נגן צמרת – סיפורו של המוסיקאי אלי נחמיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 דודי פטימר בתחקיר מוסיקלי מיוחד שקיים עם המוסיקאי אלי נחמיאס, גיטריסט וזמר שפעל בסצינת המוסיקה בשנות ה-60 וה-70 בשתי להקות: "הצמרת" ו"פעמוני האגם". בסוף שנות ה-70 הפך להיות תקליטן חלוצי וייסד את אולפן החזרות המיתולוגי מהאייטיז והניינטיז – "תמוז".

אלי נחמיאס

אלי נחמיאס נולד בשנת 1938 בעיר רוס שבבולגריה, בן לניצולי שואה. אביו, אברהם נחמיאס היה חזן מקומי ואימו סגולה הייתה מוסיקלית מאד. בשנת 1943 עבר עם הוריו ואחותו לטורקיה ובשנת 1944 הגיעה משפחתו לחיפה. בשנת 1948 עברה משפחתו להתגורר ברחוב לוינסקי בתל אביב.

 

בשנת 1950 החל ללמוד לנגן על אקורדיון אצל האקורדיוניסט של אריס סאן. בשנת 1955 החל לנגן על גיטרה וניגן בתזמורת נוער תל אביבית עם האחים יצחק ויעקב אליעזרוב (מלהקת "השגרירים").

 

בשנת 1957, על אף רצונו להתגייס לתזמורת חיל האוויר, בשל היותו בעל חוש טכני, התגייס לחיל החימוש. בשנת 1959 השתחרר ועבד עד שנת 1960 כטכנאי מחשבים, ובמקביל הקים באותה שנה את תזמורת "הצמרת" (זמר וגיטריסט: אלי נחמיאס, קלידים ואקורדיאון: אשר קמחי, מתופף: פנחס בן זכאי, וסקסופון- פפיטו) . בשנת 1963 להקת "הצמרת" חיממה את הופעתו הסנסציונית של קליף ריצ'ארד ולהקת "הצלליות" וכן אמנים שונים מחול כמו שלישית הבנות "ההאניז" והזמר האיטלקי הנודע מארינו מאריני.  הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות ומסיבות. באמצע הסיקסטיז ניגן גם בלהקת "פעמוני האגם".

צמרת 1

בשנת 1973 ניגן בהצגה "נישואין נוסח גירושין" של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי.

 

בשנת 1978, החליט נחמיאס להפוך לתקליטן וזמר יחיד והחל להופיע באירועים, במקביל לתזמורת "הצמרת". בשנת 1994 פירק את הלהקה והתמקד רק בעבודתו כתקליטן ובעבודה באולפן.

 

בשנת 1978  הקים את "אולפני תמוז", אולפן חזרות שלאורך שנות ה-80 וה-90 הפך למוקד עלייה לרגל למיטב האמנים: צוות "הכבש השישה עשר", יוני רכטר, יגאל בשן, יוסי בנאי,  יהודה פוליקר, בנזין, נורית גלרון, גידי גוב ועוד.

 

בימים אלה נחמיאס עובד על מוסיקה בביתו ומתקלט לעיתים נדירות. גרושתו של נחמיאס, היא אחותו של המתופף מאיר ישראל.

21766290_1006811579462162_4288788146180102803_n

בתמונה: אלי נחמיאס ודודי פטימר – 2017

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית

מודעות פרסומת

"בטוח שהתבגרתי..אבל זה לא מבטל את הצורך לשיר" – ריקי גל בראיון אישי – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

pic

יום ראשון בשעה 11:00 בתל אביב. אני מחיש צעדיי (או במילים אחרות רץ) בכדי לא לאחר לפגישה עם לא פחות מאחת ממושאי הערצתי. אמנם בדרכי אני קצת חושש, שכן לא האמנתי שפגישה שכזו, עם אמנית בסדר גודל כזה, שפותחת בפניי דלת ביתה לשיחה אישית לצורך פרויקט תיעוד המוסיקה הישראלית שלי, אפשרית, אך אני משער שלפעמים חלומות אכן מתגשמים.

 

בשבוע שלפני הפגישה, התחבטתי ביני לבין עצמי : "מה אלך לשאול מישהי שהתראיינה לא פחות ממליון פעם ועם זאת אנסה לחדש ולעניין אותה ובעיקר את קהל קוראיי", אך בסוף החלטתי לתת ללב להכריע את השאלות ולפה לשמש מתווך בין המחשבה והרצון למציאות.

