בני ליכטנפלד היה מתופף שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 וניגן בלהקת הקצב "המפלצות", בלהקת פיקוד צפון ובמופע "מישראל באהבה".
ליכטנפלד נולד בתל אביב בשנת 1950. הוא נמשך למוזיקה מגיל קטן וכילד נהג לנגן על אקורדיאון. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, החל ללמוד לנגן על תופים בבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז בניהולו של הרמן קוסלה. בנעוריו, ככל ילד מתבגר שגדל על ברכי הרוקנרול, הצטרף ללהקת קצב וניגן בלהקת "המפלצות" (עם יקי יושע).
בשנת 1968, בהיותו בן 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס (יועד לקצונה) אך כעבור שלושה חודשי טירונות אינטנסיביים כשהבין שזה לא בשבילו, שפר עליו מזלו: במהלך הופעה של להקת פיקוד צפון בפני הרב"טים, הסתבר שמתופף הלהקה (יוסי זמורה) היה חולה ולא יכל להופיע. כיוון שמפקדו ידע כי זמורה מתופף, פנה אליו וביקש ממנו למלא מקומו להופעה הספציפית הזו. ליכטנפלד הסכים בתנאי שכל אוהל הטירונים שלו יצטרף להופעה. המפקד הסכים וליכטנפלד תופף באותה הופעה. מי שהתרשם מיכולותיו היה מפקד הלהקה, דודו דותן, שביקש מליכטנפלד את פרטיו כי ידע שהמתופף יוסי זמורה צפוי להשתחרר. כך מצא עצמו ליכטנפלד עוזב את קורס הטיס ובמרץ 1968 הצטרף ללהקת פיקוד צפון.
הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות ביותר של הלהקה "מהצפון באהבה" (1970) ו"חייך לעולם" (1971) וניגן גם בהקלטות שיריהן, כשבין הלהיטים בהם נשמעים צלילי תיפופיו: "מתוק, מתוק" (שיר השנה לשנת 1970 עם סולן הלהקה יגאל בשן), "רגע לפני" ו"אם תשוב" עם הסולנית עדנה לב ו"מתנה מן הים" (עם הסולן יגאל בשן).
עם שחרורו מהצבא הציע לו חברו דודי רוזנטל (ששימש כקלידן להקת פיקוד הצפון) להצטרף למופע "מישראל באהבה" (1972) שהורכב מיוצאי להקות צבאיות ובמסגרתו נסע ההרכב להופעות בחו"ל ותועד אף בתקליט.
עם שובו לארץ בשנת 1973 החליט ליכטנפלד לנטוש את התופים ולפרוש מעולם הבידור, שכן כדבריו לא ראה במקצוע זה עתיד כלכלי ולא היה מעוניין להתרוצץ מ"חלטורה לחלטורה" ופנה לעיסוקים אחרים, בעיקר לעסקי הבנייה בארץ ובארצות הברית.
תודה מיוחדת לבני ליכטנפלד שהסכים להתראיין ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוזיקלית שלו בכדי לתעדו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי ("דודיפדיה").
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
גילה בשארי, אחת הזמרות הבולטות בז'אנר התימני החל משנות ה-70 ועד היום שפרצה לתודעה בשנת 1976 עם הלהיט העברי "תפילה" והקליטה בשנת 2000 אלבום תימני פורץ דרך ("זאפה")
גילה בשארי נולדה וגדלה בשכונת בן ציון בנתניה בשנת 1956. "נולדתי לתוך בית מוזיקלי. אבי, יוסף, היה זמר בלהקת חתונות. אבי היה אמון על החלק של השירה התימנית המסורתית והיה עוד זמר ששר שירים בלועזית. כל ששת אחיי ואחיותיי שרו והיו בעלי קול ערב", היא מספרת. "הובלתי לדרך של השירה וההופעות. קיבלתי המון תמיכה".
הופעתה הראשונה על הבמה הייתה באחת החתונות שאביה הזמר לקח אותה אליהן והעלה אותה לשיר שני שירים בתימנית. "רק בעשור האחרון הבנתי את המשמעות של לגדול בבית ליבראלי כשאבא שלי חשב שאני צריכה לדעת גם לשיר שירת הגברים בתימנית ('שירת הדיוואן'), לצד שירת הנשים, משהו שלא היה מקובל".
