"עכבישים, סגנונות וגל חדש" – סיפורו של המוזיקאי אבי קרפל

רשומה רגילה

 

אבי קרפל – יוצר, גיטריסט וזמר, אחד מחלוצי הרוק הישראלי בשנות ה-60 וה-70 ומייסד להקות הקצב "העכבישים", "הסגנונות" (שהפכה ל"עוזי והסגנונות") ו"הגל החדש"

אבי קרפל

אבי קרפל נולד בברלין, גרמניה, בשנת 1947. "גדלתי בבית מאד מוזיקלי", מספר, "הוריי לא ניגנו על כלי נגינה אבל אמי שרה נפלא ואבי היה מאד מוזיקלי. אחותי למדה פסנתר, אחי דני כמובן היה עורך ושדרן מוזיקה מיתולוגי בגלי צה"ל ומתמחה במוזיקת הג'אז. זה היה בית שנשם מוזיקה".

בשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל, למושב עין עירון שליד כרכור. בשנת 1959 עברה המשפחה להתגורר באזור המרכז  והשתכנה ברמת גן, שם בילה קרפל את שנות נעוריו.

כבר בגיל 6 גילה קרפל את משיכתו למוזיקה ולשירה. "הייתי יושב על המרפסת ושר בקולי קולות", נזכר. "כשהייתי בן 12 עברנו לרמת גן ובכיתתי היה ילד שניגן על גיטרה ועוד ילד ששר והקמנו שלישיה. היינו מופיעים בכל בוקר בפני כל בית הספר ומשם בעצם התחילה הקריירה המוזיקלית שלי".

בדצמבר 1963 הקים את להקת הקצב הראשונה שלו – "העכבישים השחורים" שבגלגולה הראשון כללה את שלמה אלטובסקי (תופים), מתי מלכי (גיטרת בס), אבי ורשבסקי (גיטרת ליווי) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה הייתה במתכונתה זו להקה אינסטרומנטלית שניגנה נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית.

בשנת 1964 עזבו מלכי ואלטובסקי את הלהקה ובמקומם הצטרפו הבסיסט דוד אליהו והמתופף שמואל בכר. בשלב זה הלהקה גם שילבה שירה.

קרפל 2

בסוף 1965 הצטרפו ללהקה הזמר נורמן רוט (זמר אוסטרלי שהיה מתופף בלהקת הרוק האוסטרלית "האיזיביטס") והגיטריסט והבסיסט הרצל מזרחי (מירון). מדי פעם השחקנית והזמרת תיקי דיין, חברתו של הגיטריסט אבי ורשבסקי, נהגה להופיע עם הלהקה במספר שירים (אך לא כחברת הרכב "רשמית"). הרכב זה פעל עד פרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

אחרי המלחמה, פעילות ההרכב חודשה ומלבד ששמו הפך ל"העכבישים", הוא כלל את אבי קרפל (שירה וגיטרה מובילה), שמואל בכר (תופים), מנשה זכאי (קלידים), הרצל מזרחי (גיטרת ליווי) ודוד אליהו (גיטרת בס).

בהמשך אותה שנה החלה הלהקה, לצד גרסאות כיסוי לשירים לועזיים, לשיר בהופעותיה גם שירים מקוריים שכתב והלחין קרפל: "כי את חלום", "מה לך ילדה?"  ו"לאורך החוף".

בשנת 1968 עזב בכר את הלהקה ובמקומו הצטרף המתופף מאיר ישראל. בהמשך אותה שנה עזבו קרפל וישראל את הלהקה (קרפל העניק לחברי להקת "סאני הייטס" את השם ב"ירושה" והיא המשיכה לפעול עד שנת 1980) והקימו את להקת "הסגנונות" שכללה בגלגולה הראשון את: אבי קרפל (שירה וגיטרת ליווי),  מאיר ישראל (תופים), רפי שוורץ (גיטרת בס) ויצחק קלפטר (גיטרה מובילה). כשקלפטר התגייס, הצטרף במקומו הקלידן והמעבד אלדד שרים.

בסוף אותה שנה הקליטה הלהקה תקליטון שכלל ארבעה שירים שכתב והלחין קרפל עוד ללהקת "העכבישים": "כי את חלום", "מה לך ילדה?", "ילדתי שלי" (מילים ולחן: מנשה זכאי) ו"לאורך החוף".

