"קול פעמונים" – סיפורה של הזמרת מרים נעמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

20151106_113319

עולם המוסיקה, לאורך שנותיו, הוא עולם שקשה להיכנס אליו ויותר מכך, קשה לצאת ממנו. בשנות ה-50 וה-60,  כשהעולם עוד היה בעדנו, השירים העבריים הפכו פופולאריים ברחבי העולם ובעיקר הייתה סימפטיה לזמרות וזמרים בעלי גוון קול תימני ( איך מה לעשות, הם יודעים לשיר) שזכו להצלחה רבה בחו"ל, אם כי בארץ, על אף היותם הבטחה גדולה ובעלי עתיד מזהיר, התעשיה מעט "שכחה" מהם: כך בשנות ה-60 בלטו בעולם זמרות כחבצלת רון, צביה אברבנאל, חנה אהרוני וזמרים כאיתמר כהן, שעשו חיל וייצגו אותנו בגאון אך בארץ מעט שכחו להם חסד נעוריהם.

אחת הזמרות ש"נשכחו" מהמפה המוסיקלית היא מרים נעמן, מהקולות הצלולים והמבטיחים בשנות ה-50 וזו שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון : היא הייתה בת טיפוחיו של סעדיה דמארי,  הופיעה בחתונה של עמנואל זמיר, הייתה מיודדת עם שלמה ווייספיש ונחום נרדי ליווה אותה על פסנתר. גדולי הדור העריכו אותה, מבקרי המוסיקה דאז כינו אותה יורשתה של שושנה דמארי והקהל נהר להופעותיה. רק דבר אחד היה חסר: יחסי ציבור. באותן שנים בהן עניין היח"צ לא היה בתודעה כל כך, והזמרים שגדלו עם ערכי צניעות מהבית התקשו "להיכנע" לדור המודרניזם, מצאו את "קיב אכילס" שלהם בחוסר יכולת לדחוף עצמם.

נעמן, שהקליטה לא מעט שירים בשנות ה-50 וה-60, זכתה להצלחה רבה בחו"ל עד שנות ה-70, אם כי בארץ נעלמה לחלוטין מהמפה המוסיקלית, ואף אין תיעוד לפועלה.

20151106_112519

לכן, בעזרת אחיה אוהלי, נפגשתי עם מרים ולאחר שגוללה לי סיפור חייה, בשיתוף פעולה מלא תיעדתי את סיפור חייה בכדי שחותמה יוטבע בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו.

 

מרים נעמן נולדה ברחובות בשנת 1938 ובגיל קטן עברה עם משפחתה לטירת שלום ( ליד נס ציונה). מגיל ילדות החלה לשיר, ובשלהי שנות ה-50, עוד בטרם גיוסה לצבא, נתגלתה ע"י השחקן/קריין סעדיה דמארי, שלקח אותה תחת חסותו ובשנת 1955 היא הופיעה עימו בתיאטרון ה"אוהל" בתל אביב  בשירים בתימנית. נעמן אף השתתפה בתקליטו של דמארי מאמצע שנות ה-50 – "סעדיה דמארי ולהקת סמדר" ( שכלל שלושה שירים: "אהבת הדסה", "זכריה בסיני", "עורי צפון") וכן השתתפה במקהלת "מזמור שיר" .

20151106_112449

היא התגייסה ב-1956 ובצבא שירתה בנח"ל בחוף טנטורה ולאחר שחרורה ב-1958 החליטה לפתח את קריירת הסולו שלה.  היא עברה לתל אביב והחלה להופיע במועדונים השונים, בעיקר עם שירים עבריים (ומעט בתימנית). המוסיקאים עימם עבדה היו נחום נרדי, עמנואל זמיר, שלמה וויספיש ועוד. בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60 הקליטה נעמן מספר שירים ויועדה להיות "שושנה דמארי הבאה": בין שיריה הנודעים  מאותה תקופה: "לו לו", "הבי יין", "יש לי גן", "אהבת הדסה", "בכרמי תימן" ותקליטון שירי ילדים שהוציאה בראשית שנות ה-60.

סעדיה דמארי, שראה בה בת טיפוחיו, הפעיל קשריו וסידר לה להופיע בבית ציוני אמריקה במופע ביידיש ( היא למדה מהר את השפה) ושימשה בצמד מצליח ביידיש עם השחקן מנשה ורשבסקי ז"ל ( השניים הופיעו בכל רחבי העולם לאורך שנות ה-60) .

