בסוף שנות ה-60 אירעה תפנית בסצינת להקות הקצב (רוק) הישראליות במרכז ובפריפריה: אם בראשית העשור, ליוו את הלהקות צלילי קליף ריצ'ארד והצלליות או אפילו הביטלס המוקדמים, הרי שבסוף העשור אופי הלהקות הפך חדשני, מתקדם ומודרני יותר (בהתאם לתו התקן העולמי באותה תקופה) א-לה הסאונד של לד זפלין, בלאק סאבאת', דיפ פרפל וכו', סאונד שעיצב את פסקול המועדונים בישראל (ובעולם) אותה תקופה.
אחת הלהקות שפעלו וזכו להצלחה באותן שנים, אם כי לא הטביעה חותם בטווח הארוך של אחרי פעילותה (מלבד תקליטון נדיר שהפך פריט אספנות) היא להקת "המהפכה", להקת רוק מתקדם ישראלית שפעלה בין השנים 1971-1978 בעיקר באיזור המרכז.
הלהקה הוקמה בשנת 1971 על ידי ידידיה (דדי) רהב (זמר סולן), גדעון (דידי) דוידי (מתופף), אלפונסו (אלפי) בר גיל (בסיסט) וסמי שושן (גיטרה מובילה), תחילה ללא שם, אך לאחר הופעה מסוקרת בפריפריה, אחריה נכתב בלהיטון (מגזין המוסיקה הפופולארי בשנות ה-70 וה-80) כי הלהקה "הפכה את האולם ושיגעה את כולם", החליטו חבריה על השם – "להקת המהפכה".
בשנת 1974, לאחר כשלוש שנות פעילות במהלכן הלהקה חרשה את הארץ לאורכה ורוחבה בהופעות ועשתה עבודת שטח מעולה בסצינת הרוק המקומית, הצטרף ללהקה הקלידן (בן ה-14 בלבד) מיקי ורטנסקי, יחד עימו הלהקה השתתפה בשלהי 1974 בתחרות להקות רוק ישראליות באמפי רמת גן וקטפה את המקום הראשון בתחרות.
הלהקה חלשה על שלושה מועדוני בית: האחד – בית הנוער בתל אביב, והשניים הנוספים: מועדון הרינגוס ומועדון יגלום בבת ים.
לאור הצלחת הלהקה והדיבור עליה, נוצר רעיון ע"י אמרגנה משה מילינסקי, לארגן לה סיבוב הופעות בחו"ל. לצורך העניין, הלהקה הקליטה באולפני "טריטון" תקליטון מקורי באנגלית הכולל שני שירים שנכתבו, הולחנו ועובדו על ידי חברי הלהקה יחד עם משה אלגרי (אחיו של סולן הלהקה דדי רהב).
התקליטון כלל כאמור שני שירים: Flower (בלדת סול רוק) ו- Into The Night (שיר רוק קצבי) וזכה להשמעות לא מועטות ברדיו, בעיקר ברדיו "קול השלום" של אייבי נתן, כאשר באותה השנה השירים פתחו וחתמו תכניתו.
בשנת 1977 הלהקה הופיעה בתכניתו של ירון לונדון "עלי כותרת" יחד עם מיה קזביאנקה, מה שתרם לפרסומה הגדול של הלהקה. בשיא ההצלחה, פרש הסולן דדי מהלהקה (עקב התאהבות במי שתהפוך לאישתו) ואת מקומו תפס הזמר יגאל לוי, עד שלבסוף הלהקה התפרקה בשנת 1978.
תודה מיוחדת לקלידן הלהקה, מיקי ורטנסקי על העזרה בליקוט המידע ותיעוד סיפורה של הלהקה.
תודה מיוחדת לרועי ניסן ( "התקליטים ישראל") על ששלח לי את שירי התקליטון הנדיר של הלהקה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
כשאנו ניגשים להצביע על ניצניו הראשונים של הרוק הישראלי, מעבר לזמרים בודדים כישראל יצחקי וצדוק סביר ששרו בגרסאות כיסוי שונות בסוף שנות ה-50 את שירי הרוק הפופולאריים דאז, אנו מגיעים היישר אל שנות ה-60, כששיר הרוק העברי הראשון שהוקלט היה, כאמור, "הו ילדונת" של ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת "ההדים" התל אביבית. על אף שמרבית סצינת להקות הקצב המסוקרת הייתה בתל אביב וסביבתה, הרי שפריחתן של להקות הקצב נתקיימה גם בחיפה, בבאר שבע, בנהריה ואף בירושלים, שהייתה מעצמה לא קטנה של להקות קצב, בעיקר במחצית השניה של שנות ה-60.
אחת מלהקות הקצב הבולטות מאד שפעלו בסצינת מוסיקת הרוק והפופ הירושלמית הלוקאלית ולא תועדה או סוקרה עד כה, היא להקת "פעמוני סוני", שתיעודה המוסיקלי היחיד הוא תקליטונה הנדיר מאד שיצא בשנת 1967 והפך פריט אספנות מאד נדיר.
לאחר מאמצים עילאיים וללא שום קצה חוט, הצלחתי לאתר את בבר (אלברט עמר) סולנה של הלהקה בתקליטון המדובר, המתגורר כיום בפריז ולאורך השנים יצר מוסיקה רבה בזכות עצמו, שניאות לפתוח בפניי ארכיונו הפרטי ולגולל בפניי סיפורה המלא של להקת "פעמוני סוני" ( עם כל גלגוליה השונים) שהוא מייסדה הראשון.
בראשית שנת 1965, לאחר לימודי גיטרה קלאסית ונסיון כושל להקים עם מספר חברים מהשכונה הירושלמית בקטמון להקת קצב ( שנקראה "השדים השחורים") , פגש אלברט עמר ( המכונה "בבר"), גיטריסט וזמר, את המתופף אלי מזרחי, ויחד השניים החלו לחפש מוסיקאים בכדי להקים להקה חדשה.
הם פגשו את שם טוב מהדיאן ( גיטרה בס) ואת צ'ארלי חמו ( גיטרת קצב) והקימו להקה ירושלמית חדשה – "הפעמונים". תכניתה של הלהקה הייתה מבוססת באותה תקופה בעיקר על המוסיקה של להקת "הצלליות" ( The Shadows), להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד ( ולהקה אינסטרומנטלית מפורסמת בשל עצמה) ושירי קאלט רוקיסטים שהיו פופולארים אותה שנה. בסוף שנת 1965, שם טוב וצ'ארלי היו צריכים להתגייס לצה"ל ובתחילת 1966, בבר חזר לחפש שוב מוסיקאים.