הבא לטפח את הקריירה של בשארי היה עובדיה בן-שלום ז"ל, מייסד האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהדות תימן. "הייתי בת 13 ועובדיה מאד אהב את העובדה שאני שרה שירת גברים שזה משהו שלא היה מקובל לזמרת, אז הוא הזמין אותי להופיע באופן קבוע באירועי ג'עלה", משחזרת, "הייתי מעין ילדת פלא כזו. לאירועים הגדולים של האגודה, בשבתות נוסח תימן, הוא גם הזמין אותי".
שרת רק בתימנית באותה תקופה?
"לא, תמיד שרתי גם בעברית. הייתי שרה שושנה דמארי, אסתר עופרים וכו'. פשוט בגלל שאהבו את השירה התימנית שלי אז טיפחתי את זה, אבל תמיד שרתי במקביל בעברית".
בשנת 1974, עם גיוסה לצבא, החליטה לוותר על מסלול של להקה צבאית ("היו לי אידיאלים אחרים והיו שמועות שזה קשה ולא פשוט, אז לא לקחתי להקה צבאית בחשבון") ובחרה לשרת בנח"ל הדתי בקיבוץ טירת צבי.
עם שחרורה מהצבא, בשנת 1976, הופיעה בתכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" – "תשואות ראשונות". באחת התכניות זכתה במקום הראשון בתחרות.
בעקבות החשיפה בתכנית, הוזמנה על ידי יוסף בן ישראל, המפיק והעורך של פסטיבל הזמר המזרחי, להשתתף בפסטיבל עם השיר "תפילה" (מילים: בצלאל אלוני, לחן: יאיר אלוני (אביאמיר), לחן: אריה לבנון) שאמנם לא הגיע למקום הראשון (מקום רביעי), אבל הפך ללהיט ענק.
"אני זוכרת ביקורת של עמוס אורן שבה הוא כתב שהייתי קרן האור של הפסטיבל", מספרת בשארי בצניעות, "זו הייתה תקופה שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה ומאה אחוז רייטינג, אז למחרת כבר כולם זיהו אותי".
אהבת את החשיפה?
"אהבתי את החשיפה רק לאותו הרגע אבל אני די ביישנית. החשיפה הזו הייתה לי מאד קשה. לא יצאתי מהבית, אם הייתי צריכה לקנות משהו, הייתי שולחת את בעלי המנוח, אליהו (אלי), כי הייתי מפוחדת מהחשיפה הזו".
לאור ההצלחה החלה הקריירה של בשארי לתפוס תאוצה כשהיא הופיעה בשלל מופעים ותכניות רדיו וטלוויזיה, בהופעות ברחבי הארץ, כשהיא בעיקר מבצעת גרסאות כיסוי עבריות לשירים ידועים של חנה אהרוני ("זכריה בן עזרא"), שושנה דמארי וכו' ושירים תימניים ידועים (למשל "אהבת הדסה" עם הזמר אורי שבח). בשנת 1979 הקליטה עם הזמרת דינה גולן לאלבום "שלום לבוא שבת" את גרסתן לשיר "אגדת שלום שבזי".
בשנת 1985 השתתפה שוב בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור למנצח שיר מזמור" עם השיר "האיש מהכרם" (מילים: אברהם בר עוז, לחן: נמרוד טנא, עיבוד: אורי קריב). למרות שכבר הפכה לזמרת ידועה, בשארי לא הקליטה אלבום באותן שנים למעט השתתפותה בפרויקטים של הרדיו או הטלוויזיה.
מדוע לא הוצאת אלבום בכורה בתקופה הזו?
"הייתה לי אפשרות להקליט אבל לא רציתי, זה לא דיבר אליי. פנו אליי חברות התקליטים אבל הם רצו להפוך אותי לזמרת מזרחית ולא רציתי להיות מקוטלגת, רציתי להיות הכל. אני אוהבת מזרחית אבל לא רוצה להיות מקוטלגת לז'אנר מסוים. התיוג זה מה שהפריע לי, אז סירבתי להקליט אלבום בתקופה הזו".
