"ברוש לבדו"- סיפורו של היוצר, זמר ושחקן אהוד כהן – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

אהוד כהן, יוצר, זמר ושחקן שפעל החל משנות ה-60, היה חבר בלהקת "הברושים" והקליט שירי סולו בראשם "האחת שאבקש".

אהוד 3

אהוד כהן נולד בעיירה פונה שליד בומביי, הודו בשנת 1946, לאבא יליד עיראק ואם ילידת תימן. בשנת 1950, בהיותו בן 4, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה ברחובות. כבר בהיותו בבית הספר היסודי, מוריו גילו את כישרונו המוזיקלי כזמר עם קול דקיק א-לה חוזליטו, ילד הפלא הספרדי. "בבית הספר 'ניצלו' את קולי בכדי לשיר בעיקר בקבלות שבת ובחגים וכן במסיבות בית הספר", מספר כהן, שגדל בילדותו על ברכי המוזיקה העממית העיראקית ומוזיקת הסרטים ההודים שכיכבו אז בעולם ובישראל.

בשנת 1960, בהיותו בן 14, עבר להתחנך בחברת הנוער "השחר" של קיבוץ "עין השלושה" והיה שייך לקבוצה המייסדת של גרעין השחר. בקיבוץ החל לראשונה לכתוב טקסטים לשירים. "השיר הראשון שכתבתי נקרא 'רק אחד' שהלחנתי אותו גם, אך טרם הקלטתי אותו. בתקופתי בקיבוץ כתבתי כ-100 שירים", מספר.

בקיבוץ, שהורכב מיוצאי דרום אמריקה, התאהב בשבחי המוזיקה הדרום אמריקאית ובייחוד הארגנטינאית. בגיל 16 החל ללמוד לנגן על גיטרה אצל המוזיקאי אברהם פלתה שהיה מגיע לקיבוץ עם עוד מורים נוספים במסגרת אולפן אזורי למוזיקה. בתקופה זו נהג לשיר ולנגן בקיבוץ ואף השתתף כשחקן בשתי הצגות בתפקיד ראשי במסיבות סיום שנת לימודים בפני כל חברי המשק.

בינואר 1965 התגייס לנח"ל וזמן קצר לאחר מכן ניגש לבחינות ללהקת הנח"ל. בבחינה התבקש להגיש קטע משחק, קטע ריקוד וקטע שירה. בקטע השירה התבקש לשיר את השיר "ויבן עוזיהו" (ויחזקם) על פי הלחן של "ערב של שושנים". על אף שכדבריו עבר את האודישן, לא התקבל כהן בסופו של דבר ללהקה שכן באותו מחזור שאליו היה צפוי להצטרף ללהקה, השתחררו יותר חיילות מחיילים וחיפשו יותר זמרות ולא היה מקום לעוד זמר. "כמו כן, תנועת הנוער הטילה וטו שלא ייקחו אותי ללהקת הנח"ל כי רצו שאהיה רכז אזור הצפון בתנועת הנוער הציוני אליה השתייך הגרעין והקיבוץ", מוסיף.

במאי 1967 השתחרר כהן מהצבא והחל לעבוד כמדריך ואף כמרכז בקייטנת ילדים ברחובות מטעם אגף החינוך והנוער של עיריית רחובות. הוא שימש כמרכז במשך שנתיים ובשנת 1968 נתקל בעיתון במודעה שבה חיפשו זמרים ללהקה ישראלית חדשה שתהיה בסגנון הלהקות האמריקאיות- "4 האסים" ו"האמהות והאבות".

הברושים

באודישן, בו הבוחנים היו אילן מוכיח, מנחם צור ומרטין מוסקוביץ', ביצע כהן את השיר "ירושלים של זהב". כהן התקבל והצטרף לצד מיכל זרחי, מרגלית מנחם (אחותה של הזמרת דינה גולן) ורפי ג'אנה (לימים רפי גינת, מר "כלבוטק") להרכב שהפיק נהג המונית והפזמונאי יהודה כרמל ונשא את השם "להקת הברושים".

"מרגלית מנחם הייתה האלט, מיכל הייתה הסופאן, אני הייתי הבריטון טנור ורפי היה הבס", מספר כהן.

כרמל כתב והלחין את הפזמונים ומנחם צור ואילן מוכיח עיבדו את השירים.

הלהקה הוציאה בשנת 1968 שני תקליטונים שכללו שמונה שירים: "אני מחכה", "כוכב נופל", "אהבת נעורים", "גשם יורד", "מגדל שלום", "הסערה", "רגע פגישתנו" ו"פגישה בדיזנגוף".

הקלטות הלהקה התקיימו באולפני "קולינור" בתל אביב עם הנגנים: שמוליק בודגוב (גיטרה), אלי מגן (קונטרבס), אהרל'ה קמינסקי (תופים) ואלברט פיאמנטה (כלי נשיפה).

הלהקה, שזכתה להצלחה רבה, החלה להופיע  בעיקר באולמות תרבות עם קהל רב ואף הוזמנה לתכניות רדיו וערבי ראיונות. הלהקה הופיעה בעיקר עם שמונת שיריה, מתוכם השיר "גשם יורד" הגיע למקום גבוה במצעדי הפזמונים דאז ונחשב ללהיט הגדול ביותר של הלהקה.

בשנת 1969 עזב כהן את ההרכב משיקולים כלכליים ומרצונו להפוך לזמר סולן ולפתח קריירת סולו. מחליפו לא הצליח להשתלב כל כך בלהקה והיא התפרקה בשנת 1970.