הראשון שפגש היה עולה חדש ממרוקו בשם ג'וני בנסימון, נגן גיטרת קצב וזמר שנהג לשיר בעיקר בצרפתית, בעוד בבר שר בעיקר באנגלית. מאוחר יותר אלי המתופף החל לשיר ו"הפעמונים" חזרו לפעול הפעם כשלישיה: בבר, אלי מזרחי וג'וני בנסימון ושרו בשלושה קולות.
הלהקה הופיעה בעיקר בבר מצוות, חתונות ומועדונים במוצ"ש. באמצע אותה שנה, נפתח מועדון נוער גדול בשם "נובומנסקי" בגן סאקר, והלהקה ניגשה למנהל המועדון בכדי להציע עצמה לנגן שם. למנהל קראו לופז סואסו ( אחד האמרגנים הירושלמים הבולטים והמשפיעים בסצינת להקות הקצב באמצע שנות ה-60 ושנות ה-70) , שהציע עצמו להפוך למנהל הלהקה וטען כי בכדי להצליח, הלהקה צריכה לעבור שינוי חזותי ותדמיתי.
הדבר הראשון שסואסו עשה הוא לשנות שם הלהקה ל"פעמוני סוני", על שם חברת האלקטרוניקה היפנית הנודעת, שכן הוא הכיר את הציג החברה בישראל וביקש ממנו, בשל קרבת השם, לממן את כרזות הפרסומת והפלאיירים של הלהקה. לאחר מכן, שינה את תלבושתם של חברי הלהקה, את התספורות ואת המראה החיצוני.
הופעת הבכורה של "פעמוני סוני" אירעה במוצ"ש כשבועיים לאחר מכן, ובבר הזמין את חברו ריימונד חמן (בסיסט) להצטרף להרכב בכדי שימנה רביעיית מוסיקאים. סואסו דאג שברחבי העיר יתנוססו כרזות הפרסומת של הלהקה עליהן נכתב: "פעמוני סוני- להקת הקצב הראשונה בישראל" וביקש מחברי הלהקה לנגן אך ורק מוסיקת פופ רוק ושום דבר אחר מעבר לזה.
הפרסום עבד והמועדון היה מלא עד אפס מקום בערב הבכורה של הלהקה המחודשת. הדפוס חזר על עצמו מדי מוצ"ש ונוצר באזז עד כי רדיו "קול ישראל" ערך ראיון מיוחד עם חברי הלהקה, וצלמי טלויזיה (שחור לבן) הגיעו למועדון לצלם אותם ולהבין מדוע כל העיר מדברת על "פעמוני סוני".
סואסו רצה לקדם את הלהקה עוד יותר, ובאפריל 1967 באולפני "קולינור" בתל אביב, הלהקה הוציאה תקליטון ( מהירות 45 סל"ד) בכורה שכלל שני קאברים ללהיטי ענק באותה תקופה: Wooly Booly ו- I Can Tell. בבר היה הסולן והלייבל ששחרר את התקליטון היה "הזמיר" ( חברת תקליטים ירושלמית) , כשסואסו שולט על כל העסק והלהקה דואגת אך ורק למוסיקה.
התקליטון זכה להצלחה נאותה בירושלים והלהקה הופיעה כשבבר שר את שירי ה- Soul (נשמה), רית'ם אנד בלוז ופופ בריטי ( ביטלס, חבורת ספנסר דייויס וכו') , אלי את הפופ הבריטי ששמע ברדיו וג'וני שירים בצרפתית ובאנגלית, כשקולות הליווי נעשו ע"י ריימונד.
באותה תקופה, סצינת הרוק המקומית בירושלים תפסה תאוצה והחלה לפרוח, כשהחלו לפעול בעיר מספר להקות דוגמת: "הבמה החשמלית", "כוכבי ציון", "הצלליות", "השחפים" ו"המוסקיטוס" ( שהייתה מירושלים העתיקה) , כשכל הלהקות הללו ביקשו מסואסו להפוך למנהלן גם, כך שבקיץ 1968 הוא החליט לארגן פסטיבל להקות קצב ענק בבנייני האומה בירושלים עם קהל המונה 3000 איש, כשלהקת "פעמוני סוני" הייתה על תקן "הכוכב האורח" בנוכחות ראש העיר דאז, טדי קולק ורמי דרג נוספים.
לאחר ההצלחה המסחררת של הלהקה בהופעה, הם נתבקשו להופיע בכל רחבי הארץ בבר מצוות, חתונות וכו' ולופז, שדאג לטפח את יחסי הציבור של הלהקה, שלח את התמונות ההיסטריות מאותו פסטיבל שקיים בבנייני האומה, לחברת סוני היפנית ביפן שהתלהבה מהלהקה ופרסמה כתבה אודותיה בעיתון הבינלאומי של החברה שהופץ ברחבי תבל.
בשנת 1968, לאחר מסע יחסי ציבור רציני, נוצרה בעיה עם שמה של הלהקה "The Sonny Bells" – המדינות הערביות הודיעו לחברת סוני היפנית כי יחרימו מוצרי החברה עם הלהקה הישראלית תוסיף לקרוא לעצמה The Sonny Bells, וכך הלהקה ( ברעיונו של לופז) שינתה שמה ל- The Sunny Bells ככה שלא נוצרה הפרת זכויות יוצרים ולקהל הישראלי שהכיר את הלהקה בעברית כ"פעמוני סוני", זה לא ממש שינה.
בשנת 1969 בבר עבר לנגן גם על קלידים והלהקה חידשה את הסאונד שלה ( בהתאם לתקופה) , אך לאחר שפגש קלידן עולה חדש מרוסיה בשם איזי ישראל, צירף אותו ללהקה כקלידן ו"חזר" לגיטרה.
באותה שנה, הלהקה השתתפה בשני פסטיבלי מוסיקה גדולים בבית העם ובאחד מהם זכתה במקום הראשון.
