קול ששון- סיפורו של האמרגן המיתולוגי ששון רג'ואן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

הוא היה הראשון לגלות את אריס סאן, לסדר למייק ברנט את ההופעה שהפכה אותו לכוכב בצרפת, להקים את מועדוני הקצב בישראל ("אבא בהריון", "אמא מתגלחת"), להביא את הפלאטרס והקרייזי סטריינג'רס לישראל ולנהל את להקות הרוק המשפיעות בשנות ה-60: בצלאל יונגרייז ו"ההדים", "השמנים והרזים" ו"הסינג סינג" (שהביא מאנגליה) והכל החל כשבגיל 15 ניהל את הכוכב הגדול בשנות ה-50 – ישראל יצחקי. ששון רג'ואן, האמרגן המיתולוגי המתגורר יותר מ-40 שנה בארה"ב, חוזר אל ימי הזוהר ומסביר מדוע החליט לפרוש מעולם הבידור.

מאחורי כל זמר מצליח או להיט ענק ברדיו, עומדים, מלבד היוצרים והזמרים עצמם, גם האמרגנים והמנהלים האישיים המעורבים בבחירות החומרים, בשיווק ומיתוג האמן ובדאגה להפיכתו לשם דבר בשמי המוסיקה.

 

אחד האמרגנים והמנהלים האישיים הראשונים בישראל והבולטים ביותר בשנות ה-50,60,70 הוא לא אחר מאשר ששון רג'ואן שהחל מתחילת שנות ה-50 ליווה את מיטב אמני ישראל והיה חלק בלתי נפרד מעולם התרבות והבידור הישראלי.

 

ששון רג'ואן נולד בירושלים בשנת 1939. בהיותו בן 6 עברה משפחתו לתל אביב ואביו ושני אחיו רכשו את בניין קולנוע "קסם" שהקרין סרטים בין השנים 1945-1948 עד שהפך להיות משכנה של הכנסת הראשונה בישראל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. צמוד ל"קולנוע קסם", היה ממוקם מלון "סאן רמו" שהיה בבעלות סבו של ששון ולצידו היה ממוקם התיאטרון הנודע "לי לה לו" שבבעלותו של האמרגן משה ואלין.

 

"ב'לי לה לו' נהגתי לשמוע את שושנה דמארי וחנה אהרוני ומאותו רגע חיי היו מוסיקה וכדורגל", נזכר רג'ואן, "ויום אחד, בשנת 1954, חבר שלי ואני הלכנו לראות ברחוב הירקון את הזמר ישראל יצחקי שבדיוק הוציא את שירו 'אבאל'ה בוא ללונה פארק' והתאהבתי בזמר הזה. אני זוכר שהייתי הולך לחנות התקליטים בכל שבוע בכדי לבדוק אם הגיע תקליט חדש של ישראל יצחקי. הערצתי אותו".

 

בהיותו בן 16, בשנת 1955 הצטרף לחברת "מטה אמנים" (על שם קיוסק ברח' פינסקר בתל אביב בו היו יושבים השניים דרך קבע), שארגנה מסיבות חברה ונשפים מדי שישי במועדונים תל אביביים מקומיים. כוכב הנשפים באותן שנים שהוזמן על ידי רג'ואן וחבריו יאיר פרלדצקי ושלמה אליהו היה לא אחר מאשר ישראל יצחקי ותזמורתו של מאיר מקסי.

 

המופע הרשמי הראשון שארגן רג'ואן (יחד עם חברו שלמה אליהו, מנכ"ל חברת הביטוח "מגדל") עם חבריו היה בקולנוע בחיפה בשנת 1956 בו הופיעו יפה ירקוני וישראל יצחקי. בשנת 1957 החל לנהל את יצחקי אישית.

לאורך שנות ה-50 וה-60 ניהל רג'ואן את מיטב הכוכבים התוססים והבולטים בארץ: הוא ניהל את ג'ו עמר בראשית דרכו עם הצלחת שיריו "שיר השיכור" ו"ברצלונה", ניהל את אריס סאן בשנותיו הראשונות בישראל (ואף סידר לאריס את הופעתו הראשונה ב"אריאנה", כמיוצג שלו), ניהל את עליזה קאשי ודאג להכניסה לפסטיבל הזמר והפזמון הראשון בישראל (1960) בו קצרה את המקום הראשון עם שירה המשותף עם שמעון בר – "ערב בא", ניהל את להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז (חלוץ הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-60 שהקליט את "הו ילדונת", שיר הרוק העברי הראשון), את להקת "השמנים והרזים" (ניהל את הלהקה לצידו של ז'רר קמינסקי. סולנה של להקת "השמנים והרזים", דוד רג'ואן ז"ל, היה בן דודו של אביו של ששון) וה"קרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי (שהיה לעוזרו) ועוד רבים וטובים.

