סיפורו של המוזיקאי והמנצח אפרים כץ- כותב ומראיין: דודי פטימר

 

המוזיקאי אפרים כץ הוא מלחין, מעבד ומנצח מוזיקלי ישראלי שפעל בארץ בשנות ה-60 וה-70 והלחין למיטב האמנים מיהורם גאון ועד שלישית הגשש החיוור.

אפרים כץ נולד ב-29 באפריל 1944 בקריית חיים. בגיל 4 עבר עם משפחתו ליפו ובגיל 6 הגיע לרמות רמז, חיפה, שם גדל והעביר את שנות נעוריו.

בשנת 1954, בהיותו בן 10, הצטרף לתזמורת הנוער של חיפה תחת ניצוחו וניהולו המוזיקלי של יהודה אברון. כדבריו, הצטרף לתזמורת לאחר שראה אותה צועדת ברחובות חיפה עם המדים הלבנים והכלים הנוצצים שהותירו עליו רושם עז.

לאחר תקופת ניסיון קצרה כמתופף, בגיל 12 החל לנגן על סקסופון ובגיל 14 וחצי עבר לנגן על קלרינט. הוא ניגן בתזמורת הנוער של חיפה במשך שמונה שנים (1954-1961).

במקביל לתזמורת זו, ניגן במהלך לימודיו בארבע תזמורות נוספות: תזמורת הפועל-נמל חיפה (תזמורת כלי נשיפה), תזמורת הנוער הסימפונית של חיפה (בניצוחו של עמי מעייני), התזמורת הסימפונית חיפה (תזמורת סימפונית מקצועית בוגרת אליה הצטרף בגיל 16) ותזמורת הגדנ"ע בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, שנחשבה לתזמורת הלאומית של ישראל.

בהיותו בן 18, ביולי 1962, התגייס לצה"ל ושירת בתזמורת צה"ל עד שחרורו בינואר 1965.

בין השנים 1968-1973 שימש כסגן המנצח של תזמורת צה"ל ובין השנים 1973-1984 שימש כסגן המנצח של תזמורת המשטרה.

תוך כדי שירותו בתזמורת המשטרה, סיים בשנת 1978 את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים וזכה בתואר B.Mus.

בסוף שנת 1984 מאס בתפקידו כסגן מנצח והחליט להעתיק מגוריו מישראל ליוהנסבורג, דרום אפריקה, שם הוצעה לו משרת המנצח הראשי של אחת מהתזמורות הצבאיות המוביליות של צבא דרום אפריקה (The South African Army Band).

לאורך שנותיו בדרום אפריקה, המשיך בפעילות ענפה כמנצח, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי של מופעים (בעיקר ערבי מוזיקה ישראלית ומקהלות). עד פרישתו לגמלאות בשנת 2004.

יצירותיו:

אמנם שיא התמחותו של כץ הייתה בשדה המוזיקה לתזמורות כלי נשיפה, אך החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 התנסה כיוצר ומלחין גם בשטח המוזיקה ה"קלה" בישראל.

יצירתו הראשונה שזכתה להערכה והכרה הייתה מארש שחיבר במהלך שירותו הסדיר בתזמורת צה"ל ושהשתתף בתחרות ה"מארשים" שהתקיימה בשנת 1964. יצירתו – "מצעד הקוממיות" זכה בפרס השלישי. למרבה הצער, מנגינה זו לא תועדה על גבי תקליט או דיסק.

באותה שנה (1964) הלחין מארש נוסף בשם "חברים לנשק" שמנוגן ומושמע עד היום ע"י תזמורת צה"ל ותזמורות כלי נשיפה רבות בארץ ובחו"ל. הפעם, המארש הזה, בביצוע תזמורת צה"ל, תועד והוקלט לתקליטה של התזמורת "צה"ל צועד" והופיע על   ומאוחר יותר על דיסק   שנקרא "ממלכת המארש".

בשנת 1965 הקליטה הזמרת דליה עמיהוד את שירו של כץ "מכתב שלא נכתב".

בשנת 1970 השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של גלעד בן ש"ך – "טיפות הגשם" בפסטיבל שירי הילדים הראשון ובוצע ע"י מקהלת צדיקוב בניצוחו של לסלו רוט. השיר מופיע על תקליט "הד ארצי" .  בפסטיבל שירי הילדים השני (1971) השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של לאה לופנפלד – "טל והרוח" ובוצע ע"י גדעון גרייף.

בפסטיבל הזמר החסידי הראשון (1969) עיבד כץ את השיר "אתה סתר לי" מאת יהושע לייב נאמן שבוצע בפי אריק לביא ומופיע על תקליט מ"ס הד ארצי BAN 14121. בפסטיבל הזמר החסידי השלישי (1971) השתתף השיר שהלחין "זוכרנו לחיים" ובוצע ע"י דני גרנות. השיר מופיע על גבי תקליט הד ארצי מ"ס BAN 14203.

בשנת 1967 הקליטה שלישית "הגשש החיוור" לתכניתה "סינמה גשש" את השיר שהלחין כץ- "גן נעול" (מילים: שולה שקל, עיבוד: יצחק "זיקו" גרציאני) ויצא על תקליט הד ארצי . הרבה יותר מאוחר השיר הופיע גם על הדיסק השני מתוך אוסף השירים של הגשש "שירים, רבותי, שירים" , הר ארצי .

בשנת 1967 הקליט יהורם גאון את השיר שהלחין כץ – "ידענו שצריך עכשיו ללכת" (מילים: שולה שקל, עיבוד: ד"ר חנן וינטרניץ). השיר הוקלט ע"י רשות השידור בבית המורה ולא ראה או על גבי תקליט או דיסק.

בשנת 1973 שימש כץ כמנהל מוזיקלי ומעבד של צוות הווי סדנאי השיריון. צוות ההווי הקליט באותה שנה שני שירים שהלחין וראו אור על גבי תקליט: "שיר בנעליים גבוהות" (מילים: דודו ברק) ו"אין בינינו שום דבר" (מילים: משה סחר) שביצע הסולן אבנר אשכול.

