סיפורה של שלישית "עונות השנה" – ראיון ותחקיר: דודי פטימר

רשומה רגילה

שלישית "עונות השנה" הייתה שלישיה מוזיקלית ישראלית שפעלה בין השנים 1970 . חברי השלישיה המקוריים היו: יגאל חזות, דודו שחר (סבח) ואפי זוהר. נודעה בעיקר בשל להיטיה: "יש לך מבט" ו"אור אדום".

עונות

סיפורה של השלישיה מתחיל בשנת 1968, כשחברי שכונת שפירא בתל אביב: דודו שחר (שהיה באמצע שנות ה-60 בלהקת הקצב "הזמנים הטובים") ויגאל חזות (יוצר ומלחין) נפגשו בצבא והחליטו להקים צמד. הם החליטו שהצמד ייקרא "עונות השנה" (שם שנתן יגאל חזות).

 

השניים פעלו כצמד בין השנים 1968-1970. בשנת 1970 שחר התחתן ונסע לאנגליה וחזות צירף אליו את אפי זוהר, חברו מהשכונה, ששירת בצוות הווי ובידור, בכדי שימלא מקומו של שחר. הצמד במתכונתו זו הופיע במועדון "עומר כייאם" ביפו.

צמד עונות השנה

 

בסוף אותה שנה חזר שחר מארה"ב והצמד הפך לשלישיה: יגאל חזות, דודו שחר ואפי זוהר. השלישיה הופיעה במועדונים שונים באיזור המרכז: "המערה", "עומר כייאם", "כאליף" ועוד.

 

בשנת 1970 ביצעו את שירם המקורי הראשון – "בעיר ירושלים" שכתב והלחין יגאל חזות. הם רצו להשתתף עם השיר בפסטיבל הזמר תל אביב, אך הועדה סירבה ולבסוף חזות מסר את השיר לזמר אבנר כורש שהקליט אותו במסגרת הפסטיבל.

בשנת 1971 השתתפו השלושה בתכנית הרדיו הפופולארית של גלי צה"ל – "תיבת נוח" ובמקביל הופיעו בסיני בפני חיילים.

 

בשנת 1972 הקליטו השלישייה תקליט בהוצאה עצמאית (שיצא רק בעותק אחד פרטי) שכלל שלושה שירים מקוריים שהיו פופולאריים עבור ההרכב בהופעות: "יש לך מבט" (מילים ולחן: יגאל חזות), "אור אדום" (מילים ולחן: אבי אליבן) ו"לולי" (מילים ולחן: יגאל חזות).

במקביל, חזות הקליט מספר שירי סולו באותה שנה בהם: "מולדת", "יש לך מבט" (בגרסת סולו) ו"חייכי אליי" שכתב והלחין בעצמו.

 

הלהקה חיממה לא מעט מאמני ישראל המוכרים: אסתר עופרים, דודו טופז, גדי יגיל, רבקה זהר, שלמה ארצי, צמד הפרברים ועוד.

בשנת 1978 השתתפה השלישיה כהרכב אורח בפסטיבל זמר חסידי בעכו בו שרה את "מזמור שיר ליום השבת"  ו"רוזה" (להיטו של יהורם גאון).

 

ההרכב במתכונתו זו פעל עד שנת 1980 במועדונים השונים ובשנת 1980, כשאפי זוהר עבר להתגורר בקנדה, הצטרף לשלישיה הבסיסט יהודה רוטמן שניגן עימם עד 1990. באותן שנים השלישיה הופיעה בקיבוצים ובמסגרת שירות המילואים.

בשנת 1997 השלישיה התפרקה ומבין חבריה, אפי זוהר, היחידי שנותר בתחום ומוסיף להופיע במועדונים שונים.