בשנת 1961 עבד מטעם סוכן האמנים משה דוד כמנהל סיבוב ההופעות הישראלי של  להקת הרוק האינדונזית "הקרייזי סטריינג'רס" שקצרה הצלחה רבה במועדון "צברה" התל אביבי הנודע ובה היה חבר הסקסופוניסט הישראלי דורון כהן ז"ל (שלימים היה גם בלהקת "ההדים", להקת "הסול מן" ולהקת "השחקים") ובשנת 1962 הביא לישראל את את להקת הרוק הבריטית Pete Chester Combo (בה החלו דרכם האנק מרווין וברוס וולש מלהקת "הצלליות" שליוותה את קליף ריצ'ארד) ובשנת 1963 את להקת "הטילים" הבריטית (The Rockets) , אך עבורו של רג'ואן, אחד השיאים מהישגיו כמנהל הוא הבאת להקת "הסינג סינג" הבריטית לישראל: "בשנת 1964 הבאתי לארץ להקה בריטית בשם The New York Twisters, אבל החלטתי לשנות שמם ל"הסינג סינג". בשלושת החודשים הראשונים מופעי הלהקה לא הצליחו, אך אחרי כן הבאתי להופעות אנשים שיבואו וייתנו לי משוב לגבי מה צריך לתקן בהופעה, ומנקה רחובות בשם נחמיה אמר לי שהבעיה העיקרית היא שלא נותנים לקהל לרקוד בהופעה אלא רק לשבת על הכסאות. ברגע ששיניתי את זה – הלהקה הפכה לסנסציה וגם הבנתי כי אני צריך להקים מועדוני קצב לריקודים". הסינג סינג הקליטו בניהולו של רג'ואן מספר תקליטים בהם הלהיטים Someone Like You  ו-It Feels Like Rain.

בשנת 1965 הקים רג'ואן את המועדונים התל אביבים: "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" בהם הופיעו מיטב להקות הקצב ("האריות", "השמנים והרזים", "הצ'רצ'ילים" ועוד) ובמשך 8 שנים התעסק בלנהל 2 אמנים בלבד: "הסינג סינג" להם סידר סיבוב הופעות ביוון ובטורקיה ועליזה עזיקרי שפרצה תחת אמתחתו בלהיטים "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר" וכו'. רג'ואן שידך בין עזיקרי לסינג סינג ליוון והשניים הקליטו שירים משותפים ביוונית.

 

בשנת 1969 סידר רג'ואן לזמר חיפאי צעיר בשם מייק ברנט הופעה במועדון "בקארה" במלון הילטון בטהרן שבפרס. למועדון הביא רג'ואן גם את הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן. באותה הופעה, ורטאן התרשמה מברנט והזמינה אותו לפריז, נסיעה שהפכה אותו לכוכב ענק. "אני מודה כי לא התרשמתי ממייק כל כך וטעיתי", אומר רג'ואן, "אחרי זה חיים סבן נסע אליו וייצג אותו והשאר היסטוריה".

 

בשנת 1971 הקים רג'ואן עם חברי להקת "הסינג סינג" אולפן הקלטות ברח' הירקון בתל אביב בשם "אולפני גארט" שזכה להצלחה בייחוד בשל הציוד המשוכלל שהיה בו. מי שהקליט באולפן בין השאר את אלבום הבכורה היה שלמה גרוניך ("למה לא סיפרת לי?!", 1971). האולפן פעל עד אמצע שנות ה-80 ובמקביל שימש השם "גארט" גם כחנות לציוד הגברה המתקדם ביותר בשנות ה-70.

בשנת 1972 היה אחראי רג'ואן להבאתה של להקת ה"פלאטרס" (להקה ווקאלית נודעת משנות ה-50) לישראל, סיבוב הופעות שהוגדר כמצליח מאד ובשנת 1973, כשהוא בשיאו, החליט לעבור לארצות הברית. "בשלב מסוים הרגשתי משועמם מהמקצוע", מסביר, "כמה כבר יכולתי לחדש? להמציא מחדש? איבדתי את התשוקה והרעב, אז יצאתי לטיול באירופה, אסיה וארה"ב".

 

בין השנים 1973-1975 עבד בחברת הבידור CMI (כיום ICM) בה עשה בוקינג למיטב האמנים כטום ג'ונס, אנגלברט האמפרדינק, ברברה סטרייסנד ועוד, אך כיוון שהשתעמם מעבודה זו החליט להתפטר.

 

בין השנים 1975-1977 הקים וניהל יחד עם דוד קריבושי את מועדון "צברה איסט", מועדון לילה יהודי ישראלי בניו יורק שפעל שנתיים ובו הופיעו אמנים כרבקה רז, עליזה עזיקרי וחנן גולדבלט.

בסוף שנות ה-70 החליט לפרוש מעסקי הבידור ופנה לעסקי הבורסה והקים חברות לניהול וגילוי עורכי דין וכלכלנים: "In Touch Trading" ו-"Firmlaw Group" אותן מכר בינואר 2018.

 

בשנת 2001 קרץ שוב לעולם הבידור עם נטילת חלק בהפקת ההצגה Horse Crazy אך העדיף שלא לטיול חלק טוטאלי בכך: "זה מאד חסר לי העולם הזה, אבל אני יודע שברגע שאכנס לזה – לא אוכל לצאת כי זה החיים שלי, ולכן אני לא נכנס לזה כבר באופן טוטאלי", מסביר.

 

בימים אלה מתגורר רג'ואן בלוס אנג'לס ולו שתי בנות: מישל רג'ואן, שהפיקה בין השאר את סרט "מלחמת הכוכבים" בשנת 2015 ודניאל מילטון, אחת האמרגניות הבולטות בארה"ב לחברות איפור.

