אהוד כהן, יוצר, זמר ושחקן שפעל החל משנות ה-60, היה חבר בלהקת "הברושים" והקליט שירי סולו בראשם "האחת שאבקש".
אהוד כהן נולד בעיירה פונה שליד בומביי, הודו בשנת 1946, לאבא יליד עיראק ואם ילידת תימן. בשנת 1950, בהיותו בן 4, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה ברחובות. כבר בהיותו בבית הספר היסודי, מוריו גילו את כישרונו המוזיקלי כזמר עם קול דקיק א-לה חוזליטו, ילד הפלא הספרדי. "בבית הספר 'ניצלו' את קולי בכדי לשיר בעיקר בקבלות שבת ובחגים וכן במסיבות בית הספר", מספר כהן, שגדל בילדותו על ברכי המוזיקה העממית העיראקית ומוזיקת הסרטים ההודים שכיכבו אז בעולם ובישראל.
בשנת 1960, בהיותו בן 14, עבר להתחנך בחברת הנוער "השחר" של קיבוץ "עין השלושה" והיה שייך לקבוצה המייסדת של גרעין השחר. בקיבוץ החל לראשונה לכתוב טקסטים לשירים. "השיר הראשון שכתבתי נקרא 'רק אחד' שהלחנתי אותו גם, אך טרם הקלטתי אותו. בתקופתי בקיבוץ כתבתי כ-100 שירים", מספר.
בקיבוץ, שהורכב מיוצאי דרום אמריקה, התאהב בשבחי המוזיקה הדרום אמריקאית ובייחוד הארגנטינאית. בגיל 16 החל ללמוד לנגן על גיטרה אצל המוזיקאי אברהם פלתה שהיה מגיע לקיבוץ עם עוד מורים נוספים במסגרת אולפן אזורי למוזיקה. בתקופה זו נהג לשיר ולנגן בקיבוץ ואף השתתף כשחקן בשתי הצגות בתפקיד ראשי במסיבות סיום שנת לימודים בפני כל חברי המשק.
בינואר 1965 התגייס לנח"ל וזמן קצר לאחר מכן ניגש לבחינות ללהקת הנח"ל. בבחינה התבקש להגיש קטע משחק, קטע ריקוד וקטע שירה. בקטע השירה התבקש לשיר את השיר "ויבן עוזיהו" (ויחזקם) על פי הלחן של "ערב של שושנים". על אף שכדבריו עבר את האודישן, לא התקבל כהן בסופו של דבר ללהקה שכן באותו מחזור שאליו היה צפוי להצטרף ללהקה, השתחררו יותר חיילות מחיילים וחיפשו יותר זמרות ולא היה מקום לעוד זמר. "כמו כן, תנועת הנוער הטילה וטו שלא ייקחו אותי ללהקת הנח"ל כי רצו שאהיה רכז אזור הצפון בתנועת הנוער הציוני אליה השתייך הגרעין והקיבוץ", מוסיף.
במאי 1967 השתחרר כהן מהצבא והחל לעבוד כמדריך ואף כמרכז בקייטנת ילדים ברחובות מטעם אגף החינוך והנוער של עיריית רחובות. הוא שימש כמרכז במשך שנתיים ובשנת 1968 נתקל בעיתון במודעה שבה חיפשו זמרים ללהקה ישראלית חדשה שתהיה בסגנון הלהקות האמריקאיות- "4 האסים" ו"האמהות והאבות".
באודישן, בו הבוחנים היו אילן מוכיח, מנחם צור ומרטין מוסקוביץ', ביצע כהן את השיר "ירושלים של זהב". כהן התקבל והצטרף לצד מיכל זרחי, מרגלית מנחם (אחותה של הזמרת דינה גולן) ורפי ג'אנה (לימים רפי גינת, מר "כלבוטק") להרכב שהפיק נהג המונית והפזמונאי יהודה כרמל ונשא את השם "להקת הברושים".
"מרגלית מנחם הייתה האלט, מיכל הייתה הסופאן, אני הייתי הבריטון טנור ורפי היה הבס", מספר כהן.
