כחלק מעבודתי הרבה כחוקר מוסיקה ישראלית, שמתי למול עיניי מטרה לתעד כל זמר, מוסיקאי או נגן שפעל בסצינת המוסיקה הישראלית במאה ה-20. משך שנים רבות נתקלתי ביוצר והמבצע הכשרוני – רמי ניר, שהיה חלק בלתי נפרד מסצינת מוסיקת הפולק והפופ הישראלית בשנות ה-60 וה-70, שעל אף שהתקשורת ממאנת להשמיע או לספר סיפורו, ראוי לתיעוד על פועלו במוסיקה הישראלית, הן כמבצע מיוחד שייצג אותנו בכבוד בארץ ובצרפת והן כיוצר שיצירותיו ראויות להערכה. שירים כמו "המזח", "איך שהתהילה עוברת", "את", "שלכת בלב", התנגנו בלי הרף ברדיו הישראלי בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וניר, שהיה מעבר להיותו זמר, דוגמן מצליח, היה דמות בולטת בסצינת הבידור הישראלי אותן שנים, כשבמחצית השניה של שנות ה-60 זכה להצלחה נאותה גם בצרפת והיה לאחד הישראלים הראשונים שעשו שם חיל.
לאחר מאמצים עילאיים (ונסיונות שכנוע) , פגשתי את רמי ניר והוא גולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
רמי ניר נולד ב-8 לינואר 1937 בתל אביב בבית החולים "אסותא". בגיל 7 למד לנגן על כינור (עד גיל 13) וכבר כילד כתב את שירו הראשון על ספינת דייגים ששטה בין הגלים. בנעוריו השתתף בהצגות תיאטרון מוסיקלי לנוער בבימויו של אלף ארי וולף ז"ל ב"תרבות לעם" ואף ניגן בחצוצרה (יצחק גרציאני, שהיה מעורב ב"תרבות לעם", לימד אותו) . בשנת 1955 התגייס לצבא ושירת כלוחם בגולני.
עם שחרורו בשנת 1957 פנה להוראה ועסק בחינוך מיוחד. בשנת 1960 החליט כי הוא רוצה לקחת את חיבתו לשירה צעד אחד קדימה והחל לשיר ולמד לנגן על גיטרה אצל הגיטריסט אפרים פולק (שבשנות השישים התאבד באופן טרגי) , והשניים אף הפכו בתחילת שנות ה-60 לצמד שנקרא "אפרים ורמי" ( אמרגניתם הייתה מרים עציוני) . הצמד הופיע רבות במועדון התיאטרון וביצע שירים שכתב והלחין רמי, והתפרק לאחר כשנה. השיר הראשון שהלחין ניר והצמד ביצע היה "המזח".
עם פירוקו של הצמד, פנה רמי לקריירת סולו והחל להופיע וללוות עצמו על גיטרה במועדון התיאטרון, כשבמקביל הוא משמש כדוגמן. אל אחת ההופעות נזדמן איש הרדיו עזריה רפפורט ז"ל, שהקליט את ניר בהופעה חיה, הופעה ששודרה ברדיו ולמעשה היוותה "פריצתו הראשונה" לקהל הרחב.
בתחילת שנות ה-60 שיחק בתפקיד הזמר הנודד בהצגה "על עכברים ואנשים" בבימויו של פיטר פריי. בהצגה ביצע את שיר הבלוז פולק – Poor Wayfaring Stranger . כמו כן הופיע כשחקן/זמר ב"הבימה" ובהצגות של גיורא גודיק.
בשנת 1966 נסע לפריז, שם למד שירה אצל טוסקה מרמור והחל להופיע במועדון בסאן ז'רמן. בנוסף, לימד בפריז פיתוח קול. הוא שהה בצרפת עד שנת 1969. בזמן שהותו בפריז, שיריו הושמעו רבות ברדיו, בהם: "שלכת בלב" (שרמי ניר הוא מבצעו המקורי של השיר, לפני יהורם גאון), "המזח", "ניצן האהבה", "סתיו בחלונות", "הלילה שוב ירד" ועוד. כמו כן, הוא הקליט תקליטים בצרפתית שנמכרו טוב. אחד מחבריו מתקופתו בצרפת היה השנסיונר ז'אק ברל.
