"דדי קול" סיפורו של המוזיקאי והמעבד דדי שלזינגר – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

דדי שלזינגר הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד, קלידן, גיטריסט ובסיסט. ניגן בין השאר בלהקת חיל הים, היה חבר בלהקת "גברת תפוח" שליוותה את שלמה ארצי בשנות ה-70 ועיבד משיריו של ארצי וכן משירי "האחים והאחיות", עדנה לב ומירי אלוני. כיום מנהל מוזיקלי של חבורות זמר.

דדי שלזינגר

דדי (דוד) שלזינגר נולד בחיפה בשנת 1950, בנו של הפסנתרן רומק שלזינגר ואחיינו של הפסנתרן היינץ לם. ככזה, גדל לתוך המוזיקה. "בילדות המוקדמת קנו לי מפוחית פה ובגיל 4 בערך קנו לי אקורדיאון עם 2 אוקטבות והייתי יורד לחנות ירקות שמתחת ומנגן שם לירקן", נזכר, "הייתה לי שמיעה מוזיקלית. הדוד שלי ומשפחתו גרו יחד עם סבי וסבתי בדירה גדולה בבת גלים והיה שם פסנתר. אני זוכר שהוא לימד אותי קצת איך מנגנים ברמת הבסיס והלכתי ופיתחתי את זה לבד. בגיל 12 הלכתי ללמוד פסנתר אצל המורה הארי צבי נדל. למדתי אצלו שנתיים ובגיל 20, בסוף שירותי הצבאי, חזרתי ללמוד אצלו קומפוזיציה".

בשנת 1964 הקים שלזינגר יחד עם חבריו לספסל הלימודים, המוזיקאי הידוע דודי רוזנטל (כיום בארה"ב) ונחום כהן. "לי הייתה גיטרה שאבא שלי קנה בשבעה דולר, דודי בא עם פסנתר והושבנו את נחום ליד קופסת ביסקוויטים עם מברשות של תופים והקמנו 'יענו' הרכב, אני הייתי המעבד. לא היה להרכב הזה שם".

במהלך אחת החזרות של ההרכב, שמע את השלישיה ראש אגודת הסטודנטים בחיפה שאהב את הג'אם הביתי והזמין את ההרכב להופיע במועדון הסטודנטים ברחוב קלר בחיפה. לצורך אותה הופעה "רשמית", הצטרף להרכב הזמר שמשון שמוקלר (כיום רב בירושלים) והלהקה עשתה חזרות עם מיטב שירי הפופ והרוק של אותה תקופה א-לה ביטלס, רולינג סטונס, קליף ריצ'ארד והצלליות וכו'.

ההרכב לא פעל יותר מדי זמן והתפרק בשנת 1965. באותה שנה, במהלך ביקורו של שלזינגר במועדון "תלפיות" החיפאי, הוא שמע את להקת "הנוודים", להקת קצב חיפאית בה היו חברים: נתן מינסקי (גיטרה), מייק להב (בס), גדליה סגל (תופים) ועוזי (100) אברהם כזמר.

"ואז ביקשתי בחוצפה מנתן מינסקי את הגיטרה. הוא הסתכל עליי בחשדנות, אבל הוא היה בחור טוב והסכים ואיך שהתחלתי לנגן הוא התלהב. אמרתי לו שאני אמנם מנגן גיטרה אבל אני בעצם אורגניסט, אז הוא הזמין אותי להצטרף ללהקה כאורגניסט. שאלתי אותו: 'איך אתה מזמין אותי אם אתה לא יודע איך אני מנגן על אורגן?', אז הוא השיב: 'אם אתה מנגן ככה גיטרה, אז אתה בטח גם אורגניסט טוב'. וכך הצטרפתי ללהקת 'הנוודים' שאחרי תקופה שינתה שמה ללהקת 'נערי החצר' והייתה לאחת הלהקות המובילות בחיפה באותה תקופה'.

בלהקת "נערי החצר" שימש שלזינגר גם כמעבד מוזיקלי של שירי ההרכב שכללו בעיקר קאברים.