כרמל כתב והלחין את הפזמונים ומנחם צור ואילן מוכיח עיבדו את השירים.
הלהקה הוציאה בשנת 1968 שני תקליטונים שכללו שמונה שירים: "אני מחכה", "כוכב נופל", "אהבת נעורים", "גשם יורד", "מגדל שלום", "הסערה", "רגע פגישתנו" ו"פגישה בדיזנגוף".
הקלטות הלהקה התקיימו באולפני "קולינור" בתל אביב עם הנגנים: שמוליק בודגוב (גיטרה), אלי מגן (קונטרבס), אהרל'ה קמינסקי (תופים) ואלברט פיאמנטה (כלי נשיפה).
הלהקה, שזכתה להצלחה רבה, החלה להופיע בעיקר באולמות תרבות עם קהל רב ואף הוזמנה לתכניות רדיו וערבי ראיונות. הלהקה הופיעה בעיקר עם שמונת שיריה, מתוכם השיר "גשם יורד" הגיע למקום גבוה במצעדי הפזמונים דאז ונחשב ללהיט הגדול ביותר של הלהקה.
בשנת 1969 עזב כהן את ההרכב משיקולים כלכליים ומרצונו להפוך לזמר סולן ולפתח קריירת סולו. מחליפו לא הצליח להשתלב כל כך בלהקה והיא התפרקה בשנת 1970.
לאחר עזיבתו את הלהקה פנה כהן ללימודי חרטות בקריית המלאכה ובשנת 1971, עם נישואיו, פנה לעסוק במקצוע שלמד והניח לזמן מה את העיסוק במוזיקה בצד.
בסוף שנות ה-70 הצטרף לשמעון דז'יגאן להצגה מצליחה ביידיש- "אל תדחוף את האף" שהוצגה בתאטרון "אוהל שם".
בשנת 1985 חברו, נגן הפלמנקו הבינלאומי באלדי אולייר, עודד אותו להיכנס לאולפני "העוגן" ולהקליט כזמר שמונה שירים שכתבה ריקה ברקוביץ' ז"ל ואולייר הלחין, עיבד, ניגן והפיק. בהקלטה השתתפו באלדי אולייר (גיטרת פלמנקו), איקי לוי (תופים), יגאל חרד (גיטרה), אוריאל אטלס (גיטרה בס) ותניר שקד (חליל). כהן בעצמו הפיק ומימן את ההקלטות באופן עצמאי.
השיר הבולט מבין סשן ההקלטות היה "האחת שאבקש" שהיה הסינגל הראשון שזכה להצלחה רבה בתחנות הרדיו השונות באותה שנה.
בהמשך הקליט באולפני "סיגמא" שירים בהפקתו המוזיקלית של דני רובס לצד המתופף ונגן כלי ההקשה יורם לב. באולפן הוקלטו שני שירים רוסיים על פי נוסח עברי של כהן, בתרגומה של רבקה מינדל.
כמו כן, הוקלט ביצוע מחודש של 'בפונדק קטן', שירם של בני ברמן ואהרון שבתאי, וכן שירים נוספים שהולחנו על ידי באלדי אולייר, דני רובס וכהן למילים של ריקה ברקוביץ' ואהוד כהן.
במהלך חלק משנות ה-80 וה-90 הופיע כהן בשלל מועדונים וקיבוצים ברפרטואר של זמר עברי ישן ושירי עמים.
באמצע שנות ה-90 חדל כהן מלהופיע, ועד היום הוא עדיין מפנטז ומייחל להוציא את שיריו על אלבום.
תודה מיוחדת לאהוד כהן על שהסכים להתראיין ולספר לי על פועלו לצורך תיעודו במסגרת פרויקט "דודיפדיה" לתיעוד הזמר העברי.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
אמיר ברונשטיין נולד בשנת 1945 וכבר בגיל צעיר מאד החל לתופף באירועים משפחתיים ומסיבות נוער. בשנת 1964 התגייס לצבא ושירת כמתופף בלהקת פיקוד מרכז בתכניתה "לא רוצים טובות" מאותה שנה לצידם של אושיק לוי, יגאל חרד, מיכל טל, חדוה ודוד וכו'.