עם שובו לארץ, הקליט ב-1970 את שירו "את" בליווי להקת הברנשים של פיאמנטה. הוא החל להופיע שוב במועדונים המקומיים והופיע בעיקר ב"עומר כייאם" ובמועדון התיאטרון. שיר מוצלח נוסף שלו מאותה תקופה הוא "איך שהתהילה עוברת". שירים נוספים: "2 רכבות", "ויוה זיוה", "החרב והמחרשה" וכו'.
לאורך שנות ה-80 הוסיף להופיע ולהקליט ובתחילת שנות ה-90 ניר הוציא דיסק בשם "אותיות", וכן ספר שירה ( "שבר השלום והאמת") . בשנות ה-90 פרש מעולם המוסיקה והבידור.
בימים אלה עוסק ניר בכתיבת רעיונות מהתנ"ך ומתמטיקה.
תודה הרבה נתונה לרמי ניר היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-60 היו שנים פוריות לזמר העברי, לחבורות הזמר ולשירי המקהלות. אחת מחבורות הזמר הבולטות בשנות ה-60 הייתה חבורת "שירו שיר" בהדרכתו של מאיר הרניק ( ומאוחר יותר בהדרכתו של אריה לבנון) , שמדי שבוע ביצעה שיר חדש ברדיו ולמחרת שידורו, כל המדינה ( או לפחות מי שהאזין לרדיו העברי באותו זמן) פיזמה בעל פה.
אחד הסולנים הבולטים בחבורת "שירו שיר" בשנות ה-60 הוא עמיקם מרבך, שמעבר להיותו סולן חבורת "שירו שיר", הוציא תקליט סולו והופיע די הרבה לאורך שנות ה-60. ברם, לצערנו לא היה ולו מידע קטן אודות הקריירה המוסיקלית שלו. לכן, נפגשתי עם עמיקם לפגישה מרתקת בכדי לראיינו ולתעד סיפורו המוסיקלי, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
עמיקם מרבך נולד ב-12 לספטמבר 1940 במרחביה. הוריו שהיו חלוצים, עלו לארץ בשנות ה 20 כחברי תנועת "השומר הצעיר". אמו הייתה מראשוני קיבוץ כפר מסריק ואביו היה מראשוני קיבוץ מרחביה. זמן קצר אחרי שנולד עברה משפחתו להתגורר בקריית חיים, בה גר עד גיל 7 ואז עברה המשפחה לחיפה, שם למד עמיקם בבית הספר הריאלי.
בין השנים 1953-1947 למד בעידוד הוריו לנגן על כינור בקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה.
ב 1956 למד תקופה קצרה לנגן באקורדיון.
בנעוריו, חדור ציונות וחלוציות, הלך כדרך אחיו הבכור והוריו והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1958 התגייס לצבא ושירת בנח"ל בקיבוץ נחשון, ממנו נשלח כמדריך להקים את הקן הראשון של "השומר הצעיר" בנהריה. יום אחד בזמן שירותו הצבאי, נזכר עמיקם, הוא הלך ברחוב מסדה בחיפה ופיזם לעצמו שיר עברי (לפני זה לא נהג לשיר במסגרת כלשהי) והרגיש שהוא רוצה להיות זמר.
ב-1959 השתתף בתחרות זמר ברדיו בה שר את השיר "העיירה בוערת" (אחים, בעיירת שריפה) וזכה במקום השלישי.
ב 1960, עם סיום שליחותו בנהרייה, הוא חזר לקיבוץ ועבד בו שנה אחת בענף הנוי ושנה אחת בדיר.
בתקופה זו למד פיתוח קול אצל מרדכי בן שחר.
ב 1962, עזב את הקיבוץ, חזר לבית הוריו, ולמד פיתוח קול אצל גברת גרטה וייס בחיפה.
ב 1963 החל ללמוד לתואר ראשון במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעת לימודיו בירושלים המשיך ללמוד פיתוח קול אצל קראל שלמון (ששימש קודם לכן כמנהל מחלקת המוסיקה של קול ישראל) ולאחר מכן אצל גברת מינה ליף. באותה תקופה הוא הכיר את המוסיקאי חיים צור והחל להופיע עימו מעל במות ירושלים. תוך כדי הופעותיו הוא התוודע אל "חבורת שירו שיר" בהדרכתם של מאיר הרניק ואריה לבנון, שהתרשמו מאוד מקולו ושילבו אותו כסולן בחבורה (לצד הסולנית הדסה סיגלוב) בתכניות הרדיו. בין השירים המפורסמים של עמיקם בליווי "חבורת שירו שיר": "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת), "כחול ים המים", "שיר הספנים", (כולם ביוטיוב) בין השירים המפורסמים של עמיקם בדואט עם הדסה סיגלוב בליווי "חבורת שירו שיר": שלובי זרועות", "דו שיח", "פעם אחת בחור יצא אל הכביש" (כולם ביוטיוב).