לאחר עזיבתו את הלהקה פנה כהן ללימודי חרטות בקריית המלאכה ובשנת 1971, עם נישואיו, פנה לעסוק במקצוע שלמד והניח לזמן מה את העיסוק במוזיקה בצד.

בסוף שנות ה-70 הצטרף לשמעון דז'יגאן להצגה מצליחה ביידיש- "אל תדחוף את האף" שהוצגה בתאטרון "אוהל שם".

אהוד 1

בשנת 1985 חברו, נגן הפלמנקו הבינלאומי באלדי אולייר, עודד אותו להיכנס לאולפני "העוגן" ולהקליט כזמר שמונה שירים שכתבה ריקה ברקוביץ' ז"ל ואולייר הלחין, עיבד, ניגן והפיק. בהקלטה השתתפו באלדי אולייר (גיטרת פלמנקו), איקי לוי (תופים), יגאל חרד (גיטרה), אוריאל אטלס (גיטרה בס) ותניר שקד (חליל). כהן בעצמו הפיק ומימן את ההקלטות באופן עצמאי.

השיר הבולט מבין סשן ההקלטות היה "האחת שאבקש" שהיה הסינגל הראשון שזכה להצלחה רבה בתחנות הרדיו השונות באותה שנה.

בהמשך הקליט באולפני "סיגמא" שירים בהפקתו המוזיקלית של דני רובס לצד המתופף ונגן כלי ההקשה יורם לב. באולפן הוקלטו שני שירים רוסיים על פי נוסח עברי של כהן, בתרגומה של רבקה מינדל.

 כמו כן, הוקלט ביצוע מחודש של 'בפונדק קטן', שירם של בני ברמן ואהרון שבתאי, וכן שירים נוספים שהולחנו על ידי באלדי אולייר, דני רובס וכהן למילים של ריקה ברקוביץ' ואהוד כהן.

במהלך חלק משנות ה-80 וה-90  הופיע כהן בשלל מועדונים וקיבוצים ברפרטואר של זמר עברי ישן ושירי עמים.

באמצע שנות ה-90 חדל כהן מלהופיע, ועד היום הוא עדיין מפנטז ומייחל להוציא את שיריו על אלבום.

תודה מיוחדת לאהוד כהן על שהסכים להתראיין ולספר לי על פועלו לצורך תיעודו במסגרת פרויקט "דודיפדיה" לתיעוד הזמר העברי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של הזמרת אראלה בר-לב – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

אראלה בר-לב הייתה זמרת ישראלית שפעלה בישראל בשנות ה-60 וה-70 ואחרי כן הקליטה בארה"ב שלושה תקליטים לאורך שנות ה-80. מתגוררת כיום בתל אביב

20191105_114434(0)

אראלה בר-לב נולדה בקיבוץ "בית אלפא" בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, למשה זרצ'ניק ורבקה ליברמן, שעברתו את שם משפחתם בשנת 1951. אביה, משה, היה זמר ונהג להופיע ברחבי עמק יזרעאל. כדבריה, היו יוצרים שכתבו שירי אופרות במיוחד לאביה. לכן, ממנו ספגה לראשונה את אהבתה למוזיקה.

בשנת 1951, בהיותה בת 8 עברה משפחתה לדטרויט, ארה"ב. אמה שלחה אותי לתנועת "השומר הצעיר", שם החלה לשיר בחברותא שירים כמו "דונם פה ודונם שם"  והופיעה במסגרת פעילויות של התנועה. בהמשך הופיעה במועדונים מקומיים בארה"ב כשהיא מלווה עצמה על גיטרה ושרה שירים ישראליים ושירים לועזיים.

בשנת 1961, בהיותה בת 18, קיבלה אראלה מלגה ללימודי הוראה בישראל ועזבה את ארצות הברית לצורך שנת הלימודים.

בהתחלה התגוררה במעונות בירושלים ובהמשך חזרה לקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ הכירה את המלחין נחום (נחצ'ה) היימן שהתגורר בקיבוץ ובדיוק באותה תקופה ייסד את ההרכב חמישית גלבוע שהקליט את לחניו הראשונים. בר-לב שימשה כסולנית בשירים בהם ניגנה החמישייה מתוכם התפרסמו הסולואים שלה:  "שיר הרבי (צאו נא במחול)", "לאן נושבת הרוח" ו"הלילה הותיר".

כמו כן הקליטה באותה תקופה, יחד עם חמישית גלבוע, את השירים "למדבר" ו"מזרה ישראל יקבצנו". השירים יצאו בתקליטה המשותף עם חמישית גלבוע משנת 1962- "ניחוחי אביב".

בשנת 1962 חזרה לארה"ב בשל עניינים משפטיים ופנתה ללימודי היסטוריה, כשבמקביל היא מופיעה במועדונים בארצות הברית. בשנת 1965 התחתנה ועברה להתגורר עם בעלה בניו יורק. בשנת 1970 חזר הזוג לדטרויט.

בשנת 1971, בעקבות רצונה לשהות בישראל לתקופה (על אף שבעלה לא רצה), חזרה לישראל לבדה והופיעה ברחבי הארץ עם גיטרה במבחר שירי פולק מכל העולם. הבמאי דני ליטאי ראה אותה בהופעה, התרשם והזמין אותה להצטרף להפקה של המחזמר "אל תקרא לי שחור" (1972), שזכה להצלחה רבה וקולה של בר לב בלט בו בעיקר בלהיטי המחזמר: "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן".