שלישית עונות השנה.png

תודה מיוחדת ליגאל חזות, דודו שחר ואפי זוהר על שהתראיינו לפרויקט התיעוד שלי ומסרו את סיפורה של השלישיה לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

31444589_1130999720376680_3085579980906692608_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

"מתופף על הזמן" – סיפורו של המתופף גבי הרשקוביץ – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

העבודה הראשונה שלו כנער הייתה כמתופף של שלישית "גשר הירקון" בימיה הגדולים. במהלך תיפופו במחזמר "קזבלן", חברי להקת פיקוד מרכז ראו אותו וללא אודישן צירפו אותו ללהקה להשתתף באחת התכניות המצליחות שלה ביותר. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: מחוה אלברשטיין ויהורם גאון ועד יפה ירקוני ושושנה דמארי ובין השנים 1980-2016 עשה חיל כמתופף בולט בתזמורת הפילהרמונית. ראיון וסיפורו של המוזיקאי והמתופף גבי הרשקוביץ.

גבי הרשקוביץ תמונה

גבי הרשקוביץ נולד בחיפה בשנת 1949. בשנת 1955, בעידוד אביו שהיה מתופף, החל ללמוד לנגן על תופים והצטרף לתזמורת מכבי האש בנתניה (לשם עברה משפחתו בילדותו).

 

בשנת 1959 נרשם לבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה והצטרף לנערי תזמורת הביג בנד של בית הספר שנהגו להופיע ברחבי הארץ. "לא אשכח שהעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף הייתה כשהייתי בן 17, בשנת 1966, והופעתי עם שלישית גשר הירקון במחזורה השני (אריק אינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון) עם שירי תכניתה השנייה", נזכר הרשקוביץ.

באותה שנה ניגן גם במחזמר "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון שהציג בקפה "אלהמברה" ביפו. "יום אחד להקת פיקוד מרכז הגיעה לצפות במחזמר 'קזבלן', זמן קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים", משחזר, "ואקורדיוניסט הלהקה, איתן שפירא, ראה אותי וללא ידיעתי סידר לי להצטרף ללהקה. כשהתגייסתי בשנת 1967, אני מגיע לפיקוד מרכז ופתאום מצאתי עצמי כמתופף הלהקה".

 

הרשקוביץ השתתף בתכניתה ה-16 של להקת פיקוד המרכז – "איפה המרכז" שהועלתה לראשונה בשנת 1968 וכללה להיטים כ"גבעת התחמושת", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינווה", "איזה ערב יפה" ו"הנהג שלנו חבר'המן".

"דני ליטאי ויאיר רוזנבלום 'קרעו לנו את הצורה' בחזרות אינטנסיביות עד 4-5 לפנות בוקר. זה היה סוג של סדיזם", מתאר הרשקוביץ את תקופתו בלהקה, "אבל נהניתי מאד מההווי והחוויה". כוכבי אותה תכנית היו קובי רכט, דודו זכאי ונירה גל.

 

לאחר תכניתה של להקת פיקוד המרכז, סופח הרשקוביץ ללהקת גייסות השריון והשתתף במסגרתה בשתי תכניות: "פשוט שריונר" שהועלתה בשנת 1969 וכללה את הלהיטים: "שריונים 69", "אחי הצעיר יהודה" ו"פשוט שריונר". כוכבי אותה תכנית היו אבי טולדנו ודליה כהן.

בשנת 1970 השתתף הרשקוביץ בחזרות לתכנית ה-11 של להקת גייסות השריון שבסוף הוחלט לגנוזה (מלבד שני שירים שיצאו לרדיו – "אלוהים" ו"עוד יבוא אביב").

 

במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמוד לנגן על קסילופון והשתלם בנושא.

 

בשנת 1971 השתחרר מהצבא ועבודתו הראשונה כחייל משוחרר הייתה כמתופף בתכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: יהורם גאון, גדי יגיל, יפה ירקוני, מוטי פליישר, שלמה ארצי, שושנה דמארי ועוד מכוכבי התקופה.

באותה שנה, הגיע לאודישן לתזמורת הפילהרמונית ונבחן אצל זובין מהטה. "אני זוכר שהייתה בחינה טובה מבחינתי ואחריה מהטה קם ומחא כפיים על הקטע של 'פורגי ובס' שניגנתי שם", משחזר, "אבל אחר כך התברר שלא התקבלתי בגלל קונספירציה של פרוטקציות, אז התמקדתי במוזיקה 'קלה'".