בשנת 1982 רשמה לעצמה הישג מוזיקלי נוסף. "הוזמנתי להופיע במכון 'ואן ליר' בירושלים בערב פיוטים נוסח אשכנז, תימן וספרד. אני ייצגתי את תימן ושרתי את השיר 'מי נישקני'. היה באותו ערב מלחין בשם מרק קופיטמן. הוא מאד התלהב מהשירה שלי ואמר לי שהוא חיבר יצירה בשם 'לקול הזיכרונות' וחשב שהקול שלי מתאים לשיר בה. הוא שאל אם אני מעוניינת לבצע אותה, הסכמתי בשמחה והופעתי עם היצירה הזו בערב מוזיקה ליטורגית עם התזמורת הסימפונית בירושלים. לאור ההצלחה הזו, נסענו להופיע עם היצירה באנגליה ובגרמניה".
בשנת 1986 יצאה בשארי עם היצירה הזו לסיבוב הופעות בארצות הברית ביחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה". בהמשך הופיעה עם היצירה הזו גם יחד עם עוד תזמורות, בהן התזמורת הסימפונית של פילידלפיה והתזמורת הפילהרמונית של וורשה.
בשנת 1996 הוציאה קלטת ראשונה – "מכאן ומשם" שכללה גרסאות כיסוי משלה לשירים בעברית, בתימנית וביידיש. "הקלטתי את הקלטת רק עם ליווי פסנתר ועיבודים של המוזיקאי יאיר סתוי וזה היה מעין ניסיון לשווק אותי בחו"ל", מספרת.
לאורך השנים הופיעה בבמות יוקרתיות כמו ה"קרנגי הול" וה"קנדי סנטר", ובשנת 2000 הגשימה חלום כשהוציאה אלבום בתימנית – "זאפה" (Zaffa).
"החלום הגדול שלי היה להקליט אלבום בתימנית", מספרת, "קראתי לו 'זאפה' כי פירוש המילה 'זאפה' בערבית זה ליווי, ואני גדלתי בשכונה שמסביב לבית שלנו היו ארבעה בתי כנסת. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, כמעט כל שבת הייתה מתקיימת שבת חתן ואצל התימנים, אחרי שהחתן קורא בתורה, אז מוציאים אותו מבית הכנסת למקום שבו עושים קידוש כללי ומוציאים את החתן בשירה, אז הרב, החתן והזמר בראש וכל בית הכנסת מאחוריהם. הזמר מתחיל לשיר שורה וכל בית הכנסת עונים לו בשירה. כשגדלתי, אמרתי לעצמי שאת מחרוזת 'איילת חן' שנהגו לשיר באותו אירוע, אני חייבת להקליט".
מדוע לא שומעים עלייך יותר מדי בתקשורת?
"אני קצת ביישנית וכל נושא החשיפה והפרסום תמיד היה בעוכריי, לכן לא שומעים על הופעות שלי בתקשורת. המזל שלי היה שתמיד מי שרצה להזמין אותי- הזמין. זכיתי שיאהבו את השירה שלי".
מתפרנסת ממוזיקה?
"כל השנים פחדתי להסתמך רק על המוזיקה. קיבלתי חינוך בבית להיות עצמאית ולא לסמוך על אף אחד. לכן כל השנים עבדתי, גם בימי הזוהר, בהנהלת חשבונות. המוזיקה אף פעם לא באה על חשבון עבודה. היו ימים שהייתי חוזרת מהופעות ב-4 לפנות בוקר ובשעה 6 בבוקר כבר הייתי בעבודה. ביטחון כלכלי תמיד היה לי חשוב".
אז מה את עושה בשנים האחרונות?
"יש לי בבית גן אירועים קטן שהחלטתי להופיע בו. מי שרוצה להגיע- מוזמן. אני גרה במושב ישעי ליד בית שמש ובאות אליי מדי פעם קבוצות שרוצות לקבל את החוויה: גם אוכל שאני מבשלת, גם שירים שאני שרה בתימנית, בעברית ובלדינו וגם סיפורים מאחורי השירים. אני עושה גם קבלות שבת וברוך השם נהנית מכל רגע".
תודה מיוחדת לגילה בשארי על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה המוזיקלי לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.