בשנת 1974 הצטרפה לתזמורת "הצעירים" שהופיעה בחתונות ובמועדונים ובשנת 1977 יצאה לסיבוב הופעות בדרום אמריקה ומשם הצטרפה ללהקה האמריקאית – The Golden Gate Gypsy Orchestra Of America And California, Otherwise Known As The Travelling Jewish Wedding.. בשלב זה עברה להתגורר שוב בארצות הברית.

לאורך שנות ה-80 הוציאה בר-לב שלושה תקליטי סולו בארה"ב: "אראלה" (1980), "חנוכה" (1981) ו"הדליקו את הנר" (1985).
20191105_114930
בשנת 2018 חזרה להתגורר בישראל וכיום מתגוררת בתל אביב.

20191105_115546

תודה מיוחדת לאראלה בר-לב שהתראיינה וסיפרה לראשונה את סיפור חייה לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת למוזיקאי רמי פינשטיין על שקישר בין אראלה לביני.

כתב, ערך, תחקר, תיעד, צילם סרטון התיעוד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של הזמרת שולי הרולד – כותב, מתעד ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

שולי הרולד הייתה זמרת פולק פופולארית בישראל של שנות ה-60 וה-70. אחרי לא מעט ניסיונות לאתר אותה, הצלחתי לאתרה, לפגושה, לראיינה ולכתוב לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המוזיקלי.

20191119_193408

שולמית (שולי) הרולד נולדה בלונדון, אנגליה ליהושע ורחל הרולד, באוגוסט 1945.

כיוון שגדלה במשפחה דתית, היא ואחיה הצעיר, שמואל הרולד, מוזיקאי וזמר,  כבר מילדות ספגו את ההשפעות החסידיות והשפעות הפיוטים של בית הכנסת "עדת ישראל" בצפון לונדון. אחיה, שמואל, היה סולן במקהלת בית הכנסת המקומי. בילדותה אהבה שולי לשיר בעיקר בבית, כי לא היה נהוג בתקופה ההיא שילדה דתייה תשיר.

בסוף שנות ה-50, כשאחיה החל לנגן על גיטרה, הם נהגו לשיר ביחד, כשהוא מנגן ושר והיא שרה.

בשנת 1962, בהיותה בת 16,  לאחר הכשרה בתנועת בני עקיבא בלונדון, עלתה הרולד לבדה לישראל. היא הגיעה לקיבוץ "עין הנצי"ב" בעמק בית שאן, שם שהתה כשנה וחצי ובנובמבר 1964 חזרה לאנגליה. בשנת 1965 שבה לישראל והפעם הגיעה לקיבוץ "עין צורים".

בתחילת 1967 אחיה קפץ לבקר אותה בישראל וכמו בלונדון, גם בקיבוץ הם נהגו לשיר ביחד להנאתם. חברי הקיבוץ כתבו מכתב להפקת תכנית הרדיו הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל") והמליצו להם לבחון את האח והאחות הבריטיים.

IMG-20191119-WA0060

לאחר האודישן, בו שרו את "אי החלומות" של דאסטי ספרינגפילד, התקבלו שולי ושמואל והופיעו בערב הכישרונות שנערך ב"בית המורה" בתל אביב. הצמד שר את "אי החלומות", "יש לי גן" (לחן:שמואל הרולד) ועוד שיר של ג'ואן באזז. מי שהופיעה באותו הערב הייתה גם חוה אלברשטיין הצעירה. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שהושמעה הרולד ברדיו.

זמן קצר לאחר אותה הופעה, כששמואל כבר חזר ללונדון ושולי חזרה לקיבוץ, פרצה מלחמת ששת הימים. עם סיומה, החלה הרולד לקבל פניות להופעות והקלטות שונות. התחנה הראשונה שלה הייתה הופעה בהיכל התרבות בתל אביב של מיטב הכישרונות שהתגלו ב"תשואות ראשונות".

הרולד באותה תקופה אהבה את צמד הפרברים ובהופעה של הצמד ב"צוותא", פגשה פעם ראשונה את הגיטריסט פיטר קולמן והשניים החלו להופיע ולעבוד על שירים כשהוא מנגן ומעבד והיא שרה. השיר הראשון שהקליטו יחד היה "אם צו הגורל" (1967). השניים החלו להופיע בערבי מוצאי שבת במועדון פולק מקומי בתל אביב.

בהמשך קיבלה הצעות ממוזיקאים כנעמי שמר, נורית הירש, נועם שריף, נחום היימן וכו' והוצע להרולד חוזה הקלטות בחברת התקליטים CBS.  בתקליט שירי מלחמת ששת הימים שיצא בחברת התקליטים בשנת 1967, הקליטה הרולד גרסה באנגלית לשיר- "ירושלים של זהב". באותה תקופה גם החלה להופיע בפני חיילי צה"ל במוצבים השונים ובשלל קיבוצים ומועדונים.

בשנת 1968 שרה בפסקול הסרט "הדיבוק" את "הנך יפה רעייתי" שהלחין ועיבד נועם שריף. באותה שנה הקליטה את השיר "כפות רגלייך", לחנה של נעמי שמר למילותיו של פנחס שדה למחזה שהועלה בתיאטרון "עידן" וכתב שדה:  "החיים כמשל".

בשנת 1969 הוציאה חברת CBS לשולי הרולד את תקליטונה הראשון – "יש לי גן" שכלל ארבעה שירים שעיבד פיטר קולמן- "יש לי גן" (לחן: שמואל הרולד), "שאנו למדבר", "חורשת האקליפטוס" ו"מחול ליום שבת". באותה שנה הקליטה גרסת כיסוי משלה ל"יחזקאל" שהלחין שמוליק קראוס והקליטה "החלונות הגבוהים". כמו כן הקליטה גרסה אנגלית ל"עיר לבנה" של נעמי שמר.