נערי החצר

בשנת 1967, במהלך נשף יום עצמאות בחיפה שבה הופיעה להקת "נערי החצר", ניגש איש צבא לשלזינגר וסיפר כי בחיל הים מנסים להקים להקה צבאית ורוצים הרכב זמני שילווה את הזמרת רבקה זהר, שהייתה אז אנונימית. "הייתי אז לפני צבא", משחזר שלזינגר, "ונתן מינסקי ואני הלכנו, כשבאותן הופעות ניגנתי על גיטרת בס, כשמי שניהל מוזיקלית את העניין הזה היה יאיר רוזנבלום. עוד מי שהיה בהרכב היה החלילן עזרא שילוני. זמן קצר אחרי זה נודע לי שעומדים להקים את הלהקה וביקשתי להצטרף ללהקה. לצורך זה, באוגוסט 1967, הקדמתי את הגיוס והצטרפתי ללהקת חיל הים כגיטריסט בלהקה".

שלזינגר השתתף בתכניותיה של להקת חיל הים: "וביום השלישי" (1968) שזיכתה את הלהקה בפרס "כינור דוד" ובתכנית "רפסודה בכחול" (1969). בתכנית "שירת הים" (1971) שימש כמדריך מוזיקלי של הלהקה וניגן בהקלטות אך לא הופיע, שכן עמד להשתחרר. לתכנית זו הלחין את "שיר סקוטי" למילותיו של דן אלמגור על פי שיר עם סקוטי.

נגינתו נשמעת בשירים מיתולוגיים כמו "מה אברך", "כשאהיה גדול" (שוטי ספינתי), "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", "המלח שלי", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל", "יידישע פיראטן", "מי יישא את נשמתי", "חסקה", ו"בוא אלינו לים".

בלהקה שירת לצד רבקה זהר, שלמה ארצי, דבל'ה גליקמן ורבקה מנשה (לימים ריקי גל).

"בתכנית 'וביום השלישי' לא היה בס בכלל", מגלה שלזינגר, "אבל ליוסי קריבושה האורגניסט (אחיו של דוד קריבושה) היה בס בקלידים אז זה מה ששומעים בהקלטה. בתכנית הבאה ('רפסודה בכחול') המלצתי על חבר שלי, אצ'י שטרו שהיה בסיסט מעולה, להצטרף ללהקה על תקן נגן בס".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, המשיך שלזינגר לעבוד כגיטריסט מוביל עם חברו ללהקה, שלמה ארצי, שהיה אז כוכב ענק עם תהילת "כשאהיה גדול" ו"אהבתיה", בהופעותיו האזרחיות ובהקלטותיו, החל מאלבומו השני של ארצי – "על אנשים" שיצא באותה השנה.

בשנת 1973 החל להתגבש הרכב נגנים קבוע שליווה את ארצי שנים אחדות ונשא את השם "גברת תפוח", שם שכדבריו הוא הגה.

"מנהלו וחברו של שלמה באותה תקופה היה האמרגן והמפיק מיכאל תפוח", מספר. "יום אחד, בדרך להופעה, שלמה זרק שהוא חושב שכדאי שיהיה להרכב שלנו שם. אני חשבתי שזה מטופש כי היינו כולה להקת ליווי, אבל שלמה רצה שיהיה לנו שם וזהות. בדיעבד שלמה צדק, אז ישבנו וחשבנו על שם, ובגלל שחשבתי על אמו של מיכאל, זרקתי את השם 'גברת תפוח'. החבר'ה אהבו את הרעיון וכך נולד שם ההרכב".

חברי ההרכב היו: דדי שלזינגר (גיטרה חשמלית, מפוחית, אורגן ופסנתר) יאיר שרגאי (גיטרה אקוסטית), שלמה חממי (תופים) ואצ'י שטרו (בס). בהמשך גם סמדר עציון הצטרפה כקלידנית ויהודית כץ כחלילנית בהקלטות.