בפסטיבל שירי התנ"ך שהופק ע"י תיאטרון יובל בשנת 1971 השתתף שיר שהלחין כץ וביצע הזמר אדי כוגן – "קומה ברק". השיר ראה אור על גבי תקליט .

בשלהי 1970 התקיים "פסטיבל תל אביב 70" שהופק ע"י עיריית תל אביב. בהקלטה, שתועד על גבי תקליט, עיבד וניצח כץ על ארבעה שירים: "שלום לך שרונה" (שביצעה "שלישית שרונה": אדם הפטר, רפי לאון ונתן קרן), "מדוע זה כך" (שביצע הזמר ג'קי שריג), "הידעת" (שביצע "צמד יחדיו": חיים פרחי ושלתיאל בן-יהודה) שקטף את הפרס השלישי ו"בעיר ירושלים" (שביצע אבנר כורש). האלבום יצא על גבי תקליט הד ארצי  .

כמעבד, כתב עיבודים לשלושה אלבומים של "פסטיבל חסידי לילדים" (1972, 1975, 1978) שבוצעו והוקלטו ע"י מקהלת הילדים "פרחי זמירי ציון" (או "פרחי זמירי ירושלים") בניצוחו והפקתו של חנן אביטל.

 

בשנת 1973 שימש כמנהל מוזיקלי ומעבד עיקרי של "פסטיבל הזמר הלועזי" שהופק ע"י גבי קריספין וראה אור בשנת 1973. הפסטיבל תועד על גבי תקליט הד ארצי.

לאורך שנות פעילותו בארץ כתב כץ מוזיקה ועיבודים למספר פרויקטים נוספים, בהם: מוזיקה למחזה "נדנדה בשניים" שהעלה "התיאטרון הצעיר" בהפקתו של מנחם נוביק ז"ל. עיבודים לארבעה שירים מאת נורית הירש שליוו את ההפקה הראשונה של "אמי הגנרלית" בשנת 1970 בהפקת "התיאטרון הצעיר". מוזיקה לסרט קצר בשחור-לבן בשם "הביישן" בבימויו של אלי שרגנהיים מראשית שנות ה-70.

תודה מיוחדת לאפרים כץ היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו (לראשונה בהיסטוריה) בכדי לתעדו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

"נער תוף"-סיפורו של מתופף "נערי החוף"- יוסי (ג'ו) זגורי ז"ל-כותב, מתעד ומתחקר: דודי פטימר

יוסף "ג'ו" זגורי היה מתופף ישראלי שפעל בסצנת המוזיקה החיפאית בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60.

 

יוסף "ג'ו" זגורי נולד בחיפה בשנת 1945. בילדותו נמשך מאד לג'אז ולמוזיקה קלה וכבר בגיל 10 החל ללמוד לנגן על תופים. בשנת 1957, בהיותו בן 12, החל להופיע בתזמורות מקומיות שונות ובשנת 1960 הקים יחד עם חבריו, הסקסופוניסט והמוזיקאי אילן סגל והגיטריסט והזמר מגי (מנחם) גרוס את להקת "נערי החוף", שם שנתן להם צבי שרף ז"ל שבנה בעכו את קפה צור המיתולוגי שהשלישייה חנכה.

 

בשנת 1963 ניגנה הלהקה במועדונו של אהרון כהן בטיילת שבטבריה, במקביל להופעותיה בקפה צור בעכו ובמועדונים השונים של חיפה בסופי שבוע. בשנת 1964 עזב זגורי את "נערי החוף" והחל ללוות אמנים שונים, בהם את הזמר ג'ימי לויד בהופעותיו בעיקר במועדון "צברה" התל אביבי אך גם ברחבי הארץ.

 

בסוף שנת 1964 יצא לנגן בהרכב ישראלי על אוניית שעשועים, ירד לחופשה בארה"ב והחליט להישאר. בשנת 1965 היגר רשמית לארה"ב.

 

בארה"ב שימש כאיש עסקים, נישא והוליד שני ילדים. הוא לא נטש את המוזיקה והמשיך לתופף ולנגן להנאתו כחובב בהרכבים מקומיים (עד יומו האחרון).

 

ב-1 באפריל 2018 הלך לעולמו בגיל 73.

 

 

*תודה מיוחדת לאילן סגל היקר על העזרה בליקוט המידע אודות יוסי ("ג'ו") זגורי ז"ל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

"שחק אותה סם!"- סיפורו של המוזיקאי והמתופף סם וידר – כותב ומתחקר: דודי פטימר

סם וידר נולד בצפת בשנת 1950. בשנת 1952, בהיותו בן שנתיים, עבר עם הוריו ואחיו הקטן להתגורר בגבעתיים. בהיותו בן 10 נהג "לבלות" בעבודתו של אביו ששימש כאב בית בבית הספר "אורים" שבעיר, והוקסם מתזמורת הנוער העירונית של רמת גן שניגנה באולם בית הספר אחרי שעות הלימודים. אביו, שראה כי בנו מאוהב במוזיקה, החליט לעשות מעשה ודיבר עם מנצח התזמורת, דב רונן שצירף אותו לתזמורת וכך, בגיל 10, החל סם ללמוד לנגן על תופים.

 

לאורך שנות נעוריו, החל להתקדם בסולם הרמות בתזמורת: תחילה ניגן בתזמורת רמת גן הצעירה, כעבור שנתיים "עלה" להרכב הביניים וכעבור שנתיים נוספות החל לנגן בתזמורת הבוגרת והייצוגית.

נוסף לזאת, ניגן בנעוריו בשנת 1965 בלהקת הקצב – "הטייגרס" ('הנמרים') שביצעה קאברים לשירי הביטלס.

 

בשנת 1968, עם גיוסו לצבא, שירת וידר כמתופף להקת פיקוד המרכז (שהייתה אז בימי הזוהר הגדולים שלה) והשתתף בתכניותיה: "רד אלינו לבקעה" (1968) ו"ליד הירדן" (1970).