עם שחרורו בשנת 1965 החל להימנות עם חבורת נגני קפה נגה ובשנת 1966 הצטרף כמתופף ללהקת "הקווינטט" לצידם של טומי פרידמן ז"ל, פרנקי גליקסמן, זאב אולמן, זאב מורגנשטרן.
עם הצטרפותו ללהקה, היא בילתה כחצי שנה על אוניית "צים", ולאחר מכן עברה לנגן במלונות בנהריה, טבריה (מלון "עדן") וכו' .
ב1969 הוציאה הלהקה יחד עם ציון צדוק מצמד דרום תקליטון בשם "הקווינטט של ציון" שכלל שירים כ"נסיכת חלומות", "נערה בכתום".
הלהקה למעשה ליוותה מספר אמנים כיפה ירקוני, לואיג'י ועוד. הקווינטט השתתפו גם כתזמורת המלווה את האמנים בתכנית הטלוויזיה "קונצרטינה" בעיבודיו המוסיקליים של אילן מוכיח.
ב-1970 הלהקה הופיעה בקניה, שם הכיר ברונשטיין את אשתו הראשונה כריסטין.
הקווינטט התפרקה בשנת 1972 ואמיר ניגן יחד עם אשתו כריסטין (שהייתה זמרת) בלהקות חתונות מזדמנות בהן להקת "עפיפון" (לא הלהקה של תחילת שנות ה-80).
כמו כן הוא כתב טקסטים לאמנים שונים כפופי ("אפנדי איברהים") , שמעון מור כשלהיטיו הגדולים כפזמונאי היו "קפטן ג'ק" (שכתב לגרי אקשטיין), "סוזי", "רק הקטנים", "דרושה נערה" , "עננים" ל"הכל עובר חביבי", ואחד הלהיטים האחרונים שכתב בשנות ה-80 היה "היא לא יודעת" שביצע חיים משה.
בשנת 1975 הופיע ברונשטיין עם אשתו במועדון "קליאופטרה" ביפו ולאחת ההופעות נזדמנו חברי להקת "הפסגות" מרקו בכר ואיציק ברנס שחיפשו מתופף שיחליף את יוסי אטיאס שהחליט לעזוב, ובשנת 1976 הצטרף ברונשטיין ללהקת "הפסגות" וניגן עימה עד שנת 1981.
בשנת 1981 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי שזכתה ללהיט היסטרי בשנת 1982 – "שמרי על אהבתך" וברונשטיין ניגן בשני תקליטי הלהקה. בשנת 1983 הלהקה נסעה לגרמניה והתפרקה, אך אמיר נשאר בגרמניה, פרש ממוסיקה ועבד כשומר בטחון.
הבת שלו, הילה ברונשטיין, הצליחה באקס פקטור בגרמניה ונחשבת לכוכבת פופ גדולה בגרמניה. ביוני 2016 נפטר ברונשטיין ממחלת הסרטן בגיל 71.
תודה מיוחדת למרקו בכר על העזרה בתחקיר.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!.
קשה לדמיין את המוסיקה המזרחית ללא תפקידו של הגיטריסט, שלאורך השנים הוא זה שנתן את הטון והיה לסמל העיקרי המזוהה עם הז'אנר הזה. למשה בן מוש, מעמודי התווך של המוסיקה המזרחית, יש והיה את הסאונד החדשני ופורץ הדרך הזה, שמיזג בין המוסיקה היוונית למוסיקה הישראלית ותרם רבות להפיכתה של המוסיקה המזרחית למוסד. אולם, על אף תרומתו הרבה והיותו אב טיפוחיהם של מיטב זמרי הז'אנר, לא זוכרים לו חסד נעוריו והוא נשכח מהעין הציבורית והתודעתית ונשאר בצד, בעוד האמנים להם נתן את הבמה הראשונה- פורחים ושוכחים אותו.