ההרכב ניגן עם ארצי באלבומיו: "פתאום אחר ימים רבים" (1972), "אומרים ישנה ארץ" (1973), לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) ו"את ואני" (1975).

שלזינגר עיבד לארצי, בין השאר, את שיריו: "בשל תפוח", "ככה סתם" ("הושפעתי בעיבוד מלהקת 'כוורת'", מגלה), "מכתבו של מנחם מנדל", "זמר לבני ליאור", "יופייה אינו ידוע", "ציונות בלי מרכאות" (עם חנן יובל), "היי ליזה", "נערה נחמדת" (שיר לדינו שתרגם לעברית משה גיורא אלימלך) ו"שינויי מזג האוויר" ("שלמה צלצל אליי לחיפה והזמין אותי לעבד את השיר בהתאם להאזנה ל-Mirage של ז'אן לוק פונטי").

לצד העבודה עם ארצי, שימש שלזינגר כמעבד קולי לשלישית "אף אוזן גרון" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור) ובהמשך לכמה משירי להקת "הכל עובר חביבי" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן, יובל דור ושלומית אהרון). כמו כן, עיבד את "אהבתה של תרזה דימון" בביצועה של עדנה לב (1973) ו"עולמו ועולמה" של להקת "האחים והאחיות" (1973).

באמצע 1975, לאחר שגר כמה שנים בתל אביב, חזר שלזינגר להתגורר בחיפה וניגן עם זמרים והרכבים מקומיים, בהם הזמר ג'ו ישראל (שזכור מהלהיט "ג'ין וג'ון"). בשנת 1976 חבר לשחקן והבמאי אייל גפן כמעבד לחבורת זמר בגליל התחתון.

בשנת 1978, לאחר שהגיטריסט עמוס הדני שהופיע באותה עת עם שלמה ארצי נסע לנגן במטרו בצרפת, הזמין ארצי את שלזינגר לנגן כגיטריסט בסיבוב הופעותיו של "גבר הולך לאיבוד". הוא ניגן עם ארצי כחצי שנה ובהמשך אף הצטרף לסיבוב הופעותיו באירופה. בשנת 1979 הוזמן על ידי ארצי לעבד את השיר "שינויי מזג האוויר" לאלבומו "דרכים" בו גם ניגן על הקלידים.

בשנת 1980 סגר שלזינגר מעגל עם חיל הים כשהתבקש להקים הרכב של זמרים יוצאי להקת חיל הים למופע שהיה מיועד לערב שנתי של שייטת הסטילים. הערב הורכב משירי להקת חיל הים לדורותיה ובוצע על ידי יוצאי הלהקה. לאור ההצלחה, מפקד החיל הציע לשלזינגר לנהל מוזיקלית את ההרכב שפעל כ-25 שנה במסגרת שירות המילואים של יוצאי להקת חיל הים. ההרכב המשיך גם אחרי הפסקת העבודה עם חיל הים, עד שנת 2019.

מאז תחילת שנות ה-80 ועד ימינו עובד שלזינגר כמעבד מוזיקלי של חבורות זמר למיניהן, בהן חבורת הזמר של יגור, חבורת הזמר המשותפת של בית החולים כרמל עם קופת החולים מחוז חיפה וחבורת זמר שהקים באזור כרמליה. לעיתים מופיע גם עם הזמר יוסי דרום והמוזיקאי והקלידן מריאן רוזנברג. בהופעות אלה הוא מנגן על בס.

תודה מיוחדת לדדי שלזינגר היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי את פועלו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"פשוט אוהב לשיר" – סיפורו של היוצר והזמר ד"ר עמיקם מרבך – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

עמיקם מרבך

שנות ה-60 היו שנים פוריות לזמר העברי, לחבורות הזמר ולשירי המקהלות. אחת מחבורות הזמר הבולטות בשנות ה-60 הייתה חבורת "שירו שיר" בהדרכתו של מאיר הרניק ( ומאוחר יותר בהדרכתו של אריה לבנון) , שמדי שבוע ביצעה שיר חדש ברדיו ולמחרת שידורו, כל המדינה ( או לפחות מי שהאזין לרדיו העברי באותו זמן) פיזמה בעל פה.

