"יאסו יא פנגס"-סיפורו של המוסיקאי אברהם פנגס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

בסצינת המוסיקה הישראלית של שנות ה -60 וה-70 ישנן לא מעט מוסיקאים, נגנים ומעבדים שהחלו את דרכם, כמיטב המסורת אז, בלהקות קצב, שירתו בתזמורת צבאית והפכו לנגנים מבוקשים על ידי מיטב האמנים, כשבשלב מסוים קיבלו הצעה להופיע בחו"ל וסללו דרכם גם בניכר.

 

אחד הגיטריסטים המוכשרים שבלטו ופעלו בשנות ה-60 הוא אברהם פנגס  החי ומופיע בארצות הברית ומדי פעם קופץ לגיחות והופעות נדירות (ספונטניות) בישראל כשבעיני רבים מחבריו ומהמוסיקאים המשתייכים לברנז'ה ההיא הוא נחשב לוירטואוז בתחומו.

 

אברהם פנגס נולד באתונה שביוון בשנת 1947. בהיותו בן שנתיים וחצי, בשנת 1950, עלה עם משפחתו לישראל. תחילה, התגוררה המשפחה במעברת בית יעקב ומשם עברה ליפו ("השטח הגדול"). בילדותו למד פנגס בבית ספר צרפתי למשך שנתיים ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר "בארי". את שנות התיכון בילה ב"שבח מופת" ולמד הנדסאות.

בשנת 1961 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו והחל ללמוד מוסיקה בבית הספר למוסיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה. בשנות נעוריו ניגן בשלל תזמורות והרכבים מתחלפים ונמשך בעיקר למוסיקת ה-Shadows (להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד). במחצית הראשונה של שנות ה-60 החל לנגן כגיטריסט מלווה בתזמורתו של אריס סאן ואף השתתף בהקלטותיו הראשונות של סאן (כ"ערב ערב", "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב"). במקביל, ניגן כאמור בלהקות קצב מזדמנות כ"כוכבי הכסף".

 

בין השנים 1965-1968 שירת בתזמורת חיל אוויר תחת שרביטו של המנצח אריך טייך ועם שחרורו החל להשתלב בסצינת המוסיקה המקומית כשניגן וליווה מיטב אמני התקופה (דוגמת יהורם גאון, אריק אינשטיין, יהודה ברקן, חנן גולדבלט, רבקה זהר, גבי שושן, דני בן ישראל ועוד), ניגן בתכניות הטלויזיה "מזל בדלי" ו"שלכם לשעה קלה" וניגן בשלל הפקות מוסיקליות דוגמת המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין.

 

אברהם פנגס (שמאלי עליון) במדי תזמורת חיל אוויר.

 

בשנת 1971 נסע לארה"ב לעבוד ולהופיע במועדונו של אברהם גרוברד – "אל אברם". בשנת 1972 עבר לעבוד במועדון "הפינג'אן" של מנחם דורמן ועבד בו עד שנת 1978. במקביל השתתף כנגן בתקליטים שיצאו באותם מועדונים.

בשנת 1978 הקים את מועדונו "נגה" שפעל עד 1987 בו הופיעו אמנים כעוזי פוקס, סמיר שוקרי, שמעון פאר ומני כץ, כשבמקביל הוא מופיע ומשתתף בהפקות מוסיקליות מזדמנות. באותה תקופה ניגן הן על בוזוקי והן על גיטרה.

 

מאז 1987 ובשלושת העשורים האחרונים (עד היום) הוסיף פנגס לנגן ולהופיע בארה"ב ועד היום מוסיף לצבור קהל נרחב הנוהר לראות נגינתו המיוחדת.

דודי ופנגס

תודה מיוחדת לאברהם פנגס על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

מודעות פרסומת

"בדרך שלו"- ראיון מיוחד עם המוסיקאי רפי קדישזון – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

תוצאת תמונה עבור רפי קדישזון

הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.

 

זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.

 

הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין  בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.

 

את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)

כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.

 

כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.

 

בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.

 

בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.

 

 

גדלת בבית מוסיקלי?

 

"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".

 

אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?

 

"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".

 

אז התחלת להופיע כבר כילד?

 

"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".

 

זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?

 

"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".

 

 

איזה תלמיד היית?

 

"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".

 

רצית להקה צבאית?

 

"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".

 

 

מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?

 

"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".

מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??

 

"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".

תוצאת תמונה עבור רפי קדישזון

חשבת פעם לשיר?

 

"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".

 

אתה פרפקציוניסט?