הזמרת שגדלתי עליה ב"לגור איתו", התאהבתי בה ב"רק לצידו" (אחד הקאברים המוצלחים בעיניי ל-Stand By Your Man ולמעשה השיר הראשון שלה ששמעתי מאודי) ונשביתי בלהיטיה: "היא שלו והוא שלה", "אמת או חובה" (כולנו היינו ילדים פעם, ועדיין, לא?) , "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים", "אילו יכולתי (אמא)", "בני ילד רע", "הצריף של תמרי", "נערת הרוק", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר", "מה זאת אהבה", "בצער לא רב, ביגון לא קודר", "ראש השנה שלך" ועוד רשימה אינסופית שאם אתחיל כאן, לא אסיים.

 

כן, כן, אינכם טועים, מדובר בריקי גל.

ff

 

ריקי גל – זמרת, יוצרת ושחקנית שעל אף שמלוה את היצירה הישראלית יותר מארבעה עשורים, ממותגת "קלאסיקה" עוד בחייה ונחשבת לנערת הרוק הנצחית, נתפסת בעיניי כצעירה נצחית – מישהי שנדמה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן תמיד, היא לא נותנת למחוגי הזמן לתת בה אותותיהם, לא נכנעת לפתגם שהעולם שייך לצעירים ולא מתעניינת כל כך במה שאומרים או כותבים עליה ובעיקר לא מפסיקה ליצור, להשתכלל, להתחדש, לצאת מהמסגרת שמצפים ממנה להיות בה ומעל הכל – לא חוששת להיכשל, לא חוששת "ליפול", כי הידיעה שפוסעת בדרכה ושלמה עם כל שעל וצעד שלה, היא זו שמהווה, לדעתי, מקור האנרגיה והכוח שלה להמשיך ולצעוד בצמרת המבצעות בישראל.

 

לאחרונה הוציאה את אלבומה החדש – "ענבים כחולים", פרי עבודתה המשותפת עם יהודה פוליקר כמלחין ומפיק מוסיקלי, שלרגל צאתו נפלה בחלקי הזכות לראיינה בנענע10 וברדיו 103FM , אך כל אלה לא השתוו למפגש אישי עימה לשיחה של פנים מול פנים, היא מולי, אני מולה והטייפ רקורדר בינינו עד לראיון בו סיפרה לי על תחילת דרכה המוסיקלית, על ההשפעות המוסיקליות עליה, על הלך חשיבתה המקצועית בבחירת שירים ועוד ועוד.

 

g

 

ריקי, בואי נדבר ראשית קצת על תחילת הדרך. זוכרת את הפעם הראשונה שעמדת על במה ושרת?

 

"אני אגיד לך למה לא באופן ממש טוב, כי היה לי את הדחף הזה מגיל מאד מאד צעיר. גם כשהתחלתי כרקדנית אצל גרטרוד קראוס הגדולה ובקיבוץ הייתי סולנית של להקת מחול, אז זו כבר הייתה במה בשבילי. כבר בגיל 12 הייתי על במה כרקדנית. את השירה גיליתי קצת יותר מאוחר, כי המודעות לקול מתפתחת יותר מאוחר. כל הזמן הגבתי למוסיקה. זה היה טבוע בי תמיד".

 

מתי גילית שיש לך כשרון שירה?

 

"דווקא אמא שלי היא זו שהבחינה בקשר החזק שלי למוסיקה בגיל ממש קטן ואני כבר זיהיתי את הצורך הזה להיות מרכזית, להיות נראית. למעשה, כשהייתי בת 12 בקיבוץ, גילה אותי שלמה ארצי (שהיה בן 13) ומאוחר יותר היינו גם בצמד סיני..אז אני משערת שזה היה בי "למרותי", כי גם לפני שהייתי מודעת לכך זה היה בי. כמו כן, זה גם התחיל לי בעקבות הקולנוע. בקיבוץ הייתי רואה סרטים מוסיקליים ששילבו משחק ושירה וזה השפיע עליי מאד, באותו רגע ידעתי שאני רוצה לבטא את עצמי כמו במחזות זמר".

952605

שירתת בלהקת חיל הים. רצית מראש ללכת ללהקה צבאית?