נפגשתי עם בן מוש בביתו לשעתיים וחצי של שיחה כנה מלב אל לב, במהלכה גולל בפניי לפרטי פרטים את סיפורו של המוסיקה המזרחית מנקודת מבטו של אחד מנושאי דגלה הבולטים ואת סיפור חייו של מי שאחראי לכמה וכמה מהקלאסיקות הגדולות במוסיקה הישראלית.
משה בן משה ( בן מוש) נולד בשכונת שבזי, תל אביב בשנת 1947. בילדותו נמשך מאוד לכדורגל, שהפך לאהבתו הגדולה ונהג לשחק יום ולילה. בנעוריו, באופן טבעי, נהג לבלות עם חברי ילדותו במועדון ילדים בקלישר. לאחת המסיבות, הוזמנו להופיע משה משומר ( נגן מנדולינה) ושלמה מורי ( דובל'ה) – "צמד השובלים" ("צלילי שבזי") שהלהיבו את בני הנוער ואת בן מוש בן ה-16. בן מוש מציין גם היום כי משומר היה זה שהשפיע עליו ופתח את אוזניו ואהבתו למוסיקה, והיה מעין מודל חיקוי מוסיקלי עבורו.
זמן קצר לאחר מכן, בן דודו קנה מנדולינה והשאירה אצל בן מוש עקב נסיעה לחו"ל. בן מוש לא ידע לנגן על המנדולינה והניח אותה בבוידעם.
לאחר שחרורו מהצבא, הוציא את המנדולינה והחל להשתובב איתו. הוא פנה למשומר וביקש ממנו ללמדו על המנדולינה. כיוון שמשומר לא ידע ללמד נגינה, הוא הזמין את משה לביתו ולהתבונן בו מנגן וללמוד מצפייה והתבוננות. וכך היה. בן מוש נהג ללכת למועדונים ובתי קפה ולהתבונן בנגנים מנגנים וכך למד לנגן בעצמו. המוסיקה היחידה ממנה הושפע ואהב הייתה יוונית, והוא התחיל לתרגם את המוסיקה היוונית למנדולינה, משימה לא פשוטה ( כי מנדולינה היא כלי אירופאי שלא מיועד לכך) שבן מוש צלח במוטיבציה וכשרון רב.
משומר ראה בהתפעלות את התקדמותו של בן מוש, והחל לקחת אותו תחת חסותו למסיבות והעלה אותו לנגן מתוך פרגון והערכה. במועדון בקלישר, הכיר בן מוש את חבר נעוריו- יוסי לוי ( לימים "דקלון"), שהצטרף גם הוא, בעזרת בן מוש, כזמר אורח במסיבות אליהן הוזמנו צמד השובלים.
מכיוון שבשלב מסויים, בן מוש חש כי המנדולינה מגבילה אותו מוסיקלית, הוא רכש מיווני אחד שפגש- בוזוקי. היווני לימד אותו "בקטנה" סולמות בסיסיים ובן מוש התאהב בכלי.
בשלב מסויים, דקלון ובן מוש ראו כי הכימיה ביניהם טובה והחליטו להפוך לצמד. היה זה בשנת 1969. הם קראו לעצמם "צלילי הכרם" ( ונקראו גם בקיצור "דקמוש") . הם החלו להופיע במסיבות שונות באיזור תל אביב ושרו שירים אירופאיים בניחוח יווני ומזרחי שספגו מצמד השובלים, סגנון שהיה חדשני בזמנו, שירים כ"חנהלה התבלבלה", "בזכרי ימים ימימה", "חסידה צחורה" ועוד. בן מוש מסביר, כי הסגנון הזה היה חדשני מאוד כי הוא הביא את המוסיקה היוונית בשפה העברית, שפה שהקהל יכל להבין וליהנות ממנה.