זמן קצר לאחר מכן, אלי מזרחי התגייס לצבא ובבר פנה אל המתופף רמי לוי להחליפו בלהקה, וכיוון שג'וני בנסימון החליט לעזוב את הלהקה ולהתקדם הלאה, אז החליפו גיטריסט הקצב יהושע בן שטרית, כך שהלהקה כללה בגלגול זה את : בבר, יהושע בן שטרית, רמי לוי וריימונד.
סואסו הרגיש שהלהקה תקועה ורצה "להפיח בה חיים" מחודשים וביקש לצרף את דובי אלדמע (זמר) ושלמה מזרחי מ"הבמה החשמלית" ללהקה, אך כיוון שבבר לא מצא עצמו משתלב בהרכב זה הוא החליט לעזוב. ההרכב עם מזרחי ואלדמע החזיק מספר מופעים אך התפרק מהר ואז הוקם מחדש עם: ריימונד חמו (גיטרה בס) , ג'וני בן סימון ( גיטרה), יהושע בן שטרית ( גיטרת קצב) , רמי לוי (תופים) ואיזי ישראל (קלידים). הלהקה בהרכב זה פעלה במשך שנה ובשנת 1970 התפרקה סופית.
תודה מיוחדת לאלברט עמר (בבר) היקר על שפינה מזמנו והשקיע מאמצים לגולל בפניי סיפורה המלא של להקת "פעמוני סוני" לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות הרוק הישראלי והמוסיקה הישראלית לדורותיה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית !
שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 היו שנים של להקות קצב ורוק ישראלי אקספרמנטיות שהושפעו מסצינת הרוק העולמית ובעיקר דגלו בגרסאות כיסוי. פריחתן של להקות אלה הייתה בעיקר במועדונים השונים, כיוון שהתקשורת ראתה בהן נטע זר ולא חלק מהקונצנזוס הישראלי, לכן מיאנה להשמיען ולתת להן במה במדיות השונות דאז (רדיו וטלויזיה).
דוגמא ללהקה כזו היא להקת "הצוענים" שראיינתי חבריה במסגרת מחקריי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ככלל והרוק הישראלי בפרט.
להקת הצוענים הוקמה בשנת 1971 ע"י יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני ( גיטרה ושירה), יהודה שמי (בס) ומיכאל דן (שכונה "מייק" – זמר).
רפרטואר הלהקה כלל בעיקר קאברים ללהקות הרוק המתקדם כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.
מעבד שירי הלהקה ומדריכה הקולי היה שגיא קרפ ( מוסיקאי שהיה בין השאר בלהקת "הבובות", "הפטישים", "הבקתה הלוהטת", "הבקתה", "המחשבות", להקת הנח"ל, צוות הווי הצנחנים, להקת חיל הים ולהקת השריון) .
הלהקה הופיעה בעיקר במועדון הרינגוס בבת ים, מועדון הטי-רקס, בריכת גלית, רחוב המסגר 51 וברחבי הארץ.
בשנת 1973 הלהקה הוציאה תקליטון מקורי בעיבודיו והפקתו המוסיקלית של שגיא קארפ שכלל שני שירים מקוריים – "עליזות" ( מילים, לחן ועיבוד: שגיא קרפ . סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא מיכאל דן שכתב והלחין את השיר. עיבוד: שגיא קרפ . בסוף שנות ה-70 השיר הוקלט ע"י בני אלבז תחת השם "סובל אני" והפך לאחד מלהיטיו הראשונים שוברי הלבב) . "אכזבה" למעשה הוא אחד משירי הדכאון הראשונים בישראל.
עם פירוק הלהקה חברי ההרכב עברו למקצועות חופשיים מלבד שגיא קרפ שהוסיף לנגן (בין השאר עם להקת "שלום" ואושיק לוי) עד סוף העשור ועבר לתחום הפרסום ( בקרוב התחקיר המלא שערכתי עימו) ויוסי יפרח שעבר ללהקת "הקולות הגבוהים" ואחריה ל"צלילי העוד" עד אמצע שנות ה-80.
תודה מיוחדת ליוסי יפרח ושגיא קרפ היקרים על שגוללו בפניי סיפורה של הלהקה לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.
סוף שנות ה-50 ובעיקר שנות ה-60 במוסיקה הישראלית ובכלל העולמית, היו שנים שבהן מוסיקת הפולק המקומית זכתה לפופולאריות רבה ובאה לידי ביטוי בצמדים ואו שלישיות שחרשו את הארץ לאורכה ורוחבה.
בישראל היו אלה הדודאים, הפרברים, העופרים, חדוה ודוד, רן ונמה, צמד דרום, צמד הגיטרות, צמד העמרנים, צמד דו-רון , צמד האלמוגים ועוד, שזכו להצלחה נאותה במצעדי הפזמונים ובעיקר בהופעותיהם, אך הפעם אני רוצה לספר על צמד חיפאי שזכה להצלחה נאה אולם לא תועד מעולם ו"נמחק" מעל דפי ההיסטוריה: "צמד גלי הים".
צמד גלי הים הוקם ע"י עמי קרן (לשעבר קרמרמן) וישראל לנצמן ופעל בין השנים 1967-1971 כשהתיעוד היחיד לפועלו של הצמד הוא תקליטון נדיר מאד שיצא בשנת 1970 וכלל ארבעה שירים: "את הולכת", "קזצ'וק בדרך לחרמון", "מה תגידו" ו"נסו להבין את הים" וכן הופעות בתכנית הרדיו הפופולארית דאז- "תשואות ראשונות". הם עבדו עם אפי נצר, קובי אשרת, נורית הירש ומיזגו בין הפופ החדשני לפולק שאהבו כל כך .
ישראל לנדצמן ליווה עצמו על גיטרה ושר בשני קולות יחד עם עמי את מיטב שירי התקופה וגם שירים מקוריים שנכתבו, כאמור, במיוחד עבורם.
לאחר מאמצים רבים ועילאיים איתרתי את חברי הצמד, שלא עסקו במוסיקה זה קרוב ל-45 שנה, והם גוללו בפניי סיפורו המלא של הצמד לצורך תיעודם בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כיצד הכרתם ?
ישראל: "את עמי הכרתי בצבא. שנינו שרתנו בשרות צבאי סדיר בין השנים 1965 ל- 1968 בחיל הים בבסיס בת גלים שבחיפה, איכשהו התחלנו לשיר, שילוב הקולות נשמע לנו כמתאים והחלטנו שזה מספיק טוב כדי להופיע.