 

אחד הסולנים הבולטים בחבורת "שירו שיר" בשנות ה-60 הוא עמיקם מרבך, שמעבר להיותו סולן חבורת "שירו שיר", הוציא תקליט סולו והופיע די הרבה לאורך שנות ה-60. ברם, לצערנו לא היה ולו מידע קטן אודות הקריירה המוסיקלית שלו. לכן, נפגשתי עם עמיקם לפגישה מרתקת בכדי לראיינו ולתעד סיפורו המוסיקלי, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

עמיקם מרבך נולד ב-12 לספטמבר 1940 במרחביה. הוריו שהיו חלוצים, עלו לארץ בשנות ה 20 כחברי תנועת "השומר הצעיר". אמו הייתה מראשוני קיבוץ כפר מסריק ואביו היה מראשוני קיבוץ מרחביה. זמן קצר אחרי שנולד עברה משפחתו להתגורר בקריית חיים, בה גר עד גיל 7 ואז עברה המשפחה לחיפה, שם למד עמיקם בבית הספר הריאלי.

בין השנים 1953-1947 למד בעידוד הוריו לנגן על כינור בקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה.

ב 1956 למד תקופה קצרה לנגן באקורדיון.

בנעוריו, חדור ציונות וחלוציות, הלך כדרך אחיו הבכור והוריו והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1958 התגייס לצבא ושירת בנח"ל בקיבוץ נחשון, ממנו נשלח כמדריך להקים את הקן הראשון של "השומר הצעיר" בנהריה. יום אחד  בזמן שירותו הצבאי, נזכר עמיקם, הוא הלך ברחוב מסדה בחיפה ופיזם לעצמו שיר עברי (לפני זה לא נהג לשיר במסגרת כלשהי) והרגיש שהוא רוצה להיות זמר.

ב-1959 השתתף בתחרות זמר ברדיו בה שר את השיר "העיירה בוערת" (אחים, בעיירת שריפה) וזכה במקום השלישי.

ב 1960, עם סיום שליחותו בנהרייה, הוא חזר לקיבוץ ועבד בו שנה אחת בענף הנוי ושנה אחת בדיר.

בתקופה זו למד פיתוח קול אצל מרדכי בן שחר.

ב 1962, עזב את הקיבוץ, חזר לבית הוריו, ולמד פיתוח קול אצל גברת גרטה וייס בחיפה.

ב 1963 החל ללמוד לתואר ראשון במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעת לימודיו בירושלים המשיך ללמוד פיתוח קול אצל קראל שלמון (ששימש קודם לכן כמנהל מחלקת המוסיקה של קול ישראל) ולאחר מכן אצל גברת מינה ליף. באותה תקופה הוא הכיר את המוסיקאי חיים צור והחל להופיע עימו מעל במות ירושלים. תוך כדי הופעותיו הוא התוודע אל "חבורת שירו שיר" בהדרכתם של מאיר הרניק ואריה לבנון, שהתרשמו מאוד מקולו ושילבו אותו כסולן בחבורה (לצד הסולנית הדסה סיגלוב) בתכניות הרדיו. בין השירים המפורסמים של עמיקם בליווי "חבורת שירו שיר": "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת), "כחול ים המים", "שיר הספנים", (כולם ביוטיוב) בין השירים המפורסמים של עמיקם בדואט עם הדסה סיגלוב בליווי "חבורת שירו שיר": שלובי זרועות", "דו שיח", "פעם אחת בחור יצא אל הכביש" (כולם ביוטיוב).

בשנת 1964 המליץ עליו אריה לבנון בפני "הד ארצי" להוציא לו תקליט. התקליט יצא לאור ב-1965 וכלל שירים עם לחן ועיבוד של אריה לבנון, עם לחן ועיבוד של חיים צור, וכן מספר שירים של מלחינים נוספים בעיבוד של אריה לבנון וחיים צור. בין השירים בתקליט: "חמוטל", "טיול", "בגלל אביב", "פנס רחוב", "המטבע" (כל שירי התקליט ביוטיוב).