הקליפ "יא בנתנא" באדיבות האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט
פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.
בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.
כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.
עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.
כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.
אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).
"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.
עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.
למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".
החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.
בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.
רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".
"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.
בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.
ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט. עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".
בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.
באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.
בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.
בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.
באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.
לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.
אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.
תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר- חוקר המוזיקה הישראלית!
העבודה הראשונה שלו כנער הייתה כמתופף של שלישית "גשר הירקון" בימיה הגדולים. במהלך תיפופו במחזמר "קזבלן", חברי להקת פיקוד מרכז ראו אותו וללא אודישן צירפו אותו ללהקה להשתתף באחת התכניות המצליחות שלה ביותר. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: מחוה אלברשטיין ויהורם גאון ועד יפה ירקוני ושושנה דמארי ובין השנים 1980-2016 עשה חיל כמתופף בולט בתזמורת הפילהרמונית. ראיון וסיפורו של המוזיקאי והמתופף גבי הרשקוביץ.
גבי הרשקוביץ נולד בחיפה בשנת 1949. בשנת 1955, בעידוד אביו שהיה מתופף, החל ללמוד לנגן על תופים והצטרף לתזמורת מכבי האש בנתניה (לשם עברה משפחתו בילדותו).
בשנת 1959 נרשם לבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה והצטרף לנערי תזמורת הביג בנד של בית הספר שנהגו להופיע ברחבי הארץ. "לא אשכח שהעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף הייתה כשהייתי בן 17, בשנת 1966, והופעתי עם שלישית גשר הירקון במחזורה השני (אריק אינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון) עם שירי תכניתה השנייה", נזכר הרשקוביץ.
באותה שנה ניגן גם במחזמר "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון שהציג בקפה "אלהמברה" ביפו. "יום אחד להקת פיקוד מרכז הגיעה לצפות במחזמר 'קזבלן', זמן קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים", משחזר, "ואקורדיוניסט הלהקה, איתן שפירא, ראה אותי וללא ידיעתי סידר לי להצטרף ללהקה. כשהתגייסתי בשנת 1967, אני מגיע לפיקוד מרכז ופתאום מצאתי עצמי כמתופף הלהקה".
הרשקוביץ השתתף בתכניתה ה-16 של להקת פיקוד המרכז – "איפה המרכז" שהועלתה לראשונה בשנת 1968 וכללה להיטים כ"גבעת התחמושת", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינווה", "איזה ערב יפה" ו"הנהג שלנו חבר'המן".
"דני ליטאי ויאיר רוזנבלום 'קרעו לנו את הצורה' בחזרות אינטנסיביות עד 4-5 לפנות בוקר. זה היה סוג של סדיזם", מתאר הרשקוביץ את תקופתו בלהקה, "אבל נהניתי מאד מההווי והחוויה". כוכבי אותה תכנית היו קובי רכט, דודו זכאי ונירה גל.
לאחר תכניתה של להקת פיקוד המרכז, סופח הרשקוביץ ללהקת גייסות השריון והשתתף במסגרתה בשתי תכניות: "פשוט שריונר" שהועלתה בשנת 1969 וכללה את הלהיטים: "שריונים 69", "אחי הצעיר יהודה" ו"פשוט שריונר". כוכבי אותה תכנית היו אבי טולדנו ודליה כהן.
בשנת 1970 השתתף הרשקוביץ בחזרות לתכנית ה-11 של להקת גייסות השריון שבסוף הוחלט לגנוזה (מלבד שני שירים שיצאו לרדיו – "אלוהים" ו"עוד יבוא אביב").
במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמוד לנגן על קסילופון והשתלם בנושא.
בשנת 1971 השתחרר מהצבא ועבודתו הראשונה כחייל משוחרר הייתה כמתופף בתכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: יהורם גאון, גדי יגיל, יפה ירקוני, מוטי פליישר, שלמה ארצי, שושנה דמארי ועוד מכוכבי התקופה.