עד שנת 1970 ניגן בן מוש על בוזוקי. באותה שנה, החליט לנסוע ללונדון, בכדי "לראות מה זה חו"ל" . בלונדון עבד כפועל פשוט ונהג להסתובב במועדונים לספוג מוסיקה. בן דודו, ששהה בלונדון (זה שהשאיר לו מנדולינה, זוכרים?) עודד אותו לנטוש את המנדולינה והבוזוקי ולעבור לגיטרה חשמלית-וכך קרה: בתחילה קנה "ריקנבקר" אדומה ותוך זמן קצר עבר לגיבסון. כיוון שהכיוון של בוזוקי וגיטרה דומה, לימד בן מוש עצמו לנגן על גיטרה באופן אוטודידקטי. הוא רכש בלונדון גם תוף אלקטרוני ( מכונת מקצבים), דבר שלא היה בארץ בזמנו והיה חדשני מאוד.
לאחר שנה, ב1971 חזר לארץ ושב להופיע עם דקלון, כשהוא חמוש בגיטרה חשמלית ותוף אלקטרוני. הוא קנה ציוד הגברה משוכלל והחל לשדרג את ההופעה. בחפלות הופיעו בן מוש ודקלון בלבד ובהופעות יותר גדולות (חתונות וכו') הופיעו עם תזמורת יותר גדולה שמנתה גם מתופף ( ניסים שושן) , סקסופוניסט ( דב) ובהמשך קלידן ( חיים חדד ז"ל , מוסיקאי ומעבד משפיע בזמר המזרחי של שנות ה-80).
השמועות על הצמד החלו לקרום עור וגידים והם הפכו פופולאריים מאוד, עד כי האחים ראובני מכרו קסטות מהופעות חיות של הצמד במסיבות, שנמכרו כמו לחמניות.
בן מוש מספר בתחקיר, כי אחת הקסטות הללו הגיעו לרמי דנוך ויהודה קיסר ( צלילי העוד), מהם למדו את השירים ובעידוד האחים אזולאי, הקליטו תקליט עם שירים אלו, תקליט שיצא ב1975, על אף שרבים ידעו כי השירים בוצעו לראשונה ע"י צלילי הכרם. הוא מוסיף ואומר כי על עטיפת תקליטם של צלילי העוד לא נראיתה תמונה של חברי הלהקה, מה שיצר בלבול בציבור בין צלילי הכרם לצלילי העוד ורבים חשבו כי התקליט הינו של צלילי הכרם.
בעידוד האחים ראובני, הקליטו בן מוש ודקלון את תקליטם הראשון ( עם אותם שירים שנכללו בתקליט צלילי העוד) ב1975 בעיבוד והפקה מוסיקלית של יגאל חרד, שעיצב למעשה את הסאונד התוסס והחדשני של צלילי הכרם ושל המוסיקה המזרחית באמצע שנות ה-70, שהצמד היה אחד מנושאי דגלה הבולטים ביותר. על עטיפת תקליטם של צלילי הכרם, נראו תמונותיהם של דקלון ובן מוש. על אף הצלחת התקליט, הצמד פספס מעט את המומנט עקב התקרית עם צלילי העוד.
בתקליטי הצמד שיצאו לאחר מכן והפכו קלאסיקות אף הם, כבר ידם של דקלון ובן מוש הייתה על הראשונה וצלילי העוד, למדו את שיריהם של צלילי הכרם אחרי צאת התקליט השני והשלישי, והחלו להקליט שירים זהים, אחרי שצלילי הכרם כבר הקליטו אותם.
בין להיטי הצמד בשנות ה-70 : "חנהל'ה התבלבלה", "בזכרי ימים ימימה", "חסידה צחורה", "הכוכב", "שושנת תימן", "גדליה רבע איש", "חזרה למוטב", "איילת חן", "סורו ממני" ועוד.
מה שבלט והפך למזוהה עם הצמד היה צליל הגיטרה ושיטת הנגינה המיוחדת של בן מוש, שמשנות ה-70 ועד היום נחשבה לפורצת דרך ומעצבת את הסאונד של המוסיקה המזרחית.
רשימה קצרה של אלבומי הצמד בשנות : " בזכרי ימים ימימה" (1975) , "צלילי הכרם" (1975), "שושנת תימן" (1975), "זכרונות הכרם" (1977), "בלהיטי זהב בתימנית" (1979).