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, החל לנגן עם מיטב אמני ישראל ולאורך שנות ה-70 ניגן בין השאר עם   הגשש חיוור, ששי קשת, עדנה לב,שושנה דמארי, שלמה ארצי, אבי טולדנו, להקת "כרמון", להקת "אנחנו כאן" ובהצגה המצליחה "אברהם אבינו נגד שרה אמנו".

 

בשנת 1972, לאחר שהרחיב לימודי התיפוף אצל המורה והמתופף האגדי יוסף (יושקו) בורלא, החל וידר ללמד תופים בעצמו ופיתח קריירה כמחנך מוזיקלי כשהחל ללמד תופים בכל סניפי הקונסרבטוריון "אנזאגי" (תל אביב, בת ים, רחובות ופתח תקווה).

עם השנים, קריירת הוראת התופים שלו עלתה ונסקה עד לתואר מורה מוסמך בכיר של משרד החינוך וכיום נחשב לאחד המורים הבולטים מהשורה הראשונה לתיפוף.

 

במשך השנים לימד וידר בלא מעט תזמורות נוער וקונסרבטוריונים כמו למשל: תזמורת הנוער העירונית תל אביב, תזמורת ירושלים, תזמורת רמת גן (סגירת מעגל עבורו), קונסרבטוריון רחובות וכו'.

 

בשנת 1983 הוציא ספר הדרכה שכתב ללימוד תופים שהדפס בניו ג'רזי, הופץ בארה"ב וכלל 174 עמודים. הספר נחשב עד היום כמאסטר-פיס בעולם התיפוף.

 

בשנת 1988 קיבל סם לראשונה עבודה כמנצח תזמורת כלי נשיפה במרכז המוזיקה ביפו (ללא ידע קודם בניצוח) ולשם כך, עבר באותה שנה קורס ניצוח בן 8 פגישות עם תזמורת צה"ל ומנצחה המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני.

 

וידר העמיק בלימודי הניצוח ובשנת 1990 החל ללמוד בקורס מנצחים תחת פיקוח משרד החינוך, שוב בניהולו של גרציאני, שארך שנתיים והפך למנצח "רשמי" מן השורה.

בשנת 1994 ניצח כשנתיים על תזמורת הבוגרים של מרכז המוזיקה ביפו ובשנת 1997 החל לעבוד בתזמורת הנוער ירושלים, שם ניצח על כל התזמורות עד שנת 2012, תחת ניהולו המוזיקלי של איתן אביצור.

 

בערך באותה תקופה, מונה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת העירונית רחובות ושימש בתפקיד זה כ-7 שנים.

בשנות ה-80 החל ללמוד ניצוח תזמורות ובשנות ה-90 סגר מעגל כשהפך למנצח ומנהל תזמורת הנוער ברמת גן בה ניגן כנער.

 

במקביל לעבודתו כמנצח, וידר, כדבריו, מעולם לא נטש את "אהבת נעוריו" : הוראת תופים, והוא מוסיף לעסוק בזה גם כיום.

תודה מיוחדת לסם וידר שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

 

 

סיפורו של הגיטריסט יגאל קוז'ניצקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.

 

 

יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.

 

בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.

 

בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".

בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.

 

בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.

בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.

 

כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).

בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.

 

במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.

בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.

 

תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

" סיפורו של המוסיקאי צביקה גרשובסקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

צביקה (צבי) גרשובסקי נולד בתל אביב בשנת 1945.

הוא מספר כי בהיותו בן 3, סבו קנה לו מפוחית פה, והילד, שהראה כשרון מוסיקלי, זכה להופיע עם המפוחית באחת מתכניות הרדיו של "קול ישראל" בסוף שנות ה-40 (שנות קומה של המדינה).

 

בהיותו בן 6, נשלח לפרופסור לאבחון מוסיקלי שהמליץ שילמד על כינור, אך צביקה נמשך לפסנתר והחל ללמוד לנגן על פסנתר אצל ורדינה שלונסקי. בהמשך השנים, ימשיך לימודיו אצל זלמן כהן (מורה נודע בקונסרבטוריון הישראלי) וכילד, נהג להופיע בקונצרטים של בית הספר ותיכון עירוני ה' בו למד.

 

עם שחרורו מהצבא, בשנת 1966, הופיע בהרכב במועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יחד עם הבסיסט שייקה ברק, הגיטריסט אברי זינגר, הסקסופוניסט בני ברק והזמרת נירה גל.

 

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, החל להופיע בהופעות מזדמנות במועדונים, ובשנת 1967 פגש בגיטריסט הרצל עידן, שהופיע עם אמנים, והציע לצבי להצטרף אליו לתזמורת שליוותה אמנים שונים.

 

התזמורת הופיעה במועדון "זורבה" וליוותה בין השאר אמנים כעליזה עזיקרי ז"ל, אתי גרוטס, רוזלה ריסי (זמרת איטלקייה שהופיעה בישראל) ועוד.

 

בשנת 1970 התזמורת (בהרכב קצת אחר) עברה לנגן במועדון "כאליף" וליוותה את דודו דותן ז"ל, צמד דרום, מרסדס, דני גרנות ועוד.

 

בשנת 1972 הצטרף ללהקת "הנשרים" (של האחים דוד ויעקב אלשיך) שהופיעה במועדון הסטודנטים -"המפגש" עד שנת 1973 – פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974, החל ללוות ולנגן עם הזמר מוני עמרני (אחיה של הזמרת חדוה עמרני)  ואת הזמר חיים משה (ששר בתימנית, בראשית דרכו המוסיקלית).

 

בסוף שנות ה-70 ליווה את הזמר-שחקן שמעון ישראלי בתכניתו "אני יורד בגורדון", וכן הופיע עם הזמר סאם אנתוני (שם הבמה של אריה נקש).