באותה שנה, הגיע לאודישן לתזמורת הפילהרמונית ונבחן אצל זובין מהטה. "אני זוכר שהייתה בחינה טובה מבחינתי ואחריה מהטה קם ומחא כפיים על הקטע של 'פורגי ובס' שניגנתי שם", משחזר, "אבל אחר כך התברר שלא התקבלתי בגלל קונספירציה של פרוטקציות, אז התמקדתי במוזיקה 'קלה'".
בשנת 1976 נסע הרשקוביץ עם חברו מלהקת פיקוד מרכז, איתן שפירא, לסיבוב הופעות עם להקת "שלום" הייצוגית. שפירא, שניגן כבר בפילהרמונית באותה תקופה, החליט "לשכנע" את הרשקוביץ לגשת שוב לבחינות לתזמורת ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים, הגיע הרשקוביץ לאודישן בשנת 1978.
"זובין לא זכר שנבחנתי", מספר הרשקוביץ, "והתקבלתי כנגן 'אקסטרה', מחליף. ובשנת 1979 הגעתי שוב לבחינה ושוב התקבלתי כנגן 'אקסטרה'. בשנת 1980, החלפתי למשך 4 חודשים נגן שנפצע, ולאחר התקופה הזו, ניגשתי שוב לאודישן והתקבלתי לאחר שנת ניסיון כמתופף קבוע".
בשנת 2016, עם צאתו לגמלאות, פרש מהתזמורת הפילהרמונית לאחר 36 שנה. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, מתוחה ולחוצה וכשהייתי בפילהרמונית לא ניגנתי עם אף אדם אחר".
איזו מוזיקה אתה שומע בימינו?
"המון מוזיקה קלאסית, אופרות ונהנה לצפות ב-MEZZO".
אתה מוסיף לנגן היום?
"כמעט ולא. אני רוצה חופש. התקופה בפילהרמונית הייתה מאד מסיבית והרענון והמנוחה הללו טובות לי".
לא חסר לך?
"לא כל כך חסרה לי העבודה כמתופף, אולי בשביל הכיף פה ושם".
מה אתה עושה בימים אלו?
"נהנה מהחיים".
*תודה מיוחדת לגבי הרשקוביץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה והמוזיקאים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
דודי פטימר בתחקיר מוסיקלי מיוחד שקיים עם המוסיקאי אלי נחמיאס, גיטריסט וזמר שפעל בסצינת המוסיקה בשנות ה-60 וה-70 בשתי להקות: "הצמרת" ו"פעמוני האגם". בסוף שנות ה-70 הפך להיות תקליטן חלוצי וייסד את אולפן החזרות המיתולוגי מהאייטיז והניינטיז – "תמוז".
אלי נחמיאס נולד בשנת 1938 בעיר רוס שבבולגריה, בן לניצולי שואה. אביו, אברהם נחמיאס היה חזן מקומי ואימו סגולה הייתה מוסיקלית מאד. בשנת 1943 עבר עם הוריו ואחותו לטורקיה ובשנת 1944 הגיעה משפחתו לחיפה. בשנת 1948 עברה משפחתו להתגורר ברחוב לוינסקי בתל אביב.
בשנת 1950 החל ללמוד לנגן על אקורדיון אצל האקורדיוניסט של אריס סאן. בשנת 1955 החל לנגן על גיטרה וניגן בתזמורת נוער תל אביבית עם האחים יצחק ויעקב אליעזרוב (מלהקת "השגרירים").
בשנת 1957, על אף רצונו להתגייס לתזמורת חיל האוויר, בשל היותו בעל חוש טכני, התגייס לחיל החימוש. בשנת 1959 השתחרר ועבד עד שנת 1960 כטכנאי מחשבים, ובמקביל הקים באותה שנה את תזמורת "הצמרת" (זמר וגיטריסט: אלי נחמיאס, קלידים ואקורדיאון: אשר קמחי, מתופף: פנחס בן זכאי, וסקסופון- פפיטו) . בשנת 1963 להקת "הצמרת" חיממה את הופעתו הסנסציונית של קליף ריצ'ארד ולהקת "הצלליות" וכן אמנים שונים מחול כמו שלישית הבנות "ההאניז" והזמר האיטלקי הנודע מארינו מאריני. הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות ומסיבות. באמצע הסיקסטיז ניגן גם בלהקת "פעמוני האגם".
בשנת 1973 ניגן בהצגה "נישואין נוסח גירושין" של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי.