הצמד הופיע מדי יום באופן מסיבי עד שנת 1978. ב1978, הוזמן הצמד להופיע בארה"ב. שבוע לפני הנסיעה, מנהל המועדון שהזמינם להופיע, נעלם עקב סגירת המועדון והצמד החליט בכל זאת לנסוע ללונדון להנאתם, שם שהו קרובי המשפחה שלהם. הם הופיעו בלונדון במשך שלושה חודשים. לאחר תקופה זו, כשבן מוש רצה לחזור לארץ, דקלון, שמאס מעט מהופעות, החליט להישאר בלונדון ולעבוד עם גיסו בעסקי זהב, ובן מוש חזר לארץ ללא צמד.
כשחזר לארץ בתחילת 1979, בן מוש חיפש זמר שימשיך את הצמד, ובעצת אביהו מדינה לקח את חיים משה, זמר צעיר ושאפתן ששר בעיקר בתימנית, והצטרף לבן מוש. על אף שמשה היה חסר ביטחון, בן מוש גיבה אותו וניהל את ענייני הצמד וההצלחה לא איחרה לבוא.
יום אחד, לאחר חצי שנה שהעסק עם חיים משה עבד יפה, צלצל דקלון לבן מוש ואמר כי טעה בהחלטתו להישאר בלונדון וביקש לחזור לצמד. בן מוש הסכים ( גם חיים הסכים) דקלון חזר ולהרכב היו שני סולנים: חיים משה ודקלון ועל הגיטרה והרוח החיה והפעילה בהרכב- בן מוש. ההרכב במתכונתו זו פעל כמה שנים בהצלחה רבה. מכיוון שלא פשוט מבחינה כלכלית להתחלק בהופעה אחת עם שלושה אנשים שווה בשווה, ההרכב החליט להתפרק, זמן קצר לאחר צאת תקליטם "יום שישי הגיע" (1981). בן מוש ודקלון הופיעו בארה"ב במשך חודשיים לפני היפרדותם ולאחר שחזרו לארץ נפרדו: דקלון פנה לקריירת סולו, שבמרוצת השנים נתגלתה כמוצלחת מאוד, ובן מוש נשאר עם חיים משה ללוותו בחפלות כזמר סולן.
בן מוש לקח את חיים משה תחת חסותו וטיפח אותו, והכניסו לאולפן הקלטות ב1982 בכדי להקליט את מה שהפך להיות אלבום הפריצה של משה: "אהבת חיי" , כשבן מוש על הגיטרה. מלבד שיר הנושא, כלל להיטי ענק כ"לינדה לינדה" ( בחירה של בן מוש, שספג את השיר במהלך סיבוב ההופעות עם דקלון במועדון בניו יורק מאת טריפונס וסמיר שוקרי לסירוגין. השיר זכה בניו יורק להצלחה גדולה ובן מוש החליט להעתיק את ההצלחה הזו גם לארץ. השיר היה למעשה השיר הראשון בערבית שנכנס ללב המיינסטרים הישראלי) , "הגיטרה", "אמא אמא", "סמדר" ועוד. האלבום הפך להצלחה מסחררת ומשה הפך לכוכב ענק, כשבן מוש מהצד, רואה את הצלחת בן טיפוחיו. באותה תקופה, בן מוש היה הפטרון של חיים, וההצלחה הייתה כל כך גדולה שבן מוש לא יכל לעמוד בניהול המסחרי של העסק, והיה צריך אדם שינהל זאת, ואשר ראובני שהיה עובד עם זהר ארגוב ( שבאותה תקופה היה במצב לא טוב), התחנן בפני בן מוש לנהל איתו את העסק. בן מוש מספר כי אשר ראובני עשה קונספירציה מאחורי גבו של בן מוש עם חיים משה והוא נשאר בחוץ, ועל אף שאחראי להצלחה ולפריצה של חיים משה, לא זכרו לו חסד נעוריו
. https://www.youtube.com/watch?v=Asse7vOeAFA
לאחר חצי שנה בה בן מוש ישב בביתו, ממורמר ( בצדק) מכפיות הטובה של בני טיפוחיו, הוא מצא תקווה חדשה בדמותו של זמר מועדונים צעיר בשם ישי לוי. בן מוש מצא בן טיפוחים חדש והחל לבנות את הקריירה של ישי לוי- הוא לקח אותו תחת חסותו והוציא לו שני אלבומים מצליחים ( האחד, קאברים והשני מקורי), ובחר את הרפרטואר של לוי באותה תקופה, ממנו הצליחו מאוד "ילדונת", "ליסה ליסה" , "אלוהים נתן לך במתנה", "רעיה" ועוד. שיתוף הפעולה הפסיק עקב שימושו של לוי בסמים, דבר שפגע בהופעותיו וביצועיו. על אף זאת, בן מוש מבקש להזכיר כי ישי לוי תמיד מפרגן ומציין את בן מוש וחשיבותו לתחילת הקריירה שלו בכל הזדמנות.
