פוסטרים ושערי מגזין, תקליטים מוצלחים ומעריצות, אוח המעריצות ופינה קבועה ב"מדורי הרכילות", והייתה תקופה שהוא הפך להיות "דני גרנות הכוכב" ולא "דני גרנות המוסיקאי" . יום אחד בהיר, החליט דני ש"חיי הזוהר" מאפילים על היצירה שלו והחליט מרצון להיעלם לחלוטין מהעין התקשורתית ומההופעות, להסתגר בבית במשך שנים רבות ופשוט ליצור מבוקר עד לילה מוסיקה מקורית וחדשנית.
בואו נחזור קצת לאחור, דני גרנות (דני גרינשפון ,יליד 1949) נולד בחיפה וכנער נמשך מאוד למוסיקה , והחל לשיר ולנגן לחבר'ה . את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום והפך במהרה לבולט בלהקה עם להיט הסולו הראשון שלו במסגרתה "לאהוב את החיים" (1968) . באותה תקופה, השתתף ב"תשואות ראשונות" בצמד "12 המיתרים" יחד עם אלכס טלמור .
לאחר שחרורו, הוציא תקליט מצליח משירי רחל עם חוה אלברשטיין, השתתף בהצגה המוסיקלית המצליחה "ירושלים שלי" וב1970 הוציא את אלבומו הראשון שזכה להצלחה מסחררת.
לאורך שנות ה-70 , השתתף דני בפסטיבלים השונים , במופעים שונים והנחיל להיטים בזה אחר זה : "מר נרקיס" ( משנת 1972 ,המזוהה עימו עד היום, מתוך מופע שירי נעמי שמר במסגרת "חבורת בימות"), "חרוזי ביניים" (מאותו מופע), "זה חוזר", "רק על עצמי", "האמנם" ,"מי האיש" (פסטיבל הזמר 1973) , "ככה פתאום" (פסטיבל שירי ילדים 1974) , "ברברה" וכו'.
דני הוסיף "לשחק את המשחק" הכוכבותי עד תחילת שנות ה-80 , בין לבין נישא לאהבתו הגדולה ,המשוררת תרצה גרנות ז"ל ( שנחשבה כהנת הקופירייטינג בישראל) ובשלב מסויים פרש לחלוטין מהופעות , מטלוויזיה , רדיו ועיתונות, הסתגר בבית והמשיך ליצור מוסיקה למגירה . עד היום .
בשנים האחרונות דני החל להוציא חומריו הבלומים לציבור (בקצב שלו) , ובשנת 2009 יצא אוסף להיטיו שהחזירו מעט לתודעה הציבורית.
ב2011 , אחרי שנים רבות יצא אלבום חדש לדני בשם "שלך כל שעה".
בימים אלה דני הוציא אלבום רוק אמצע הדרך חדש ,שכולו באנגלית ונקרא Moment Forever .
כמו כן, דני עובד בימים אלה על אלבום שכולו משירי תרצה גרנות.
נפגשנו באולפנו הפרטי והקומפקטי של דני ברמת גן : חברי נולי קרטן, מוסיקאי שעבד עם דני וחברו הקרוב, אנוכי ודני, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות וביחס חם ואוהב.
אני חייב להודות שלפני הפגישה, התרגשתי מאוד, שכן כנער הערצתי את קולו של דני, הן במחזמר "ירושלים שלי" שפסקולו מאוד אהוב עליי והן בשיריו המוכרים לשאר הקהל. אפשר לומר הכל על הראיון אבל שגרתי – הוא לא היה ( וטוב שכך) , מה גם שלאורכו דני השמיע לנולי ולי יצירות שונות שלו שחבויות אצלו במגירה, כולל אלבום חדש עליו עבד יחד עם חברו הותיק, ארקדי דוכין.
דני, איפה נולדת ?
"עוד לא נולדתי, אבל ברצינות, חיפאי. אתה תל אביבי ? אז אני אראיין אותך".
מתי התחלת לשיר ?