בשנת 1964 המליץ עליו אריה לבנון בפני "הד ארצי" להוציא לו תקליט. התקליט יצא לאור ב-1965 וכלל שירים עם לחן ועיבוד של אריה לבנון, עם לחן ועיבוד של חיים צור, וכן מספר שירים של מלחינים נוספים בעיבוד של אריה לבנון וחיים צור. בין השירים בתקליט: "חמוטל", "טיול", "בגלל אביב", "פנס רחוב", "המטבע" (כל שירי התקליט ביוטיוב).
בשנת 1968 עמיקם התחתן עם איה ונולדו להם שלושה ילדים. הם גרו בהתחלה בלוד, עברו לגבעתיים וממנה עברו לחיפה. עמיקם התמסר רובו כולו למשפחתו, ללימודיו האקדמיים לתואר שני ולעבודתו כמנהל ספריות עירוניות ברמלה וקריית ביאליק ומפקח מטעם משרד החינוך על הקמת התשתית להקמת הספריות הציבוריות במגזר הלא יהודי.
ב 1980, הוזמן עמיקם להמשיך את לימודיו האקדמיים בפקולטה לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים, מטעמה הוא נשלח עם אשתו ושלושת ילדיהם בין השנים 1983- 1985 להשלים לימודיו לתואר שלישי במחלקה למדע המידע באוניברסיטת שפילד שבאנגליה. בשובו ארצה החל לשמש כמרצה בפקולטה.
ב-1988, בהיותו בן 48, באחת מנסיעותיו מחיפה לירושלים כתב את ארבע השורות הבאות: "ארבעים ושמונה שנים בתוך קופסת גפרורים, גפרור מדליק גפרור והכל בוער בפנים". עם ארבע שורות אלה, כשאש בוערת בעצמותיו, הוא הרגיש שהוא חייב לחזור שוב, ובעצמה רבה, לשירה ולמוסיקה, לצד פעילותו האקדמית התובענית. הפעם גם כתב וגם הלחין שירים משל עצמו.
ב-1995 פנה עם שיריו אל "אולפני "סיגנל" בחיפה, שם הם עובדו בניהולו המוסיקלי של עידן אלעד והופקו באלבום שכותרתו: "בתוך קופסת גפרורים". בין השירים של האלבום: "שיר הטבחים" (קליפ ביוטיוב), "ציפור שעושה פיפי מהפה" (קליפ ביוטיוב), "אמא נתת לי הכל", "פיקניק", "בתוך קופסת גפרורים" (שיעלו בקרוב ליוטיוב).
כשהיה נדמה שעמיקם חוזר בתנופה חדשה למוסיקה, שוב הכריעו אותו מחויבויותיו למשפחתו מחקריו ועבודתו ודחקו את השירה לקרן זווית.
מ 1995 עד 2006 עבר עמיקם להרצות במכללות להכשרת מורים (המרכז האקדמי, ויצ"ו, חיפה ובמכללה האקדמית הדתית לחינוך, שאנן).
ב 2006 – מיציאתו לפנסיה עד היום, עמיקם מתמקד בפרסום מחקרים שנועדים לחלץ את ההוראה מהמשבר בו היא נתונה.
ב 2013 – התמנה כראש צוות חשיבה במכון מופ"ת לחילוץ ההוראה מהמשבר – תפקיד בו הוא פועל בהתנדבות ובצורה אינטנסיבית עד היום. במקביל לפעילותו האקדמית והחינוכית, הוא שב לקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה לפתח את שירתו האופראית בהנחייתו של המוסיקאי, המנצח, זמר הטנור והמומחה לפיתוח קול, שמעון בן עמי, אצלו הוא לומד עד היום.
כעיסוק עיקרי, עמיקם, מזרחן לשעבר, הוא דוקטור למדע המידע, חוקר ומרצה בתחום "הדרך אל הידע", תוך התמקדות בתהליך החקר, בפיתוח החשיבה האקדמית ובמיומנויות המידע – נושאים אותם לימד שנים רבות באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללות להכשרת מורים ועליהם כתב מאמרים וספרים – כל זאת לצד הגשמת חלומותיו בשירה ובמוסיקה.