באותה תקופה, בן מוש היה על סף פרשת דרכים בקריירה המוסיקלית: מצד אחד, הוא חש את כפיות הטובה של האמנים שטיפח לאורך השנים שמכרו אותו ( ואת כבודם) תמורת בצע כסף, והוא איבד את האמון בתעשיה הקלוקלת הזו. לכן, בסוף שנות ה-80 עבר לצד העיבודים וההפקות המוסיקליות יחד עם אחיו.
חברת ההפקות החלה לתפוס תאוצה, כשהראשון שעבר תחת שרביטו של בן מוש היה אלי לוזון בראשית דרכו. בן מוש זיהה את הפוטנציאל הגלום בלוזון ועיבד והפיק מוסיקלית את אלבומיו הראשונים מהם יצאו להיטים (שבן מוש אחראי לבחירתם והלבשתם לקולו של לוזון) : "איזו מדינה", "ילדה" , "הנשמה" ועוד. יש לציין כי לאורך השנים הללו בן מוש לא ניגן, אלא עסק בעיקר בהפקות. אמן נוסף שהקליט את שירו הראשון באולפן ההפקות היה אייל גולן שהקליט את "דוניה" ( שנתפרסם בפי נתי לוי) .
זמרת נוספת שעברה בחברת ההפקות הייתה אביבה אבידן, ואמן נוסף שבן מוש טיפח היה שלומי שבת, שבן מוש הפיק לו את אלבום הפריצה שלו "בגלל הרוח" (1989) ואחראי לבחירת שיר הנושא ו"מרגריטה" שהפך גם להיט ענק. הצלחה נוספת שבן מוש אחראי לה כמפיק היא של יואב יצחק באלבומו "זה הזמן לסלוח" (בדרך אל האושר). מי שבא להפיק אצלם היה גם דקלון, חברו משכבר הימים.
ב1993 בן מוש התחתן וב1995 נזדמן ע"י דקלון, אחרי שנים רבות, להצטרף אליו לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב. לאחר חזרתם לארץ, הופיע פעמיים יחד בהיכל התרבות.
בשנת 2000 התאחדו צלילי הכרם עם מורי הדרך שלהם- השובלים, לסיבוב הופעות מצליח בארץ, ודקלון הציע ששיתוף הפעולה יהפוך לאלבום משותף. בן מוש ליקט את החומרים ( שלא הוקלטו לפני כן) והם החלו חזרות. למורת רוחו של בן מוש, הוא גילה מאחורי גבו כי דקלון הקליט את השירים עם מפיק אחר לבדו (ש"קנה" אותו תמורת כסף) , ונעדר מהחזרות והקלטות האולפן עם השובלים. למרות זאת, בן מוש המשיך להקליט את הדיסק עם השובלים והאלבום "צלילי שבזי" יצא ב2002 והפך לרב מכר.