בשנות ה-70 למד תזמור ועיבודים אצל נועם שריף ובעקבות לימודים אלה, החל לעשות עיבודים מוסיקליים לתזמורת הקיבוצים.

 

ב-12 השנים האחרונות מלווה ומופיע עם שייקה לוי ("הגשש החיוור") בארץ ובחו"ל.

 

יש לציין כי מלבד עבודתו המוסיקלית כנגן, גרשובסקי עבד במהלך היום במרכז המוסיקה "זומרפלד" ובהמשך בחנות "כלי זמר" .

 

צבי הוא אחיו הגדול של המוסיקאי ירון גרשובסקי ("מנהטן טרנספר") שגם סיפורו נמצא ב"דודיפדיה".

 

תודה מיוחדת לצבי גרשובסקי היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

כבר לא תקוע בפקק – סיפורו של הבדרן והחקיין יוסי ברק – כותב ומתחקר: דודי פטימר

בשנות ה-80 יוסי ברק נחשב לאחד החקיינים והבדרנים הבולטים בישראל, יוצא להקת פיקוד הצפון בסוף שנות ה-60 שהפך בשנות ה-70 לשחקן מבוקש והמציא עצמו מחדש באייטיז עם מערכונים וחיקויים שהפכו אותו כוכב לצד קולגות כטוביה צפיר ודודו טופז. ב-1992 כבש בסערה את מצעד הפזמונים עם הלהיט "תקוע בפקק", כיכב ב"זהו זה" וב"סיבה למסיבה" , עשה פרסומות רבות ובשיא התהילה, כמה פספוסי קריירה גדולים גרמו לו לעזוב את עולם הבידור ולהתמכר טוטאלית לצילום ועריכת וידאו.

 

פגשתי את יוסי ברק בביתו בכדי לתעד סיפורו (לראשונה בהיסטוריה) לראיון ושיחה על תחילת הדרך, ההצלחה הגדולה, הנפילה והחיים היפים שאחרי ימי התהילה.

יוסי ברק נולד כיוסף ברטמן בשנת 1951 בירושלים. מגיל צעיר נמשך למשחק ושירה ובנעוריו שיחק בתיאטרון הנוער הירושלמי "בימתנו" של אליעזר אנסקי. הוא שיחק בתפקידים ראשיים בהצגות נוער כ"הזכייה הגדולה".

 

בין 1967-1968 היה חבר בלהקת "המיג הצורח" יחד עם גידי זר (שהיה בלהקת פיקוד צפון והוא אחיו של השחקן זמר דודו זר) ומולי הירשברג (שהיה בצוות הווי פיקוד הדרכה). שם הלהקה על שם ראשי התיבות של חברי ההרכב: מולי, יוסי וגידי (מי"ג). הלהקה ביצעה פזמונים ומערכונים מקוריים שכתב עבורם אבי ששון.

בדצמבר 1968, בגיל 17, התגייס ברק ללהקת פיקוד צפון כשהוא נבחן על ידי חברי הלהקה עצמה. באודישן ביצע קטע מ"הזכייה הגדולה" ושיר של להקת איילון ("כלנית במורד"). הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות של הלהקה "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970). עם גיוסו ללהקה הצבאית שינה שם משפחתו מברטמן לברק.

 

בסוף 1971 השתחרר מהלהקה הצבאית ותוך זמן קצר הצטרף לצוות ההצגה "אמי הגנרלית" כשהחליף את פיני בן ארי בתפקיד הראשי של גבי בינשטוק (בן שתק) בהצגה. הוא שיחק בהצגה עד 1973.

לאורך שנות ה-70 הרבה ברק לשחק בהצגות ילדים כ"פופאי", "פו הדוב", "פרח לב הזהב" ועוד.

 

בשנות ה-80 עסק בדיבוב לסרטים מצויירים דוגמת הצ'יפמנקס ובמקביל הופיע כבדרן עם להקת החתונות "זמרי החוף" (בהנהגתו של משה וייסלברג ז"ל) בה הייתה בין השאר הזמרת אביבה אבידן ושרי ברק (שהפכה לאשתו ולימים הייתה בלהקת "השגרירים") . בנוסף, הופיע לפרקים עם מני פאר בערבי הראיונות של פאר במקומו של טוביה צפיר (שעזב). השניים הופיעו יחד ב"יתוש בראש" בגל"צ בהגשת שלמה ניצן וברק החל להתפרסם כחקיין.

ניצן, שהגיש תכנית טלויזיה פופולארית, הזמין את ברק לבצע את דמותו של אברהם שפירא ב"סיבה למסיבה" מה שהפך את ברק לחקיין פופולארי. מערכון נוסף שזכה להצלחה ונתפרסם ב"סיבה למסיבה" היה "המנצח" (על פי רעיון של יוסי ברק) יחד עם יואל ליבה ונתן נתנזון.

ב-1988 השתתף בסרט המתיחות של צמד הבטלנים (נתן דטנר ואבי קושניר) – "עבודה בעיניים", תרם קולו לפרסומות ויצא בתכנית יחיד שכללה בדיחות וחיקויים.

 

 

ב-1992 שחרר את הסינגל "תקוע בפקק" ( מילים: יאיר ניצני עפ"י רעיון של יוסי ברק (לטענתו), לחן: רועי זוארץ) שכלל חיקוייו של ברק והפך להיט ענק עד כי הגיע למקום השני במצעד הפזמונים הישראלי אותה שנה וכיום משמש כאות הפתיח של תכניתה של הדר מרקס בגלגל"צ – "מדינה בדרך". כמו כן, השתתף באותה תקופה בתפקידי אורח ב"זהו זה".

הוא רצה להוציא סינגל המשך, אך ב-1993 התגרש והרעיון נגוז. ברק, כדבריו, היה המועמד הבולט והראשון להשתתף בתכנית "החרצופים" ואף עשה מספר פיילוטים לתכנית, אך ב"קשת" ו"רשת" סירבו לממן את התכנית ו"טלעד" אישרה את התכנית בתנאי שאמניהם, הכותבים והבמאים יהיו חלק מ"טלעד" וכך טוביה צפיר, הקולגה של ברק, קיבל את התפקיד וברק מצא עצמו (ותהילתו) בחוץ.