הסגנונות

בשנת 1969, לאחר פסטיבל להקות קצב ב"סינרמה" בתל אביב, הצטרף ללהקה הזמר עוזי פוקס והלהקה שינתה שמה ל"עוזי והסגנונות". בהמשך אותה שנה עזב שרים את הלהקה (בעקבות גיוסו לצבא) ובמקומו הצטרף הקלידן והזמר אייב אורצ'ובר (להקת "ריבולבר").

בתחילת 1970 הוציאה הלהקה תקליטון ראשון תחת השם "עוזי והסגנונות" שכלל שני שירים: Daytime Nightime ו-I’ve Got Sunshine. בהמשך השנה הוציאה עוד תקליטון שכלל את השירים Morning Train, Someday ו-Where Were You Last Night.

באותה שנה הלהקה הוציאה את אריך הנגן הראשון – Friends. בסוף 1970 עזב קרפל את להקת "עוזי והסגנונות" והקים את להקת "הגל החדש" שכללה את שמוליק אביגל (שירה), אילן דודמן (גיטרת בס), סמי וילה (קלידים), אמיל שהרבני (תופים) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה גם נגינה בתקליטונו של הבדרן-זמר אבי בהט שיצא  בשנת 1972 וכלל שני שירים שכתב והלחין קרפל – "כך הם החיים" ו"בלדה לגבר הנשוי".

במאי 1972 התפרקה הלהקה כשקרפל עזב לקנדה לצורך לימודי סאונד באוניברסיטת "קונקורדיה" במונטריאול.

בשנת 1984, כשחזר קרפל לישראל, הוא החל לעבוד כטכנאי סאונד במיטב אולפני ההקלטות בארץ כשבמקביל הוא  הצטרף ללהקת "הגל הירוק" וניגן עמה עד 1985. קרפל אף שימש כסולן הלהקה בשיר "מתפרנס" שיצא על גבי תקליט שדרים באותה שנה.

 

קרפל עבד באולפני ההקלטות עד שנת 1999 ואז חזר לקנדה כשבשנים האחרונות הקליט שני אלבומים יחד עם חברו ללהקת "העכבישים", שמואל בכר וחמישה אלבומי סולו.

תודה מיוחדת לאבי קרפל על שהסכים להתראיין ולגולל בפניי את סיפורו המוזיקלי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

אחד מול אחד והפעם: עוזי פוקס פותח את הלב – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

12495151_696409330502390_1625503729704066462_n

 

"אין לך מה לדאוג", "ילדונת", "כן,כן, לא לא", "קשת בענן", הם רק קומץ מלהיטיו של עוזי פוקס, מהכוכבים הגדולים של הרוק בישראל בשנות ה-60 וה-70. עם קול מלא נשמה, שירים תוססים ורזומה עשיר של להקות הקצב ( "עוזי והסגנונות", "השמנים והרזים"), פוקס תקע יתדו בעולם הרוק הישראלי וסלל את הדרך לבאים אחריו. מה הוא עושה בימים אלה?

 

 

 

בהיכל התהילה של הרוק הישראלי, עוזי פוקס הוא שם נרדף לאחד מסנדקי הנשמה והגרוב המשפיעים והגדולים בישראל, ואיני כותב זאת כקלישאה. עוזי, יליד רומניה (שנת 1947) , עבר את המסלול האולטימטיבי בדרך להתהוותו כנדבך חשוב במוסיקה הישראלית.

 

כנער, גדל על להיטי הרוקנרול והפופ הלועזיים: אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, ביטלס ומאוחר יותר שאר להקות הרוק הבריטיות והאמריקאיות שהלהיבו את העולם באותה תקופה. כדרכם של נערים מתבגרים רבים בישראל, עוזי היה חבר בלהקה עוד כנער בן 15, ולמעשה מאז ולאורך שנות ה-60 (כולל בזמן שירותו הצבאי), הפך לשם דבר בסצינת המועדונים המקומית, כשהוא צובר רזומה די מרשים של להקות קצב בהן השתתף ( Fbi, "הלורדים", "הכוכבים החדשים") שהעיקריות שבהן היו "השמנים והרזים" (שתועדה על גבי תקליטון) והדובדבן שבקצפת – "עוזי והסגנונות", מלהקות הרוק המשפיעות והמתקדמות (יחסית לימים ההם) ביותר בכל הזמנים.