בתחילת 1969 נסעה לארצות הברית בכדי ללמוד מוזיקה באופן מקצועי ובמשך 3 שנים הופיעה שם באירועים ובמועדונים והתמקצעה מבחינה מוזיקלית. כמו כן, במהלך הופעותיה במרתה'ס ויניארד, הקליטה שיר עם הזמר האמריקאי הידוע ג'יימס טיילור.

עוד בטרם נסעה לארה"ב, סיימה להקליט את אלבומה הראשון (והיחידי)- "שולי הרולד" שיצא בסוף אותה שנה וכלל שירים בעברית ובאנגלית בעיבודיו של פיטר קולמן.

בשנת 1971, במהלך ביקורה בישראל, הקליטה עם בני אמדורסקי את הדואט- "האם תהיי אשתי?". כמו כן, הקליטה באותה שנה את השיר "שרקי, בתי, שרקי!" בעיבודו של אלכס וייס.

בשנת 1973 חזרה לישראל בכדי להופיע בפני חיילים בזמן מלחמת יום הכיפורים. באותה תקופה הופיעה בתכנית טלוויזיה מיוחדת שצולמה לערוץ הראשון בזמן המלחמה ובה שרה בביצוע חי את "חורשת האקליפטוס".

בשנת 1974 יצאה לסיבוב הופעות בהולנד ובצרפת ובהמשך הוזמנה להקליט באנגלית שיריו של נחום היימן בליווי תזמורת הרדיו של בלגיה. בבלגיה גם זכתה במקום ראשון בפסטיבל שירים צרפתיים עם השיר – "כשהמשורר מת"  של ז'ילבר בקו.

בין השנים 1975-1985 הפסיקה הרולד לשיר והתמקדה בעיקר בציור ובשלל עבודות. בתקופה הזו גרה בבריסל, בלגיה. בשנות ה-80 הצטרפה כזמרת למקהלה קלאסית מקומית בבלגיה ושרה שם 18 שנה , בין היתר כסולנית המקהלה בהקלטותיה. כמו כן, עבדה באותן שנים באיחוד האירופי.

בשנת 2003 חזרה להתגורר בישראל והשתכנה בנתניה. הרולד הופיעה קצת וכיום בעיקר שרה בחוג המשפחתי.

20191119_193958

תודות: תודה מיוחדת לשולי הרולד ושמואל הרולד שהתראיינו וסיפרו לי את סיפור חייה המוזיקליים של שולי.

תודה מיוחדת להילה הרולד, נכדתו של שמואל, שבזכות עבודתה בבית הספר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי איתרתי את שולי.

תודה מיוחדת ללאה הרולד ומשפחתה שאירחו בביתם את המפגש בין שולי ושמואל לביני.

תודה מיוחדת לבית התפוצות על פרויקט "הקשר הרב דורי" שבזכותו הצלחתי לאתר את שולי, אחרי לא מעט שנים של ניסיונות לאתרה לצורך תיעוד סיפורה המוזיקלי בדפי ההיסטוריה.

20191119_193157

20191119_193213

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

סיפורה של הזמרת והשחקנית רותי ביקל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"

 

רותי ביקל

רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה  למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".

 

בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.

 

ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".

עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.

 

הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).

 

בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.

עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.

 

בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.

 

החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).

בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.

 

בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.

 

במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.

 

בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.

 

בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".

 

בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.

תוצאת תמונה עבור רותי ביקל

לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).

 

ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.

דודי ורותי ביקל 19.11.2018.png

 

תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

ראיון מיוחד עם הזמרת דבורה דותן – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

במשך שנים "נעלמה" דבורה דותן, אחת הכוכבות הגדולות בשנות ה-60, מתשומת הלב הציבורית. בראיון זה, איתרתי אותה (לאחר מאמץ לא קטן), פגשתי אותה ושאלתי אותה כל מה שעניין אותי לדעת.

 

תוצאת תמונה עבור דבורה דותן

לפני שאעבור לשאלון, הנה כמה פרטים על דבורה דותן:

היא נולדה בשנת 1940 כדבורה דיקובסקי. עם תחילת הקריירה שלה בלהקת הנח"ל שינתה שמה לשם הבמה "דבורה דותן" ולאחר נישואיה לגדעון שפיגל, נושאת את השם "דבורה שפיגל".

היא החלה כאמור דרכה בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה-50 לצד יהורם גאון ועליזה רוזן.

לראשונה התפרסמה כזמרת בלהקת "התרנגולים" המיתולוגית בתכניתה השנייה (שכללה להיטים כמו "שיר השכונה", "ככה סתם", "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "יוסי ילד שלי מוצלח" ו"שיר אהבה חיילי") ואחרי כן בלהקת "החמציצים" (הזכורה בשל להיטים כ"הצופים והצופות", "מיהו המיילל ברוח", "שיר פרידה לקיץ").

בזמן מלחמת ששת הימים (1967) הקליטה יחד עם חברתה מ"התרנגולים" וה"חמציצים" את להיטה הגדול ביותר – "בתי את בוכה או צוחקת".

לאורך שנות ה-60 שיחקה דותן בהצגות כ"טרסה" (הצגת ילדים), "איש חסיד היה", "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ו"כל ממזר מלך". כמו כן, שיחקה בסרט הקאלט של אורי זהר – "השכונה שלנו" (1968) ובסדרת הדרמה הראשונה בישראל – "חדוה ושלומיק".