תודתי הרבה נתונה לעמיקם מרבך היקר על שנאות לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו!
"איך זה שכוכב אחד מעז.." , כשמתי כספי שר מילים אלה, הוא בוודאי לא ידע כי הוא למעשה מתאר את סיפור חייו של אחד היוצרים והזמרים המוכשרים , מוערכים ואנטי- כוכב Wanna be שיש- דני גרנות . בשנות ה-70, התקשורת הרבתה להשתמש במילה "כוכב" (המקבילה ל"סלב") , והתייחסה יותר לקריירת ה"סלב" שלו ופחות למוסיקה שלו.
לדני גרנות היה הכל – שירים שכיכבו במצעדי הפזמונים , פוסטרים ושערי מגזין, תקליטים מוצלחים ומעריצות, אוח המעריצות ופינה קבועה ב"מדורי הרכילות", והייתה תקופה שהוא הפך להיות "דני גרנות הכוכב" ולא "דני גרנות המוסיקאי" . יום אחד בהיר, החליט דני ש"חיי הזוהר" מאפילים על היצירה שלו והחליט מרצון להיעלם לחלוטין מהעין התקשורתית ומההופעות, להסתגר בבית במשך שנים רבות ופשוט ליצור מבוקר עד לילה מוסיקה מקורית וחדשנית.
בואו נחזור קצת לאחור, דני גרנות (דני גרינשפון ,יליד 1949) נולד בחיפה וכנער נמשך מאוד למוסיקה , והחל לשיר ולנגן לחבר'ה . את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום והפך במהרה לבולט בלהקה עם להיט הסולו הראשון שלו במסגרתה "לאהוב את החיים" (1968) . באותה תקופה, השתתף ב"תשואות ראשונות" בצמד "12 המיתרים" יחד עם אלכס טלמור .
לאחר שחרורו, הוציא תקליט מצליח משירי רחל עם חוה אלברשטיין, השתתף בהצגה המוסיקלית המצליחה "ירושלים שלי" וב1970 הוציא את אלבומו הראשון שזכה להצלחה מסחררת.
לאורך שנות ה-70 , השתתף דני בפסטיבלים השונים , במופעים שונים והנחיל להיטים בזה אחר זה : "מר נרקיס" ( משנת 1972 ,המזוהה עימו עד היום, מתוך מופע שירי נעמי שמר במסגרת "חבורת בימות"), "חרוזי ביניים" (מאותו מופע), "זה חוזר", "רק על עצמי", "האמנם" ,"מי האיש" (פסטיבל הזמר 1973) , "ככה פתאום" (פסטיבל שירי ילדים 1974) , "ברברה" וכו'.
דני הוסיף "לשחק את המשחק" הכוכבותי עד תחילת שנות ה-80 , בין לבין נישא לאהבתו הגדולה ,המשוררת תרצה גרנות ז"ל ( שנחשבה כהנת הקופירייטינג בישראל) ובשלב מסויים פרש לחלוטין מהופעות , מטלוויזיה , רדיו ועיתונות, הסתגר בבית והמשיך ליצור מוסיקה למגירה . עד היום .
בשנים האחרונות דני החל להוציא חומריו הבלומים לציבור (בקצב שלו) , ובשנת 2009 יצא אוסף להיטיו שהחזירו מעט לתודעה הציבורית.
ב2011 , אחרי שנים רבות יצא אלבום חדש לדני בשם "שלך כל שעה".
בימים אלה דני הוציא אלבום רוק אמצע הדרך חדש ,שכולו באנגלית ונקרא Moment Forever .
כמו כן, דני עובד בימים אלה על אלבום שכולו משירי תרצה גרנות.
נפגשנו באולפנו הפרטי והקומפקטי של דני ברמת גן : חברי נולי קרטן, מוסיקאי שעבד עם דני וחברו הקרוב, אנוכי ודני, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות וביחס חם ואוהב.
אני חייב להודות שלפני הפגישה, התרגשתי מאוד, שכן כנער הערצתי את קולו של דני, הן במחזמר "ירושלים שלי" שפסקולו מאוד אהוב עליי והן בשיריו המוכרים לשאר הקהל. אפשר לומר הכל על הראיון אבל שגרתי – הוא לא היה ( וטוב שכך) , מה גם שלאורכו דני השמיע לנולי ולי יצירות שונות שלו שחבויות אצלו במגירה, כולל אלבום חדש עליו עבד יחד עם חברו הותיק, ארקדי דוכין.
