ניסים שושן – מתופף שבלט בעיקר בסצנת המוזיקה הים תיכונית בשנות ה-60, ה-70 וה-80 וליווה את מיטב אמני הז'אנר, בהם זהר ארגוב, ג'קי מקייטן, צלילי הכרם, אהובה עוזרי וחיים משה
ניסים שושן נולד בשנת 1941 בטבריה.
הוא גדל בתל אביב ומגיל מאד קטן נמשך למוזיקה והאזין למצעדי הפזמונים ששלטו ברדיו בשלל הסגנונות המוזיקליים וכילד נהג לנגן על מפוחית פה ולשיר.
בשנת 1957, בהיותו בן 16, החליט ללמוד לנגן על תופים,ולאחר שלקח שיעורים ספורים אצל מורה פרטי בשכונה (קרית שלום) בתל אביב,החליט להתמקד ולהפוך את התחביב למקצוע ,התאמן ולמד לתופף באופן אוטודידקטי.
בתחילת שנות השישים ניגן במועדון ״אריאנה״ ביפו עם זמרים יוונים שהתארחו לתקופות קצרות בארץ.
בשנת 1965 עבר להתגורר בשכונת כרם התימנים בתל אביב, ובכדי להתערות בתעשיית המוזיקה של אותן שנים, בילה ב"קפה נגה" בתל אביב ששימש כבורסת הנגנים של אותן שנים.
ב"קפה נגה" "קבלני העבודה" (בהם הזמר והמוזיקאי זבדיה לוי והמתופף אברהם "הבוכרי" אליעזרוב) שמו עינם על שושן והתחילו לסדר לו "חלטורות" והופעות כמתופף באירועים שונים, כשבלילות היה מנגן ובימים עובד בעבודה "רגילה" לכלכלת משפחתו.
בתחילת שנות השבעים התלווה לסיבוב הופעות עם הזמר ג'ו עמר,ובהמשך ליווה את הזמר היווני ונגן הבוזוקי ״סטטוס״ לסיבוב הופעות ברחבי הארץ.
במחצית שנות ה-70 הכיר את דקלון ומשה בן מוש שהחלו להופיע כצמד טרי תחת השם "צלילי הכרם" ושימש כמתופף ההרכב במשך 15 שנה. שושן ניגן בהקלטות הצמד (תמונתו אף נמצאת בצדו האחורי של אלבומו הראשון של הצמד משנת 1975 – "בזכרי ימים ימימה") שנחשב לאחד הצמדים הפופולאריים בשנות ה-70 וה-80.
לאורך שנות ה-70 וה-80 ניגן שושן עם מיטב האמנים בהם אהובה עוזרי (ניגן גם בתקליטה הראשון של עוזרי – "היכן החייל שלי״ 1975), ג'קי מקייטן (ניגן בתקליטו "הקסם השחור", 1982), זהר ארגוב, מרגלית צנעני, עפרה חזה, יפה ירקוני, דקלון (לבד) ובשנות ה-90 ניגן עם הזמר אורי שבח.
היה מהראשוני המתופפים שהתחילו לתופף בבנוגוס בארץ, ב1980,חבר של המשפחה רכש לו בונגוס (בגרמניה),שהיה מורכב משני תופים צמודים קטנים.הוא אהב לתופף בו וניגן בו בחפלות,ובמפגשים עם חברים.
לצד עבודתו כמלווה נגנים בהופעות ובהקלטות, הוזמן שושן לא מעט פעמים ללוות אמנים בתכניות אירוח פופולאריות בטלוויזיה כשל דן שילון ומני פאר. והתארח בסרט הישראלי "כסאח" (1984) בו ליווה אמנים רבים שהופיעו בו (ג'קי מקייטן,חיים משה,משה גיאת ).
בשנת 2004, עם דעיכת ההופעות וחילופי הדורות, הפסיק שושן להופיע באופן רציף אך ניגן לעיתים רחוקות בהופעות שונות ומזדמנות. והמשיך לנגן במפוחית.
ביולי 2019 כשהוא בן 78,הלך לעולמו.