במקביל קניתי גיטרה והתחלתי להתאמן בנגינה. כמובן שהושפענו מצמדים שהיו פופולריים באותה תקופה –
הדודאים, צמד הפרוורים, צמד הרעים וצמד דרום."
עמי: "היינו טכנאי אלקטרוניקה בחיל הים ושם הכרנו, ומכאן גם השם של הצמד, כיוון ששנינו אהבנו את הים".
מתי החלטתם להקים את הצמד?
ישראל: "למיטב זכרוני כל זה קרה בסביבות השנה 1967. הופענו בכל מיני מועדונים באזור חיפה. איכשהו נוצר קשר עם משרד למכירת כרטיסים ברחוב הרצל בחיפה, מול משרדי ה"תקליט חיפה" בעל המשרד אדון ברבלאט החליט כנראה שיש פוטנציאל, והתחיל לארגן לנו הופעות, כאמור במועדונים בחיפה, בתי הבראה וכל מיני ארועים אחרים. כל זאת תוך כדי שרות צבאי.
עם סיום השרות הצבאי עברתי לתל אביב, עמי נשאר בחיפה. באותה תקופה התחלנו ללמוד פיתוח קול אצל
גברת מיצי לוקר שעבדה עד כמה שזכור לי עם זמרים כמו יהורם גאון ואחרים. בין השנים 69 – 1968 הופענו בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות", את העיבודים עשתה נורית הירש שהכינה אותנו להופעה על התזמורת ניצח שמעון כהן. באותה הופעה הופיע גם מתי כספי."
עמי: "לפי זכרוני, התגבשנו בשירות אך קמנו רשמית אחרי השחרור, והוחתמנו ע"י האמרגן שלמה ברבלט שהיה קשור לחברת "התקליט חיפה" והוא זה שסידר לנו הופעות".
היכן הופעתם?
ישראל: "הופענו במועדונים בחיפה, והופעות ברחבי הארץ, בתי הבראה, החאן בירושלים אולמות שונים שבהם נערכו ערבים בהשתתפות מספר אומנים-דבר שהיה מאד פופולרי באותה תקופה, מסיבות וארועים שונים כמו ימי עצמאות וכו',.
לצערי אני לא זוכר את השירים שהיו לנו ברפרטואר, לקחנו שירים שהיו מוכרים באתה תקופה וביצענו אותם בדרך שלנו. שיר אחד כן זכור לי וזאת פרודיה על שיר הטלפון הידוע של הגשש החיוור עם טקסט "הלו נאצר כאן חוסיין" (ביצועו של פפה פלדמן ז"ל לשיר) . בשנת 1969 פנו אלינו מחברת צים ושאלו אותנו אם אנחנו מוכנים להופיע על אנית קרוז (כן, באותה תקופה היו לצים אניות קרוז, ה"נילי" וה"דן") האניה עשתה שייט בן שבועיים בנמלי הים התיכון, יצאה מחיפה ביקרה בקפריסין,טורקיה, יוון, איטליה (נפולי ופלרמו) והגיעה עד מרסיי ומשם חזרה לחיפה. הצטרפנו לשייט שהתקיים בסוף מרץ תחילת אפריל והופענו 3 פעמים.
באותו שייט עלתה במרסיי בחורה שהכרתי על האניה והפכה להיות אשתי לאחר מספר חודשים עד עצם היום הזה."
עמי: "הופענו בחיפה נהריה ובערבי יוצאי להקות צבאיות. בתל אביב היה אמרגן בשם אבן חן סידר לנו הופעות כולל באילת בסלע האדום".
מדוע התפרקתם?
ישראל: "כאמור התחתנתי באפריל 1969 גרתי בתל אביב ועמי בחיפה. המרחק הפיזי גרם בסופו של דבר לפירוק
בסוף 1970."
מה אתם עושים כיום ?
ישראל: "כאדם נשוי שצריך לדאוג לפרנסה וקריירה, עבדתי במספר מקומות עבודה במקצועי כטכנאי אלקטרוניקה ובמקביל התחלתי ללמוד אדריכלות בטכניון אותו סיימתי בשנת 1979 ומאז עבדתי כאדריכל בישראל ובגרמניה בה אני גר כיום עם משפחתי מזה 35 שנים. מזה מספר שנים אני גימלאי."
עמי: "איש היי טק. עבדתי במאלאנוקס בשנים האחרונות וכיום גימלאי. גר עדיין בחיפה ואוהב לשיר ולרקוד ריקודי עם"
יש סיכוי ל"איחוד"?
ישראל: "המרחק הפיזי עשה את שלו, גם הגיל לא עומד במקום, מיתרי הקול החלידו כך שאופציה כזו כנראה שלא קיימת בעולם הזה."
עמי: "לא חושבים לחזור ולשיר".
תודתי הרבה נתונה לעמי קרן וישראל לנצמן על שפינו מזמנם לגולל בפניי סיפורו של הצמד לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה (לראשונה).
כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית. אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.
בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".
שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).
את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .
בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .
בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.
בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.
עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.
בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.
עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות. ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.
כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.
לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:
ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).
הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .
ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .
עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.
בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.
תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
היא הייתה זמרת ושחקנית בולטת ומבוקשת מאוד בשנות ה-70, יפת מראה וקול וייצגה את כל מה שזוהר בתעשיית הבידור דאז: החלה דרכה כילדת פלא במקהלת צדיקוב המיתולוגית, שירתה בלהקת חיל התותחנים ואף הייתה חברה של כוכב הלהקה, רומן שרון ז"ל (שבאופן לא צודק, בשל עובדה זו, זוכרים אותה, ופחות בשל פועלה הרב, כפי שתיווכחו) , השתתפה במופעים מוצלחים: "ג'אמבו", "מישראל באהבה", "אנו אנו הפלמ"ח", הייתה חלק מאחד ההרכבים המצליחים בשנות ה-70 – "האחים והאחיות" והקליטה מספר להיטי פופ מוצלחים, שהמוכר בהם (בשל נפלאות היוטיוב) הוא "היכן אתה?" . בשנות ה-80, לאחר שנישאה והפכה אם גאה לילדיה, נאלצה בעל כורחה להניח את הקריירה המוסיקלית בצד ולהשקיע במשפחתה, כשהיא הופכת לאחת הזמרות שהיו כוכבות בזמנו וכיום, לצערנו, "גורלן לא ידוע" – עד תחקיר זה, כמובן.