בשנת 1978, החליט נחמיאס להפוך לתקליטן וזמר יחיד והחל להופיע באירועים, במקביל לתזמורת "הצמרת". בשנת 1994 פירק את הלהקה והתמקד רק בעבודתו כתקליטן ובעבודה באולפן.
בשנת 1978 הקים את "אולפני תמוז", אולפן חזרות שלאורך שנות ה-80 וה-90 הפך למוקד עלייה לרגל למיטב האמנים: צוות "הכבש השישה עשר", יוני רכטר, יגאל בשן, יוסי בנאי, יהודה פוליקר, בנזין, נורית גלרון, גידי גוב ועוד.
בימים אלה נחמיאס עובד על מוסיקה בביתו ומתקלט לעיתים נדירות. גרושתו של נחמיאס, היא אחותו של המתופף מאיר ישראל.
בתמונה: אלי נחמיאס ודודי פטימר – 2017
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית
הוא מספר כי בהיותו בן 3, סבו קנה לו מפוחית פה, והילד, שהראה כשרון מוסיקלי, זכה להופיע עם המפוחית באחת מתכניות הרדיו של "קול ישראל" בסוף שנות ה-40 (שנות קומה של המדינה).
בהיותו בן 6, נשלח לפרופסור לאבחון מוסיקלי שהמליץ שילמד על כינור, אך צביקה נמשך לפסנתר והחל ללמוד לנגן על פסנתר אצל ורדינה שלונסקי. בהמשך השנים, ימשיך לימודיו אצל זלמן כהן (מורה נודע בקונסרבטוריון הישראלי) וכילד, נהג להופיע בקונצרטים של בית הספר ותיכון עירוני ה' בו למד.
עם שחרורו מהצבא, בשנת 1966, הופיע בהרכב במועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יחד עם הבסיסט שייקה ברק, הגיטריסט אברי זינגר, הסקסופוניסט בני ברק והזמרת נירה גל.
זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, החל להופיע בהופעות מזדמנות במועדונים, ובשנת 1967 פגש בגיטריסט הרצל עידן, שהופיע עם אמנים, והציע לצבי להצטרף אליו לתזמורת שליוותה אמנים שונים.
התזמורת הופיעה במועדון "זורבה" וליוותה בין השאר אמנים כעליזה עזיקרי ז"ל, אתי גרוטס, רוזלה ריסי (זמרת איטלקייה שהופיעה בישראל) ועוד.
בשנת 1970 התזמורת (בהרכב קצת אחר) עברה לנגן במועדון "כאליף" וליוותה את דודו דותן ז"ל, צמד דרום, מרסדס, דני גרנות ועוד.
בשנת 1972 הצטרף ללהקת "הנשרים" (של האחים דוד ויעקב אלשיך) שהופיעה במועדון הסטודנטים -"המפגש" עד שנת 1973 – פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974, החל ללוות ולנגן עם הזמר מוני עמרני (אחיה של הזמרת חדוה עמרני) ואת הזמר חיים משה (ששר בתימנית, בראשית דרכו המוסיקלית).
בסוף שנות ה-70 ליווה את הזמר-שחקן שמעון ישראלי בתכניתו "אני יורד בגורדון", וכן הופיע עם הזמר סאם אנתוני (שם הבמה של אריה נקש).
בשנות ה-70 למד תזמור ועיבודים אצל נועם שריף ובעקבות לימודים אלה, החל לעשות עיבודים מוסיקליים לתזמורת הקיבוצים.
ב-12 השנים האחרונות מלווה ומופיע עם שייקה לוי ("הגשש החיוור") בארץ ובחו"ל.
יש לציין כי מלבד עבודתו המוסיקלית כנגן, גרשובסקי עבד במהלך היום במרכז המוסיקה "זומרפלד" ובהמשך בחנות "כלי זמר" .
צבי הוא אחיו הגדול של המוסיקאי ירון גרשובסקי ("מנהטן טרנספר") שגם סיפורו נמצא ב"דודיפדיה".
תודה מיוחדת לצבי גרשובסקי היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.
כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.
פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.
אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.
הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.
בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.
באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".
עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי. ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'. בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.
בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.
במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.
לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.
באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.
בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.
עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.
נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.
כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.
אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.
ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.
נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.
.
יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.
"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."
זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?
"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".
זוכר את השיר הראשון שחיברת?
"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".
מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?
" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".
איך נולד "לצון נופל על לצון"?
"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "
איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?
" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".
מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?
"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".
מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?
"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".
מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?
"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."
אתה עוד כותב שירים?
"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".
תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !
יעקב אגת נולד בתל אביב בשנת 1948 כיעקב אקוקה. בבית בו גדל, נהגו לשמוע מוסיקה איטלקית, צרפתית, רוק וסול.
הקשר הראשוני של יעקב למוסיקה אירע בהיותו בן 5, כמצא פח חמוצים, עשה לו 2 חורים, קשר חוט והחל לתופף עליו. זה למעשה החל את הרומן שלו עם תחום התיפוף. בשכונתו היה "בית תרבות לנוער", שם קיבל את השכלתו המוסיקלית הראשונית כשלמד חוג תיפוף. הוא למד בבית התרבות לנוער בגיל 6-9 , נהג להופיע כמתופף במצעדים בתל אביב. לאחר מכן למד אצל מורים פרטיים בהם אהרל'ה קמינסקי, יושקו בורלא ועוד. בגיל 14 ניגן תקופה קצרה בתזמורת הנוער ביפו ובגיל 16 רכש את סט התופים הראשון שלו והחל להופיע כמתופף באירועים למיניהם.
בשנת 1966 התגייס לצבא ושירת בגדוד 82 ומיד עם שחרורו בשנת 1969 החל לנגן במועדון "זורבה" כמתופף עם תזמורת קבועה שכללה את צביקה גרשובסקי, יוסי אגת (אחיו הגדול של יעקב) והרצל עובדיה.
בין האמנים עימם ניגן באותה תקופה : רוזלה ריסי ( זמרת איטלקיה נודעת בסצינת המועדונים דאז), מרצדס, יגאל בשן, דני גרנות, אבי טולדנו, דודו דותן, ציפי שביט, ששי קשת ועוד.
בין השנים 1970-1973 עבר למועדון "כאליף" וניגן בהרכב עם אחיו יוסי, עם הבסיסט רוז'ה אברהם, צביקה גרשובסקי, ז'אקו אלג'ם, זאב דיקוורט ועוד. לאחר מכן ניגן באירועים שונים.
בשנת 1975 הצטרף לשלישית ה"קלידוסקופ" – יוסי מנחם (בס), יעקב אגת (תופים) וגרי אקשטיין (גיטרה ושירה). ההרכב ניגן רוק כבד אקספרמנטי, קטעים של ג'ימי הנדריקס, לד זפלין וכו' והשתתף בין השאר בהקלטות הסולו הראשונות של אקשטיין – "היה לי טוב", "יש לנו זמן" וכן השתתפה בהקלטות תקליטו הראשון של גרי אקשטיין – "מחזור א' תשל"ז" (1977) שכלל בין השאר את "קפטן ג'ק", "בלוז בית הקפה", "סמבה", "דרושה נערה" וכו'. זמן קצר לאחר מכן ההרכב התפרק.
בשנת 1978 הצטרף יעקב להרכבים מזדמנים שניגנו בחתונות וניגן בין השאר עם הזמר הישראלי-יווני מוני קסוטו . בשנת 1979 הקים יעקב את להקת "צלילי חצות" שניגנה במועדון "כאליף" שפעלה בגלגולים שונים עד שנת 1983.
בשנת 1983 עשה הסבה לתקליטנות ושימש כתקליטן פופולארי במועדוני רמלה ולוד, בין השאר היה תקליטן הבית של "קליפסו".
בשנת 1989 עזב את עסקי התקליטנות וחזר לתופים, הוא ניגן בתחילת שנות ה-90 בהקלטות שונות של קובי רכט, קובי ארליך ועוד אך באמצע שנות ה-90 הפסיק לתופף.
תודתי הגדולה נתונה ליעקב אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.
בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.
בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.
בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט לתעשיית המוסיקה.
לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .
כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.
באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.
בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .
פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.
תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 