 

ששון, מה ייחד אותך כאמרגן מאחרים בתחילת דרכך?

 

"תמיד ניסיתי לחשוב אחרת, לעשות מה שכולם עושים אבל בדרך שלי עם רעיון שונה ודרך חשיבה אחרת מאחרים, זה הקו שהנחה אותי לאורך כל הדרך, לפעמים זה שימש לטובתי ולפעמים פחות".

 

עד כמה היית מעורב בבחירת החומרים של אמניך?

 

"לא הייתי מעולם אחראי בוקינג, אלא הייתי גם האבא, גם האמא וגם הפסיכולוג של האמנים שלי, הייתי יושב איתם בבית שעות על גבי שעות, מחליט איתם יחד אילו שירים להקליט ומלווה אותם לאורך כל הדרך. זו הייתה עבודה של 24/7".

 

תודה מיוחדת לששון רג'ואן היקר על שהתראיין ותרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"רוקר חי" – ראיון בלעדי עם חלוץ הרוק הישראלי ג'רארד קמינסקי – כותב ומראיין: דודי פטימר

"רק תנו לי עוד קצת ממוסיקת הרוקנרול הזו", כך גרס צ'אק ברי בשנת 1958 ולמעשה לא רק שהוליד להיט קלאסי אלא ביטא את קולם של נערי העולם באותן שנים שמצאו ברוקנרול פורקן עול, מפלט ואורח חיים שכולו מוסיקה, אהבה ועוד מוסיקה.

 

בישראל, ניצני מקצב הרוקנרול החלו בתחילת שנות ה-60 בדגלן של להקות רוקנרול ישראליות ("להקות קצב") ששימשו שגרירות הרוק האמריקאי והבריטי מחו"ל בישראל והופיעו עם אותם השירים ששיגעו את הנוער ברחבי העולם. בשלב מאוחר יותר גם נוצרו שירי רוקנרול בעברית עם אותם המקצבים כמו בחו"ל, רק שעבור הממסד, רוקנרול בעברית הוא נטע זר שאסור לתת לו במה וביטוי.

 

אחד מחלוצי הרוקנרול בישראל של תחילת שנות ה-60, לצד ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים, היה ג'רארד קמינסקי שחי רוקנרול, נשם רוקנרול ועשה רוקנרול ולמעשה מהווה מאבות היסוד של הרוקנרול במתכונתו הראשונה (והבסיסית) בישראל.

 

הוא נולד בצרפת בשנת 1944 בשם ג'רארד קמינסקי ועלה עם הוריו לארץ אחרי מלחמת העולם השניה. המשפחה השתכנה בתל אביב וג'רארד מעיד על עצמו כי מאז ומתמיד נמשך למוסיקה ובעיקר לרוקנרול של ביל היילי, אדי קוקרן, ג'רי לי לואיס, צ'אק ברי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד ומאוחר יותר אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד והצלליות.

 

בשנת 1956, בהיותו בן 12, בנה בעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ולימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. במקביל ניגן על מפוחית פה ושר.

 

בשנת 1960, שנים בהן ניצני הרוקנרול החלו להתפשט גם בישראל, ג'רארד  בן ה-16 היה מהראשונים שהחלו להופיע ולשיר רוקנרול שאז נחשב "נטע זר" בישראל הממסדית של אותן שנים.

בשנת 1961 היה מהראשונים להקים להקת רוקנרול (בישראל להקות מסוג זה כונו "להקות קצב") והקים את להקתו הראשונה- "כוכבי הכסף" (1961-1962) . אחריה באו "האלילים המטורפים", "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו" וכמובן  מאוחר יותר בשנת 1965  הקים את להקת "השמנים והרזים" שהקליטה שני תקליטונים (התקליטון הראשון כלל את הסולן עוזי פוקס, אולם שיר אחד הולחן והוקלט ע"י קמינסקי עצמו בצרפתית Attendez) כשאת להיטה הגדול "יה יה מה יהיה" (הוקלט ב-1967 ויצא ב-1968), שנחשב בעיני רבים לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אותו הלחין קמינסקי למילותיו של אלישע נמרי (צייר ובעלה לשעבר של זמרת הפופ ירדנה הדר) עם הסולן דודו רג'ואן ז"ל. אחד המוסיקאים שקמינסקי "גילה", כדבריו, בלהקה היה צביקה פיק, קלידן הלהקה.

תחילה קמינסקי שימש כבסיסט הלהקה (בשלב מסויים הוא הפך מנגן גיטרת ליווי לבסיסט) ובשלב מסוים עבר לצד האמרגן והכניס את דודו רג'ואן במקומו.

 

לאורך שנות ה-60 ניהל מספר מועדונים כשהבולטים בהם היו "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" ועסק לצד היותו איש להקות קצב, כעוזרו של האמרגן ששון רג'ואן. בשנת 1970 החליט לפרוש מעולם המוסיקה אך נשאר בתחום: הוא שימש כמנכ"ל בחנות כלי זמר ולאחר מכן הפך למכוון ומתקן פסנתרים, ואף חי תקופה בלונדון בה זכה להצלחה בתחום זה.