תודה מיוחדת לאלמנתו של ניסים, רחל שושן ולבתו סימה שושן על העזרה בליקוט המידע ותיעוד סיפורו של ניסים זכרו לברכה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
פרדי בקלו נולד ב-28 ליולי 1951 ברחוב זמנהוף בתל אביב. הוא גדל בבית מוסיקלי, כשאביו, משה בקלו, היה אקורדיוניסט תל אביבי מקומי, ולמעשה היה מהראשונים שהחדירו בפרדי אהבת המוסיקה.
בהיותו בן 8 אביו לקח אותו למורה לאקורדיון יול זארי (מורה נודעת בחולון) והוא למד עד גיל 12. בגיל 12 שינה סגנון והחל ללמוד לנגן על חצוצרה, ובגיל 14 למד במגמה למוסיקה בבית הספר "למה ילין" אצל רפי גלזר (חצוצרן בולט בתזמורת הפילהרמונית הישראלית).
בנעוריו נהג להופיע כחצוצרן בתזמורת של אביו בחתונות למיניהן, כשהוא מושפע ממוסיקת רוקנרול, מוסיקה ערבית ומוסיקה אירופאית. בשנת 1968 הצטרף ללהקת "הגנרלים" (להקת קצב ישראלית) שכללה את הגיטריסט דני יצחקי (שהפך לימים אמרגנו של טריפונס) , המתופף מאיר פניגשטיין (לימים "פוגי" מכוורת), רפי שוורץ (בסיסט שהיה לימים ב"עוזי והסגנונות") ופרדי (על אקורדיון, גיטרה וחצוצרה). במקביל, ליווה באותה שנה בצפת את הזמר ג'ימי לויד.
בשנת 1970 התגייס לצוות הווי הנדסה קרבית כאקורדיוניסט (בתקופה בה הצוות נקרא "להקת הפלסים") והשתתף בתנית "מהנדסים את העולם". בשנת 1971 הועבר ללהקת פיקוד צפון ושירת בה עד שנת 1973, כשהוא משתתף בתכניתה "רוח צפון".
מיד עם שחרורו, פרצה מלחמת יום הכיפורים ופרדי גוייס לצוות הווי ובידור כשהוא מלווה בין השאר את הזמר היווני ספירו, רובי חן, מוטי פליישר ועוד.
עם תום המלחמה ולאורך שנות ה-70 וה-80, החל לנגן בהרכבים מגוונים כלהקת "דייב והאורנים", להקת "הכוכבים הכחולים", להקת "האריות" וכן ליווה זמרים כחופני כהן, זהר ארגוב (פרדי ניגן בהופעתו האחרונה בחיים של ארגוב), שימי תבורי, ניקולס, צלילי העוד, ג'קי אלקיים, חיים משה, ריקי גל,תיקי דיין, ג'וזי כץ, בעז שרעבי, מרגלית צנעני, ג'קי מקייטן, סמיר שוקרי, איזידור, עופר לוי, רובי שרעבי, דידי דורסי, ג'ו עמר, צלילי הכרם, הנרי קדוש, חיים צדוק, רנה רנאטו (Save Your Love), רוי יאנג ועוד. הוא ניגן אף בתקליטיהם של סטלוס ורובי חן (בתקליטים השתתף גם בעיבודים מוסיקליים).
בשנת 1995, במסגרת הופעה עם שימי תבורי בארצות הברית, הכיר שם מישהי, התחתן והשתקע באמריקה למשך 18 שנה, כשהוא משמש כמורה למוסיקה שם. במקביל, ליווה את הישראלים שהופיעו בארה"ב.
בשנת 2013 חזר לישראל, ומאז מוסיף לנגן, להופיע ולהשתתף במספר פרויקטים מוסיקליים.
אני רוצה להודות מכל הלב לפרדי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית. אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.
בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".
שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).
את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .
בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .
בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.
בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.
עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.
בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.
עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות. ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.
כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.
לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:
ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).
הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .
ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .
עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.
בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.
תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
קשה לדמיין את המוסיקה המזרחית ללא תפקידו של הגיטריסט, שלאורך השנים הוא זה שנתן את הטון והיה לסמל העיקרי המזוהה עם הז'אנר הזה. למשה בן מוש, מעמודי התווך של המוסיקה המזרחית, יש והיה את הסאונד החדשני ופורץ הדרך הזה, שמיזג בין המוסיקה היוונית למוסיקה הישראלית ותרם רבות להפיכתה של המוסיקה המזרחית למוסד. אולם, על אף תרומתו הרבה והיותו אב טיפוחיהם של מיטב זמרי הז'אנר, לא זוכרים לו חסד נעוריו והוא נשכח מהעין הציבורית והתודעתית ונשאר בצד, בעוד האמנים להם נתן את הבמה הראשונה- פורחים ושוכחים אותו.
נפגשתי עם בן מוש בביתו לשעתיים וחצי של שיחה כנה מלב אל לב, במהלכה גולל בפניי לפרטי פרטים את סיפורו של המוסיקה המזרחית מנקודת מבטו של אחד מנושאי דגלה הבולטים ואת סיפור חייו של מי שאחראי לכמה וכמה מהקלאסיקות הגדולות במוסיקה הישראלית.
משה בן משה ( בן מוש) נולד בשכונת שבזי, תל אביב בשנת 1947. בילדותו נמשך מאוד לכדורגל, שהפך לאהבתו הגדולה ונהג לשחק יום ולילה. בנעוריו, באופן טבעי, נהג לבלות עם חברי ילדותו במועדון ילדים בקלישר. לאחת המסיבות, הוזמנו להופיע משה משומר ( נגן מנדולינה) ושלמה מורי ( דובל'ה) – "צמד השובלים" ("צלילי שבזי") שהלהיבו את בני הנוער ואת בן מוש בן ה-16. בן מוש מציין גם היום כי משומר היה זה שהשפיע עליו ופתח את אוזניו ואהבתו למוסיקה, והיה מעין מודל חיקוי מוסיקלי עבורו.
זמן קצר לאחר מכן, בן דודו קנה מנדולינה והשאירה אצל בן מוש עקב נסיעה לחו"ל. בן מוש לא ידע לנגן על המנדולינה והניח אותה בבוידעם.
לאחר שחרורו מהצבא, הוציא את המנדולינה והחל להשתובב איתו. הוא פנה למשומר וביקש ממנו ללמדו על המנדולינה. כיוון שמשומר לא ידע ללמד נגינה, הוא הזמין את משה לביתו ולהתבונן בו מנגן וללמוד מצפייה והתבוננות. וכך היה. בן מוש נהג ללכת למועדונים ובתי קפה ולהתבונן בנגנים מנגנים וכך למד לנגן בעצמו. המוסיקה היחידה ממנה הושפע ואהב הייתה יוונית, והוא התחיל לתרגם את המוסיקה היוונית למנדולינה, משימה לא פשוטה ( כי מנדולינה היא כלי אירופאי שלא מיועד לכך) שבן מוש צלח במוטיבציה וכשרון רב.
משומר ראה בהתפעלות את התקדמותו של בן מוש, והחל לקחת אותו תחת חסותו למסיבות והעלה אותו לנגן מתוך פרגון והערכה. במועדון בקלישר, הכיר בן מוש את חבר נעוריו- יוסי לוי ( לימים "דקלון"), שהצטרף גם הוא, בעזרת בן מוש, כזמר אורח במסיבות אליהן הוזמנו צמד השובלים.
מכיוון שבשלב מסויים, בן מוש חש כי המנדולינה מגבילה אותו מוסיקלית, הוא רכש מיווני אחד שפגש- בוזוקי. היווני לימד אותו "בקטנה" סולמות בסיסיים ובן מוש התאהב בכלי.
בשלב מסויים, דקלון ובן מוש ראו כי הכימיה ביניהם טובה והחליטו להפוך לצמד. היה זה בשנת 1969. הם קראו לעצמם "צלילי הכרם" ( ונקראו גם בקיצור "דקמוש") . הם החלו להופיע במסיבות שונות באיזור תל אביב ושרו שירים אירופאיים בניחוח יווני ומזרחי שספגו מצמד השובלים, סגנון שהיה חדשני בזמנו, שירים כ"חנהלה התבלבלה", "בזכרי ימים ימימה", "חסידה צחורה" ועוד. בן מוש מסביר, כי הסגנון הזה היה חדשני מאוד כי הוא הביא את המוסיקה היוונית בשפה העברית, שפה שהקהל יכל להבין וליהנות ממנה.