 

בשנות ה-90 התמקד בעיקר בקריינות פרסומות רבות וחיקויים עד שבשנת 1998 החליט לעזוב את הארץ לדנמרק. הוא קיבל עבודה ברדיו בקופנהגן, אבל לאחר חילוף השלטון בדנמרק באותו זמן, הרעיון נגוז וברק נשאר בארץ.

 

בשנת 2005 החליט לעזוב לחלוטין את תחום הבידור ופנה לעבודה בהדרכת טיולים, צילומים ועריכת סרטוני וידאו, מה שהוא עושה עד היום.

 

תודה מיוחדת ליוסי ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והבידור הישראלי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר הבידור והמוסיקה הישראלית.

 

 

 

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"כספי מנגן" – סיפורו של המוסיקאי נתן כספי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

נתן כספי נולד תל אביב בשנת 1938. הוא נולד אל תוך המוסיקה כשאביו,  הרמן צבי כספי, היה נגן ומורה נודע לאקורדיון בתל אביב. בהיותו בן 3 החל לנגן על חליל באופן אוטודידקטי ובהיותו בן 5, אביו הביא אקורדיון קטן הביתה ונתן החל ללמד עצמו לנגן לבד עד גיל 12. בשלב מסויים למד לנגן גם על פסנתר.

 

הוא למד בבית הספר העממי "אחד העם" וניגן במסיבות ואירועי בית הספר, וכשעבר ל"גימנסיה הרצליה", ניגן על אקורדיון מדי בוקר את התעמלות הבוקר המסורתית של בית הספר.

 

בהיותו בן 15 החל להופיע בתזמורתו של אביו וכעבור זמן קצר הקים הרכב עם חבריו חיים מרשק (סקסופון) , דני ואלה (מתופף, שניגן מאוחר יותר עם הגשש החיוור) שנקראה "הצעירים".

 

בשנת 1956 התגייס לצה"ל, תחילה בחטיבה 7 של חיל השריון, וב-1957, עת הוחלט להקים את להקת גייסות השריון, סופח כספי כאקורדיוניסט הלהקה. כספי השתתף בשתי תכניותיה הראשונות של הלהקה: "התכנית הראשונה" (שכללה את הלהיטים "קפה שחור", "צ'ימפופו") שעלתה ב-1958 והתכנית השניה – "יותר מדי אבק" (1959) שכללה את הלהיטים "אליפלט" ( הגרסה הראשונה לשיר, בה ניגן אקורדיון במקור), "אוהבי הטבע", "בואי רוח'לה" ועוד.

בשנת 1959 השתחרר מהצבא ובין השנים 1959-1966 לצד עבודתו בדפוס, ניגן בהרכבים שונים: הוא ניגן בין השאר בלהקת "השעות הקטנות" ( להקה שפעלה בצפת ובה היו חברים גבי אקשטיין, יעל שרז, מרים גבריאלי ושייקה לוי, וביצעה בין השאר את "שיר השוק" עוד לפני "התרנגולים") בין השנים 1960-1961, וכן ברביעית "הטיילת" (שביצעה את הלהיטים "הלילה לטיילת", "ואדי ערה" וכו' ובה היו חברים בין השאר אושיק לוי, גבי ברלין וחדוה ודוד)  בין השנים 1964-1965 . ברביעית הטיילת ניגן בהקלטות גם על הבס.

לאורך שנות ה-60 הופיע קבוע אף ב"עומר כייאם" ובמועדון "אילקה ואביבה" וליווה בין השאר את יפה ירקוני, ישראל יצחקי, הזמר/בדרן האמריקאי דני קיי בביקורו בארץ, אילקה ואביבה רווה, חנה אהרוני,אהובה צדוק, עדנה גורן ועוד.

 

בשנת 1966 פתח בית דפוס משל עצמו וב-1968 פרש ממוסיקה כדי להשקיע מלוא מרצו בעסק החדש. הוא לא היה פעיל בתחום המוסיקה עד שנת 1984, ולאחר שהעסק התבסס וכספי חש געגועים למוסיקה, הוא החליט לנגן "בקטנה" בחוג שירה בציבור. בערב השני בו היה אמור להופיע, פגש אקורדיוניסטית נוספת בשם ציפי גזית, מה שרקם אהבה מתו ראשון ( הוא היה אלמן והיא הפכה לאשתו השניה ובעיקר ושתפתו המוסיקלית) , והשניים החלו להופיע יחד בערבי זמר שונים ולהקים מועדון זמר משלהם שנתפרש ברחבי הארץ ורץ עד היום בהצלחה ונקרא : "ציפי, נתי וחברים". במועדון הזמר שלהם מופיעים מיטב אמני ישראל: יזהר כהן, אריק סיני, מיכל טל, איתן מסורי, באלדי אולייר, חנן יובל ועוד ועוד ועוד.

 

תודתי הגדולה נתונה לנתן כספי היקר (ורעייתו ציפי גזית) על שגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה, כחלק מהפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"צלילי הזהר" – סיפורו של האקורדיאוניסט זהר ליכטנשטיין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

זהר ליכטנשטיין נולד כזישע ליכטנשטיין בסיקטיבקר שברוסיה בשנת 1940 להורים פליטי פולין. זהר מעיד כי עוד מילדות דבק בו חיידק המוסיקה, וסיפר כי אביו מעיד שעוד בהיותו בן 4, נהג זהר לקחת כסא ולדמותו לאקורדיון. עם תום המלחמה חזרה משפחתו לפולין ובשנת 1947 אביו קנה לו אקורדיון.