 

"תראה, שוב, זה קרה למרותי. היה לי חבר גיטריסט והוא גרר אותי לבחינות ללהקות צבאיות, כשעוד הייתי בת 15,16 בלבד, ובאודישן שרתי ביטלס, והתקבלתי על המקום, ושלחו אותי להופיע בסיני בפני חיילים. שלמה ארצי, שהיה נוכח, הציע ללוות אותי עם הגיטרה וכך נולד הצמד שלנו "צמד סיני". לאחר מכן שירתנו יחד בלהקת חיל הים".

 

נהנית בלהקה צבאית?

 

"ממש לא. לא סבלתי את זה. שם למדתי בעצם שהמקצוע הזה של המוסיקה הוא מרפקים ושאני חריגה. אם זה טוב או רע לא יכלתי אז לשפוט. הייתי חריגה, כזאת שאם חסר משהו , ישר פונים אליה שתחליף. לא הייתי פראיירית, הייתי זו שמצילה את החסר ונחשבת ליוצאת דופן ומיוחדת".

התחברת לעיבודי המוסיקה הקלאסית של הפזמונים של אז ?

 

"אתה יודע באותה תקופה לא שאלנו יותר מדי שאלות..היה סגנון שהשתמשו בו אז, שירי הלהקות הצבאיות וקלאסיקה ישראלית שהתחילה להתגבש כפופ קלאסי פולני רוסי הונגרי, אז שרנו".

 

מהן ההשפעות המוסיקליות עלייך לאורך השנים ?

 

"תשמע, דברים קורים. היום אתה יכול לדבר על דברים בדיעבד בכל דרך שאתה רוצה וזה עדיין בדיעבד, כי בתקופה שהדברים קורים, אתה אפילו לא חושב, אתה כמו אבן מתגלגלת ואתה מושפע ממה שקורה במוסיקה בעולם, שזה היה אז קליף ריצ'ארד, הביטלס, אלביס פרסלי וזה הלך יותר ויותר ונעשה אנגלי, אז אני אהבתי מאד את ההשפעות האנגליות שהיו עליי ואתה תתפלא, אבל גם הושפעתי מהסגנון הצרפתי השנסיונרי, גם הספרות הצרפתית השפיעה עליי מאד".

זוכרת מתי התחלת ליצור שירים בעצמך?

 

"כל הזמן כתבתי, עד היום. כל הזמן אתה חושב שירים."

 

ומתי יצא לך האומץ לעשות את זה?

 

"תמיד כתבתי דברים. לא היה לי אומץ לפרסם אותם או להשתמש בהם, אך תמיד היה בי היצר לכתוב. תמיד הערצתי את המילה הכתובה.".

 

לפי איזה פרמטר את בוחרת שירים?

 

"אני בפירוש מתחברת למילה הכתובה והטקסטים יותר מאשר המוסיקה."

קרה פעם שויתרת על שיר, שאחרי כן הפך להיט בביצוע מישהו אחר?

 

"לא, לא קרה לי. להיפך, אם זה הפך ללהיט אצל מישהו אחר, שמחתי בשבילו. אני יודעת מה אני רוצה. לעומת זאת, יכלתי להיאבק על שיר שידעתי שהוא מתאים לי, למשל "היי שקטה", שיכלתי להילחם עליו בציפורניים. לא יעזור שום דבר. זו הייתה חתיכת מלחמה אבל כששיר נועד לי, אני אלחם עליו".

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת עצמך ברדיו?

 

"פעם ראשונה אני לא בדיוק זוכרת, אלא בעיקר את התקופה הראשונה. זה תמיד מרגש כל פעם מחדש."

 

עד היום יש בך אותו הריגוש כשאת מופיעה?

 

"עד היום, כמובן ממקום אחר יותר מקצועי ויותר בטוח".

 

את ביקורתית כלפי עצמך?

 

"יותר מכל אחד אחר, מאוד. אני פרפקציוניסטית מדי, פשוט כי אף פעם לא עשיתי שום דבר שלא רציתי לעשות. לעצמי זה חשוב, ואף פעם לא הצטערתי גם. גם אם זה נראה למישהו מבחוץ טעות, זה לא עניין אותי, תמיד הייתי שלמה עם זה".

כיצד את ניגשת לשיר? איך את הופכת את השיר לשיר של ריקי גל ולא של מישהי אחרת?

 

"אני שרה אותו פשוט, ואני לאט לאט מרגישה אותו מחלחל ונטמע בי".

 

 

איך את שומרת על עצמך רלוונטית לאורך השנים?