בשנת 1968 עמיקם התחתן עם איה ונולדו להם שלושה ילדים. הם גרו בהתחלה בלוד, עברו לגבעתיים וממנה עברו לחיפה. עמיקם התמסר רובו כולו למשפחתו, ללימודיו האקדמיים לתואר שני ולעבודתו כמנהל ספריות עירוניות ברמלה וקריית ביאליק ומפקח מטעם משרד החינוך על הקמת התשתית להקמת הספריות הציבוריות במגזר הלא יהודי.

ב 1980, הוזמן עמיקם להמשיך את לימודיו האקדמיים בפקולטה לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים, מטעמה הוא נשלח עם אשתו ושלושת ילדיהם בין השנים 1983- 1985 להשלים לימודיו לתואר שלישי במחלקה למדע המידע באוניברסיטת שפילד שבאנגליה. בשובו ארצה החל לשמש כמרצה בפקולטה.

ב-1988, בהיותו בן 48, באחת מנסיעותיו מחיפה לירושלים כתב את ארבע השורות הבאות: "ארבעים ושמונה שנים בתוך קופסת גפרורים, גפרור מדליק גפרור והכל בוער בפנים". עם ארבע שורות אלה, כשאש בוערת בעצמותיו, הוא הרגיש שהוא חייב לחזור שוב, ובעצמה רבה, לשירה ולמוסיקה, לצד פעילותו האקדמית התובענית. הפעם גם כתב וגם הלחין שירים משל עצמו.

ב-1995 פנה עם שיריו אל "אולפני "סיגנל" בחיפה, שם הם עובדו בניהולו המוסיקלי של עידן אלעד והופקו באלבום שכותרתו: "בתוך קופסת גפרורים". בין השירים של האלבום: "שיר הטבחים" (קליפ ביוטיוב), "ציפור שעושה פיפי מהפה" (קליפ ביוטיוב), "אמא נתת לי הכל", "פיקניק", "בתוך קופסת גפרורים" (שיעלו בקרוב ליוטיוב).

כשהיה נדמה שעמיקם חוזר בתנופה חדשה למוסיקה, שוב הכריעו אותו מחויבויותיו למשפחתו מחקריו ועבודתו ודחקו את השירה לקרן זווית.

מ 1995 עד 2006 עבר עמיקם להרצות במכללות להכשרת מורים (המרכז האקדמי, ויצ"ו, חיפה ובמכללה האקדמית הדתית לחינוך, שאנן).

ב 2006 – מיציאתו לפנסיה עד היום, עמיקם מתמקד בפרסום מחקרים שנועדים לחלץ את ההוראה מהמשבר בו היא נתונה.

 

ב 2013 – התמנה כראש צוות חשיבה במכון מופ"ת לחילוץ ההוראה מהמשבר – תפקיד בו הוא פועל בהתנדבות ובצורה אינטנסיבית עד היום. במקביל לפעילותו האקדמית והחינוכית, הוא שב לקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה לפתח את שירתו האופראית בהנחייתו של המוסיקאי, המנצח, זמר הטנור והמומחה לפיתוח קול, שמעון בן עמי, אצלו הוא לומד עד היום.

כעיסוק עיקרי, עמיקם, מזרחן לשעבר, הוא דוקטור למדע המידע, חוקר ומרצה בתחום "הדרך אל הידע", תוך התמקדות בתהליך החקר, בפיתוח החשיבה האקדמית ובמיומנויות המידע – נושאים אותם לימד שנים רבות באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללות להכשרת מורים ועליהם כתב מאמרים וספרים – כל זאת לצד הגשמת חלומותיו בשירה ובמוסיקה.

 

תודתי הרבה נתונה לעמיקם מרבך היקר על שנאות לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו!

11988253_619354298207894_1063996004468672655_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.