 

בשנת 1950 עלתה המשפחה לישראל לקיבוץ נגבה שבדרום, שם שהתה המשפחה 4 שנים. זהר מספר כי עוד בנעוריו למד לנגן על האקורדיאוון באופן אוטודידקטי ונהג לנגן לחבריו לקיבוץ את שירי העם הפופולאריים של אז. באותה תקופה נמשך למוסיקה האמריקאית ולאמנים כנאט קינג קול, פרנק סינטרה. ( מוסיקה שנחשבה "חתרנית" בקיבוץ של אז). עוד בקיבוץ למד לנגן מתווים אצל מורה.

בשנת 1954 עברה המשפחה לגור בבת ים. באותו זמן החל לנגן במסגרת בית הספר ובחלטורות שונות בעיר את מיטב שירי הריקודים הסלוניים ושירי ארץ ישראל של אותם ימים. את לימודיו סיים בתיכון תל אביבי.

 

בסוף 1958 התגייס לצה"ל. תחילה, עשה טירונות בחיל התותחנים אך עקב בעיות רפואיות עבר משם לקצין חינוך ראשי, שם סיפחו אותו לצוות הווי עם עוד שתי בנות ( האחת,אילנה הירש מישוב כפר ויתקין, השניה עליזה עזאני מדרום תל אביב). בספטמבר 1959, ביקש להיבחן ללהקה צבאית וזומן לאודישנים ללהקת פיקוד מרכז. באודישן ניגן את "הפרשים הקלים" של פרנץ פון סופה והתקבל ללהקה.

הוא השתתף בתכנית הלהקה- "ככה זה" שעלתה לראשונה ב-7 לינואר 1960 ובה היו חברים בין השאר: שיקה לוי, שי דנון, עפרה פוקס, דני ליטאי, אריה לבנון, צדי צרפתי ועוד. התכנית כללה מערכונים ופזמונים, אך נגנזה ולא יצאה על גבי תקליט. שירי הלהקה: "אני ואחא רון", "הסיידים", "בסדר", "הרם את המורל", "פגישה בפיגאל", "ככה זה" ועוד. התכנית ירדה לאחר חצי שנה וכיוון שלזהר לא נשאר די זמן להצטרף לתכנית נוספת, הוא שימש בתפקיד פקידותי עד תום שירותו הצבאי.

עוד בזמן הצבא החל ללמוד הנהלת חשבונות ולאחר שחרורו פנה לעבוד בתחום זה. נוסף לזאת, למד באוניברסיטה מדעי החברה, מדעי המדינה וסוציולוגיה. זהר מעיד שהמוסיקה הייתה כל הזמן ברקע, ומיד עם שחרורו היה מבאי "קפה נגה", בורסת הנגנים של אותם ימים. בשנות ה-60 ליווה את האמרגנית/זמרת רחל רודן וכן ניגן בחלטורות למיניהן כחתונות, בר מצוות ואירועים.

מקביל לעבודתו ה"רגילה", לימד ליכטנשטיין בשנות ה-70 נגינה באקורדיאון בקונסרבטוריון ברמת גן והוסיף להופיע ולנגן. מאז ועד אלה מוסיף זהר לנגן באירועים מסויימים.

 

תודתי הגדולה נתונה לזהר ליכטנשטיין היקר על שגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו והעביר לידיי את הקלטותיה הגנוזות של להקת פיקוד מרכז בתכניתה "ככה זה" משנת 1960 לצד תמונות מארכיונו הפרטי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר , חוקר מוסיקלי.

"מגי " – סיפורו של המוסיקאי מגי (מנחם) גרוס – כותב ומתחקר : דודי פטימר

כחוקר מוסיקלי, איני מסתיר את העובדה שאני מעט "משיגינע" אחר מידע וככזה, אספר כיצד הגעתי למרואיין הבא הראוי לתיעוד והערכה: כילד חובב זמר עברי, נהגתי להאזין רבות לשירי שנות ה-50 וה-60, בהם אחד השירים האהובים עליי מהסיקסטיז הוא אחד הבלוזים הראשונים בישראל – "סואן בדמי הליל" שביצעו הצמד "מגי ואלה" במסגרת היותם בלהקת גייסות השריון. החלטתי לפני כחצי שנה להעמיק במחקריי, לאתר ולתעד סיפורם של מגי ואלה. את אלה האריס ראיינתי ותיעדתי (התחקיר נמצא גם פה ב"דודיפדיה") על פועלה, וכדי להשלים את התמונה, עזר לי חברי אילן סגל, מוסיקאי ונגן בלהקת גייסות השריון וב"גשש החיוור" ( ועוד הרבה מעבר לכך) שגם אותו תחקרתי וראיינתי, להשיג ולאתר את "מגי גרוס", הסולן הנוסף בצמד והצלע החסרה לי לתיעוד. על מגי ידעתי מתוך מחקרים שערכתי בנושא להקת גייסות השריון על היותו בלונדיני יפה תואר וכי לאחר הצמד המצליח "מגי ואלה", עבר לנגן עם שלישית הגשש החיוור. אולם, לאחר הראיון עם מגי, נתוודעתי לסיפור מרתק של אדם מרתק ומקסים, ואני שמח להציג בפניכם, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו של מנחם (מגי) גרוס.

 

מנחם (מנדל) גרוס (או בכינויו "מגי") נולד בפברואר שנת 1942 בבית החולים "בלינסון" בפתח תקווה.

כילד נהג להאזין רבות למוסיקה בשלל הסוגים ובהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על כינור ( הוא למד כשנה, אך הפסיק עקב "מצוקה כלכלית", היו אלה ימי הצנע בישראל).

בהיותו בן 14 אביו נפטר ממחלה, ולכן אמו ואחותו הגדולה ממנו ב-5 שנים העתיקו מקום מגוריהם לחיפה.

מתי רכשת את הגיטרה הראשונה וכיצד התחלת לנגן בה?

"בגיל 15 לערך עליתי לעבוד על אניה בצי-הסוחר, וכשהגענו לנמל הראשון בספרד, ירדתי לחוף ופניתי ישירות לחנות לכלי נגינה. אהבתי עוד מלפני הייתה לגיטרה ומבלי שהיה לי כל מושג איך מכוונים את המיתרים כדי לנסות ולהתחיל לנגן. לאחר הקניה של גיטרה ספרדית כמובן, חזרתי בצהלה לאניה ושם שברתי את ראשי עד שהגעתי להחלטה כל שהיא על כיוון מסויים שהתאים לי.