 

"תשמע, אופי המוסיקה שלי לא בדיוק מה שמקובל, הוא אחר שזה גם מחזיק היום, האופי הרוקיסטי, האופי הFאנקי, אופי הבלדות. שירים טובים נשארים לעד, שירים שאתה שומע אותם במרחק של זמן, אתה אומר "וואלה זה יופי, איך הם מחזיקים כאילו הם יצאו עכשיו". יש שירים שישר מעלים בך תחושה לא רלוונטית, אני משתדלת לא לבחור כאלה. אבל כל דבר, עם הזמן, נשחק, לכן אני דואגת להתחדש כל הזמן ואז אני מדביקה את הישן בעכשיו".

 

מה לדעתך היחס כיום לאמנים ותיקים ?

 

"תראה, קודם כל אני בנאדם שמקבל את שינויי הזמן, זה בסדר. אני לא מאלה שלא תשמע אותי אומרת : "פעם היה ככה והיום ככה", זה ממש לא מעניין אותי. אני נהנית מזכרונות טובים שהיו לי והיו לי הרבה, אבל לא תראה אותי שמה דיסקים ושומעת ונזכרת איפה היה פעם יותר טוב. אני כן חושבת שאין לנו כאן עוד את התרבות הזאת שמכבדת אנשים מבוגרים, אין לנו עוד את זה, אבל זה מתחיל כבר לקרות. מי שמחזיק מעמד ויוצר כאן ועכשיו כמו שלמה (ארצי) ויהודה (פוליקר), הם דואגים להיות על-זמניים, הם כל הזמן יוצרים עוד ועוד וכל הזמן מלוים אותך לאורך איזושהיא דרך ארוכה מאוד, הם עוד ילדים בנפשם, כמוני, ולכן חשובה נורא היצירה. כיום יותר ויותר מבינים את הערך של ההתבגרות, מבחינה מקצועית".

 

 

את מרגישה שהתבגרת?

 

"זה בטוח שהתבגרתי, אבל זה לא מבטל את הצורך לעשות ולשיר ולהיות במוסיקה ולהיות סקרנית, זה לא מבטל את זה, השאלה איך אתה מסתכל על מה זו התבגרות: הנסיון שלי עצום, המראה מעט משתנה וזה בסדר גמור".

 

וכשאת על הבמה?

 

"אני מרגישה כמו ילד ללא גיל".

 

 

מה התכונות שהכי מאפיינות אותך?

 

"לא יודעת, אתה צריך להכיר אותי כדי לדעת. אבל ממה שאומרים אני עומדת על שלי, דעתנית, בנאדם חופשי, תמיד עושה מה שאני רוצה, עצמאית, משתדלת לא לפגוע באף אחד ואת השאר צריך להכיר אותי כדי לדעת".

 

מה את עושה בימים אלה?

 

"ברגע זה אני משוחחת אתך וזה כבר נעים, הוצאתי את הדיסק החדש, יש לי את המופע שלי אז אני מסתובבת בארץ ונהנית מהחיים".

 

 

מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת לאחרונה בהופעה?

 

"שמישהי יצאה מהופעה שלי לאחרונה ואמרה שהיא רוצה ללמוד אצלי. שאלו אותה: מה את רוצה ללמוד? שירה?, אז היא אמרה: לא,לא,לא, אני רוצה ללמוד ממנה על החיים. גם מתקשרים אליי לפעמים אנשים שהיו בהופעה שלי ולא נרגעו ומתקשרים אליי ואומרים שהם חייבים לדבר איתי, שהם מבקשים שארגיע אותם מהעוצמה שחוו בהופעה שלי. זה תמיד מרגש אותי מאד "

 

מה הקהל בשבילך?

 

"בשבילי קהל זה מפגש אינטימי כלשהוא. אני מאד אוהבת לשוחח עם אנשים, אוהבת לספר סיפורים באופן ספונטני".

 

 

יש פתיח שאת פותחת איתו את המופע?

 

"בכל המופעים שלי, כל פעם זה שיר אחר. דואגת לא לחזור על עצמי. עכשיו, למשל, אני פותחת עם השיר שלי "בסוף היום", אבל אני יותר קוראת אותו ושרה רק את הפזמונים".

 

 

זוכרת רגע מכונן בחיים המקצועיים שלך ?

 

"יש רגע שהאדיר את הגישה שלי וזו העובדה שנכנסתי לתיאטרון הממסדי, התיאטרון העירוני. בתוך תוכי ידעתי שזה יקרה באיזשהוא שלב"

את אוהבת לשחק?

 

"מאד אוהבת לשחק. זה הרחיב את התפיסה שלי".