דני, איפה נולדת ?
"עוד לא נולדתי, אבל ברצינות, חיפאי. אתה תל אביבי ? אז אני אראיין אותך".
מתי התחלת לשיר ?
"בגיל 12,13 , בגן העיר חיפה, התחלתי בגיטרה, כמו כל דביל ממוצע, ניגנתי עם החבר'ה. מה שאהבנו לשמוע ולשיר בזמנו זה האחים אברלי ( מזמזם את Bye Bye Love ) ושירים של התרנגולים, גשר הירקון וכו'…אני אוהב הכל : קלאסית, רוקנרול ועם הזמן "התרבתתי" ( צוחק) "
למה הפסקת להופיע?
"מאסתי בהופעות, לא מצאתי את עצמי שם, אם אתה נולדת יוצר – אז תתרכז בזה ולא בהופעות. כל יום אני אומר תודה יותר, כי האישה הזו (תרצה גרנות ז"ל) נתנה לי את הכוח ואת ההבנה, והיא ידעה לקרוא רחוק אנשים, ואני אומר לה תודה כל יום. היא נפטרה לפני 3 וחצי שנים, מכה קשה, היא הייתה אהבת חיי, אבל הידע שלה והיכולת שלה לכוון אנשים היה אטומי".
טוב, בוא נחזור קצת לשיחתנו : שנות ה-60 ונדבר קצת על ימי "אנו באנו ארצה"
"זה הרבה לפני אנו באנו ארצה ( צוחק) , אתה יודע באותה תקופה הושפענו מלהקות הרוק וכולנו רצינו להיות רוקיסטים"
עוד לפני הצבא, היית ב"צמד 12 המיתרים" עם אלכס טלמור ב"תשואות ראשונות", כנראה שידעת לאן אתה נכנס לא?
"כן, אתה יודע, לא חשבנו על זה כמשהו בומבסטי, אלא שרנו בשביל הכיף, אהבנו לשיר ולשמח את החבר'ה"
ואז הגעת ללהקת פיקוד דרום וקיבלת את הסולו הראשון שלך
"כן, שירתתי עם מתי כספי, היה לי שמה שיר "לאהוב את החיים" שכתבו יובב כץ ויאיר קלינגר, שיר שהצליח מאוד בזמנו, למעשה אפשר להגיד שזה אחד השירים שפתחו לי את הדלת למה שנקרא תעשית המוזיקה בישראל"
ומה עשית אחרי השחרור?
"הגעתי למופע משירי רחל יחד עם מרים עציוני, צדי צרפתי, דודו טופז, חוה אלברשטיין, המופע היה הצלחה ולמעשה בו היו הלחנים הראשונים שלי בחיים ( שר לי את "אשתו"). פה הבנתי שאני יודע להלחין. אחרי כן, השתתפתי במחזמר "ירושלים שלי" עם מוטי פליישר, גאולה נוני, חיליק צדוק, שוש רוזן ויאיר קלינגר. אני זוכר את "ירושלים שלי" כחויה נהדרת. במיוחד התחברתי עם גאולה נוני, היינו קרובים בהצגה. לפני 10 שנים פגשתי את גאולה , איזו אישה יפה היא הייתה. היא הייתה די כוכבת בהצגה. אני זוכר שאחרי ההצגה, כולנו היינו הולכים למוכר בייגלה שמן שהיה עושה בייגלה שעד היום דבק בי הטעם."
באותו זמן התייחסו אליך כ"כוכב", איך הייתה ההרגשה?
"אין לי מושג, באותו זמו הייתי אטום, עובר, הייתי עסוק בלעשות וליצור ולא כל כך הבנתי מה קורה סביבי. אז CBS פנו אליי לעשות אלבום ועשיתי, ובזמן מסויים כבר האינסטינקט שלי אמר לי "לא", לא אהבתי שאומרים לי מה לשיר ומה להקליט, שמתערבים לי במוסיקה, אז חיבלתי בזה ומאז אני יוצר חופשי".
מה עשית אחרי התקליט הראשון?