 

בשנת 1976 נסע הרשקוביץ עם חברו מלהקת פיקוד מרכז, איתן שפירא, לסיבוב הופעות עם להקת "שלום" הייצוגית. שפירא, שניגן כבר בפילהרמונית באותה תקופה, החליט "לשכנע" את הרשקוביץ לגשת שוב לבחינות לתזמורת ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים, הגיע הרשקוביץ לאודישן בשנת 1978.

 

"זובין לא זכר שנבחנתי", מספר הרשקוביץ, "והתקבלתי כנגן 'אקסטרה', מחליף. ובשנת 1979 הגעתי שוב לבחינה ושוב התקבלתי כנגן 'אקסטרה'. בשנת 1980, החלפתי למשך 4 חודשים נגן שנפצע, ולאחר התקופה הזו, ניגשתי שוב לאודישן והתקבלתי לאחר שנת ניסיון כמתופף קבוע".

בשנת 2016, עם צאתו לגמלאות, פרש מהתזמורת הפילהרמונית לאחר 36 שנה. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, מתוחה ולחוצה וכשהייתי בפילהרמונית לא ניגנתי עם אף אדם אחר".

 

איזו מוזיקה אתה שומע בימינו?

 

"המון מוזיקה קלאסית, אופרות ונהנה לצפות ב-MEZZO".

 

 

אתה מוסיף לנגן היום?

 

"כמעט ולא. אני רוצה חופש. התקופה בפילהרמונית הייתה מאד מסיבית והרענון והמנוחה הללו טובות לי".

 

לא חסר לך?

 

"לא כל כך חסרה לי העבודה כמתופף, אולי בשביל הכיף פה ושם".

 

 

מה אתה עושה בימים אלו?

 

"נהנה מהחיים".

 

18557365_933126020164052_8735374572597369903_n

 

*תודה מיוחדת לגבי הרשקוביץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה והמוזיקאים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

"לך שפייזר"-סיפורו של המוסיקאי מאיר שפייזר- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.

שפייזר 5

 

מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה,  המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.

 

בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.

 

באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.

שפייזר 1

בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.

בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).

שפייזר 6

בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.

 

בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.

 

לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.

בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).

 

באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").

בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי  ועוד.

במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.

 

באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".

בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.

לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.

שפייזר 2

בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.

20258016_971518986324755_6160575668605396290_n

 

תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"יאסו יא פנגס"-סיפורו של המוסיקאי אברהם פנגס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

בסצינת המוסיקה הישראלית של שנות ה -60 וה-70 ישנן לא מעט מוסיקאים, נגנים ומעבדים שהחלו את דרכם, כמיטב המסורת אז, בלהקות קצב, שירתו בתזמורת צבאית והפכו לנגנים מבוקשים על ידי מיטב האמנים, כשבשלב מסוים קיבלו הצעה להופיע בחו"ל וסללו דרכם גם בניכר.

 

אחד הגיטריסטים המוכשרים שבלטו ופעלו בשנות ה-60 הוא אברהם פנגס  החי ומופיע בארצות הברית ומדי פעם קופץ לגיחות והופעות נדירות (ספונטניות) בישראל כשבעיני רבים מחבריו ומהמוסיקאים המשתייכים לברנז'ה ההיא הוא נחשב לוירטואוז בתחומו.

 

אברהם פנגס נולד באתונה שביוון בשנת 1947. בהיותו בן שנתיים וחצי, בשנת 1950, עלה עם משפחתו לישראל. תחילה, התגוררה המשפחה במעברת בית יעקב ומשם עברה ליפו ("השטח הגדול"). בילדותו למד פנגס בבית ספר צרפתי למשך שנתיים ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר "בארי". את שנות התיכון בילה ב"שבח מופת" ולמד הנדסאות.

בשנת 1961 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו והחל ללמוד מוסיקה בבית הספר למוסיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה. בשנות נעוריו ניגן בשלל תזמורות והרכבים מתחלפים ונמשך בעיקר למוסיקת ה-Shadows (להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד). במחצית הראשונה של שנות ה-60 החל לנגן כגיטריסט מלווה בתזמורתו של אריס סאן ואף השתתף בהקלטותיו הראשונות של סאן (כ"ערב ערב", "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב"). במקביל, ניגן כאמור בלהקות קצב מזדמנות כ"כוכבי הכסף".