"בגיל 12,13 , בגן העיר חיפה, התחלתי בגיטרה, כמו כל דביל ממוצע, ניגנתי עם החבר'ה. מה שאהבנו לשמוע ולשיר בזמנו זה האחים אברלי ( מזמזם את Bye Bye Love ) ושירים של התרנגולים, גשר הירקון וכו'…אני אוהב הכל : קלאסית, רוקנרול ועם הזמן "התרבתתי" ( צוחק) "
למה הפסקת להופיע?
"מאסתי בהופעות, לא מצאתי את עצמי שם, אם אתה נולדת יוצר – אז תתרכז בזה ולא בהופעות. כל יום אני אומר תודה יותר, כי האישה הזו (תרצה גרנות ז"ל) נתנה לי את הכוח ואת ההבנה, והיא ידעה לקרוא רחוק אנשים, ואני אומר לה תודה כל יום. היא נפטרה לפני 3 וחצי שנים, מכה קשה, היא הייתה אהבת חיי, אבל הידע שלה והיכולת שלה לכוון אנשים היה אטומי".
טוב, בוא נחזור קצת לשיחתנו : שנות ה-60 ונדבר קצת על ימי "אנו באנו ארצה"
"זה הרבה לפני אנו באנו ארצה ( צוחק) , אתה יודע באותה תקופה הושפענו מלהקות הרוק וכולנו רצינו להיות רוקיסטים"
עוד לפני הצבא, היית ב"צמד 12 המיתרים" עם אלכס טלמור ב"תשואות ראשונות", כנראה שידעת לאן אתה נכנס לא?
"כן, אתה יודע, לא חשבנו על זה כמשהו בומבסטי, אלא שרנו בשביל הכיף, אהבנו לשיר ולשמח את החבר'ה"
ואז הגעת ללהקת פיקוד דרום וקיבלת את הסולו הראשון שלך
"כן, שירתתי עם מתי כספי, היה לי שמה שיר "לאהוב את החיים" שכתבו יובב כץ ויאיר קלינגר, שיר שהצליח מאוד בזמנו, למעשה אפשר להגיד שזה אחד השירים שפתחו לי את הדלת למה שנקרא תעשית המוזיקה בישראל"
ומה עשית אחרי השחרור?
"הגעתי למופע משירי רחל יחד עם מרים עציוני, צדי צרפתי, דודו טופז, חוה אלברשטיין, המופע היה הצלחה ולמעשה בו היו הלחנים הראשונים שלי בחיים ( שר לי את "אשתו"). פה הבנתי שאני יודע להלחין. אחרי כן, השתתפתי במחזמר "ירושלים שלי" עם מוטי פליישר, גאולה נוני, חיליק צדוק, שוש רוזן ויאיר קלינגר. אני זוכר את "ירושלים שלי" כחויה נהדרת. במיוחד התחברתי עם גאולה נוני, היינו קרובים בהצגה. לפני 10 שנים פגשתי את גאולה , איזו אישה יפה היא הייתה. היא הייתה די כוכבת בהצגה. אני זוכר שאחרי ההצגה, כולנו היינו הולכים למוכר בייגלה שמן שהיה עושה בייגלה שעד היום דבק בי הטעם."
באותו זמן התייחסו אליך כ"כוכב", איך הייתה ההרגשה?
"אין לי מושג, באותו זמו הייתי אטום, עובר, הייתי עסוק בלעשות וליצור ולא כל כך הבנתי מה קורה סביבי. אז CBS פנו אליי לעשות אלבום ועשיתי, ובזמן מסויים כבר האינסטינקט שלי אמר לי "לא", לא אהבתי שאומרים לי מה לשיר ומה להקליט, שמתערבים לי במוסיקה, אז חיבלתי בזה ומאז אני יוצר חופשי".
מה עשית אחרי התקליט הראשון?
"אני זוכר שהייתי ב-2 הופעות ב"חברים מספרים על ג'ימי", ולא כ"כ הבנתי את הפורמט של ההצגה אז בטעות מחאתי כפיים וחנה רובינא, שעוד השתתפה שם, נתנה לי על הראש. אבל אני לא ידעתי את החוקים. זכור לי ששרתי שם טיפה, ואחרי זה היה מופע משירי "נעמי שמר" עם חבורת בימות ושם היה לי את "מר נרקיס" שנהיה שלאגר היסטרי. עד היום קשה לי להקשיב ל"מר נרקיס", כי היה לי משהו חסר בהפקה שם"
מה האלבום שלך הוא הכי אהוב עליך? פאר היצירה מבחינתך, מאותה תקופה ?