uzy_610

ההצלחה של "עוזי והסגנונות" הייתה למעשה אבן דרך חשובה בקריירה של פוקס, שהתגלה כפרפורמר ופצצת כריזמה מתקתקת, עובדה שקיבעה מעמדו כאחד מכוכבי הרוק הגדולים של אותן שנים. הלהקה שחררה אריך נגן ומספר תקליטונים שהניבו להיטים כ"Friends", "רכבת הבוקר", "יום ולילה", "I Got Sunshine".

 

 

 

כיוון שבאותה תקופה, להקות הקצב שהרבו לשיר בלועזית, נתפסו בעיני התקשורת כ"נטע זר" ומושא ללעג, פוקס החליט לשנות פאזה והחל לשיר גם בעברית. ב-1971 הוא השתתף עם להקת הסגנונות במחזמר כושל בשם "קפוץ", שכלל מוסיקת רוק רועשת ו"כאסחיסטית" מאת דני סנדרסון. המחזמר עורר שערוריה עקב סצינות העירום הליברליות שבו והורד תוך הצגות ספורות (על אף שתועד על גבי תקליט).

 

כניסתו הבאמת גדולה של פוקס ללב המיינסטרים הישראלי ולהצלחה המסחררת לה ייחל, אירעה כשהשתתף (לצד רותי נבון, דודו זר ואברהם פררה) במחזמר המצליח "אל תקרא לי שחור", שעסק בנושא אפליית אפרו-אמריקנים בארה"ב ובו היו פזמונים שהפכו להיטי ענק, ביניהם: "יום יבוא",

ו"קליפסו בשחור לבן".

 

קריירת הסולו של פוקס זכתה לתנופה רצינית בשנת 1973 עם מלחמת יום הכיפורים והולדת אחד מלהיטיו הגדולים ביותר – "אין לך מה לדאוג" ( או אם תרצו "תחתונים וגופיות"), שהפך לקלאסיקה בזמן אמת ולאחד ההמנונים הבלתי רשמיים של המלחמה.

 

 

 

כשנה לאחר מכן, ב-1974 יצא אלבום הסולו הראשון של עוזי – "כן,כן" , שכלל מלבד "אין לך מה לדאוג", שירים מוכרים נוספים כ"כן,כן, לא לא", "קשת בענן" (מפסטיבל שירי הילדים), ו"ילדונת", שעד היום מושמע בלי הרף בתחנות הרדיו.

3962302a

האלבום מיזג בין פוקס ה"פראי" של הסיקסטיז, זה ששר ללא מעצורים ו"נותן בראש", לבין פוקס העדין, מלא הנשמה והיותר פופיסטי וקליל (בהתאם למפה המוסיקלית דאז). לאורך הסבנטיז, השתתף עוזי בפסטיבלים שונים, הקליט שירים שנטו יותר לכיוון הפופ ופחות לכיוון הרוק וניסה כיוונים מוסיקליים מגוונים. אירוע קריטי לקריירה שלו ולחייו האישיים, הייתה תאונת דרכים קשה שעבר לקראת סוף העשור, שקטעה במובן מסויים את הקריירה שלו באותה תקופה.

 

 

 

בתחילת שנות ה-80 נסע לארה"ב ושהה שם עד סוף העשור. עם חזרתו לישראל, שב להקליט חומרים חדשים והקים את אולפן הדיבוב המצליח "אולפני נ.ל.ס" שהפיק דיבובים לסדרות מצליחות כ"פוקימון", "אוטובוס הקסמים", להן תרם פוקס קולו לשיר הפתיחה.

 

בראשית שנות ה-2000 הקריירה המוסיקלית של פוקס זכתה לעדנה מחודשת עם המופע המשותף שלו עם שרי וגבי שושן ז"ל, מופע שכלל מיטב להיטיהם משנות ה-70 ועוד ובימים אלה מופיע עם שרי ורותי נבון במופע דומה.

