"הפרח הלבן" – סיפורו של היוצר והזמר עמי שביט – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

14333688_781971808612808_2277709741370775324_n

התחקיר הבא הוא אחד המרגשים שאירעו לי זה שנים: מדובר בזמר ששיריו מלווים את פסקולי האישי החל מימי נעוריי, וכאחד שגדל על פזמוניו השונים, תמיד סיפורו נחשב בעיניי לתעלומה, שכן באנציקלופדיות המקוונות למיניהן היה מידע מאד מצומצם ובלתי ממצה לגבי סיפורו המלא, ועם זאת הוא שמר עצמו הרחק מתשומת הלב הציבורית זה שנים רבות.

מדובר בעמי שביט, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתחילת שנות ה-70, האחראי למספר להיטי פופ ענקיים בראשית הסבנטיז בראשם "הפרח הלבן" ו"בית הבובות" שהקנו לו הופעות ברדיו, טלויזיה ועיתונות באותן שנים.

לפני כחודש, נסעתי עם ידידי משה הלל ("הצנחן המזמר") לו הלחין שביט את להיט הפריצה ("הנער עם הבנג'ו") לקריית ביאליק בכדי לבקר ולראיין, לראשונה מזה שנים רבות, את עמי שביט ולתעד, לראשונה, את סיפורו הביוגרפי המלא והמקיף מפיו.

 

המפגש היה מרגש, ולאחר הראיון, עמי חשף בפניי מיטב תקליטיו וקטעי ארכיון פרטיים שלו שריגשו אותי הן כחוקר מוסיקה, אך יותר מכך כמעריץ של שיריו. אני גאה מאד להציג את סיפורו המלא כאן ב"דודיפדיה".

 

עמי שביט נולד בעירק בשנת 1946 כאדמונד (אמנון) שבת. בהיותו בן 5, בשנת 1951, עלה עם משפחתו לישראל היישר אל "שער העליה" בכפר חסידים ומשם התמקמה המשפחה בקריית אתא, שם בילה שנות נעוריו.

הוא נולד לבית מוסיקלי: אביו היה חזן בבית הכנסת, ממנו ספג עמי את "חיידק השירה". האירוע המכונן בחייו המקצועיים אירע עת היה בן 8 והשתתף בתחרות זמר מקומית, בה זכה בפרס הראשון (שהיה בקבוק שמפניה).

 

בנעוריו שר בעיקר בקרב החבר'ה, אך לא באופן מקצועי, ולפרנסתו, לצד הלימודים, עבד במפעל לבתי זיקוק בו עבד אביו. לקראת גיוסו, ניגש לאודישנים ללהקת חיל הים, אך לא התקבל, ובשנת 1964 התגייס לחיל הים ושירת באילת. במהלך שירותו הצבאי, "חיידק" המוסיקה דבק בעמי, שקנה גיטרה והקים צמד עם חברו ששנובסקי  שנקרא Black And White ושר בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים שכתב והלחין עמי, עד כי מפקד הבסיס אסר על הצמד להופיע.

14438946_789430814533574_21340675_o

עם שחרורו בשנת 1967,  חזר לעבוד כחניך במפעל לזיקוק, ובמקביל הכיר את מנכ"ל חברת "התקליט חיפה" – דב זעירא, ובפגישה השמיע לו את שירו החדש – "הפרח הלבן". זעירא התלהב מכשרונו של שבת, שבינתיים שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט" (הפזמונאי ואיש גלי צה"ל דודו ברק, שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט") והחתים אותו על חוזה הקלטות, כשהסינגל הראשון – "הפרח הלבן", יצא בשלהי 1969 והפך להיט ענק על גלי האתר ואת שביט לכוכב פופ ישראלי.

אחרי "הפרח הלבן", הוציא שביט בתפזורת לא מעט להיטי פופ מוצלחים בהם "יריחו", "בית הבובות", "אם אוהב אותך בקיץ", "דם די דם", "יום ועוד יום", "האדמה בוערת", "לו", "היא יפה" ועוד שכיכבו במצעדי הפזמונים.

לאור ההצלחה החליט לעזוב את בתי הזיקוק ולעבור לעיר הגדולה – תל אביב. הוא השתכן בחולון יחד עם חברו, "הצנחן המזמר", משה הלל, עבורו הלחין למילותיה של תרצה אתר את להיט הפריצה – "הנער עם הבנג'ו".

בין השנים 1969-1973 שביט הוציא מספר תקליטונים (45 סל"ד) ושני אריכי נגן: "עמי שביט" (1970), "עמי שביט" (1973). בנוסף, הקליט תקליטון שירי ילדים בשם "עמי שר לילדים".

 

בנוסף, מלבד "הנער עם הבנג'ו", כתב בתקופה זו שירים לאילן ואילנית, ששי קשת ("אהבה עזה"), גדעון גרייף, משה הלל ("שלוש יונים") ועוד.

 

בשנת 1972 נסע לגרמניה והקליט תקליטון בגרמנית שזכה להצלחה נאה שם, אך בתחילת 1973 חזר לישראל, והשינוי שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים למוסיקה, גרמה לדעיכת הקריירה של שביט, שלא הסתדר בעיר הגדולה (תל אביב) והרגיש שחיי הכוכב אינם החיים שלו.