20151106_113023

ב-1965 גילמה את מלכת שבא בהצגה "שלמה המלך ומלכת שבא" בחגיגות "ים סוף" באילת בבימויו של פיטר פריי.

20151106_113209

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, נסעה להופיע בדרום אמריקה בכדי להופיע בפני הקהילות היהודיות ביידיש, ספרדית, אנגלית, עברית. נעמן זכתה שם להצלחה כבירה והופיעה בתכניות רדיו וטלויזיה מקומיות שם, זכתה לכתבות בעיתונים וכו'. היא הופיעה בדרום אמריקה עד 1971, ומשם נסעה לסיבוב הופעות באירופה עד 1973, חזרה להופיע בארץ ובאותה שנה נסעה להופיע באוסטרליה עד שנת 1974 ומשם עברה לגרמניה. ב-1975 התחתנה בגרמניה. בגרמניה הופיעה מעט, אך מסיבות משפחתיות הפסיקה להופיע ולשיר ( חטא שהיא מכה עליו עד היום) .  בשנת 1981 חזרה לארץ.  בישראל, עבדה עם בעלה במלון "סונסטה" באילת וגרה עימו באילת עד פטירתו. ב-2011 עברה להתגורר בנס ציונה.

20151106_112310

מרים מרגישה את הפספוס של הקריירה שלה עד היום: מבקרי המוזיקה בשנות ה-60 הרעיפו עליה שבחים וקראו לה הבטחה מוסיקלית, אולם חוסר יחסי ציבור וערכים חזקים, שמרו אותה עם ראש על הכתפיים, וההופעות המצליחות בחו"ל, זכו להצלחה בניכר אך לא הוזכרו בישראל.

תודתי הגדולה נתונה למרים נעמן ואוהלי נעמן, אחיה הקטן, שפגשו אותי וגוללו בפניי סיפורה של מרים לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

דודיומריםנעמן6.11.2015

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

"פשוט אוהב לשיר" – סיפורו של היוצר והזמר ד"ר עמיקם מרבך – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

עמיקם מרבך

שנות ה-60 היו שנים פוריות לזמר העברי, לחבורות הזמר ולשירי המקהלות. אחת מחבורות הזמר הבולטות בשנות ה-60 הייתה חבורת "שירו שיר" בהדרכתו של מאיר הרניק ( ומאוחר יותר בהדרכתו של אריה לבנון) , שמדי שבוע ביצעה שיר חדש ברדיו ולמחרת שידורו, כל המדינה ( או לפחות מי שהאזין לרדיו העברי באותו זמן) פיזמה בעל פה.

 

אחד הסולנים הבולטים בחבורת "שירו שיר" בשנות ה-60 הוא עמיקם מרבך, שמעבר להיותו סולן חבורת "שירו שיר", הוציא תקליט סולו והופיע די הרבה לאורך שנות ה-60. ברם, לצערנו לא היה ולו מידע קטן אודות הקריירה המוסיקלית שלו. לכן, נפגשתי עם עמיקם לפגישה מרתקת בכדי לראיינו ולתעד סיפורו המוסיקלי, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

עמיקם מרבך נולד ב-12 לספטמבר 1940 במרחביה. הוריו שהיו חלוצים, עלו לארץ בשנות ה 20 כחברי תנועת "השומר הצעיר". אמו הייתה מראשוני קיבוץ כפר מסריק ואביו היה מראשוני קיבוץ מרחביה. זמן קצר אחרי שנולד עברה משפחתו להתגורר בקריית חיים, בה גר עד גיל 7 ואז עברה המשפחה לחיפה, שם למד עמיקם בבית הספר הריאלי.

בין השנים 1953-1947 למד בעידוד הוריו לנגן על כינור בקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה.

ב 1956 למד תקופה קצרה לנגן באקורדיון.

בנעוריו, חדור ציונות וחלוציות, הלך כדרך אחיו הבכור והוריו והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1958 התגייס לצבא ושירת בנח"ל בקיבוץ נחשון, ממנו נשלח כמדריך להקים את הקן הראשון של "השומר הצעיר" בנהריה. יום אחד  בזמן שירותו הצבאי, נזכר עמיקם, הוא הלך ברחוב מסדה בחיפה ופיזם לעצמו שיר עברי (לפני זה לא נהג לשיר במסגרת כלשהי) והרגיש שהוא רוצה להיות זמר.