ב-2008 הוציא את אלבומו השני- "אמצע החיים" ומאז ועד היום מוסיף להקליט שירים, להופיע ולהשתתף בפרויקטים שונים.

 

 

 

עוזי, ליווית את הרוק הישראלי עוד כשהיה בחיתוליו ועד היום, מה הדבר המשמעותי שהשתנה בסצינה הזו לאורך השנים מנקודת מבטך?

 

"תראה,אנחנו (להקות הקצב) התחלנו עם רוק לועזי והרוק הזה תמיד היה תלוי בתו רוק העולמי (בריטי, אמריקאי). עם הזמן כמובן שהחלו להתפתח פה בישראל דברים מאוד מעניינים, קמו להקות מעניינות והן פיתחו את הרוק המקומי, ולפי דעתי הן פשוט שאבו השראה והושפעו מהלהקות של שנות ה-60 וה-70 , כלומר אנחנו היינו  המפתח והבסיס למוזיקה שהתפתחה אחר כך. קח למשל את להקת  כוורת : אני זוכר שדני סנדרסון, עוד לפני שהתגייס,  היה מגיע להופעות של עוזי והסגנונות והיינו מעלים אותו לבמה לנגן ולשיר על הגיטרה , הוא היה מושפע מהלהקות הישראליות והלהקות הלועזית.  מה שהשתנה לדעתי זה המצב: היום יש כל מיני בתי הספר ונסללת לצעירים הדרך האידיאלית מההתחלה, בניגוד לתקופה שלנו שבלשון המעטה לא פרגנו לנו.  הנה היום יש דברים מדהימים ברוק: גם כותבים גם להקות, רק ישנה בעיה אחת: המדינה מוצפת בזה ואנו מאבדים את הדברים הטובים, ויש הרבה דברים טובים שמתפספסים וחבל".

 

מה יותר אהבת: לשיר בלהקה או לשיר כסולן לבד?

 

"תשמע, אם עוזי פוקס היה שר סולו הוא היה שר רוקנרול עם להקה.אני מעדיף להקה ואוהב נגנים מאחורה וסאונד, להתנגן ולנגן ביחד על הבמה, חד משמעית."

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"אני מופיע כל הזמן:יש לנו את המופע המשותף כבר כמעט 12 שנים עם שרי ולפעמים מתארחת רותי נבון, אנחנו מופיעים כל הזמן ויש ביקוש למופע . במקביל,  לאחרונה הופעתי בערב מחווה לג'ו קוקר וארת'ה פרנקלין ואני ממשיך להופיע גם לבד"."

 

יש אלבום חדש באופק?

 

"לפני כמה שנים הוצאתי אלבום ( "אמצע החיים", 2008) ומאז יש שירים במגירה ודברים שהוקלטו כסקיצות, אבל אני לא ממהר לצאת עם אלבום. אני מעדיף שיתרחשו דברים על הבמה ומה שקורה בשטח כי לצאת היום עם אלבום זה לא מה שהיה פעם, שיטת השיווק וההשמעה די חדשנית לנו בעולם, היום הכל ממוחשב ואני מעדיף את האנלוגי ולא הדיגיטלי, לכן אני לא ממהר כי אני חושב שהשתנו דברים בקבלת האמנים, אולי זה הגילאים שלנו, אבל אני מרגיש כאילו הזמן חלף או נעצר וצריך לתת את זכות הדיבור לצעירים, כי ההתבטאות שלנו יכולה לעשות משהו אך היא לא תעשה הרבה.

 

לפעמים אנו, האמנים הותיקים, עדיף להישאר עם מה שיש לך ויכבדו את זה ויזכרו את זה, אבל אני לא פוסל להיכנס לאולפן ולהקליט שירים חדשים אם תהיה הצעה מעניינת לכך, או אפילו אם מישהו יציע לי דואט. הצעירים מזכירים לי את צעירותי, לא ראינו סביבנו את החבר'ה הותיקים על אף שאז לא היה רוקנרול, היינו מתמקדים במוסיקה שלנו וסובבים סביבה."

  

השלם את המשפט: עוזי פוקס הוא…

"זמר".

 

תודה מיוחדת לעוזי פוקס היקר על שתרם חלקו הנכבד לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.