 

"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".

 

אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?

 

"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".

ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?

 

"דרך הקולנוע והתיאטרון".

 

 

יש לך טביעת חותם משלך?

 

"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".

 

אתה עוד מופיע?

 

"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".

 

מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?

 

"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".

 

14224911_775151152628207_7836519400494670754_n

 

תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"יאסו איציק"- סיפורו של הבוזוקאי יצחק קריספין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

308431_435970263108602_589364775_n

שנות ה-60 היו שנים רבגוניות בסצינת המוסיקה הישראלית: מחד גיסא, להקות קצב תוססות וצעירות שפרקו עולו של הנוער עם שירי רוקנרול לועזיים חדשים מחו"ל, ומאידך גיסא, אריס סאן פרץ את הדרך לפופ היווני ששטף את הארץ לאורך שנות ה-60 וסלל את הקריירה לאמנים הישראלים יווניים שבלטו בארץ בשנות ה-70.

 

אחד הנגנים הבולטים, שהחלו דרכם בלהקות קצב ותוך זמן קצר הפכו לחלק בלתי נפרד מסצינת המוסיקה ה"מזרחית" יוונית בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הוא יצחק קריספין, שמלבד שניגן עם סאן עצמו, בלט בהקלטותיו של טריפונס, סטטטוס, נינו ניקולאידיס, גראציה ואפילו יהורם גאון.

545902_440189876019974_520622742_n

 

יצחק קריספין נולד ביפו בשנת 1950 להורים ממוצא יווני (אבא מסלוניקי ואמא מאתונה). בשנת 1958, עת אביו הביא גיטרה פשוטה, יצחק "נדלק" והחליט שהוא רוצה לנגן. בהיותו בן 12, בשנת 1962, אביו קנה לו גיטרה משל עצמו והוא התחיל לנגן. המוסיקה שאהב באותה תקופה הייתה רוקנרול וג'אז. ב-1965 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו והחל לנגן בלהקת Big Swing עם הזמר ג'רר קסטר (רפי גזית) שניגנה מדי שישי ב"גן הוואי" והופיעה בחתונות ואירועים פרטיים.

בשנת 1966 החל לנגן במועדון "אריאנה" בהרכב של נגנים יווניים. באותה תקופה לימד עצמו לנגן על בוזוקי ובמקביל החל להשתתף כגיטריסט בהקלטות של אריס סאן (מרבית הקלטותיו בשנות ה-60), עליזה עזיקרי, דליה עמיהוד וכו'.

 

בשנת 1968 התגייס לצבא ונמנה עם מקימי תזמורת חיל ההנדסה שהופיעה בקרב כל יחידות חיל ההנדסה.

 

בשנת 1970, לאחר שאריס סאן עזב את הארץ לניו יורק, מי שמילא את החלל העצום שהותיר אחריו סאן היה טריפונס, ומיד עם תחילת פרסומו, הוזמן קריספין ע"י מנהלו של טריפונס דאז, דני יצחקי, לנגן בתזמורתו של טריפונס החל מההקלטות הראשונות "דירלדדה" (קריספין עושה את קולות הליווי לצד דני יצחקי ואיציק גיזרי) ו"אגוניה" ועד נגינה בכל תקליטיו עד 1975 (לצד ההופעות הרבות).

בשנות ה-70 ניגן בהקלטות ובהופעות של מיטב הזמרים ה"יווניים" שפעלו בארץ בהם סטטטוס, נינו ניקולאידיס, ספירו, ילדת הפלא הטורקיה גראציה (אותה אף לימד לנגן על בוזוקי) ועוד רבים.

 

בשנת 1973 השתתף בסרט "קזבלן" כנגן בוזוקי בסצינה שנתקיימה במועדון של "רוזה" בכאליף. כמו כן, ניגן בוזוקי בהקלטות פסקול הסרט בשירים "רוזה" (יהורם גאון ועליזה עזיקרי) ו"יפו" (עליזה עזיקרי).

בשנת 1974 נישא לאישה ממוצא יווני ובשנת 1975 החליט לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר ביוון. ביוון החליט לפתוח בחיים חדשים והפסיק להופיע ולנגן, הוא עבד משך שנים רבות בעסקי הבגדים והבדים.

 

ב-1980 הגיע אליו חברו המוסיקאי אברהם פנגס ששכנע אותו לחזור לנגן וקריספין חזר לנגן לעצמו בבית. בשנים האחרונות עוסק בבניית בוזוקי ובגלמה ומוכר אותם. בביקוריו בארץ, מופיע לעיתים עם חבריו בשביל הנשמה.