לאחר לא מעט נסיונות שכנוע ו"הפעלת קשרים" עם מוסיקאים שעבדו עימו, סייע לי הסקסופוניסט הותיק אורי סעדה (שסיפורו המלא גם נמצא ב"דודיפדיה") בארגון הפגישה עם ג'רארד בביתו. ג'רארד אמר שלא מתראיין ולא התראיין שנים רבות, אך הסכים לתת לי ראיון יחיד ובלעדי  ולפרוש את הקלפים על השולחן לעומק פעם אחת אחרונה ואולי היחידה.

 

נפגשנו בביתו בתל אביב ומיד עם היכנסי לביתו בלטה נפש האומן הרוקר שבו: פוסטרים של להקות הקצב אותן ייסד עיטרו את הקירות, ציורים אומנותיים ומכונת ג'וקבוקס מקורית משנת 1962 המונחת בסלון.

 

ישבנו פנים מול פנים: ג'רארד, אורי סעדה ואנוכי ובמשך שעתיים וחצי נחשפתי לסיפורו המרתק והמלא של מי שנחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול המוקדם המשפיעים ופורצי הדרך בישראל. בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה, נחשפתי לאדם צנוע מאד, נחבא אל הכלים שלא אוהב לדבר או להעיד על עצמו, מלא חוש הומור ובעל דעות נוקבות לגבי מוסיקה ולאורך השיחה, נחשפתי גם לחומרים נדירים מארכיונו הפרטי אותן סיפחתי לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי.

 

עם תמונה לא יצאתי, שכן ג'רארד נגד תמונות באופן עקרוני (לדבריו, לא מצטלם אף עם קרובי משפחתו) אך יצאתי עם מידע רב שערכו התרבותי לא יסולא בפז.

 

ג'רארד, מהו רוקנרול?

 

"שמע, אני מדבר על רוקנרול. האמרגנים והעיתונאים של אז, קראו לנו להקות קצב, אבל למה להקות קצב? כי באותה תקופה החלו לפעול הביטלס וקראו להם "חיפושיות הקצב" ולכן "להקות קצב" נשמע מתחרז יפה. אבל, למעשה היינו להקות רוקנרול. לא כל מי שמתיימר להגיד שהוא היה רוקר הוא היה רוקר. בשבילי שלום חנוך הוא לא רוקר. רוקנרול זו צורת חיים. גם אריק אינשטיין ניסה לעשות רוקנרול אבל זה לא רוקנרול אני מצטער. יש רוקר אחד בירושלים שלא יצא לי לנגן איתו, שלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") זה רוקר!"

 

שתבין טוב מאד, אני הייתי די בוגר וכבר בגיל 17 שכרתי אולם קולנוע בהרצליה בכדי לעשות מופע רוקנרול. לא רציתי שהאמרגנים ירוויחו עלינו כסף. שכרתי קולנוע בהרצליה בשם "קולנוע היכל", ואני זוכר שהלכתי אפילו לראש העיר לקבל אישור."

 

לרוקנרול יש גיל?

 

"לא, אבל אני זקן."(צוחק).

 

אילו להקות היו לך במחצית הראשונה של שנות ה-60 ?

 

"שמע, הייתי חייב להחליף נגנים ושם של להקה כל שישה חודשים כי הארץ הייתה קטנה, אז לא היו מועדונים והיו מעט להקות. הלהקה הראשונה הייתה "כוכבי הכסף", לאחר מכן "האלילים המטורפים", לאחר מכן "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו".

 

איך בחרת את הרפרטואר של הלהקה?

 

"הקהל בחר. שמע הייתה לנו תכנית מסודרת אבל לרוב ניגנו מה שהקהל בא לשמוע ומה שהקהל רוצה. אחרת אתה לא מצליח.

 

שרתם רק באנגלית?

 

"לא, גם בעברית. חומרים מקוריים".

 

למה לא הקלטתם באותה תקופה?

 

"לא רצו להקליט אותנו. בתקופה ההיא היינו מה שמכונה "פושטקים" וכשכבר הקלטנו, אז אמרו שהעברית לא טובה, ולא חשוב שכעבור כמה שנים העברית הייתה "גלגל אותה, שחק אותה, היא רצתה קפה הפוך".

 

אתה חושב שהקדמת את זמנך?

 

"אני בטוח".

 

 

מה תפקידך היה בדיוק בלהקה?

 

"אני הייתי מעורב בכל דבר: הייתי המנהל, הייתי האמרגן, הייתי הפסיכולוג, הייתי היחצ"ן – הייתי הכל. זה יותר סיפוק".

 

היו לכם תלבושות אחידות?

 

"כמובן. אני הייתי מאד קפדן. אם אני קבעתי שכולנו עם גרביים לבנות והייתי רואה אחד עם גרביים אדומות אז הייתה בעיה. הייתי מאד פדנט. אצלי אף אחד מהנגנים לא עישן חשיש או נגע בסמים אלא כולם נתנו את 100 האחוזים שלהם בכל הופעה. משמעת הייתה אצלי חוק ברזל".

 

 

 

 

זיהו אותך ברחוב באותה תקופה?

 

"כן, בהתחלה נהניתי מזה מאד, אבל בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי, כי לא יכולתי לשבת במסעדה בשקט או ללכת לקולנוע".