במשך שנים רבות ניסיתי לאתר את "תמי גל" ( עליה כתבתי פרולוג זה המוצג לעיל) אולם כל נסיונותיי לאתרה עלו בתוהו (כולל השמעת שיריה בתכניתי ברדיו ובקשת הקהל "לאתרה") עד אורח המקרה ואדם נפלא בשם נולי קרטן, מוסיקאי וחברי היקר, שסימס לי כי איתר את תמי גל (כהן) , חברתו מימי מקהלת צדיקוב ( שם כונה "לוליק") ובכך סגר לי את מעגל החיפושים.
בעזרת קרטן התותח, תיאמתי פגישה עם תמי, שמסתבר כי מאזינה מעת לעת לתכנית המוסיקה (אולם "פספסה" את תכנית הרדיו בה חיפשנו, גבי גזית ואנוכי, אותה) , בכדי לראיינה ולתעד לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המלא, אותו אני גאה להציג לפניכם, חלק מהפרויקט האישי שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.
תמי גל נולדה בפולין בשנת 1951 בשם תמי וקסברג. בגיל 4 וחצי עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בחולון.
כפי שהיא מעידה, חיידק המוסיקה החל לדבוק במקהלת בית הספר שנהגה לשיר באירועים, חגים ומסיבות שכבה. האירוע ה"מכונן" הראשון בחייה, כדבריה, הוא פעם אירעית בה האזינה ברדיו למקהלת הילדים של צדיקוב בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני, מהמקהלות הנודעות באותן שנים, במסכת שירים. מאותה האזנה אירעית ברדיו, החליטה תמי שהיא "חייבת" להיות חלק ממקהלת צדיקוב. היא פנתה למורה הזמרה בבית ספרה שיפנה אותה לאודישנים למקהלת צדיקוב, אך הוא לא "שש" לכך בלשון המעטה, אולם תמי, נחושה, שמעה במקרה ברדיו כי נפתחו אודישנים למקהלה, ובתעוזה החליטה ללכת להיבחן, על אף גילה הצעיר. באודישן למקהלה, שבדיוק החליפה את מנהלה המוסיקלי (גרציאני פינה מקומו ללסלו רוט) , ביצעה תמיד את הפזמון "בוא ואשק לך" והתקבלה באופן מידי. תמי התקבלה למקהלת צדיקוב בשנת 1964 ( והמורה לזמרה "אכל את הכובע", יש לומר) . תמי כיכבה ( אף כסולנית) במקהלת צדיקוב עד שנת 1969, מועד גיוסה לצבא.
לפני הגיוס, תמי ידעה חד משמעית שהיא רוצה להיות חלק מהווי להקה צבאית. היא ניגשה לאודישנים ( בין בוחניה היו כמובן יאיר רוזנבלום ז"ל ודני ליטאי ז"ל, שהתרשמו, מלבד מיכולותיה הווקאליות, גם מיכולותיה התיאטרליות) והתקבלה מיידית. יש לציין שבשלב זה שינתה שמה ל"תמי גל" ( על שם כוכבת הפופ הצרפתייה של שנות ה-60 זוכת האירוויזיון – פראנס גל) .
היא התגייסה לצבא בשנת 1969 ויועדה תחילה ללהקת חיל הים, אך כיוון שזו הייתה בין תכניות, הדבר לא התאפשר וגל הועברה ללהקת חיל התותחנים שרק הוקמה והייתה עוד "בחיתוליה" ועם זאת כללה שללה כשרונות מבטיחים בשמי הזמר בהם: רומן שרון ז"ל (שהפך להיות בן זוגה של תמי, עד מותו הטרגי ב-1974) , יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן (שלימים יהפכו לשלישית "אף אוזן גרון" וכמובן "הכל עובר חביבי"), דליה אליעזרוב, משה ארנון, שלמה חממי ובתכניתה הבאה גם יהודית שוורץ, יוסי פיאמנטה ז"ל, יוני רכטר, דורון תבורי ועוד.
גל השתתפה בשתי תכניות הלהקה, שהפכו מצליחות מאוד, כיכבו במצעדי הפזמונים ונתנו "פייט" טוב לשאר הלהקות שבלטו דאז: התכנית הראשונה: "פגז ראשון" (1969) כללה להיטים כ"פרפרים", "סינדרלה", "את ואני", "פעם תותחן" והתכנית השניה – "לה בומבה" (1970) כללה להיטים כ"פרחים בקנה", "שיר שבת", "בחופשה הבאה", "גיזרים" ועוד.
בסוף שנת 1971 השתחררה גל ומיד הצטרפה לצוות המופע המוסיקלי – "הג'אמבו" בכיכובם של יוצאי להקות צבאיות בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול, ציפי שביט ("כולם הלכו לג'אמבו") ,רותי הולצמן וכו'. המופע הפך להיט והוצג מעל 300 פעם ברחבי הארץ בהצלחה רבה.
עם סיום הג'אמבו, הצטרפה גל בשנת 1972 למופע "מישראל באהבה" ( From Israel With Love ) שתועד בתקליט וכלל יוצאי להקות צבאיות ( דוגמת חיה ארד, יונית שהם ועוד). המופע הוצג ברחבי העולם ( המזרח הרחוק, אוסטרליה, אמריקה ועוד ) , הציג את ההווי הארצישראלי ונחל הצלחה רבה. המופע רץ במשך שנה – עד סוף שנת 1973. המופע נקרא גם "מצה"ל באהבה".
בשנת 1974הצטרפה להפקה של "אנו אנו הפלמ"ח" בכיכובם של גדעון זינגר, עודד תאומי, ברייני ויינשטוק ( להקת פיקוד דרום) , דני גולן, רונית אופיר ועוד. המופע רץ עד שנת 1975.
בשנת 1975 הופיעה גל במועדון "המצודה" בירושלים במשך חצי שנה (היא החליפה את דליה כהן שנסעה לחצי שנה לסיבוב הופעות בחו"ל) .