עד שנת 1970 ניגן בן מוש על בוזוקי. באותה שנה, החליט לנסוע ללונדון, בכדי "לראות מה זה חו"ל" . בלונדון עבד כפועל פשוט ונהג להסתובב במועדונים לספוג מוסיקה. בן דודו, ששהה בלונדון (זה שהשאיר לו מנדולינה, זוכרים?) עודד אותו לנטוש את המנדולינה והבוזוקי ולעבור לגיטרה חשמלית-וכך קרה: בתחילה קנה "ריקנבקר" אדומה ותוך זמן קצר עבר לגיבסון. כיוון שהכיוון של בוזוקי וגיטרה דומה, לימד בן מוש עצמו לנגן על גיטרה באופן אוטודידקטי. הוא רכש בלונדון גם תוף אלקטרוני ( מכונת מקצבים), דבר שלא היה בארץ בזמנו והיה חדשני מאוד.
לאחר שנה, ב1971 חזר לארץ ושב להופיע עם דקלון, כשהוא חמוש בגיטרה חשמלית ותוף אלקטרוני. הוא קנה ציוד הגברה משוכלל והחל לשדרג את ההופעה. בחפלות הופיעו בן מוש ודקלון בלבד ובהופעות יותר גדולות (חתונות וכו') הופיעו עם תזמורת יותר גדולה שמנתה גם מתופף ( ניסים שושן) , סקסופוניסט ( דב) ובהמשך קלידן ( חיים חדד ז"ל , מוסיקאי ומעבד משפיע בזמר המזרחי של שנות ה-80).
השמועות על הצמד החלו לקרום עור וגידים והם הפכו פופולאריים מאוד, עד כי האחים ראובני מכרו קסטות מהופעות חיות של הצמד במסיבות, שנמכרו כמו לחמניות.
בן מוש מספר בתחקיר, כי אחת הקסטות הללו הגיעו לרמי דנוך ויהודה קיסר ( צלילי העוד), מהם למדו את השירים ובעידוד האחים אזולאי, הקליטו תקליט עם שירים אלו, תקליט שיצא ב1975, על אף שרבים ידעו כי השירים בוצעו לראשונה ע"י צלילי הכרם. הוא מוסיף ואומר כי על עטיפת תקליטם של צלילי העוד לא נראיתה תמונה של חברי הלהקה, מה שיצר בלבול בציבור בין צלילי הכרם לצלילי העוד ורבים חשבו כי התקליט הינו של צלילי הכרם.
בעידוד האחים ראובני, הקליטו בן מוש ודקלון את תקליטם הראשון ( עם אותם שירים שנכללו בתקליט צלילי העוד) ב1975 בעיבוד והפקה מוסיקלית של יגאל חרד, שעיצב למעשה את הסאונד התוסס והחדשני של צלילי הכרם ושל המוסיקה המזרחית באמצע שנות ה-70, שהצמד היה אחד מנושאי דגלה הבולטים ביותר. על עטיפת תקליטם של צלילי הכרם, נראו תמונותיהם של דקלון ובן מוש. על אף הצלחת התקליט, הצמד פספס מעט את המומנט עקב התקרית עם צלילי העוד.
בתקליטי הצמד שיצאו לאחר מכן והפכו קלאסיקות אף הם, כבר ידם של דקלון ובן מוש הייתה על הראשונה וצלילי העוד, למדו את שיריהם של צלילי הכרם אחרי צאת התקליט השני והשלישי, והחלו להקליט שירים זהים, אחרי שצלילי הכרם כבר הקליטו אותם.
בין להיטי הצמד בשנות ה-70 : "חנהל'ה התבלבלה", "בזכרי ימים ימימה", "חסידה צחורה", "הכוכב", "שושנת תימן", "גדליה רבע איש", "חזרה למוטב", "איילת חן", "סורו ממני" ועוד.