אני רוצה להודות מכל הלב ליצחק קריספין היקר על שפינה מזמנו במהלך ביקורו הקצרצר בארץ לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

13620004_746940705449252_5567730891593258362_n

תודה מיוחדת גם לאברהם פנגס ושלמה מלכי על העזרה ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

"חייכי לו בשירים"- שיחה אישית עם שייקה פייקוב – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

581870_725811747562148_3030453779071412200_n

 

 

מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.

פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.

נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.

 

המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.

שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?

 

"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.

 

בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.

מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?

 

"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.

באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.

 

בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.

כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.

 

בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.

 

כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.

כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.

 

חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".

 

באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?

 

"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."

 

 

זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?

 

"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".

זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?

 

"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".

 

שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?

 

"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".

 

מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?

 

"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."

 

מה ישראלי בעיניך?

 

"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."

 

 

תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"הקול הטוב של יעקב" – סיפורו של הקלרינטן יעקב (קובי) גיא – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

278895_10150265102183934_6537588_o

יעקב (קובי) גיא נולד בחדרה בשנת 1947. סבו ניגן בטובה בתזמורת כפרית, אביו נהג לשיר ולמעשה קובי ספג מוסיקה מגיל קטן. הוא גדל בגבעתיים והרומן הראשון שלו עם מוסיקה החל, כשאחותו הגדולה למדה בכיתה א' חלילית, וקובי נהג לקחת את חוברת הלימוד וכשאחותו לא הייתה בבית נהג ללמוד ולנגן בעצמו.

 

בהיותו בן 7 החל ללמוד מוסיקה אצל אהרון שפי, שלימד אותו תחילה על חלילית ולאחר מכן על חליל אלט, פסנתר ולאחר שעבר בשנת 1955 עם משפחתו לרמת חן, החל ללמוד לנגן אצל המוסיקאי יוסי ואלד ואף שר במקהלתו של ואלד.

בשנת 1961 החל ללמוד קלרינט אצל המוסיקאי גיורא פיידמן וכבר בגיל 15, בשנת 1962, החל לנגן בלהקת המחול של יואב אשריאל בגבעתיים ונסע עימה לסיבוב הופעות בחו"ל. בין השנים 1962-1967 ניגן בלהקות מחול רבות בהן להקת המחול של תל אביב, להקת המחול של חולון ועוד.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת בתזמורת צה"ל תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. הוא שירת בתזמורת עד שנת 1970.

בתחילת שנות ה-70 עבד ב"אל על" ומשם עבר לעבור, לצד המוסיקה, במשרד הביטחון. הוא ליווה באותה תקופה אמנים כלוליק לוי, ליאור ייני וכו'.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת במסגרת המילואים בצוות הווי של חטיבה 421 תחת שרביטה של דרורה חבקין.

 

בשנת 1974 נסע כקלרינטן עם להקת המחול של אוניברסיטת תל אביב  לפסטיבל להקות מחול בגרמניה והולנד ולאורך שנות ה-70 ליווה מספר להקות מחול וחבורות זמר.

67519_454038983933_6399042_n

בשנת 1982 הצטרף ללהקת "אנחנו כאן" – להקת הפולקלור היהודי הייצוגית של ישראל והעיר תל אביב יפו ויצא עימה לסיבובי הופעות בחו"ל. בשנת 1984 החל להשתלב באירועי מועדוני הזמר וליווה את מיטב מובילי השירה בציבור בהם שרהל'ה שרון, גבי ברלין, אפי נצר, הטיש הגדול (משה להב), נורית הירש, ציפי גזית ונתן כספי, שאולי אגמי,רן אלירן, חופני כהן, יוני רועה וכו'.

בשנות ה-90 וה-2000 ניגן בין השאר בתכניות טלויזיה פופולאריות בהן "בטברנה", "דואט ישראלי" ובשנים האחרונות מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" לצד הופעותיו עם מיטב אמני ישראל.

אני רוצה להודות מקרב לב לקובי גיא היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

12998765_709853845824605_6927174537295430361_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

יואל-ריפל-גדול

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.
דודו ויואל

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

10399567_694923337317656_5968274462896976154_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"אורי בחליל" – סיפורו של החלילן אורי שהם – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

אורי שהם

אורי שהם נולד ב1 לאוקטובר 1931 וגדל בילדותו בכפר הנוער בן שמן . הכשרון המוסיקלי של אורי נתגלה כבר בגיל 5 וחצי : הוא מצא חלילית והתחיל לנגן . המורה שלו לחלילית, חנן אייזנשטט החל ללמד אותו את הבסיס אך אורי בן ה-5 וחצי התקדם מעל המצופה וגילה כשרון רב .