 

היית סלב במונחים של אז?

 

"כן, אם תרצה אני יכול להראות לך כתבות (הוא הראה לי), אבל חלק מהכתבות עלו באש".

 

למה?

 

"שרפתי. אני רוקר".

 

מה כתבו עליך?

 

"כתבו על הופעות, על מקומות בהם הייתי מבלה, אבל הרבה היה שטויות. למשל בעיתון "בול" ("פלייבוי הישראלי" של שנות ה-60) כתבו עליי פעם שעשיתי אורגיה עם כמה בחורות ואני אומר: "הלוואי" (צוחק), לא היה ולא נברא. זה התחיל להציק לי."

 

מתי התחלת לפתוח את המועדונים?

 

"את המועדונים פתחתי לאחר מהומה שהייתה בקולנוע "אדיסון" כשפירקו את הכסאות. החלטתי לפתוח מועדון שינגן רוקנרול באופן מסודר. אני הגיתי את השמות "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת". למעשה, אני תמיד חיפשתי גימיקים כי זה מה שתפס. גם "השמנים והרזים" היה גימיק, למה? כי לא היה אף שמן, כולנו היינו רזים כמו גפרורים. הייתי טוב מאד בשיווק.

 

באותה תקופה עבדתי כעוזר של האמרגן ששון רג'ואן, הוא זה שהביא את להקת "הסינג סינג" לארץ (להקת רוק בריטית מצליחה שהשתקעה בישראל של שנות ה-60). זה היה לי טוב, כי להקתי חיממה את הסינג סינג ולמדתי מרג'ואן המון".

 

היית מגדיר את "השמנים והרזים" כמצליחה בלהקותיך? איך הגעתם להקליט?

 

"השמנים והרזים הייתה הצלחה שאין כדוגמתה. עשינו 2-3 הופעות בערב בדובלאז'ים עם להקות אחרות. יום אחד פנה אליי עיתונאי הקולנוע דן פיינארו שעבד ב"הד ארצי" ויום אחד הוא הקליט להסכים אותנו, הוא שילם לנו שעות אולפן ל-4 טראק: 4 שירים ב-3 שעות בטייק אחד ללא שעות. אמנם התקליטון לא איכותי במיוחד אבל היה לנו טייק אחד להכל בלי בישול בלי כלום".

 

איך נולד "יה יה מה יהיה"?

 

"אני הלחנתי את זה. כתב את זה אלישע נמרי, צייר, שרצה את השיר לחברה שלו דאז, הזמרת ירדנה הדר (זמרת פופ שהוציאה תקליטון בסוף שנות ה-60 ושרה בין השאר בלהקת "זוהר השביעי" עם זוהר לוי. כיום חיה ומופיעה בארה"ב. תחקיר מלא אודותיה נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") עליה כתב את השיר, אבל התעקשתי שאנחנו נקליט. כתבתי את הלחן ב-10 דקות, הוא כתב את המילים ב-3 דקות, ואני מאד אהבתי את זה כי זה קליט. יש אנשים שטוענים שזה שיר הרוק הכי טוב שהולחן בארץ. אני לא מסכים, אבל יש טענה כזו. בלי רדיו בלי תקשורת, כנס היום ליוטיוב יש כבר מעל 10 אלף צפיות. אתה יודע כמה שנים חלפו?".

ווטסון טי בראון (הרכש שקמינסקי גילה והביא מלונדון ל"שמנים והרזים" וכיום מופיע במועדונים מקומיים בניו יורק) היה הסולן, למה הוא לא הקליט את זה?

 

"ווטסון היה מופיע עם השיר הזה והוא נשמע נפלא, וכשהקלטנו את הפלייבק והוא שר את השיר באולפן, לא הבנו מילה. על הבמה הוא נשמע ישראלי, עשינו עוד טייק ולא הבנו מילה. אז לקחתי את דודו רג'ואן ז"ל ואמרתי לו: אתה תקליט, והוא אמר: "אבל אני לא מכיר את השיר", אז אמרתי לו "כנס לשירותים, תלמד את השיר" ותוך חמש דקות הוא הקליט וזה מה שיצא. במשך שנים חשבו שעוזי פוקס הסולן מה שלא נכון בכלל".

 

זו למעשה הלהקה האחרונה שלך?

 

"כן".

 

מה עשית אחרי זה?

 

"הפסקתי עם המוסיקה, להנאתי הלחנתי רק איזה 120 שירים, זה הכל."

 

למה החלטת לעזוב את המוסיקה?

 

"שמע הייתי באותה תקופה די בוגר והייתי טיפש. התחתנתי בגיל מאד צעיר, בגיל 20 כבר הייתי נשוי, בגיל 26 כבר היו לי ארבעה ילדים ואני הבנתי שעם המוסיקה שלי אני לא יכול ללכת לסופרמרקט, וזה חלק מהרוק’נרול, ובשלב מסוים אני פרשתי. לא חשוב שבשלב מסוים אני גרתי בבנימינה וכל מיני נגנים שהיו חוזרים מהופעות בצפון היו קופצים אליי לנגן עד 3-4 בבוקר אבל אני עקרונית פרשתי. הרבה אמנים נהגו לבוא אליי לקבל ייעוץ ללא תשלום. באו להתייעץ איתי".