 

בין השנים 1965-1968 שירת בתזמורת חיל אוויר תחת שרביטו של המנצח אריך טייך ועם שחרורו החל להשתלב בסצינת המוסיקה המקומית כשניגן וליווה מיטב אמני התקופה (דוגמת יהורם גאון, אריק אינשטיין, יהודה ברקן, חנן גולדבלט, רבקה זהר, גבי שושן, דני בן ישראל ועוד), ניגן בתכניות הטלויזיה "מזל בדלי" ו"שלכם לשעה קלה" וניגן בשלל הפקות מוסיקליות דוגמת המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין.

 

אברהם פנגס (שמאלי עליון) במדי תזמורת חיל אוויר.

 

בשנת 1971 נסע לארה"ב לעבוד ולהופיע במועדונו של אברהם גרוברד – "אל אברם". בשנת 1972 עבר לעבוד במועדון "הפינג'אן" של מנחם דורמן ועבד בו עד שנת 1978. במקביל השתתף כנגן בתקליטים שיצאו באותם מועדונים.

בשנת 1978 הקים את מועדונו "נגה" שפעל עד 1987 בו הופיעו אמנים כעוזי פוקס, סמיר שוקרי, שמעון פאר ומני כץ, כשבמקביל הוא מופיע ומשתתף בהפקות מוסיקליות מזדמנות. באותה תקופה ניגן הן על בוזוקי והן על גיטרה.

 

מאז 1987 ובשלושת העשורים האחרונים (עד היום) הוסיף פנגס לנגן ולהופיע בארה"ב ועד היום מוסיף לצבור קהל נרחב הנוהר לראות נגינתו המיוחדת.

דודי ופנגס

תודה מיוחדת לאברהם פנגס על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"בדרך שלו"- ראיון מיוחד עם המוסיקאי רפי קדישזון – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

תוצאת תמונה עבור רפי קדישזון

הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.

 

זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.

 

הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין  בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.

 

את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)

כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.

 

כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.

 

בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.

 

בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.

 

 

גדלת בבית מוסיקלי?

 

"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".

 

אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?

 

"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".

 

אז התחלת להופיע כבר כילד?

 

"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".

 

זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?

 

"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".

 

 

איזה תלמיד היית?

 

"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".

 

רצית להקה צבאית?

 

"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".

 

 

מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?

 

"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".

מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??

 

"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".

תוצאת תמונה עבור רפי קדישזון

חשבת פעם לשיר?

 

"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".

 

אתה פרפקציוניסט?

 

"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".

 

אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?

 

"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".

ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?

 

"דרך הקולנוע והתיאטרון".

 

 

יש לך טביעת חותם משלך?

 

"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".

 

אתה עוד מופיע?

 

"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".

 

מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?

 

"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".

 

14224911_775151152628207_7836519400494670754_n

 

תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"יאסו איציק"- סיפורו של הבוזוקאי יצחק קריספין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

308431_435970263108602_589364775_n

שנות ה-60 היו שנים רבגוניות בסצינת המוסיקה הישראלית: מחד גיסא, להקות קצב תוססות וצעירות שפרקו עולו של הנוער עם שירי רוקנרול לועזיים חדשים מחו"ל, ומאידך גיסא, אריס סאן פרץ את הדרך לפופ היווני ששטף את הארץ לאורך שנות ה-60 וסלל את הקריירה לאמנים הישראלים יווניים שבלטו בארץ בשנות ה-70.

 

אחד הנגנים הבולטים, שהחלו דרכם בלהקות קצב ותוך זמן קצר הפכו לחלק בלתי נפרד מסצינת המוסיקה ה"מזרחית" יוונית בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הוא יצחק קריספין, שמלבד שניגן עם סאן עצמו, בלט בהקלטותיו של טריפונס, סטטטוס, נינו ניקולאידיס, גראציה ואפילו יהורם גאון.