בהמשך אותה שנה, הוזמנה גל להחליף את סוזי מילר בלהקת "האחים והאחיות" שהחלה תופסת פופולאריות רבה ( הייתה מעין גרסה ישראלית ללהקת Mamas And The Papas האמריקאית ואף כונתה להקת "אבבא" הישראלית) . גל הייתה חברת הלהקה עד שנת 1978 והייתה שותפה לכמה מהקלאסיקות הבולטות של הלהקה, בהן : "פתאום נפל עליי אביב" ( מקום שני בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1977) , "בערוב היום", "הייה נא טוב אליי", "שוקי התוכי", "שובי דובי" ( מקום ראשון בפסטיבל שירי ילדים לשנת 1977) , "הרכבת" ועוד. באותן שנים נישאה לעמוס כהן והפכה לתמי גל-כהן (שם אותו נושאת עד היום) .
בשנת 1978, לאחר שעזבה את להקת האחים והאחיות, פנתה גל לקריירת סולו שכללה כמה להיטי פופ שזכו להצלחה נאה ברדיו דאז: "היכן אתה", "הבוקר שאחרי", "שירי לי, שירי לי" וכיכבה כדרך קבע בתכנית המוסיקה הפופולארית דאז: "עוד להיט".
באותה שנה (1978) נכנסה גל לחזרות לאופרת הרוק שהוצעה לה כתפקיד ראשי (בהפקת בעלה , עמוס כהן) – "בני בום", אולם מסיבות אישיות נאלצה לעזוב את החזרות למופע והתפקיד הוענק לזמרת צעירה בשם ריקי גל, שזכתה לאחד מלהיטיה הגדולים: "בני ילד רע".
יש לציין, כי מעבר להיותה זמרת, שיחקה תמי גל, בשלהי שנות ה-70, בכמה מסרטי הקולנוע הישראליים שהפכו ברבות השנים לסרטי "פולחן", בהם: "חסמבה ונערי ההפקר", "משפחת צנעני", "500 אלף שחור", "גונב מגנב פטור" ועוד.
בתחילת שנות ה-80, העתיקה, לצורך עסקיו של בעלה, את מגוריה לאילת, ילדה את בנותיה : נטלי (1983) ושרון (1984) , ובין השנים 1984- 1987 הופיעה בבתי המלון באילת עם שירים בשלל שפות. בסוף העשור חזרה עם משפחתה לחולון וקיבלה הצעות להופיע ולהשתתף במספר הפקות, אולם עקב מצב אישי משפחתי (מחלתו של בעלה) והיותה אם במשרה מלאה, פנתה לעיסוק יותר "פרנסתי" ממוסיקה והחלה לעבוד כקוסמטיקאית בכירה, תחום בו היא עובדת עד היום ( על אף הצביטה הצורמת בלב שאינה עוסקת בתחום שנולדה למענו) .
יש לציין כי מאז 1987 היא לא שרה באופן רשמי ולא הופיעה, אולם בימים אלה "חיידק" הבמה והמוסיקה החל להדהד שוב במוחה של תמי ולפי הניצוץ הבוער בעיניה בעת שמשוחחת על כך, בטוחני שלא ירחק היום ונשמע אותה מפזמת בקולה הנעים (והשמור היטב, יש לומר) את פזמון חייה.
תודתי הרבה נתונה לתמי גל (כהן) היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקה ישראלית.
בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו, יש ליוצר, זמר, פזמונאי ומוסיקאי אבשלום כהן (יליד 1928) מקום של כבוד. על אף ששמו מוכר לכל העוסקים בזמר העברי, זהותו, חזותו וסיפורו די עלומים ( מלבד חמש שורות בויקיפדיה ותכנית רדיו בה התארח לפני כ-8 שנים ברשת ג') ולא ידועים לכלל הציבור.
אבשלום ( יליד 13 במאי 1928) בן ה-87 אחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50: "השוק השחור", "עגלה עם סוסה", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא) , "על חוף אילת", "שיר הצב", "שבת במחנה", "מחול הכרם", "לונה פארק" (הבסיס עליו יצר ישראל יצחקי את שירו הקלאסי – "אבאל'ה בוא ללונה פארק") ועוד שבוצעו על ידי מיטב האמנים של אותה תקופה, דוגמת יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וכו'. מלבד היותו יוצר, אבשלום היה זמר די פופולארי והקליט מספר שירים בחברת התקליטים "הד ארצי" ובחברת "מקולית" (חברת התקליטים הנודעת של שנות ה-40,50,60) . בין השירים שביצע בשנות ה-50 כזמר: "שיר המשפט", "לונה פארק", "השוק השחור".
בשנת 1955 עבר לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם ( לאורך השנים ביקר בישראל לעיתים תכופות ואף הופיע בטלויזיה וברדיו הישראלי) ומייצג בגאון את ישראל, את ערכי היהדות ובעיקר את היופי והטוהר בארצנו הקטנטונת. לצד הקריירה המוסיקלית, למד בסמינר למורים ושימש במשך שנים רבות כמורה ומחנך בבתי ספר יהודיים.
את הראיון הארוך והבלעדי הזה עם אבשלום, לקח לי זמן רב להשיג: ראשית כל, איתרתיו בזכות נפלאות "הפייסבוק" ושנית כל, לערוך ראיון מקיף בקו ישראל-ארה"ב זה עניין לא פשוט, אך עם נפלאות הטכנולוגיה, אפשרי מאוד, וזהו הראיון עם מי שנחשב נדבך חשוב בתולדות הזמר העברי בשנות ה-40 וה-50 ובכלל, איש שיצר קלאסיקות מוסיקליות.
אבשלום, האם גדלת בבית מוסיקלי?
"לא. נולדתי ברחוב פינסקר 41 בתל אביב להורים ממוצא תימני. אימי נולדה בתימן ואבי גם כן. אביו של אבי היה רואה חשבון לסוחרים מתימן שלא ידעו חשבון והוא היה נוסע איתם בספינה לביירות בלבנון וכך הוא הרוויח את מחייתו. בלבנון התברר לו שיש שם בית ספר של יהודי צרפת בשם "Alians De Israel", זו הייתה פנימיה עם תכנית לימודים מודרנית.