בשנת 1971 הקליטה תקליטון בהפקת חברה הטוב אריק אינשטיין שכלל את הלהיט "לקוות ולחיות". לאורך שנות ה-70 מיעטה להופיע למעט הבלחות טלויזיוניות בתכניות "כל המנגינות" ו"זמר מפוחית" בהפקת דליה גוטמן. בשנת 1980 "פרשה" סופית מעולם הבידור.

לאורך שנות ה-80 בעיקר התמקדה בלספר סיפורים לילדים במסגרת "אמנות לעם" ובמוזיאון תל אביב אך בעיקר השקיעה בטיפוח חיי המשפחה הרחק מאור הזרקורים ממנו התרחקה כמו מאש.

 

גדלת בבית מוזיקלי?

 

"אימי הייתה סופר מוזיקלית ושרה ימים ולילות במטבח שירים מכל הסרטים ואופרות והכל וממנה כנראה נדבקתי".

 

מתי דבק בך חיידק הבמה?

 

"כשהייתי בת 16 הלכתי ללמוד ב'הבימה' משחק. קיבלו שם ללימודים רק אנשים אחרי צבא, ואני התקבלתי עוד בזמן התיכון".

 

ואיך הגעת ללהקת הנח"ל?

 

"עשיתי אודישנים ומיד התקבלתי ללהקה. היינו סוג של להקת מעבר. כי יהורם גאון ועליזה רוזן עזבו אותנו אחרי שנה והלהקה החדשה עוד לא התגבשה, לכן לא היו לנו כל כך להיטים באותו זמן. נעמי פולני עבדה איתנו קצת באותה תקופה. בלהקה התחלתי לראשונה לשיר".

 

ואז הגעת ללהקת "התרנגולים".

 

"נכון, הכרתי את נעמי (פולני) כבר בלהקת הנח"ל וכשראיתי את 'התרנגולים' בתכניתה הראשונה – התאהבתי. ואז נעמי רצתה לעשות תכנית שנייה ובחרה אותי ואת עליזה רוזן וכך הצטרפנו ללהקה".

 

איך הייתה החוויה בהרכב'?

 

"מתנה הכי טובה שיכולתי לבקש. זה היה מקסים ונהדר. עבדנו כשנה וחצי על תכנית, כל יום, מהבוקר ועד אחר הצהריים המאוחרים. זו הייתה הצלחה מיידית. להיט 'היסטרי'. היה מדהים לעבוד עם נעמי. ההופעות היו חוויה משגעת כי היינו בלי מיקרופון ועם הרבה תנועה. זו הייתה נאיביות מרגשת. אחת התקופות היפות בחיי. הופענו 600 הופעות. זה מטורף!".

 

מדוע הלהקה התפרקה?

 

"מיצינו כבר את העניין".

מה היה סוד הצלחה של "התרנגולים"?

 

"אני חושבת שההעמדה המופלאה של נעמי, השירים הנפלאים והייחודיים והתום. ניסו לשחזר את 'התרנגולים' אחרי הרבה שנים וזה כשל. הכל היה שם מלבד תום".

 

ואז הגיע תור "החמציצים".

 

"נכון, לדעתי התכנית הזו הייתה יותר טובה משל 'התרנגולים', אבל נפלנו בעיתוי לא מוצלח. נפלנו בזמן מלחמת ששת הימים ושרנו על דברים נאיביים כשאנשים חיפשו את 'המכונית המגויסת' של הגששים".

בשנות השישים היה לך גם צמד מצליח עם עליזה רוזן והלהיט "בתי את בוכה או צוחקת" שהפך לקלאסיקה. איך התגלגלת לזה?

"עבדתי עם דוד קריבושה על תכנית הרדיו 'חוחים וחיוכים' ושרתי עם גדי יגיל. ואז דוד הציע שאבצע עם עליזה רוזן שיר חדש בשם 'בתי את בוכה או צוחקת' והופענו איתו ברמת הגולן והוא תפס כאש בשדה קוצים ואז החלטנו להוציא אלבום משותף".

ואז היה ניסיון להוציא תקליט סולו, בהפקה של לא אחר מאשר אריק אינשטיין.

"אריק אינשטיין שהיה חבר מאד טוב שלי, מאד לחץ עליי להוציא תקליטון בהפקתו אבל לא כל כך רציתי ובסוף הוא שכנע אותי ויצא התקליטון עם הלהיט 'לקוות ולחיות'. אף פעם לא רציתי לפרוץ כזמרת סולו. לא חשבתי להיות זמרת בכלל. פשוט זרמתי עם החיים".

מדוע עזבת את עולם המוזיקה והבידור?

 

"מסיבות אישיות שלא ארצה לפרט. בתחילת שנות ה-30 שלי פרשתי, אבל הגחתי פה ושם לתכניות טלויזיה למרות שפניתי לתחום אחר. עבדתי יחד עם דליה גוטמן על תכניות זמר של הערוץ הראשון. רציתי ללכת הצידה ולא להיות חלק מעולם הבידור. אני מאד חרדה לפרטיות וההצלחה הפריע למבנה שלי באופן אישי. היה קשה לי לחיות עם הפרסום. את העבודה אהבתי אך לא את הנלווים שלא היו שייכים לי".

 

ומה עשית לאורך כל השנים הללו?

 

"סיפרתי סיפורים לילדים ב'אמנות לעם', עשיתי תערוכה לילדים במוזיאון תל אביב. זו הייתה חוויה נהדרת ונפלאה. היום אני מטיילת ונהנית מהחיים".