מה עשית אחרי פרישתך?

 

"הייתי מנכ"ל של חנות כלי זמר ואחרי זה הפכתי לכיוון ותיקון פסנתרים. בשלב מסוים עברתי לאנגליה וכיוונתי פסנתרים לאמנים מאד מפורסמים בהם Tears For Fears ופול מקרטני. יש סיפור די מצחיק: יום אחד הזמינו אותי לכוון פסנתר לפול מקרטני בבית מלון. לא ידעתי שאני מכוון לפול מקרטני כי הצוות הזמין אותי. אז אני עובד על הפסנתר בבית מלון, ואני רואה שמקשטים את האולם ושאלתי: "בשביל מה זה?", ואמרו לי: זה בשביל פול מקרטני. היום חוגגים לו יום הולדת, אז אמרתי להם: "שיט, אם הייתי יודע הייתי לוקח יותר כסף, כי אני לא סובל את המוסיקה שלו היום, ואני מסובב ת'ראש והוא עומד לידי ולוחץ לי ת'יד. עשיתי פשלות".

 

 

אתה חושב שאתה עדיין רוקר?

 

"כן, אני חושב שאני עדיין רוקר".

 

 

אהבת לשמוע את עצמך שר?

 

"לא".

 

היית מגדיר עצמך פורץ דרך?

 

"זה מה שאומרים. לא אני"

 

 

אני רוצה להודות מכל הלב לג'רארד קמינסקי היקר על שניאות לפגוש אותי ולתרום חלקו החשוב לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי ותודה מיוחדת לאורי סעדה על העזרה הרבה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

אחד מול אחד והפעם: עוזי פוקס פותח את הלב – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

"אין לך מה לדאוג", "ילדונת", "כן,כן, לא לא", "קשת בענן", הם רק קומץ מלהיטיו של עוזי פוקס, מהכוכבים הגדולים של הרוק בישראל בשנות ה-60 וה-70. עם קול מלא נשמה, שירים תוססים ורזומה עשיר של להקות הקצב ( "עוזי והסגנונות", "השמנים והרזים"), פוקס תקע יתדו בעולם הרוק הישראלי וסלל את הדרך לבאים אחריו. מה הוא עושה בימים אלה?

 

 

 

בהיכל התהילה של הרוק הישראלי, עוזי פוקס הוא שם נרדף לאחד מסנדקי הנשמה והגרוב המשפיעים והגדולים בישראל, ואיני כותב זאת כקלישאה. עוזי, יליד רומניה (שנת 1947) , עבר את המסלול האולטימטיבי בדרך להתהוותו כנדבך חשוב במוסיקה הישראלית.

 

כנער, גדל על להיטי הרוקנרול והפופ הלועזיים: אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, ביטלס ומאוחר יותר שאר להקות הרוק הבריטיות והאמריקאיות שהלהיבו את העולם באותה תקופה. כדרכם של נערים מתבגרים רבים בישראל, עוזי היה חבר בלהקה עוד כנער בן 15, ולמעשה מאז ולאורך שנות ה-60 (כולל בזמן שירותו הצבאי), הפך לשם דבר בסצינת המועדונים המקומית, כשהוא צובר רזומה די מרשים של להקות קצב בהן השתתף ( Fbi, "הלורדים", "הכוכבים החדשים") שהעיקריות שבהן היו "השמנים והרזים" (שתועדה על גבי תקליטון) והדובדבן שבקצפת – "עוזי והסגנונות", מלהקות הרוק המשפיעות והמתקדמות (יחסית לימים ההם) ביותר בכל הזמנים.

ההצלחה של "עוזי והסגנונות" הייתה למעשה אבן דרך חשובה בקריירה של פוקס, שהתגלה כפרפורמר ופצצת כריזמה מתקתקת, עובדה שקיבעה מעמדו כאחד מכוכבי הרוק הגדולים של אותן שנים. הלהקה שחררה אריך נגן ומספר תקליטונים שהניבו להיטים כ"Friends", "רכבת הבוקר", "יום ולילה", "I Got Sunshine".

 

 

 

כיוון שבאותה תקופה, להקות הקצב שהרבו לשיר בלועזית, נתפסו בעיני התקשורת כ"נטע זר" ומושא ללעג, פוקס החליט לשנות פאזה והחל לשיר גם בעברית. ב-1971 הוא השתתף עם להקת הסגנונות במחזמר כושל בשם "קפוץ", שכלל מוסיקת רוק רועשת ו"כאסחיסטית" מאת דני סנדרסון. המחזמר עורר שערוריה עקב סצינות העירום הליברליות שבו והורד תוך הצגות ספורות (על אף שתועד על גבי תקליט).

 

כניסתו הבאמת גדולה של פוקס ללב המיינסטרים הישראלי ולהצלחה המסחררת לה ייחל, אירעה כשהשתתף (לצד רותי נבון, דודו זר ואברהם פררה) במחזמר המצליח "אל תקרא לי שחור", שעסק בנושא אפליית אפרו-אמריקנים בארה"ב ובו היו פזמונים שהפכו להיטי ענק, ביניהם: "יום יבוא",

ו"קליפסו בשחור לבן".