"אני זוכר שהייתי ב-2 הופעות ב"חברים מספרים על ג'ימי", ולא כ"כ הבנתי את הפורמט של ההצגה אז בטעות מחאתי כפיים וחנה רובינא, שעוד השתתפה שם, נתנה לי על הראש. אבל אני לא ידעתי את החוקים. זכור לי ששרתי שם טיפה, ואחרי זה היה מופע משירי "נעמי שמר" עם חבורת בימות ושם היה לי את "מר נרקיס" שנהיה שלאגר היסטרי. עד היום קשה לי להקשיב ל"מר נרקיס", כי היה לי משהו חסר בהפקה שם"
מה האלבום שלך הוא הכי אהוב עליך? פאר היצירה מבחינתך, מאותה תקופה ?
"האלבום "שקיעות, נשים וכל השאר" ( 1974) , עבדנו עליו עם מתי כספי והוא עשה שם עבודה נהדרת, וגם עבדתי עם שני אנשים מוכשרים ואהובים, נולי קרטן ואלי נחום, וביצענו שם שירים מקוריים לצד שירים צרפתיים של ז'אק ברל, איב מונטאן ועוד כל מיני כאלה. היה באלבום גם את הביצוע המקורי והראשון לשיר "האמנם". נולי ואלי ניגנו עם מתי, ולי לא נתנו עדיין לנגן, אתה רואה מה זה? תרצה נתנה את שם האלבום וכיוונה אותי באיסוף החומר. המופע והאלבום רץ די הרבה והייתה לזה הצלחה גדולה, עד היום אנשים זוכרים לי את זה. שיר נוסף מהאלבום שהצליח היה "זה חוזר".
לאחר שהמופע ירד קצת, התחלתי לעשות הרבה ג'ינגלים. עבדתי הרבה עם מתי (כספי): אני הייתי מלחין והוא היה מעבד "
אהבת להלחין?
"כן, אבל אני פרא, לא למדתי מוסיקה באופן מקצועי, לכן הגדילה שלי כיוצר הייתה איטית, אני לא הוצאתי את האלבומים בצורה כזאת שנשארתי קדימה, ואיזה יום, בעצתה תרצה, החלטתי להפסיק להופיע, הייתי כבר עייף וחבול ונמאס לי להופיע. בשנות ה-80 בניתי אולפן מחתרתי ראשון בארץ של 16 טרק אנלוגי : התחברתי עם אמנון ילון ( "אולפני זאזא") והקמנו את האולפן בכיכר מסריק בתל אביב. יום אחד הגיעו לאולפן ארקדי דוכין ומיכה שטרית, והם עבדו איתי על ג'ינגלים שהיה לי לעשות. ארקדי בא בלילה והתחלנו לאסוף שירים, ולמעשה אלה היו השירים הראשונים של החברים של נטשה. הם רצו שאני אצטרף אליהם אבל הייתי במקום אחר, לא יכלתי להופיע יותר… בשלב מסוים פירקנו את האולפן והתחלתי הכל מחדש: בניתי את האולפן הזה ומאז אני כאן יוצר. הוצאתי אלבומים אך לא הפצתי אותם במקומות הרגילים: יש אלבום שאפשר לקנות רק דרך האינטרנט המדיה הדיגיטלית, יש אלבום שהוצאתי רק בחנות ירקות, רק שם היה אפשר לקנות."
באיזשהוא שלב החלטת סוג של "להיעלם". לא חסר לך הפרסום, התהילה, אתה לא רוצה לחזור לקשמת הבמה? למיינסטרים? לתודעה?
"אני בחרתי בדרך הזו, ויתרתי על הרבה כסף בדרך, אבל אני למדתי המון, הרווחתי המון עושר ואושר פנימי, היצירה זה הטופ והעיקר. פרסום זו הקצפת, זה בסדר פה ושם, אבל זה לא העיקר. העיקר אצלי זה לעבוד עם אנשים, לגלות אנשים, להוציא מאנשים. "
אתה מופיע לפעמים בימים אלה?
"מופיע פה, שם עם חברים, באירועים מיוחדים, אבל לא באופן קבוע"
הילדים שלך הולכים בדרכך המוסיקלית ?
"לא, למה הם צריכים להסתבך? ( צוחק)
תודה מיוחדת לדני גרנות היקר על ראיון מרתק, מצחיק ומשכיל וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ה"שידוך".
ראיון של דני גרנות איתי ( דודי פטימר) ועם גבי גזית בפינתי המוסיקלית ב103 אפ.אם ב-2015 :
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 