דבורה דותן צילום דודי פטימר.jpg

מתגעגעת לתקופה ההיא?

 

"לא, טוב לי היום".

36398954_1173862029423782_5844996756625948672_n

תודה מיוחדת לדבורה דותן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולהתראיין ובכך לתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

"ישראל היא הבית שלי"- הזמרת חנה אהרוני בראיון מיוחד- כותב, מראיין ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

חנה אהרוני, כוכבת שנות ה-50 וה-60 ואחת הזמרות הישראליות הראשונות שהצליחו בחו"ל, בראיון בלעדי ונוסטלגי לדודי פטימר.

חנה אהרוני

שנים רבות חלמתי לפגוש את הזמרת חנה אהרוני, אחת מכוכבות שנות ה-50 וה-60, אך התקשיתי לעשות זאת בשל היותה מתגוררת בניו יורק וניסיונות ליצור עימה קשה עלו בתוהו. לפני כחודש, בביקורי את אביבה קניאל, אלמנתו של המלחין והזמר אלי קניאל ז"ל, בעודה יושבת שבעה, סיפרה לי אביבה על היותה חברת ילדות של חנה וכי היא שומרת עימה על קשר עד היום.

 

כשסיפרתי לאביבה על ניסיונותיי הכושלים לאתר את חנה ולהשיג ראיון איתה, היא מיד רשמה לי את מספרה של חנה, שבאותו שבוע ביקרה בישראל, והפצירה בי לצלצל אליה עוד באותו הערב. כך עשיתי.

 

מיד כשצלצלתי לאהרוני, בעודי מתרגש (ורועד קמעה) באוחזי בטלפון, נחשפתי לאישה חייכנית, חברהמ'נית ולבבית שמיד הסכימה לפגוש אותי בחיפזון בטרם תחזור לחו"ל.

 

קבענו בבית קפה תל אביבי ובעודי מתקרב לבית הקפה, אני נתקל באישה תימניה מטופחת עם חיוך שזכור ומזוהה לי היטב מתקליטיה הישנים. אמנם שיבה זרקה מעט באותה דמות מהתקליטים, אך היא עדיין נראתה צעירה ואנרגטית למי שנמצאת בעשור השמיני לחייה.

 

ישבנו בבית הקפה, פנים מול פנים (וטייפרקורדר חוצץ בינינו) והתחלנו לדבר על המוזיקה שלה, על ההופעות בחו"ל, על החיים ואני? אני הרגשתי כמהלך בתוך חלום.

 

מיד אכתוב את עיקרי הראיון אך לאלו מקוראיי (בני גילי בעיקר) שאינם יודעים מי היא חנה אהרוני, אז מדובר בזמרת ישראלית שהחלה את הקריירה שלה כבר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-50, ה-60 וה-70 זכתה להצלחה בינלאומית ונחשבת לאחת הזמרות הישראליות הראשונות שבאמת הצליחו בחו"ל.

היא נולדה ב-10 בספטמבר 1933 באריתריאה, בעת שהוריה עליה מתימן לישראל. היא גדלה בשכונת כרם התימנים בתל אביב ובשנת 1943, עת הייתה בת 10, התגלתה על ידי המלחין הנודע נחום נרדי שפרש עליה חסותו, כתב לה שירים וצרף אותה להופעותיו.

 

בשנת 1948 הוזמנה על ידי האמרגן משה ואלין לתיאטרון "לי לה לו", תיאטרון סאטירי פופולארי באותן שנים, ובמסגרת הופעותיה שם, ביצעה שירים שיצרו עבורה מיטב היוצרים.

 

בשנת 1951, עם גיוסה לצה"ל, שירתה בלהקת "אילן" (צוות הווי של חטיבת גולני) והתפרסמה בשל היותה זמרת המסוגלת לשיר בארבע אוקטבות.

 

בין להיטיה המוכרים בישראל: "שחורה אני ונאווה", "זכריה בן עזרא", "ערב שח", "בפאת הכפר", "זוהרה", "בוקר טוב", "רועה ורועה" ועוד.

עם שחרורה הצטרפה ללהקתו של המלחין עמנואל זמיר ובאמצע שנות ה-50 החלה בקריירה בינלאומית שכללה הופעות בפריז, לונדון, מכסיקו, ארה"ב והופעות בתכניות טלויזיה בינלאומיות פופולאריות (בראשן תכניתו של "אד סאליבן") שהפכו אותה לכוכבת ענק בחו"ל.  באותן שנים נישאה למי שיהפוך לבעלה, האמרגן חיים טישמן, עימו בנתה בית והפכה לאמא מאושרת.

 

הלהיט הגדול ביותר שהקליטה בחו"ל היה "ויוה אספניה" שהפך ללהיט חוצה יבשות. שיא בינלאומי נוסף שקצרה בחו"ל היה זכייתה במדליית "זמרת החוץ הטובה ביותר של השנה" בברזיל.

 

בשנים האחרונות החלה להמעיט בהופעותיה עד פרישתה מעולם הבידור. כיום מתגוררת בניו יורק ומבקרת לעיתים תכופות בישראל.

 

hana

מתי גילית שיש לך כישרון לשיר?

 

"אני לא חושבת שבאמת ידעתי שיש לי כישרון. רק ידעתי שאני אוהבת לשיר. ידעתי שהדבר הזה מאד קוסם לי. שרתי בבית, שרתי בציבור. הייתי בת 10.