כמובן שבשלב מאוחר יותר הבנתי או למדתי שלכיוון הנ"ל לא היה שום קשר למציאות, ואז לאחר הכיוון הנכון נאלצתי להתחיל ללמוד ולנגן מהתחלה. מאחר וההפלגה נערכה 8 חודשים מבלי לחזור ארצה, הספקתי להתאמן רבות עד שהצלחתי בעצמי לחלוטין ללמוד לנגן . זאת למעשה הייתה ההכרות הראשונה שלי עם כלי נגינה כשהוא בידי ואני מנגן. "

מגי התגייס לצה"ל מנובמבר 1959 והשתחרר באפריל 1962. הוא שירת בלהקת "גייסות השריון" והשתתף בתכניותיה: "כאן השריונים" ו"טיפול זה טיפול".

איך הגעת ללהקת גייסות השריון?

"כשעזבתי את "הים" אחרי שנתיים, התגייסתי לצבא (נובמבר 1959), ובהיותי בבאקו"ם,כשזאביק רווח מיודענו היה שם מפקדי, הגיעה לאוזניו השמועה שאני מנגן על גיטרה ושר.

הוא מיד ביקש ממני שאקח יום חופש ואסע הביתה לחיפה כדי להביא את הגיטרה, מאחר ויום/יומיים אחר כך ישנו איזה ערב תרבות עם אמנים, והוא ישמח מאד אם אנגן ואשיר כמה שירים. כמובן שכל התכנית הזאת התאימה לי ככפפה ליד, ובבוא יום התרבות הנ"ל ובין כל היתר עליתי לבמה, ונדמה לי ששרתי כ-3 שירים. (ובהצלחה).

באותה הופעה, נכח קצין חינוך ראשי של גייסות השריון ששמו שאול ביבר. בסוף הערב ניגש אלי והחמיא לי על הופעתי, ושאל האם אני מעוניין להצטרף ללהקת השריון, וכמובן עניתי בחיוב!! על כך הוא אמר לי בנוסף, שהוא צריך אישור מיוחד לקבל על-כך מאלוף גייסות השריון שהיה חיים ברלב. אך מאחר והם בזמנים אלו נמצאים באיזה שהוא "נתק" בגלל חילוקי דעות שהיו להם, אני איאלץ לעשות טירונות שריון ולאחריה יש לי את הבטחתו שאני אבוא ישר ללהקה. וכך אמנם היה.

6 חודשים עשיתי טירונות "חרמ"ש" (זחלמים ביידיש), ליד באר-שבע. זאת הייתה קריעה אמיתית, אך מה לא עושים כדי להתקבל ללהקה צבאית?? זאת למעשה היתה המסגרת הבימתית/מוסיקלית הראשונה שלי במשך השנתיים הבאות."

כיצד נולד הצמד "מגי ואלה" וכיצד נולדו השירים שביצעתם ?

"הצמד כמובן נולד בלהקת שריון תוך כדי חזרות והופעות כלליות של הלהקה, ואם אינני טועה אז רעיון הקמת הצוות היה של נעמי פולני שהיתה הבמאית.

בעקבות כך נתבקשה נעמי שמר לחבר לנו שיר/שניים שלמעשה ישמשו כחלק מערבי הבידור של הלהקה.

נעמי שמר חיברה לנו שיר אחד ששמו היה "אי השה". השם והשיר בנוסח קוריאני, ואי השה הוא שם של בחורה. וכך נולד הצמד המדובר, עד שנתקבלה בקשה מ"קול ישראל" שמבקשים ממפקד הלהקה שיאפשר לאלה ולי להופיע בערב שעורך הרדיו ב"ים" ושיוקלט.

בעקבות זה החלטנו אלה ואני שנופיע באותו צמד גם מחוץ ללהקה, ואמנם הוזמנו לכל מיני מינים של מופעים ברחבי הארץ ונדמה לי שהרבה מהם היו בקיבוצים.

ידעתם ש"סואן בדמי הליל" יתפוס כך? זה למעשה הסולו הראשון שלך?

"האמת שלא אני ולא אף אחד מאלו שעסקו בתוספת תמליל לשיר ידענו, וזאת מאחר שלעבודה על השיר ביקשתי את עזרתו של גיסי ז"ל – מישה אפלבאום ( מורה המוסיקה הנודע ומבצעו של "שיר העגלון") , ומאחר והתברר לנו שחסרים בשיר בתים, ישבנו על המדוכה אלה, מישה ואנוכי וחיברנו מילים ל2/3 בתים נוספים, וכך השלמנו את אימוננו על השיר הנ"ל בנוסף לשיר הקודם שהזכרתי של נעמי שמר. השיר של נעמי למעשה לא תפס, וכפי הנראה "העביר" את תמיכתו ל-"סואן" שבהחלט תפס והצליח לאורך שנים, ואפילו בזמנים אלו מידי פעם יוצא לי לשמוע אותו ברדיו, או לחלופין שמישהו מתקשר כדי לספר לי ששמע אותו ברדיו. לשאלתך, אני אמנם חושב שסואן היה הסולו הראשון שלי, כמובן יחד עם אלה."

אלה האריס (גדרון) , אותה ראיינתי לתחקיר נפרד על סיפורה לצורך פרויקט התיעוד שלי, סיפרה על הצמד "מגי ואלה" : ""בתקופת השירות שלי היה מנהג להישאר אחרי ההופעה בחברת החיילים ולשיר שירים בצוותא, קראנו לזה אז "טולולו".   מגי ואני , היינו אז צמד השריון- "מגי ואלה", שתפקידנו היה "לעורר" את החלק הזה . באחד הימים הכנו שירים נוספים לטולולו ונפלנו במקרה על שיר העם הרוסי "סואן בדמי הליל" אבל היה לו רק בית אחד (שכתב דב מגן). אז זרקנו כל אחד רעיונות, והוספנו עוד שני בתים (בית שני ושלישי ) וכך הופענו, לימדנו את החיילים את השיר שתפס כאש בשדה קוצים, ואף הקלטנו מאוחר יותר את השיר בתקליט של הלהקה ."