ב-1959 השתתף בתחרות זמר ברדיו בה שר את השיר "העיירה בוערת" (אחים, בעיירת שריפה) וזכה במקום השלישי.

ב 1960, עם סיום שליחותו בנהרייה, הוא חזר לקיבוץ ועבד בו שנה אחת בענף הנוי ושנה אחת בדיר.

בתקופה זו למד פיתוח קול אצל מרדכי בן שחר.

ב 1962, עזב את הקיבוץ, חזר לבית הוריו, ולמד פיתוח קול אצל גברת גרטה וייס בחיפה.

ב 1963 החל ללמוד לתואר ראשון במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעת לימודיו בירושלים המשיך ללמוד פיתוח קול אצל קראל שלמון (ששימש קודם לכן כמנהל מחלקת המוסיקה של קול ישראל) ולאחר מכן אצל גברת מינה ליף. באותה תקופה הוא הכיר את המוסיקאי חיים צור והחל להופיע עימו מעל במות ירושלים. תוך כדי הופעותיו הוא התוודע אל "חבורת שירו שיר" בהדרכתם של מאיר הרניק ואריה לבנון, שהתרשמו מאוד מקולו ושילבו אותו כסולן בחבורה (לצד הסולנית הדסה סיגלוב) בתכניות הרדיו. בין השירים המפורסמים של עמיקם בליווי "חבורת שירו שיר": "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת), "כחול ים המים", "שיר הספנים", (כולם ביוטיוב) בין השירים המפורסמים של עמיקם בדואט עם הדסה סיגלוב בליווי "חבורת שירו שיר": שלובי זרועות", "דו שיח", "פעם אחת בחור יצא אל הכביש" (כולם ביוטיוב).

בשנת 1964 המליץ עליו אריה לבנון בפני "הד ארצי" להוציא לו תקליט. התקליט יצא לאור ב-1965 וכלל שירים עם לחן ועיבוד של אריה לבנון, עם לחן ועיבוד של חיים צור, וכן מספר שירים של מלחינים נוספים בעיבוד של אריה לבנון וחיים צור. בין השירים בתקליט: "חמוטל", "טיול", "בגלל אביב", "פנס רחוב", "המטבע" (כל שירי התקליט ביוטיוב).

בשנת 1968 עמיקם התחתן עם איה ונולדו להם שלושה ילדים. הם גרו בהתחלה בלוד, עברו לגבעתיים וממנה עברו לחיפה. עמיקם התמסר רובו כולו למשפחתו, ללימודיו האקדמיים לתואר שני ולעבודתו כמנהל ספריות עירוניות ברמלה וקריית ביאליק ומפקח מטעם משרד החינוך על הקמת התשתית להקמת הספריות הציבוריות במגזר הלא יהודי.

ב 1980, הוזמן עמיקם להמשיך את לימודיו האקדמיים בפקולטה לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים, מטעמה הוא נשלח עם אשתו ושלושת ילדיהם בין השנים 1983- 1985 להשלים לימודיו לתואר שלישי במחלקה למדע המידע באוניברסיטת שפילד שבאנגליה. בשובו ארצה החל לשמש כמרצה בפקולטה.

ב-1988, בהיותו בן 48, באחת מנסיעותיו מחיפה לירושלים כתב את ארבע השורות הבאות: "ארבעים ושמונה שנים בתוך קופסת גפרורים, גפרור מדליק גפרור והכל בוער בפנים". עם ארבע שורות אלה, כשאש בוערת בעצמותיו, הוא הרגיש שהוא חייב לחזור שוב, ובעצמה רבה, לשירה ולמוסיקה, לצד פעילותו האקדמית התובענית. הפעם גם כתב וגם הלחין שירים משל עצמו.

ב-1995 פנה עם שיריו אל "אולפני "סיגנל" בחיפה, שם הם עובדו בניהולו המוסיקלי של עידן אלעד והופקו באלבום שכותרתו: "בתוך קופסת גפרורים". בין השירים של האלבום: "שיר הטבחים" (קליפ ביוטיוב), "ציפור שעושה פיפי מהפה" (קליפ ביוטיוב), "אמא נתת לי הכל", "פיקניק", "בתוך קופסת גפרורים" (שיעלו בקרוב ליוטיוב).

כשהיה נדמה שעמיקם חוזר בתנופה חדשה למוסיקה, שוב הכריעו אותו מחויבויותיו למשפחתו מחקריו ועבודתו ודחקו את השירה לקרן זווית.