 

קריירת הסולו של פוקס זכתה לתנופה רצינית בשנת 1973 עם מלחמת יום הכיפורים והולדת אחד מלהיטיו הגדולים ביותר – "אין לך מה לדאוג" ( או אם תרצו "תחתונים וגופיות"), שהפך לקלאסיקה בזמן אמת ולאחד ההמנונים הבלתי רשמיים של המלחמה.

 

 

 

כשנה לאחר מכן, ב-1974 יצא אלבום הסולו הראשון של עוזי – "כן,כן" , שכלל מלבד "אין לך מה לדאוג", שירים מוכרים נוספים כ"כן,כן, לא לא", "קשת בענן" (מפסטיבל שירי הילדים), ו"ילדונת", שעד היום מושמע בלי הרף בתחנות הרדיו.

האלבום מיזג בין פוקס ה"פראי" של הסיקסטיז, זה ששר ללא מעצורים ו"נותן בראש", לבין פוקס העדין, מלא הנשמה והיותר פופיסטי וקליל (בהתאם למפה המוסיקלית דאז). לאורך הסבנטיז, השתתף עוזי בפסטיבלים שונים, הקליט שירים שנטו יותר לכיוון הפופ ופחות לכיוון הרוק וניסה כיוונים מוסיקליים מגוונים. אירוע קריטי לקריירה שלו ולחייו האישיים, הייתה תאונת דרכים קשה שעבר לקראת סוף העשור, שקטעה במובן מסויים את הקריירה שלו באותה תקופה.

 

 

 

בתחילת שנות ה-80 נסע לארה"ב ושהה שם עד סוף העשור. עם חזרתו לישראל, שב להקליט חומרים חדשים והקים את אולפן הדיבוב המצליח "אולפני נ.ל.ס" שהפיק דיבובים לסדרות מצליחות כ"פוקימון", "אוטובוס הקסמים", להן תרם פוקס קולו לשיר הפתיחה.

 

בראשית שנות ה-2000 הקריירה המוסיקלית של פוקס זכתה לעדנה מחודשת עם המופע המשותף שלו עם שרי וגבי שושן ז"ל, מופע שכלל מיטב להיטיהם משנות ה-70 ועוד ובימים אלה מופיע עם שרי ורותי נבון במופע דומה.

ב-2008 הוציא את אלבומו השני- "אמצע החיים" ומאז ועד היום מוסיף להקליט שירים, להופיע ולהשתתף בפרויקטים שונים.

 

 

 

עוזי, ליווית את הרוק הישראלי עוד כשהיה בחיתוליו ועד היום, מה הדבר המשמעותי שהשתנה בסצינה הזו לאורך השנים מנקודת מבטך?

 

"תראה,אנחנו (להקות הקצב) התחלנו עם רוק לועזי והרוק הזה תמיד היה תלוי בתו רוק העולמי (בריטי, אמריקאי). עם הזמן כמובן שהחלו להתפתח פה בישראל דברים מאוד מעניינים, קמו להקות מעניינות והן פיתחו את הרוק המקומי, ולפי דעתי הן פשוט שאבו השראה והושפעו מהלהקות של שנות ה-60 וה-70 , כלומר אנחנו היינו  המפתח והבסיס למוזיקה שהתפתחה אחר כך. קח למשל את להקת  כוורת : אני זוכר שדני סנדרסון, עוד לפני שהתגייס,  היה מגיע להופעות של עוזי והסגנונות והיינו מעלים אותו לבמה לנגן ולשיר על הגיטרה , הוא היה מושפע מהלהקות הישראליות והלהקות הלועזית.  מה שהשתנה לדעתי זה המצב: היום יש כל מיני בתי הספר ונסללת לצעירים הדרך האידיאלית מההתחלה, בניגוד לתקופה שלנו שבלשון המעטה לא פרגנו לנו.  הנה היום יש דברים מדהימים ברוק: גם כותבים גם להקות, רק ישנה בעיה אחת: המדינה מוצפת בזה ואנו מאבדים את הדברים הטובים, ויש הרבה דברים טובים שמתפספסים וחבל".

 

מה יותר אהבת: לשיר בלהקה או לשיר כסולן לבד?

 

"תשמע, אם עוזי פוקס היה שר סולו הוא היה שר רוקנרול עם להקה.אני מעדיף להקה ואוהב נגנים מאחורה וסאונד, להתנגן ולנגן ביחד על הבמה, חד משמעית."

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"אני מופיע כל הזמן:יש לנו את המופע המשותף כבר כמעט 12 שנים עם שרי ולפעמים מתארחת רותי נבון, אנחנו מופיעים כל הזמן ויש ביקוש למופע . במקביל,  לאחרונה הופעתי בערב מחווה לג'ו קוקר וארת'ה פרנקלין ואני ממשיך להופיע גם לבד"."

 

יש אלבום חדש באופק?

