"ברוש לבדו"- סיפורו של היוצר, זמר ושחקן אהוד כהן – כותב ומתעד: דודי פטימר

אהוד כהן, יוצר, זמר ושחקן שפעל החל משנות ה-60, היה חבר בלהקת "הברושים" והקליט שירי סולו בראשם "האחת שאבקש".

אהוד כהן נולד בעיירה פונה שליד בומביי, הודו בשנת 1946, לאבא יליד עיראק ואם ילידת תימן. בשנת 1950, בהיותו בן 4, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה ברחובות. כבר בהיותו בבית הספר היסודי, מוריו גילו את כישרונו המוזיקלי כזמר עם קול דקיק א-לה חוזליטו, ילד הפלא הספרדי. "בבית הספר 'ניצלו' את קולי בכדי לשיר בעיקר בקבלות שבת ובחגים וכן במסיבות בית הספר", מספר כהן, שגדל בילדותו על ברכי המוזיקה העממית העיראקית ומוזיקת הסרטים ההודים שכיכבו אז בעולם ובישראל.

בשנת 1960, בהיותו בן 14, עבר להתחנך בחברת הנוער "השחר" של קיבוץ "עין השלושה" והיה שייך לקבוצה המייסדת של גרעין השחר. בקיבוץ החל לראשונה לכתוב טקסטים לשירים. "השיר הראשון שכתבתי נקרא 'רק אחד' שהלחנתי אותו גם, אך טרם הקלטתי אותו. בתקופתי בקיבוץ כתבתי כ-100 שירים", מספר.

בקיבוץ, שהורכב מיוצאי דרום אמריקה, התאהב בשבחי המוזיקה הדרום אמריקאית ובייחוד הארגנטינאית. בגיל 16 החל ללמוד לנגן על גיטרה אצל המוזיקאי אברהם פלתה שהיה מגיע לקיבוץ עם עוד מורים נוספים במסגרת אולפן אזורי למוזיקה. בתקופה זו נהג לשיר ולנגן בקיבוץ ואף השתתף כשחקן בשתי הצגות בתפקיד ראשי במסיבות סיום שנת לימודים בפני כל חברי המשק.

בינואר 1965 התגייס לנח"ל וזמן קצר לאחר מכן ניגש לבחינות ללהקת הנח"ל. בבחינה התבקש להגיש קטע משחק, קטע ריקוד וקטע שירה. בקטע השירה התבקש לשיר את השיר "ויבן עוזיהו" (ויחזקם) על פי הלחן של "ערב של שושנים". על אף שכדבריו עבר את האודישן, לא התקבל כהן בסופו של דבר ללהקה שכן באותו מחזור שאליו היה צפוי להצטרף ללהקה, השתחררו יותר חיילות מחיילים וחיפשו יותר זמרות ולא היה מקום לעוד זמר. "כמו כן, תנועת הנוער הטילה וטו שלא ייקחו אותי ללהקת הנח"ל כי רצו שאהיה רכז אזור הצפון בתנועת הנוער הציוני אליה השתייך הגרעין והקיבוץ", מוסיף.

במאי 1967 השתחרר כהן מהצבא והחל לעבוד כמדריך ואף כמרכז בקייטנת ילדים ברחובות מטעם אגף החינוך והנוער של עיריית רחובות. הוא שימש כמרכז במשך שנתיים ובשנת 1968 נתקל בעיתון במודעה שבה חיפשו זמרים ללהקה ישראלית חדשה שתהיה בסגנון הלהקות האמריקאיות- "4 האסים" ו"האמהות והאבות".

באודישן, בו הבוחנים היו אילן מוכיח, מנחם צור ומרטין מוסקוביץ', ביצע כהן את השיר "ירושלים של זהב". כהן התקבל והצטרף לצד מיכל זרחי, מרגלית מנחם (אחותה של הזמרת דינה גולן) ורפי ג'אנה (לימים רפי גינת, מר "כלבוטק") להרכב שהפיק נהג המונית והפזמונאי יהודה כרמל ונשא את השם "להקת הברושים".

"מרגלית מנחם הייתה האלט, מיכל הייתה הסופאן, אני הייתי הבריטון טנור ורפי היה הבס", מספר כהן.