מה שבלט והפך למזוהה עם הצמד היה צליל הגיטרה ושיטת הנגינה המיוחדת של בן מוש, שמשנות ה-70 ועד היום נחשבה לפורצת דרך ומעצבת את הסאונד של המוסיקה המזרחית.
רשימה קצרה של אלבומי הצמד בשנות : " בזכרי ימים ימימה" (1975) , "צלילי הכרם" (1975), "שושנת תימן" (1975), "זכרונות הכרם" (1977), "בלהיטי זהב בתימנית" (1979).
הצמד הופיע מדי יום באופן מסיבי עד שנת 1978. ב1978, הוזמן הצמד להופיע בארה"ב. שבוע לפני הנסיעה, מנהל המועדון שהזמינם להופיע, נעלם עקב סגירת המועדון והצמד החליט בכל זאת לנסוע ללונדון להנאתם, שם שהו קרובי המשפחה שלהם. הם הופיעו בלונדון במשך שלושה חודשים. לאחר תקופה זו, כשבן מוש רצה לחזור לארץ, דקלון, שמאס מעט מהופעות, החליט להישאר בלונדון ולעבוד עם גיסו בעסקי זהב, ובן מוש חזר לארץ ללא צמד.
כשחזר לארץ בתחילת 1979, בן מוש חיפש זמר שימשיך את הצמד, ובעצת אביהו מדינה לקח את חיים משה, זמר צעיר ושאפתן ששר בעיקר בתימנית, והצטרף לבן מוש. על אף שמשה היה חסר ביטחון, בן מוש גיבה אותו וניהל את ענייני הצמד וההצלחה לא איחרה לבוא.
יום אחד, לאחר חצי שנה שהעסק עם חיים משה עבד יפה, צלצל דקלון לבן מוש ואמר כי טעה בהחלטתו להישאר בלונדון וביקש לחזור לצמד. בן מוש הסכים ( גם חיים הסכים) דקלון חזר ולהרכב היו שני סולנים: חיים משה ודקלון ועל הגיטרה והרוח החיה והפעילה בהרכב- בן מוש. ההרכב במתכונתו זו פעל כמה שנים בהצלחה רבה. מכיוון שלא פשוט מבחינה כלכלית להתחלק בהופעה אחת עם שלושה אנשים שווה בשווה, ההרכב החליט להתפרק, זמן קצר לאחר צאת תקליטם "יום שישי הגיע" (1981). בן מוש ודקלון הופיעו בארה"ב במשך חודשיים לפני היפרדותם ולאחר שחזרו לארץ נפרדו: דקלון פנה לקריירת סולו, שבמרוצת השנים נתגלתה כמוצלחת מאוד, ובן מוש נשאר עם חיים משה ללוותו בחפלות כזמר סולן.
בן מוש לקח את חיים משה תחת חסותו וטיפח אותו, והכניסו לאולפן הקלטות ב1982 בכדי להקליט את מה שהפך להיות אלבום הפריצה של משה: "אהבת חיי" , כשבן מוש על הגיטרה. מלבד שיר הנושא, כלל להיטי ענק כ"לינדה לינדה" ( בחירה של בן מוש, שספג את השיר במהלך סיבוב ההופעות עם דקלון במועדון בניו יורק מאת טריפונס וסמיר שוקרי לסירוגין. השיר זכה בניו יורק להצלחה גדולה ובן מוש החליט להעתיק את ההצלחה הזו גם לארץ. השיר היה למעשה השיר הראשון בערבית שנכנס ללב המיינסטרים הישראלי) , "הגיטרה", "אמא אמא", "סמדר" ועוד. האלבום הפך להצלחה מסחררת ומשה הפך לכוכב ענק, כשבן מוש מהצד, רואה את הצלחת בן טיפוחיו. באותה תקופה, בן מוש היה הפטרון של חיים, וההצלחה הייתה כל כך גדולה שבן מוש לא יכל לעמוד בניהול המסחרי של העסק, והיה צריך אדם שינהל זאת, ואשר ראובני שהיה עובד עם זהר ארגוב ( שבאותה תקופה היה במצב לא טוב), התחנן בפני בן מוש לנהל איתו את העסק. בן מוש מספר כי אשר ראובני עשה קונספירציה מאחורי גבו של בן מוש עם חיים משה והוא נשאר בחוץ, ועל אף שאחראי להצלחה ולפריצה של חיים משה, לא זכרו לו חסד נעוריו