מה עשית לאחר שחרורך ?

"לאחר פרוק ה"צמד", "התפרקתי" גם מהלהקה (מתישהוא) ומצה"ל בכלל, כנ"ל גם ידידי וחברי הטוב אילן סגל , ומאחר ושנינו היינו וגרנו בעיר חיפה, הקמנו תזמורת של 4-5 נגנים, עשינו חזרות שבסופן התחלנו להופיע ברחבי הארץ ובעיקר בצפון באירועים כמו חתונות, בר מצווה וכו' כולל מועדוני לילה. הצלחתנו כתזמורת הייתה גדולה, על-אף שהיינו עדיין מאד צעירים לעומת הרבה מאד מוסיקאים ונגנים ותיקים שעסקו באותו סוג של נושא, וזה כמובן קידם אותנו מאד מבחינת כמות העבודה שהייתה לנו."

כיצד הגעת לתזמורת המלווה את "הגשש החיוור" ?

"ל"גשש החיוור" הגעתי לאחר שאילן קיבל בשנת 1964, אם אינני טועה, הצעה מפשנל והגששים ליצור איתי קשר ולבוא יחד ללוות את הגששים בהופעותיהם. אילן קיבל את הצעתם, אך מאחר ואני כבר הייתי נשוי, ועבדתי במשרדי חב' "לים"  בחיפה (שהיא חב' בת של "צים"), ולא חשבתי שכדאי לי לעזוב את "לים" בגלל שבצים היה לי כבר "סידור" של פנסיה, פיצויים ועוד, כמובן כל זה לעתיד לבוא, סירבתי לעבור תל-אביבה למרות הרבה טלפונים מאילן שניסה בכל-זאת לשכנע אותי.

לאחר שנתיים שעבדתי ב"לים", התקשר אלי שוב אילן ואמר לי שמתחילים בקרוב לעבוד בגשש על תכנית חדשה שבה ארוויח שכר חדשי שישתווה לשכר של 6 חודשים ב"לים" ואז השתכנעתי שאני עובר לגשש.

אז כבר הייתה לנו בת קטנה, או לייתר דיוק עדיין תינוקת, ובסוף חודש דצמבר 1965 ובאמצע הגשמים, ארזנו מטלטלנו ועברנו לגור בר"ג בדירה שכורה שאילן שכר בעבורנו קרוב מאד אליו.

וכך התחילה דרכי הארוכה עם אילן והגששים. עבדנו אילן ואני מספר שנים ביחד בזמן שכל יתר הנגנים "התחלפו" מספר פעמים, עד שלצערי כי רב (תרתי משמע), אילן עזב את הגשש, ואני המשכתי איתם כנגן גיטרה כמובן, ולאחר תקופה שאינני זוכר בדיוק את אורכה, התפרקה התזמורת ואני המשכתי לעבוד אתם כמפעיל ה-"פלייבק" של ההופעות. וכך עברתי עם הגששים 16 שנים רצופות (לטוב ולרע), המשכתי לאחר מכן לעשות אתם גם מילואים זמן מסוים ולא קצר, ואז עברתי למילואים בהג"א עד לפרישתי משם. הופעתי עם הגשש עד שנת 1984".

האם לאורך השנים, המוסיקה הייתה עיסוקך העיקרי?

"למעשה רב שנותי עסקתי במוסיקה, ובתקופות מסוימות בזמן הגשש, עשיתי "חלטורות" ב"ציפוי טפטים" בדירות וחנויות יחד עם "שותף", וגם תקופה לא קצרה עסקתי בלימוד גיטרה בבית ובבתי-ספר. ברצוני לציין שאת לימוד הגיטרה למדתי בזכות שעורי תיאוריה במוסיקה מאילן עוד כשגרתי בחיפה, והוא מידי שבוע היה מגיע אלי לתת לי שעור. בנוסף למדתי אצל גיסי מישה את רזי לימוד הגיטרה (שהיה אז אחד המורים המבוקשים ביותר), ואז התחלתי ללמד גיטרה."

מה אתה עושה בימים אלה?

"ובכן, בימים אלו אני עוסק במקצוע ה"עתיק" שנקרא "פנסיה". פנסיה זו נמשכת כבר למעלה מעשר שנים שאותן גרתי עדיין ברמת-גן, ולפני 8 שנים בדיוק החלטנו אשתי ואני לעבור ולהתגורר בעיר עכו שבה גרים כל יתר משפחתה של  אשתי. במסגרת הפנסיה ולצערי, אינני עובד או עושה למעשה שום דבר מיוחד, למעט עיסוקי הבית השוטפים ותחזוקת "הגוף והנפש"."

 

במהלך הראיון עלה גם דבר הקלטות "גנוזות" שלא ראו אור מעולם מתקופת היותו בתזמורת "הגשש החיוור" עם אילן סגל, עליהן סיפר מגי: "אלו שירים שאני חיברתי להם מילים ומנגינות, ואילן (סגל) העלה את תווי השירים על הכתב ועשה להם עיבודים מוסיקליים. התקופה הייתה אם אינני טועה בשנת 67/8 כשעדיין היינו שנינו בגשש החיוור. תזמורת הגשש התנדבה (כמובן באופן פרטי), ללוות אותי, וכך הקלטנו את השירים באולפן מקצועי בשם: "אולפני אשל" בת"א. לצערי או שלא, מאז לא עשיתי איתם דבר."

תודתי הגדולה נתונה למגי גרוס היקר על שפינה מזמנו וגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו וכן תודה גדולה ומיוחדת לאילן סגל היקר על שסייע רבות ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.