באחת הנסיעות הוא הביא את אבי, שהיה בן חמש, ורשם אותו לבית הספר הזה. כעבור שנה, הערבים שסבי עבד איתם זנחו אותו בביירות ונעלמו מבלי לשלם לו את משכורתו. הוא מצא עבודה בתור שמש בבית כנסת בביירות, אבל חלה וכעבור שנה נפטר בביירות.
אבי, שלא ידע הרבה ממשפחתו, גדל בפנימייה, סיים בית ספר תיכוני ובגיל 17 הגיע לארץ ישראל בזמן השלטון העות'ומני. הוא היה משכיל, דובר צרפתית,ערבית, טורקית ועברית, אולם הוא לא מצא עבודה בארץ והמשיך למצרים, שם מצא עבודה בתור מלפף סיגריות בידיו הזריזות. איך הוא פגש את אימי זה סיפור ארוך מדי בכדי לספר פה. "
מתי דבק בך חיידק המוסיקה?
"אני מגיל שלוש עמדתי לפני קהל ושרתי. הייתי בן זקונים: אחותי הבכורה, הגדולה ממני ב-11 שנה, הייתה מלמדת אותי שירים ולמדתי מהר. כפי שאני זוכר מילדותי, יום אחד היא לקחה אותי לנוער העובד, העמידה אותי על שולחן ואמרה לכל החברים – "אחי הקטן זמר", והתחלתי לשיר על שולחן וקיבלתי מחיאות כף ואז נדלקתי ולא הפסקתי לשיר. בגיל 9 הייתי בקייטנה וביקשו ממני לשיר לכל הקייטנים בחוף הים בתל אביב, שכחתי את המילים וזכרתי רק את המנגינה ועשיתי מילים משלי וקראתי לשיר – "אין לך שולחן". הילדים אהבו את השיר. אתה יכול לשמוע אותי שר עם קולי של היום בזמרשת, וכל המילים שלי שם גם כן."
זוכר את השיר הראשון שחיברת?
" בוודאי. גרנו בחדר אחד. אבי נפטר כשהייתי בן 12. בבית הספר העממי תל נורדאו בחרו בי לשיר בכל מיני טקסים. אהבתי לשיר והייתה לי שמיעה אבסולוטית. היינו עניים בלי רדיו. לשכנים שלנו היה פטיפון וביתם היה עם קיר משותף לביתנו. יום אחד, מהפטיפון של השכנים, שמעתי תקליט ממנו בקע השיר "טיקו טיקו" עם האחיות אנדרוס שרות באנגלית, שלא הבנתי מילה (הייתי בן 14) . הם ניגנו את התקליט יום ולילה ואני למדתי ואהבתי את המנגינה, ואפילו את הצד השני של התקליט – Her Bathting Suite Never Got Wet.
יום אחד באתי לביתם ושאלתי על מה הן שרות. הם ענו לי ששיר אחד הוא על שעון והשיר השני על נערה שבגד הים שלה אף פעם לא נרטב. באתי לחדרי וכתבתי מילים מתאימות לשני השירים. לטיקו טיקו כתבתי: "הו טיקו טיקו טאק, קניתי לי לחג שעון יפה שמתקתק מאוד חזק, הוא בלילה מאיר בבוקר הוא מעיר, בכלל זה השעון הכי יפה בעיר. הו טיקו טיקו טאק, במים הוא כדג, וכל מחוג את סיבובו בסדר חג, אפילו הוא יכול להיקבר בחול אך התקתוק יתקתק תמיד בקול..הו טיקו טיקו טאקה טיקה טוקה טקה אל תמהר אל תפגר, אף לא ברגע כי אם אני אקדים או שאני אחסיר תמיד אתה אתה אתה אתה תהיה אשם, לכן תלך איתי בצדק וביושר אז גם אני וגם אתה נחיה באושר, תקתק תקתק תמיד תקתוק כזה רק כך, טיקו טיקו טיקו טיקו טאק!
שרתי את השיר במסיבת חברים וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. היה שם גם יעקב בן הרצל, שהיום בטלויזיה והוא היה כשרוני באלקטרוניקה. היה לו בביתו רדיו חשאי בשם "קול הירח", זה היה בזמן המנדט הבריטי. הוא ביקש ממני לשיר את טיקו טיקו בתכניתו הפופולארית. כל פעם שרתי בכתובת אחרת בלי ליווי מוסיקלי. יום אחד הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב, ואוטובוס מלא קייטנים שרים את טיקו טיקו שלי. לא האמנתי, התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס בכדי להיות בטוח שהם שרים נכון את המילים והם לא יודעים מי אני ואני רץ מהר והם צוחקים ושרים".
יש לך אולי חווית ילדות מוסיקלית מוקדמת שנצרבה במוחך ?
"כשהייתי ילד בן 11, אחותי הבכורה רצתה שנחום נרדי ישמע אותי שר ואולי יקח אותי להופעות. באותו זמן הוא רק היתגרש מאישתו הזמרת ברכה צפירה זמרת שאהבתי לשמוע וגם לשיר כמוה. אימי היתה מעריצה גדולה של ברכה צפירה..
אחותי ידעה שנחום נרדי גר בחדר קטן בצפון דיזינגוף וארלוזורוב. הלכנו ברגל והגענו לביתו הקטן ועל הדלת היה פתק: "אני אצל אחותי שושנה" והיתה כתובת לא רחוק מביתו. הלכנו אל שושנה שדרך אגב הייתה מורה לפסנתר. דפקנו בדלת והיא פתחה ושאלה מה אנו רוצים. אחותי אמרה לה "אחי זמר ואני מבקשת שנחום נרדי ישמע אותו" . שושנה הסתכלה עלי וחשבה שאני בן 9. הייתי תמיד רזה ונראיתי צעיר מגילי. היא הכניסה אותנו לחדר קטן ואמרה שנחום נרדי צריך להגיע בכל רגע, אבל ביקשה ממני לשיר שיר שאבחר. התחלתי לשיר שיר של ברכה צפירה 'מעמק לגבעה". באמצע שירתי נפתחה הדלת ונחום נרדי צעק "אוי חשבתי שברכה פה שרה"- שרתי בדיוק כמוה!. אחותי אמרה לנרדי שייקח אותי להופעות והוא ענה שאני יותר מדי צעיר להתחיל קריירה של זמר, אבל לחזור אליו בגיל 16. שושנה לקחה אותי לסלון ובחנה את שמיעתי ואמרה שיש לי שמיעה אבסולוטית וכי היא רוצה ללמד אותי פסנתר בחינם פעם בשבוע. שמחנו מאד והתחלתי ללמוד איתה נגינה על פסנתר שרציתי כל כך. שנה לפני זה, בגיל 10 ,המורה לזמרה בבית הספר תל נורדאו- שמה היה מרים לוין, אהבה את כשרוני המוזיקלי והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה ואמרה לנו שהיא רוצה ללמד אותי לנגן בכינור. בחדרה היה גם פסנתר אבל היא לא הייתה מורה לפסנתר. היא שלחה אותי עם מכתב למכון למוסיקה שישאילו לי כנור. קיבלתי את הכינור והתחלתי ללמוד לקרא תווים ולנגן בכינור.