. https://www.youtube.com/watch?v=Asse7vOeAFA
לאחר חצי שנה בה בן מוש ישב בביתו, ממורמר ( בצדק) מכפיות הטובה של בני טיפוחיו, הוא מצא תקווה חדשה בדמותו של זמר מועדונים צעיר בשם ישי לוי. בן מוש מצא בן טיפוחים חדש והחל לבנות את הקריירה של ישי לוי- הוא לקח אותו תחת חסותו והוציא לו שני אלבומים מצליחים ( האחד, קאברים והשני מקורי), ובחר את הרפרטואר של לוי באותה תקופה, ממנו הצליחו מאוד "ילדונת", "ליסה ליסה" , "אלוהים נתן לך במתנה", "רעיה" ועוד. שיתוף הפעולה הפסיק עקב שימושו של לוי בסמים, דבר שפגע בהופעותיו וביצועיו. על אף זאת, בן מוש מבקש להזכיר כי ישי לוי תמיד מפרגן ומציין את בן מוש וחשיבותו לתחילת הקריירה שלו בכל הזדמנות.
באותה תקופה, בן מוש היה על סף פרשת דרכים בקריירה המוסיקלית: מצד אחד, הוא חש את כפיות הטובה של האמנים שטיפח לאורך השנים שמכרו אותו ( ואת כבודם) תמורת בצע כסף, והוא איבד את האמון בתעשיה הקלוקלת הזו. לכן, בסוף שנות ה-80 עבר לצד העיבודים וההפקות המוסיקליות יחד עם אחיו.
חברת ההפקות החלה לתפוס תאוצה, כשהראשון שעבר תחת שרביטו של בן מוש היה אלי לוזון בראשית דרכו. בן מוש זיהה את הפוטנציאל הגלום בלוזון ועיבד והפיק מוסיקלית את אלבומיו הראשונים מהם יצאו להיטים (שבן מוש אחראי לבחירתם והלבשתם לקולו של לוזון) : "איזו מדינה", "ילדה" , "הנשמה" ועוד. יש לציין כי לאורך השנים הללו בן מוש לא ניגן, אלא עסק בעיקר בהפקות. אמן נוסף שהקליט את שירו הראשון באולפן ההפקות היה אייל גולן שהקליט את "דוניה" ( שנתפרסם בפי נתי לוי) .
זמרת נוספת שעברה בחברת ההפקות הייתה אביבה אבידן, ואמן נוסף שבן מוש טיפח היה שלומי שבת, שבן מוש הפיק לו את אלבום הפריצה שלו "בגלל הרוח" (1989) ואחראי לבחירת שיר הנושא ו"מרגריטה" שהפך גם להיט ענק. הצלחה נוספת שבן מוש אחראי לה כמפיק היא של יואב יצחק באלבומו "זה הזמן לסלוח" (בדרך אל האושר). מי שבא להפיק אצלם היה גם דקלון, חברו משכבר הימים.
ב1993 בן מוש התחתן וב1995 נזדמן ע"י דקלון, אחרי שנים רבות, להצטרף אליו לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב. לאחר חזרתם לארץ, הופיע פעמיים יחד בהיכל התרבות.
בשנת 2000 התאחדו צלילי הכרם עם מורי הדרך שלהם- השובלים, לסיבוב הופעות מצליח בארץ, ודקלון הציע ששיתוף הפעולה יהפוך לאלבום משותף. בן מוש ליקט את החומרים ( שלא הוקלטו לפני כן) והם החלו חזרות. למורת רוחו של בן מוש, הוא גילה מאחורי גבו כי דקלון הקליט את השירים עם מפיק אחר לבדו (ש"קנה" אותו תמורת כסף) , ונעדר מהחזרות והקלטות האולפן עם השובלים. למרות זאת, בן מוש המשיך להקליט את הדיסק עם השובלים והאלבום "צלילי שבזי" יצא ב2002 והפך לרב מכר.