 

למדתי בבית ספר גאולה בתל אביב ואמה של רות נורדאו, ילדה מבית הספר שהייתה חברה טובה שלי, הייתה מעורבת מאד בחיי הבוהמה של אותה תקופה. אמה של רות שאלה אותי אם אני רוצה לשיר. אמרתי שכן. אז היא שאלה: 'את רוצה להכיר את נחום נרדי?'. לא ידעתי מי זה. הייתי ילדה. אז אמרתי שאני צריכה אישור של אמא שלי. אמא הסכימה והגעתי למפגש עם נחום נרדי.

 

אמא שלי ליוותה אותי לפגישה ובכלל לכל פגישה ובכלל לכל הופעה היא הגיעה. נחום ישב ליד הפסנתר וביקש ממני לשיר איזה שיר. הוא אהב את מה שהוא שמע ומאז היינו נפגשים בכל פעם ובכל פגישה הוא לימד אותי שירים, אבל רק שירים שהוא הלחין.

 

איך זה לילדה בת 10 להתחבר למלחין נודע?

 

"הייתי ילדה קטנה ופשוט נהניתי מלשיר. לא כל כך הבנתי את המשמעות. בהמשך הוא סידר לי הופעת בכורה ברדיו "קול ירושלים" ומשם החלה הקריירה שלי. התחלתי להופיע והכל התגלגל".

 

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת את עצמך ברדיו?

 

"עד היום אני לא אוהבת לשמוע את עצמי ברדיו ולא בתקליטים. אני תמיד מתרגשת וחושבת שיכולתי לעשות את זה יותר טוב. פרפקציוניסטית".

 

היכן הייתה ההופעה הראשונה שלך בחו"ל?

 

בשנת 1956 ב'אולימפיה' בצרפת. זו הייתה הופעה גדולה עם ז'ילבר בקו, אדית פיאף ושארל אזנאבור. זה היה ה-שיא הראשון שלי".

התרגשת להופיע לצד כוכבי ענק שכאלה?

 

"באותה תקופה לא הייתה טלויזיה ובקושי עיתון היה מסקר אותם, אז לא ידעתי איך הם נראים ואת גדולתם אבל כן שמעתי עליהם. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה זכות וכבוד שמעטים זוכים להם".

 

וזמן קצר אחרי זה התארחת בתכנית הבידור מספר 1 בטלויזיה האמריקאית: תכניתו של אד סאליבן, הבחור ש"חשף" בין השאר את אלביס והביטלס.

 

"זה היה כבוד באותה תקופה. אני, ישראלית מתל אביב, מופיעה בתכנית של אד סאליבן הגדול, זה היה השיא. מאותו רגע הקריירה הבינלאומית שלי באמת התחילה והתחלתי בסיבוב הופעות עולמי".

ועדיין שמרת על אותה מנטליות ישראלית.

 

"נותרתי אותה הישראלית העממית, אותה אהבת המולדת. בכל פעם ששמעתי על מלחמה שיש, עזבתי הכל ובאתי להופיע בפני החיילים הישראליים. זה היה הדבר הכי חשוב לי. הפסדתי חוזים בינלאומיים בשביל להופיע למען החיילים. הישראליות תמיד הייתה הכח והאנרגיה שלי להמשיך".

 

מה היה להיט הפריצה שלך בארץ?

"בתיאטרון 'לי לה לו' כתבו לי את 'זכריה בן עזרא' ו'זוהרה' שהיו להיטי ענק ובעצם להיטיי הראשונים. אני הייתי מהראשונות ששרו את השירים של עמנואל זמיר, שירי הרועים. מעטים יודעים זאת. הייתי נוסעת אל עמנואל הביתה והוא היה מלמד אותי אותם. אני הראשונה שביצעה אותם. הופענו בכל הקיבוצים והמושבות וזה היה כיף".

 

היית סוג של "סלב" בארץ?

 

"כשהייתי ילדה, לא אהבתי להיות במדורי הרכילות שכתבה עליי דברים לא נכונים ולא אהבתי שאנשים הצביעו עליי, אבל זה היה חלק מהמקצוע".

איך הגעת ללהיט הגדול ביותר שלך בחו"ל – "ויוה אספניה"?

 

"חברת תקליטים גרמנית חיפשה מבצעת שתהיה אותנטית לבצע שיר גרמני לעידוד תיירות בספרד בשם 'ויוה אספניה'. התקשרו אל האמרגן שלי (ובעלי המנוח) חיים טישמן והזמינו אותי לאודישן. חיים ביקש שישלחו את המנגינה בכדי לראות אם זה מוצא חן בעיניי. אהבתי את זה משמיעה ראשונה.

 

עבדתי על השיר באולפן, חברת התקליטים אהבה את הביצוע שלי והקליטה אותי שרה את השיר בגרמנית. מיד לאחר ההקלטה חזרתי לישראל לכמה ימים בכדי לקחת את הבת שלי שהייתה אצל אמא שלי, וכשחזרתי לחו"ל אני מקבלת טלפון מפרנקפורט להקליט את השיר בספרדית כיוון שהרדיו בגרמניה משמיע אותו 24/7 ושהוא הופך ללהיט היסטרי.  אחרי חודש, כולם הקליטו את השיר. לא האמנתי שזה יהפוך לכזה להיט. כל העולם שר את זה. בעקבות הצלחת השיר, ממשלת ספרד הזמינה אותי להיות אורחת כבוד שם וגם הוזמנתי לבצע את השיר באולימפיאדת מינכן 72', יום לפני האסון".

 

מתי הפסקת להופיע?

 

"פרשתי לפני עשר שנים".

 

למה?