14467053_789430767866912_386909060_o

הוא חזר לקריות והופיע במינון נמוך, כשבשנת 1978 נסע לסיבוב הופעות בבלגיה ודנמרק ובהופעות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, אך מיעט להקליט.

 

בשנת 1984 הקליט את "סמבה למכבי חיפה" (מילים: ניסן פרידמן, לחן: עמוס ברזל) – שיר האליפות הראשון של מכבי חיפה בכדורגל שזכה להצלחה והחזיר את שביט לתמונה, אך תחנות הרדיו לא קיבלו בפרגון חם את הסינגלים שבאו אחרי בהם "מי שזוכר", "שירי", "אם תאמיני", "ילדה ילדה וקשת" והוא החליט להפסיק להקליט ובעיקר להופיע במינון נמוך עד שפרש בסוף שנות ה-90.

 

בשנת 1996 הוציא אוסף משיריו: "עמי שביט – 1969-1996" ובשנת 2015 הוציא בחברת "התקליט חיפה" אוסף המאגד שני אריכי הנגן שלו.לאורך השנים ניהל חנות לחומרי בניין בחיפה, פתח מעדניה ונכנס לעסקים שונים

תודה מיוחדת לעמי שביט היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

14291851_781890781954244_7678363854140056341_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

מודעות פרסומת

"ממשיכה לשיר" – סיפורה של הזמרת מרסדס אדרי – כותב ומתחקר : דודי פטימר

רשומה רגילה

12366892_652078741602116_1881447689_n

לאורך שנותיה, ידעה המוסיקה הישראלית אינספור זמרים/ות, חלקם נצרבו בתודעה הציבורית (ולו במעט) וחלקם כמו "נשכחו" או אם תרצו "נעלמו" לחלוטין. תופעת "היעלמות" זו במוסיקה הישראלית, בולטת בעיקר בקרב הזמרים/ות שפעלו בסצינת המועדונים המקומית החל משנות ה-50 ועד בערך המחצית הראשונה של שנות ה-90.

 

אחת הזמרות ה"נשכחות",שאין אודותיה ולו פיסת מידע קטנה היא מרסדס, זמרת ישראלית שפעלה בסצינת הפופ והרוק המקומית החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 ומאז "נעלמו עקבותיה".

בתחקיר מוסיקלי זה פרי עטי, תוכלו לקבל תשובות לגבי כל תהיותיכם "לאן נעלמה מרסדס?".

מרסדס אדרי ( שם משפחתה עוברת מ"דרעי" ל"אדרי") נולדה במרוקו בשנת 1956, בת לעמרם דרעי, מלח וימאי ( שב-1979 נפטר ממחלת הצהבת). עוד מגיל קטן נמשכה למוסיקה ונהגה לשיר מיטב השירים הצרפתיים, איטלקיים ואמריקאיים ובשנות ה-50 עלתה עם משפחתה לישראל. בארץ, המשפחה השתכנה במושבה "קדימה"" שבשרון, שם בילתה נעוריה המוקדמות.

בהיותה בת 16 כערך, נתגלתה ע"י המוסיקאי אלכס וייס שלקח אותה תחת חסותו להופיע במועדון התל אביבי "צברה", עם שירי פופ בעיקר בשפות זרות. בשנת 1970 הוציאה תקליטון בכורה הנושא שמה וכלל ארבעה שירי פופ בצרפתית בעיבודיו של אלכס וייס, בהם גרסה צרפתית ל-My Guy של מארי וולס ו-Dam Dam של ברנדה לי.

בסוף שנות ה-60 הרבתה מרסדס להופיע במועדוני המרכז וכן במלון "דן" ו"שרתון" תקופת מה, ובשנת 1973 הופיעה בתפקיד אורח בסרט "המשכנע בע"מ" בכיכובו של ראובן בר יותם, בו ביצעה את שיר הסיום מהסרט.

בשנת 1975 עזבה את ישראל ועברה לניו יורק, בנסיון לפתח שם קריירה בינלאומית ולהופיע במועדונים המקומיים שם, כשאחד מחברי התזמורת שליוותה אותה שם היה המתופף עוזי בויאנג'ו ( שהיה איש להקות הקצב בישראל וניגן בלהקת "השמנים והרזים" ולהקת "הכוכבים הכחולים" בשנות ה-60 ) . השניים התאהבו ונישאו בסוף שנות ה-70 ( ואחרי שנים רבות התגרשו) .

 

מרסדס פתחה מסעדה יוונית בלאס וגאס, מסעדה אותה היא מנהלת גם בימים אלה, ומופיעה ושרה לאורחי המסעדה עד היום.

תודתי המיוחדת לאנשים הסייעו לי בתחקיר המוסיקלי הלא פשוט הזה : סמי וילה ויעקב שאמי.

כמו כן תודה מיוחדת לשי לנדא היקר על שהעביר לי את תקליטונה המאוד נדיר של מרסדס המתעד את קולה באופן האותנטי ביותר ברוח שנות פעילותה!

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.