עם שינוי הזמנים, עסק ההפקות דעך ובן מוש ואחיו סגרו את העסק. בן מוש חזר לנגן עם דקלון מדי פעם,אך לאחרונה, לאחר חילוקי דעות עם דקלון, בן מוש עזב.
בזמן האחרון חזר לבנות עצמו מחדש, לנגן ולהופיע עם שני זמרים ותיקים: אוריאל שלומי ואהרון ירימי ( עימו עבד לאורך כל השנים), עימם עסוק בימים אלה בהכנות לקראת הופעות והקלטות.
בן מוש אומר: "אני מרגיש שיש לי מה לתת, וכואב לי שאני צריך לבנות עצמי כל פעם מחדש" .
יש לציין, כי מעבר להיותו גיטריסט פורץ דרך ( וירטואוז), מעבד ומפיק מוסיקלי מוכשר, בן מוש גם חתום כיוצר על מספר רב של קלאסיקות ים תיכוניות, שמשום מה, הציבור לא יודע כי הוא אחראי להן, ביניהן:
"סוד המזלות", "הפרח בגני" ( זוכה מקום ראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. על בימת הפסטיבל, דן כנר הקריא "מילים ולחן: אביהו מדינה" , בעוד בן מוש שותף ללחן השיר ושמו נכלל גם על עטיפת תקליטו של זהר ארגוב, מבצע השיר) , "להיות אדם" ( מקרה דומה ל"הפרח בגני" , בה גם הוזכר שמו של מדינה בלבד, על אף שבן מוש אחראי לעיקר הלחן) , " אהבת חיי", "הגיטרה", "צעד תימני", "נשים חופשיות", "ילד גדול" , " אורפיאוס" ועוד.
חן עובד, מוסיקאי וחוקר מוסיקה מזרחית, מוסיף דבריו: " בלי הרבה גינונים ובלי הרבה עשן, בכל הפקה שבה לקח חלק – השאיר בן מוש את חותמו מעל כולם. בין עשרות הגיטריסטים השונים שבז׳אנר – את הנגינה של משה בן-מוש מיד אני מזהה. מספיקים לי שני תווים וכבר אני נכנס לתוך המוואלים הבלתי נגמרים על הגיטרה הקסומה. משה בן-מוש הוא בשבילי אגדה. אין עוד גיטריסט שלקח גיטרה והפך אותה לעוד, לקח עוד והפך אותה לגיטרה, לקח בוזוקי – והפך אותה לגיטרה עם עוד. האיש שאחראי על אלבומי מופת, שנתן את הצליל המוכר והחם בתקליטים כמו ״שירים לתוך הלילה״ ו״אהבת חיי״ של חיים משה, ״הנה בא היום״ ו״חפלה עם בן-מוש״ של ישי לוי. את משה בן-מוש אי אפשר לחקות. לי קשה לתאר את תקליטי המופת הללו בלעדיו. הרבה הרבה אנשים חבים את כל הקריירה שלהם לנגן הגיטרה האגדי, שאלמלא אצבעות הזהב שלו – מי יודע היכן הם היו כיום… אני אוהב להקשיב לשיר ״אהבה ופיוט״ של בן-מוש יחד עם דקלון מתוך התקליט ״זכרונות בכרם״, ולהבין מחדש כמה כישרון עטוף בקסם יש באיש הנפלא הזה. לנגן בגיטרה כל אחד יכול, לנגן כמו משה בן-מוש ולהמציא מחדש את הגיטרה המזרחית – זו זכות ששמורה רק לאדם אחד. תודה לך משה על ילדות נפלאה ועל שירים שלקחו אותי רחוק בדמיון, הצלילים שלו גורמים לי לחזור לבית משפחתי בכרם התימנים, להרגשה החמימה והנשכחת שאין שני לה" .
תודה מיוחדת מעמקי לב למשה בן מוש היקר על הזמן והסבלנות הרבים שהקדיש לי בכדי לגולל בפניי סיפור חייו המרתק והחשוב לתיעוד ותודה רבה גם לחן עובד המוכשר על שתרם מפרשנותו בנוגע לדמותו של בן מוש במוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 