מ 1995 עד 2006 עבר עמיקם להרצות במכללות להכשרת מורים (המרכז האקדמי, ויצ"ו, חיפה ובמכללה האקדמית הדתית לחינוך, שאנן).

ב 2006 – מיציאתו לפנסיה עד היום, עמיקם מתמקד בפרסום מחקרים שנועדים לחלץ את ההוראה מהמשבר בו היא נתונה.

 

ב 2013 – התמנה כראש צוות חשיבה במכון מופ"ת לחילוץ ההוראה מהמשבר – תפקיד בו הוא פועל בהתנדבות ובצורה אינטנסיבית עד היום. במקביל לפעילותו האקדמית והחינוכית, הוא שב לקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה לפתח את שירתו האופראית בהנחייתו של המוסיקאי, המנצח, זמר הטנור והמומחה לפיתוח קול, שמעון בן עמי, אצלו הוא לומד עד היום.

כעיסוק עיקרי, עמיקם, מזרחן לשעבר, הוא דוקטור למדע המידע, חוקר ומרצה בתחום "הדרך אל הידע", תוך התמקדות בתהליך החקר, בפיתוח החשיבה האקדמית ובמיומנויות המידע – נושאים אותם לימד שנים רבות באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללות להכשרת מורים ועליהם כתב מאמרים וספרים – כל זאת לצד הגשמת חלומותיו בשירה ובמוסיקה.

 

תודתי הרבה נתונה לעמיקם מרבך היקר על שנאות לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו!

11988253_619354298207894_1063996004468672655_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"שמחת חיים" – סיפורו של המוסיקאי והגיטריסט הרצל סיגלוב – כותב ומתחקר : דודי פטימר

רשומה רגילה

12109007_631501120326545_8134587747781811925_nע

הרצל סיגלוב נולד בפולין בשנת 1927 ליעקב והלנה סיגלוב. בהיותו בן 12, בשנת 1939 עלה לישראל עם משפחתו והשתכן בחיפה. בשנת 1944 עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד את מקצוע היהלומנות בבית ספר "גאולה" בתל אביב.

 

ב-1 לינואר 1949 התגייס לצה"ל כלוחם בחזית ירושלים תחת פיקודו של נקדימון רוגל במהלך מלחמת השחרור.

 

אחרי המלחמה, כיוון שבא ממשפחה מוסיקלית, למד סיגלוב בין השנים 1949-1952 באקדמיה למוסיקה בירושלים. הוא למד בעיקר ניצוח. עוד במהלך לימודיו באקדמיה הכיר את הדסה שמעוני ( שגם למדה באקדמיה) שתהפוך ב-1952 לאישתו – הדסה סיגלוב.

 

עם סיום לימודיו באקדמיה ניגן על אבוב ופגוט (בסון)  ב"קול ישראל" זמן קצר ובמקביל עבד בחיתוך יהלומים.

החל מ-1956, עם פרסומה של אישתו, הדסה, כזמרת וסולנית חבורת "שירו שיר" בהדרכתו של מאיר הרניק, הפך הרצל ליד ימינה של אשתו וליווה אותה על גיטרה , יחד עם מאיר הרניק כמובן, בהופעותיה בארץ ובחו"ל. מספר פעמים ליווה על גיטרה אף את להקת ה"גבעטרון".

כעשור לאחר מכן, החל הרצל גם לעבד חלק משיריה של הדסה, כמו בתקליט שיצא ב"מקולית" ב-1968 – "רק הד קולך". בין השנים 1962-1980 הקים וניהל הרצל מועדון זמר בירושלים, בו ניגן והופיע עם אשתו ואירח בו את מיטב אמני ישראל, לצד עבודתו ביהלומים.

החל מ-1963 ובמשך קרוב ל-30 שנה ( עד צאתו לפנסיה) שימש סיגלוב כמרכז מפעלי אמנות, תרבות ומוסיקה בעיריית ירושלים ותרם רבות להתפתחותה התרבותית של העיר, במסגרת תפקידו.

בשנים האחרונות עברו בני הזוג סיגלוב להתגורר בישוב "בני דרור", שם הרצל מארגן במקום מופעים, מנהל מקהלות זמר בדיור המוגן בו הוא והדסה משתכנים ועסוק בלשחק שחמט, סנוקר וברידג' ברמות הגבוהות ביותר.

 

תודה מיוחדת להרצל סיגלוב היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

12109007_631501120326545_8134587747781811925_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.