 

"לפני כמה שנים הוצאתי אלבום ( "אמצע החיים", 2008) ומאז יש שירים במגירה ודברים שהוקלטו כסקיצות, אבל אני לא ממהר לצאת עם אלבום. אני מעדיף שיתרחשו דברים על הבמה ומה שקורה בשטח כי לצאת היום עם אלבום זה לא מה שהיה פעם, שיטת השיווק וההשמעה די חדשנית לנו בעולם, היום הכל ממוחשב ואני מעדיף את האנלוגי ולא הדיגיטלי, לכן אני לא ממהר כי אני חושב שהשתנו דברים בקבלת האמנים, אולי זה הגילאים שלנו, אבל אני מרגיש כאילו הזמן חלף או נעצר וצריך לתת את זכות הדיבור לצעירים, כי ההתבטאות שלנו יכולה לעשות משהו אך היא לא תעשה הרבה.

 

לפעמים אנו, האמנים הותיקים, עדיף להישאר עם מה שיש לך ויכבדו את זה ויזכרו את זה, אבל אני לא פוסל להיכנס לאולפן ולהקליט שירים חדשים אם תהיה הצעה מעניינת לכך, או אפילו אם מישהו יציע לי דואט. הצעירים מזכירים לי את צעירותי, לא ראינו סביבנו את החבר'ה הותיקים על אף שאז לא היה רוקנרול, היינו מתמקדים במוסיקה שלנו וסובבים סביבה."

  

השלם את המשפט: עוזי פוקס הוא…

"זמר".

 

תודה מיוחדת לעוזי פוקס היקר על שתרם חלקו הנכבד לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

"נד אילן"- סיפורו של הגיטריסט אילן דודמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

הכוכבים הכחולים", "השמנים והרזים", "האריות", "עוזי והסגנונות", "הגל החדש", "נערי החצר", אלה רק חלק מלהקות הקצב הבולטות בהן ניגן אילן דודמן, נגן ואיש מוסיקה בכל רמ"ח איבריו, שליווה כגיטריסט את סצינת הרוק הישראלית משנות ה-60 ועד שנות ה-90 וכעת זוכה לתיעוד ביוגרפי ראשון על פועלו המוסיקלי.   אילן דודמן נולד בשנת 1949 וגדל בחולון. כילד, נמשך ואהב להאזין למצעדי הפזמונים ולמקצב הרוקנרול שהיה בראשיתו בישראל ( באותה תקופה העריץ את הShadows ) . בשנת 1961 קנה את הגיטרה הראשונה שלו ולמד נגינה בסטודיו "כרמי". https://www.youtube.com/watch?v=EzgbcyfJgfQ כיוון שבתחילת שנות ה-60, הנוער הישראלי חובב המוסיקה נמשך למוסיקת הרוק העולמית, כל נער שאחז בגיטרה, הצטרף ללהקת קצב כלשהיא באיזור מגוריו. וכך, גם אילן דודמן הצטרף ללהקה הראשונה בה היה חבר: להקת "הכוכבים הכחולים" שקמה ב-1962 (לפי רולי אנג'ל, מייסד הלהקה). הלהקה הייתה להקה בולטת בסצינת המועדונים המקומית לאורך שנות ה-60 ואילן ניגן בה עד 1967. בשנת 1967 התגייס דודמן לצבא ושירת בהנדסה קרבית , במקביל לקריירה המוסיקלית שלו עם הלהקות. בהמשך הצטרף לצוות הווי ובידור במסגרת שירותו הצבאי. ב-1967 קיבל הצעה מז'ראר קמינסקי להצטרף ללהקת "השמנים והרזים" , בה היו חברים בין השאר עוזי פוקס,צביקה פיק ודודו רג'ואן ז"ל בתחילת דרכם. הלהקה פעלה עד שנת 1969 והוציאה שני תקליטים, שהשיר המצליח בהם היה "יה יה מה יהיה" ( עם הסולן דודו רג'ואן) , שהפך להיט מועדונים מבוקש. ב-1968 הלהקה הופיעה בפסטיבל הקצב הראשון ולמעשה נחשבה לאחת מלהקות הרוק הבולטות בסצינת הדיסקוטקים של אז. https://www.youtube.com/watch?v=PRiYJp2B1Z0 בשנת 1969 הצטרף לזמן קצר ללהקת הקצב החיפאית "נערי החצר" של עוזי אברהם, וניגן עם הלהקה בהופעותיה במלון "אכדיה" בהרצליה. בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הגל החדש" ( שהקליטה תקליטון עם הבדרן אבי בהט) וניגן בלהקה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. https://www.youtube.com/watch?v=R0L-0whGhFQ בין השנים 1974-1975 ניגן בלהקת "הסולנים" של דוד קמחי וב-1976 הצטרף ללהקת "האריות" (לאחד מגלגוליה) וניגן עימה כמה שנים עד תחילת שנות ה-80.  ב-1990 השתתף באיחוד של להקת "עוזי והסגנונות" ( ובהקלטת השיר המיוחד לאיחוד- "חברים" בגרסתו העברית) וב-1991 הצטרף ללהקת "פאבליק" עם אהרון כהן ורוני דמול, להקת קאברים שהופיעה רבות באילת. https://www.youtube.com/watch?v=9MAzo9irXVQ במקביל להיותו נגן, החל מאמצע שנות ה-70 דודמן עבד בחנות כלי הנגינה- "כלי זמר" . כיום דודמן שותף בחנות לכלי נגינה בשם "מיוזיק סטור". https://www.youtube.com/watch?v=F6t9XQRTBXs תודתי הגדולה נתונה לאילן דודמן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המעניין במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי. כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.