 

היום את משחקת?

 

"הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות שלא כ"כ מעניינות אותי, כי אני לא מוכנה לשחק בכל תפקיד. אני בוחרת בקפידה מה שמתאים לי".

 

 

השלימי את המשפט: ריקי גל היא..

 

"ריקי גל".

 

12791011_683809318429058_8654727963054656765_n

יצאתי מהראיון כשהחלום (והחששות) מאחורי ובפי ובלבי טעם מתוק מאותה פגישה מרגשת עם ריקי גל. תודה ריקי.

 

אני רוצה להודות מכל הלב לריקי גל היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה מיוחדת לשיר פפרברג המדהימה על ש"שידכה" בינינו וגרמה לפגישה לקרות!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"התוף ואני" – סיפורו של המתופף יוסי יפרח – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

יוסי יפרח

יוסי יפרח נולד בתל אביב בשנת 1955 וגדל במעברה בכפר שלם. יוסי מעיד כי אביו היה חזן בבית הכנסת, ולמעשה זו הייתה אחת ההשפעות המוסיקליות הראשונות על יוסי. בילדותו, אחיו הגדולים היו מביאים הביתה תקליטים של ריי צ'ארלס, אלביס ואביו נהג להביא תקליטים של ג'ו עמר, כך שההשפעות על יוסי היו מגוונות, אם כי הוא נמשך יותר לרוקנרול. בהיותו בן 12, נהג לעבוד בחופשים בכדי לקנות את מערכת התופים הראשונה שלו. הוא למד לנגן על תופים וגיטרה אצל המורה צבי כספי  ברחוב הירקון בת"א.

יוסי

בשנת 1969, בהיותו בן 14, הקים את להקת הרוק הראשונה שלו : "להקת הנמרים" ( התל אביבית) . הלהקה הופיעה במועדונים ברחוב המסגר כמועדון האמנים, מועדון "החיפושיות" וכו'. להקת הנמרים התפרקה בשנת 1971.

 

בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הצוענים" שכללה את : יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני, יהודה שמי ( בסיסט) , ומייק הזמר . הלהקה הוציאה בשנת 1973 תקליטון ובו שני שירים מקוריים : "עליזות" ( סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא  הזמר מייק. השיר יהפוך בסוף שנות ה-70 לאחד מלהיטיו הראשונים של בני אלבז בשם "סובל אני") . בהקלטות ניגן על גיטרה והשתתף  שגיא קארפ ( היה מעבד מוסיקלי, מלחין ומדריך מוסיקלי של הלהקה) . הלהקה לא הושמעה ברדיו. הלהקה התפרקה בשנת 1975. הלהקה ניגנה בעיקר קאברים ללהקות רוק כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.

בשנת 1973 התגייס יפרח לצבא ושירת בבסיס תובלה, שם הקים עם חבריו לבסיס את "להקת תובלה", להקה שהופיעה בבסיסים, וכשירות מילואים הלהקה הופיעה כצוות הווי ובידור במוצבים השונים.

בשנת 1976 השתחרר יפרח והחליף את המתופף של להקת "הקולות הגבוהים", שפעלה במועדונים וחתונות.

בין השנים 1977-1978 ניגן עם אושיק לוי ברחבי הארץ ובחו"ל. בין האמנים שליווה וניגן עימם נמנים ניסים סרוסי, צילה דגן ז"ל, להקת "שלום" (של גברי לוי) , זהר ארגוב וכו'.

20150827_164447

בשנת 1978 הוזמן להחליף את המתופף של צלילי העוד ( שנסע לחו"ל) וניגן והופיע עם הלהקה עד שנת 1987. יפרח השתתף בתקליטי הלהקה: "תקליט מספר 6 " (1978), "אמצע הדרך" (1981) ובתקליט הסולו של רמי דנוך – "אהבת הנווד" (1987) . יש לציין כי יפרח שימש הן כמתופף והן כנגן כלי הקשה.

20150827_164653

 

בשנת 1987, לאחר שעזב את להקת העוד, נכנס לעסק יהלומים משפחתי ופרש מעסקי המוסיקה. אבל, הוא לא פרש סופית : בשנות ה-90 ניגן יחד עם שגיא קארפ ודני גולן ( השתתף בין השאר בהקלטות האלבום "דני גולן וחברים" ) .

תודתי הגדולה נתונה ליוסי יפרח על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.

11889650_614848115325179_2762109214818281673_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.