עם שינוי הזמנים, עסק ההפקות דעך ובן מוש ואחיו סגרו את העסק. בן מוש חזר לנגן עם דקלון מדי פעם,אך לאחרונה, לאחר חילוקי דעות עם דקלון, בן מוש עזב.
בזמן האחרון חזר לבנות עצמו מחדש, לנגן ולהופיע עם שני זמרים ותיקים: אוריאל שלומי ואהרון ירימי ( עימו עבד לאורך כל השנים), עימם עסוק בימים אלה בהכנות לקראת הופעות והקלטות.
בן מוש אומר: "אני מרגיש שיש לי מה לתת, וכואב לי שאני צריך לבנות עצמי כל פעם מחדש" .
יש לציין, כי מעבר להיותו גיטריסט פורץ דרך ( וירטואוז), מעבד ומפיק מוסיקלי מוכשר, בן מוש גם חתום כיוצר על מספר רב של קלאסיקות ים תיכוניות, שמשום מה, הציבור לא יודע כי הוא אחראי להן, ביניהן:
"סוד המזלות", "הפרח בגני" ( זוכה מקום ראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. על בימת הפסטיבל, דן כנר הקריא "מילים ולחן: אביהו מדינה" , בעוד בן מוש שותף ללחן השיר ושמו נכלל גם על עטיפת תקליטו של זהר ארגוב, מבצע השיר) , "להיות אדם" ( מקרה דומה ל"הפרח בגני" , בה גם הוזכר שמו של מדינה בלבד, על אף שבן מוש אחראי לעיקר הלחן) , " אהבת חיי", "הגיטרה", "צעד תימני", "נשים חופשיות", "ילד גדול" , " אורפיאוס" ועוד.
חן עובד, מוסיקאי וחוקר מוסיקה מזרחית, מוסיף דבריו: " בלי הרבה גינונים ובלי הרבה עשן, בכל הפקה שבה לקח חלק – השאיר בן מוש את חותמו מעל כולם. בין עשרות הגיטריסטים השונים שבז׳אנר – את הנגינה של משה בן-מוש מיד אני מזהה. מספיקים לי שני תווים וכבר אני נכנס לתוך המוואלים הבלתי נגמרים על הגיטרה הקסומה. משה בן-מוש הוא בשבילי אגדה. אין עוד גיטריסט שלקח גיטרה והפך אותה לעוד, לקח עוד והפך אותה לגיטרה, לקח בוזוקי – והפך אותה לגיטרה עם עוד. האיש שאחראי על אלבומי מופת, שנתן את הצליל המוכר והחם בתקליטים כמו ״שירים לתוך הלילה״ ו״אהבת חיי״ של חיים משה, ״הנה בא היום״ ו״חפלה עם בן-מוש״ של ישי לוי. את משה בן-מוש אי אפשר לחקות. לי קשה לתאר את תקליטי המופת הללו בלעדיו. הרבה הרבה אנשים חבים את כל הקריירה שלהם לנגן הגיטרה האגדי, שאלמלא אצבעות הזהב שלו – מי יודע היכן הם היו כיום… אני אוהב להקשיב לשיר ״אהבה ופיוט״ של בן-מוש יחד עם דקלון מתוך התקליט ״זכרונות בכרם״, ולהבין מחדש כמה כישרון עטוף בקסם יש באיש הנפלא הזה. לנגן בגיטרה כל אחד יכול, לנגן כמו משה בן-מוש ולהמציא מחדש את הגיטרה המזרחית – זו זכות ששמורה רק לאדם אחד. תודה לך משה על ילדות נפלאה ועל שירים שלקחו אותי רחוק בדמיון, הצלילים שלו גורמים לי לחזור לבית משפחתי בכרם התימנים, להרגשה החמימה והנשכחת שאין שני לה" .
תודה מיוחדת מעמקי לב למשה בן מוש היקר על הזמן והסבלנות הרבים שהקדיש לי בכדי לגולל בפניי סיפור חייו המרתק והחשוב לתיעוד ותודה רבה גם לחן עובד המוכשר על שתרם מפרשנותו בנוגע לדמותו של בן מוש במוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 