 

"יום אחד הרגשתי שמיציתי את הדברים. מגיל 10 הופעתי ברחבי הארץ. הופעות, התרגשויות. לא הייתה לי ילדות שרציתי שאעשה. כל הזמן הופעות ולימודים ולא היה לי זמן לחברות וחברים. אלו לא היו חיים. אז אמרתי לבעלי חיים שאני מותשת מאד ולא יכולה כבר לתת. לא הרגשתי שאני רוצה יותר להופיע.  לקחתי שנה חופשה וראיתי שטוב לי. אז החלטתי לקחת עוד שנה חופשה וראיתי שעוד יותר טוב לי. וזהו הרגשתי שטוב לי בלי ההופעות וההקלטות כבר.

 

אני מאושרת, בריאה ברוחי וגופי בלי עין הרע, מטיילת בעולם, יוצאת לבלות ונהנית מהחיים.

מזהים אותך בארץ?

 

"הייתה תקופה, בעבר, שכשהייתי הולכת ברחוב דיזינגוף בתל אביב כל אדם שני היה מזהה אותי. היום כולם צעירים, אז אף אחד לא מזהה אותי. רק הגווארדיה הישנה מזהה אותי".

 

חנההה.png

תודה מיוחדת לחנה אהרוני היקרה על שפינתה מזמנה להתראיין ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

מאיצ'ה באהבה – סיפורו של האקורדיאוניסט איצ'ה גיל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12115647_165204853827156_457197084963738115_n

הוא נחשב למרקיד המיתולוגי של גבעתיים ואקורדיוניסט המלווה את סצינת ריקודי העם המקומית החל משנת 1949 ועד ימינו כשמטרתו העיקרית של איצ'ה גיל (79) היא להפיץ את השמחה והזמר בקרב הקהל כשהוא מטביע חותמו בתחום ריקודי העם והשירה בציבור.

 

איצ'ה גיל נולד ב-7 למרץ 1937 בשם יצחק סטופניצקי בתל אביב. הוריו עלו ארצה מפולין בשנות ה-30, ואיצ'ה מעיד על עצמו כי אהב מוסיקה מהיום הראשון בו נולד. את תרבות המוסיקה ספג דרך שכניו, להם היה רדיו, ויצחק הילד נהג להאזין לרדיו של השכנים ולספוג מוסיקה קלאסית.

 

בהיותו בן 12 קיבל אקורדיון "הונר" במתנה משתי דודותיו שעלו ארצה עם קום המדינה והחל לנגן בעצמו באופן אוטודידקטי. באותה תקופה ניגן על אקורדיון ומפוחית בתנועת הנוער ועם חלוף השנים, בהיותו בן 15 החל לנגן על אקורדיון וגם לרקוד בלהקות מחול בולטות בהן להקת "כרמון" בראשית דרכה. במקביל, ליווה באקורדיון ושירה להקות מחול שהופיעו בפסטיבל דליה והרכבי ריקודי עם מקומיים. בנעוריו השתתף בתסכיתי רדיו. כמו כן, ניגן בקומזיצים של "חבורת האש" (של סולימן הגדול) בתחילת שנות ה-50.

 

באוגוסט 1955 התגייס (ושינה שם משפחתו ל"גיל") לחיל השריון ובשנת 1956, זמן קצר לפני מבצע "קדש", הגה את הרעיון להקים להקה צבאית לחיל שריון ופנה אל מפקד גייסות השריון, ישראל פונדק, וגולל בפניו את הרעיון, מה שהיווה את הבסיס להקמת להקת גייסות השריון שקמה לאחר מבצע קדש. איצ'ה לא זכה להצטרף ללהקת גייסות השריון בשל פציעה במהלך המלחמה. בשנת 1957 השתחרר מהצבא.

 

עם שחרורו פנה לנגן על אקורדיון ולהוביל ערבי שירה בציבור בסוף שנות ה-50 באיזור תל אביב, רמת גן, קריית אונו וכו'. אחת הלהקות עימה ניגן הייתה להקתו של המוסיקאי עמנואל זמיר. בין המקומות בהם ניגן היו מועדוני "צוותא", "המדורה" וכו'.

 

בשנת 1966 התמסר טוטאלית למוסיקה והחל לנגן בלהקה הישראלית למחול ולאורך שנות ה-60 וה-70 התמקד בעיקר בנגינה לחוגים לריקודי עם ולימוד נגינה. בסוף שנות ה-60 לימד נגינה, שירה וריקודים בבית הספר "אורים" ושימש כמורה בבית הספר כ-36 שנה. עם מקהלת תלמידי בית הספר הופיע בשנות ה-90 בתכנית "המעגל" של דן שילון.

12923148_699334256876564_3139143726966983857_n

בשנת 1987 קיבל הצעה מראש עיריית גבעתיים לנהל את אירועי התרבות, המוסיקה והמחול באיזור גבעתיים. במסגרת הזו יזם פסטיבלי ריקודי עם, מופעי יום העצמאות, אירועים חגיגיים ועוד. הוא שימש בתפקיד זה עד 1995.

 

בספטמבר 1984 יזם על חוף הים המערבי ערבי סמבה ברזילאים. זה נמשך עד שנת 1994.

 

זמן קצר לאחר מכן החל להופיע מדי שנה בסקנדינביה, דנמרק ושבדיה ולימד מדריכים מקומיים את ריקודי העם הישראלים. לעיתים הביא לשם גם להקת מחול ישראלית.

 

מאז ועד היום מוסיף איצ'ה לנגן ולהוביל ערבי שירה בציבור, בין השאר ב"פרלמנט העמק" ובעוד מופעי זמר עברי שונים.

 

תודה מיוחדת לאיצ'ה גיל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!