545902_440189876019974_520622742_n

 

יצחק קריספין נולד ביפו בשנת 1950 להורים ממוצא יווני (אבא מסלוניקי ואמא מאתונה). בשנת 1958, עת אביו הביא גיטרה פשוטה, יצחק "נדלק" והחליט שהוא רוצה לנגן. בהיותו בן 12, בשנת 1962, אביו קנה לו גיטרה משל עצמו והוא התחיל לנגן. המוסיקה שאהב באותה תקופה הייתה רוקנרול וג'אז. ב-1965 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו והחל לנגן בלהקת Big Swing עם הזמר ג'רר קסטר (רפי גזית) שניגנה מדי שישי ב"גן הוואי" והופיעה בחתונות ואירועים פרטיים.

בשנת 1966 החל לנגן במועדון "אריאנה" בהרכב של נגנים יווניים. באותה תקופה לימד עצמו לנגן על בוזוקי ובמקביל החל להשתתף כגיטריסט בהקלטות של אריס סאן (מרבית הקלטותיו בשנות ה-60), עליזה עזיקרי, דליה עמיהוד וכו'.

 

בשנת 1968 התגייס לצבא ונמנה עם מקימי תזמורת חיל ההנדסה שהופיעה בקרב כל יחידות חיל ההנדסה.

 

בשנת 1970, לאחר שאריס סאן עזב את הארץ לניו יורק, מי שמילא את החלל העצום שהותיר אחריו סאן היה טריפונס, ומיד עם תחילת פרסומו, הוזמן קריספין ע"י מנהלו של טריפונס דאז, דני יצחקי, לנגן בתזמורתו של טריפונס החל מההקלטות הראשונות "דירלדדה" (קריספין עושה את קולות הליווי לצד דני יצחקי ואיציק גיזרי) ו"אגוניה" ועד נגינה בכל תקליטיו עד 1975 (לצד ההופעות הרבות).

בשנות ה-70 ניגן בהקלטות ובהופעות של מיטב הזמרים ה"יווניים" שפעלו בארץ בהם סטטטוס, נינו ניקולאידיס, ספירו, ילדת הפלא הטורקיה גראציה (אותה אף לימד לנגן על בוזוקי) ועוד רבים.

 

בשנת 1973 השתתף בסרט "קזבלן" כנגן בוזוקי בסצינה שנתקיימה במועדון של "רוזה" בכאליף. כמו כן, ניגן בוזוקי בהקלטות פסקול הסרט בשירים "רוזה" (יהורם גאון ועליזה עזיקרי) ו"יפו" (עליזה עזיקרי).

בשנת 1974 נישא לאישה ממוצא יווני ובשנת 1975 החליט לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר ביוון. ביוון החליט לפתוח בחיים חדשים והפסיק להופיע ולנגן, הוא עבד משך שנים רבות בעסקי הבגדים והבדים.

 

ב-1980 הגיע אליו חברו המוסיקאי אברהם פנגס ששכנע אותו לחזור לנגן וקריספין חזר לנגן לעצמו בבית. בשנים האחרונות עוסק בבניית בוזוקי ובגלמה ומוכר אותם. בביקוריו בארץ, מופיע לעיתים עם חבריו בשביל הנשמה.

אני רוצה להודות מכל הלב ליצחק קריספין היקר על שפינה מזמנו במהלך ביקורו הקצרצר בארץ לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

13620004_746940705449252_5567730891593258362_n

תודה מיוחדת גם לאברהם פנגס ושלמה מלכי על העזרה ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

"חייכי לו בשירים"- שיחה אישית עם שייקה פייקוב – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

581870_725811747562148_3030453779071412200_n

 

 

מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.

פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.

נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.

 

המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.

שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?

 

"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.

 

בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.

מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?

 

"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.

באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.

 

בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.

כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.

 

בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.

 

כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.

כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.

 

חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".

 

באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?

 

"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."

 

 

זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?

 

"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".

זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?

 

"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".

 

שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?

 

"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".

 

מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?

 

"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."

 

מה ישראלי בעיניך?

 

"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."

 

 

תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.