כרמל כתב והלחין את הפזמונים ומנחם צור ואילן מוכיח עיבדו את השירים.

הלהקה הוציאה בשנת 1968 שני תקליטונים שכללו שמונה שירים: "אני מחכה", "כוכב נופל", "אהבת נעורים", "גשם יורד", "מגדל שלום", "הסערה", "רגע פגישתנו" ו"פגישה בדיזנגוף".

הקלטות הלהקה התקיימו באולפני "קולינור" בתל אביב עם הנגנים: שמוליק בודגוב (גיטרה), אלי מגן (קונטרבס), אהרל'ה קמינסקי (תופים) ואלברט פיאמנטה (כלי נשיפה).

הלהקה, שזכתה להצלחה רבה, החלה להופיע  בעיקר באולמות תרבות עם קהל רב ואף הוזמנה לתכניות רדיו וערבי ראיונות. הלהקה הופיעה בעיקר עם שמונת שיריה, מתוכם השיר "גשם יורד" הגיע למקום גבוה במצעדי הפזמונים דאז ונחשב ללהיט הגדול ביותר של הלהקה.

בשנת 1969 עזב כהן את ההרכב משיקולים כלכליים ומרצונו להפוך לזמר סולן ולפתח קריירת סולו. מחליפו לא הצליח להשתלב כל כך בלהקה והיא התפרקה בשנת 1970.

לאחר עזיבתו את הלהקה פנה כהן ללימודי חרטות בקריית המלאכה ובשנת 1971, עם נישואיו, פנה לעסוק במקצוע שלמד והניח לזמן מה את העיסוק במוזיקה בצד.

בסוף שנות ה-70 הצטרף לשמעון דז'יגאן להצגה מצליחה ביידיש- "אל תדחוף את האף" שהוצגה בתאטרון "אוהל שם".

בשנת 1985 חברו, נגן הפלמנקו הבינלאומי באלדי אולייר, עודד אותו להיכנס לאולפני "העוגן" ולהקליט כזמר שמונה שירים שכתבה ריקה ברקוביץ' ז"ל ואולייר הלחין, עיבד, ניגן והפיק. בהקלטה השתתפו באלדי אולייר (גיטרת פלמנקו), איקי לוי (תופים), יגאל חרד (גיטרה), אוריאל אטלס (גיטרה בס) ותניר שקד (חליל). כהן בעצמו הפיק ומימן את ההקלטות באופן עצמאי.

השיר הבולט מבין סשן ההקלטות היה "האחת שאבקש" שהיה הסינגל הראשון שזכה להצלחה רבה בתחנות הרדיו השונות באותה שנה.

בהמשך הקליט באולפני "סיגמא" שירים בהפקתו המוזיקלית של דני רובס לצד המתופף ונגן כלי ההקשה יורם לב. באולפן הוקלטו שני שירים רוסיים על פי נוסח עברי של כהן, בתרגומה של רבקה מינדל.

 כמו כן, הוקלט ביצוע מחודש של 'בפונדק קטן', שירם של בני ברמן ואהרון שבתאי, וכן שירים נוספים שהולחנו על ידי באלדי אולייר, דני רובס וכהן למילים של ריקה ברקוביץ' ואהוד כהן.

במהלך חלק משנות ה-80 וה-90  הופיע כהן בשלל מועדונים וקיבוצים ברפרטואר של זמר עברי ישן ושירי עמים.

באמצע שנות ה-90 חדל כהן מלהופיע, ועד היום הוא עדיין מפנטז ומייחל להוציא את שיריו על אלבום.

תודה מיוחדת לאהוד כהן על שהסכים להתראיין ולספר לי על פועלו לצורך תיעודו במסגרת פרויקט "דודיפדיה" לתיעוד הזמר העברי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"מאסתי באהבה" – סיפורה של אסתי כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.

 

אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.

 

אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949  לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן.  לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.

 

בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .

עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.

 

כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.

יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.

מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)

המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".

בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.

 

בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".

בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב)  ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .

שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.

כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.

בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979)  ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.

 

בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.

 

בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.

באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

 

בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.

 

בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .

במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.

באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.

בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך  80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד.  באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .

 

בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.

 

בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .

בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .

 

בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.

 

בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".

במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.

 

תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.