"האלבום "שקיעות, נשים וכל השאר" ( 1974) , עבדנו עליו עם מתי כספי והוא עשה שם עבודה נהדרת, וגם עבדתי עם שני אנשים מוכשרים ואהובים, נולי קרטן ואלי נחום, וביצענו שם שירים מקוריים לצד שירים צרפתיים של ז'אק ברל, איב מונטאן ועוד כל מיני כאלה. היה באלבום גם את הביצוע המקורי והראשון לשיר "האמנם". נולי ואלי ניגנו עם מתי, ולי לא נתנו עדיין לנגן, אתה רואה מה זה? תרצה נתנה את שם האלבום וכיוונה אותי באיסוף החומר. המופע והאלבום רץ די הרבה והייתה לזה הצלחה גדולה, עד היום אנשים זוכרים לי את זה. שיר נוסף מהאלבום שהצליח היה "זה חוזר".
לאחר שהמופע ירד קצת, התחלתי לעשות הרבה ג'ינגלים. עבדתי הרבה עם מתי (כספי): אני הייתי מלחין והוא היה מעבד "
אהבת להלחין?
"כן, אבל אני פרא, לא למדתי מוסיקה באופן מקצועי, לכן הגדילה שלי כיוצר הייתה איטית, אני לא הוצאתי את האלבומים בצורה כזאת שנשארתי קדימה, ואיזה יום, בעצתה תרצה, החלטתי להפסיק להופיע, הייתי כבר עייף וחבול ונמאס לי להופיע. בשנות ה-80 בניתי אולפן מחתרתי ראשון בארץ של 16 טרק אנלוגי : התחברתי עם אמנון ילון ( "אולפני זאזא") והקמנו את האולפן בכיכר מסריק בתל אביב. יום אחד הגיעו לאולפן ארקדי דוכין ומיכה שטרית, והם עבדו איתי על ג'ינגלים שהיה לי לעשות. ארקדי בא בלילה והתחלנו לאסוף שירים, ולמעשה אלה היו השירים הראשונים של החברים של נטשה. הם רצו שאני אצטרף אליהם אבל הייתי במקום אחר, לא יכלתי להופיע יותר… בשלב מסוים פירקנו את האולפן והתחלתי הכל מחדש: בניתי את האולפן הזה ומאז אני כאן יוצר. הוצאתי אלבומים אך לא הפצתי אותם במקומות הרגילים: יש אלבום שאפשר לקנות רק דרך האינטרנט המדיה הדיגיטלית, יש אלבום שהוצאתי רק בחנות ירקות, רק שם היה אפשר לקנות."
באיזשהוא שלב החלטת סוג של "להיעלם". לא חסר לך הפרסום, התהילה, אתה לא רוצה לחזור לקשמת הבמה? למיינסטרים? לתודעה?
"אני בחרתי בדרך הזו, ויתרתי על הרבה כסף בדרך, אבל אני למדתי המון, הרווחתי המון עושר ואושר פנימי, היצירה זה הטופ והעיקר. פרסום זו הקצפת, זה בסדר פה ושם, אבל זה לא העיקר. העיקר אצלי זה לעבוד עם אנשים, לגלות אנשים, להוציא מאנשים. "
אתה מופיע לפעמים בימים אלה?
"מופיע פה, שם עם חברים, באירועים מיוחדים, אבל לא באופן קבוע"
הילדים שלך הולכים בדרכך המוסיקלית ?
"לא, למה הם צריכים להסתבך? ( צוחק)
תודה מיוחדת לדני גרנות היקר על ראיון מרתק, מצחיק ומשכיל וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ה"שידוך".
ראיון של דני גרנות איתי ( דודי פטימר) ועם גבי גזית בפינתי המוסיקלית ב103 אפ.אם ב-2015 :
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 