 

בגיל 7 וחצי ניגן אורי ברדיו "קול ירושלים" (שנת 1938) . הוא הגיע לרמה כזו בגיל זה, עד כי ניגן את "הספר מסביליה" על חלילית . בהיותו בן 12 , רצה ללמוד לנגן על חליל צד , אך לא היה ניתן להשיג כלי זה בארץ , לכן איזנשטט הכיר לשהם  את אורי טפליץ , החלילן הראשון בפילהרמונית , שבדרך לא דרך השיג לו חליל צד במחיר עתק של אותם ימים : 35 לירות . תוך זמן קצר השתלט שהם על הכלי וגילה כשרון בלתי רגיל .

20141216_111647

בשלב כלשהוא , טפליץ לקח את אורי לנגן בפני פול פארה בבחינות לפילהרמונית . הוא קיבל מכתב שעבר את הבחינה בהצלחה רבה וכי הם זוכרים אותו לטובה.

 

 

בשנת 1947 השתתף בפסטיבל הנוער הראשון בפראג שם ניגן בעיקר על חלילית . במחנות העכורים בגרמניה באותו פסטיבל , ניגן כבר על חליל צד .

 

באותה שנה , צילמו בכפר הנוער בן שמן סרט של במאי שוויצרי שתוכנו : "איך ילד ניצול שואה, התמזג בכפר ילדים " . הייתה תזמורת של הכפר בה לאורי היה חלק נכבד והיא ניגנה בסרט . לצורך הסרט, הוזמן מירושלים החצוצרן שבתאי פטרושקה, שהיה גם מנהל התכניות ברשות השידור.

 

עוד בבן שמן היה אורי חבר ב"הגנה" ובזמן מלחמת השחרור, בגיוס חלקי של הרכב שמנה זמרת, אקורדיוניסט וחלילן (אורי) שהופיעו בפני חיילים במוצבים . המילואים שלו היו בשמירות .

20141216_111544

 

ב1949, קיבל אורי מכתב מפטרושקה כי הוא התרשם לטובה מנגינתו באותה תזמורת בכפר בן שמן שניגנה בסרט וכי הם עורכים בחינות לחלילן ראשון בתזמורת רשות השידור. בבחינה ניגן קונצרט של מוצארט כשהוא מלווה ע"י מורהו חנן אייזנשטט .  כעבור שבוע , קיבל שהם מכתב  שהוא התקבל לתפקיד חלילן ראשון בתזמורת רשות השידור בירושלים . הוא עבד שם בין השנים 1949-1951  וניגן רק בהקלטות .

 

התקליט הראשון (מהירות 78) בו ניגן אורי היה בשנת 1950 והיה  "סונטה של יהושע לקנר  ".

 

שהם למד באקדמיה למוסיקה בתל אביב בין השנים 1945-1947 ולאחר מכן באקדמיה למוסיקה בירושלים עד 1951 . במקביל , לקח שיעורים פרטיים אצל אבל ארליך .

 

 

באוקטובר שנת 1951 התקבל אורי לתזמורת הפילהרמונית כחלילן כמחליף ראשון לטפליץ . בין השנים 1951-1970 שימש כחלילן שני ומחליף חלילן ראשון לטפליץ ומ1970 ועד 1997 (27 שנה) שימש כחלילן ראשון בפילהרמונית .

20141216_111532

לצד זה, השתתף אורי לאורך השנים כחלילן בהקלטות של שושנה דמארי, חבצלת רון, חנה אהרוני , יהורם גאון , אסתר עופרים,  נעמי שמר (חברתו לספסל האקדמיה) ועוד.

 

אורי לימד באופן פרטי לנגן משנת 1951 ועד לאחר הפנסיה הוסיף ללמד . בין 1962-2002 לימד באקדמיה .

 

לאורך השנים שהם הקים מספר הרכבים מוסיקליים : ב1950 הקים בירושלים שלישיה עם  דוד חן ובני בורנשטיין שניגנה במופע שנקרא "באך ובניו" .

 

כמו כן השתתף בהרכב שנקרא "חמישיית כלי הנשיפה הישראלית" שפעלה יותר מ-30 שנה : 1958-1988 . בנוסף, היה ב"רביעיית החליל הישראלי"   ו"שלישית הנבל" .

 

תודתי הרבה נתונה לאורי שהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה !

20141216_113821

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!