התקדמתי יפה ומהר אבל עיני היו תקועות בפסנתר. יום אחד היא שאלה אותי מדוע אני נועץ עיניים בפסנתר ועניתי "אני רוצה ללמוד פסנתר במקום כינור". היא לקחה את הכינור ממני ואמרה שהיא לא מלמדת פסנתר והיא מפסיקה ללמד אותי כינור. כששושנה הציעה ללמד אותי פסנתר, חלומותיי התגשמו, אבל לא היה לנו בבית פסנתר ובבית הספר ביקרה בכיתה שלי היה פסנתר והייתי נישאר אחרי הלימודים ומתאמן. גם מצאתי חבר שגר ברחוב פינסקר 19 בשם נחום קאלקא שגר בבית גדול עם פסנתר ואחותו למדה פסנתר והוא היה מבקש ממני לבוא לנגן. הוא ואחותו אהבו אותי. דרך אגב, נחום גדל ונעשה מליונר בארץ אולי ראית את בנין קאלקא בדרך פתח תקוה. בקשר לשושנה המור,ה למדתי רק שנה אחת, ויום אחד היא אמרה לי שהיא עוברת לגור בירושלים. היא הציעה חברה גרמניה שבקושי דיברה עברית, אבל מורה יוצאת מן הכלל שהזמינה את אימי ואמרה שהיא מוכנה ללמד אותי אבל בתשלום. היינו כל כך עניים ואימי אמרה לה שאין לנו כסף לשלם וכך זה נגמר עד שהגעתי לני יורק והמשכתי ללמוד אבל הייתי בן 27 ומחבר מוסיקה ידועה".
מדוע עזבת לחו"ל ?
"הוזמנתי לניו יורק ע"י נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה "זואה", מר ג'ק טורצינר. הוא הביא אותי לניו יורק לאחר ששמע אותי שר בכנס ה"זואה" בתל אביב. הייתי אז עני מאוד ואפילו עם כל ההופעות, לא היה לי כסף. ניצלו אותי בחברת התקליטים "הד ארצי", כשלא שילמו לי פרוטה. כמובן שהסכמתי לבוא לניו יורק להופיע, להצליח ולהרויח יותר למחייתי".
כשהגעת לחו"ל, הוספת ליצור ולשיר? עד מתי?
"בקיץ 1956 , שנה לאחר שהגעתי לניו יורק, נתבקשתי לנהל את המוסיקה במחנה קיץ לילדים בשם "יהודה הצעיר". שם חיברתי את אחד משירי האחרונים בשם "שבת במחנה"- השיר הפך להיות המנון המחנה. שנה אחרי, ב-1957, לא חזרתי למחנה והעסיקו מוסיקאי ישראלי גדול בשם אברהם קפלן שאהב את השיר כל כך והוא חיבר קול שני כדי שמקהלות ישירו בהרמוניה. הוא יותר מאוחר הביא את השיר לארץ ולא ידעתי. מסיבה זו השיר הוקלט רק עם מקהלה. להפתעתי פתאום מצאתי ביוטיוב הקלטה של הזמר הנהדר אברהם פררה ז"ל ששר את השיר עם כל כך הרבה רגש. ."Dream – כעבור חמש שנים חיברתי את שירי
הייתי אז בקליפורניה והעסיקו אותי בתור מורה וחזן עם מקהלה של 50 זמרים. חיברתי הרבה מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם" , "מי כמוך", "בישיבה של מעלה", ועוד..זה היה בית כנסת רפורמי.
לפני זה בשנת 1961 חיברתי מנגינה יפה, ואז הייתי מורה פרטי לילד שהכנתי לבר מצווה. אמו הייתה אמרגנית של זמרת פופולארית דאז, קלי סמית'. היא אמרה שיש לה חברה שכותבת מילים באנגלית, וביקשה שאתן לה את התווים בכדי שתעביר לחברתה. יום אחד המשוררת צלצלה אליי מניו יורק ואמרה לי שהיא חיברה מילים יפות והשיר נקרא – . היא אמרה שהיא רוצה להציע את השיר לנאט קינג קול, ואני בטיפשותי עניתי The Secret Of Lasting Love
שאני שמח לשמוע אבל אם הוא יקליט את זה אני רוצה 50% מהתמלוגים. היא כעסה ואמרה לי: "הוא עוד לא הקליט ואתה מדבר על תמלוגים?", היא ניתקה ולא שמעתי ממנה יותר. אגב, אם נחזור רגע לילד שלימדתי לבר המצווה, כשלימדתי אותו, אמרתי לאמו שבשבוע הבא זה יום הולדתי, אבל אבוא ללמד למרות זאת. באתי והתחלית את השיעור, ופתאום נפתחה הדלת והנה קלי סמית' שרה לי "יום הולדת שמח" ואפילו אמרה "אבשלום". זה היה מצמרר!".
הסיבה ששאלתי את השאלה הטיפשית הזו הייתה מפני שחיברתי שני שירים באנגלית ונעשיתי חבר ב"אסקפ", ושם אמרו לי : "התקבלת כחבר אבל ניתקנו אותך מאקו"ם, ואנחנו נגבה את התמלוגים מאקו"ם. עשו זאת ולא קיבלתי תמלוגים מאקו"ם במשך שנים. התלוננתי וזה לא עזר. בשנת 1975 חזרתי עם חברותי באקו"ם וניתקתי את אסקפ. מאז קיבלתי תמלוגים ואני מקבל עד היום. כפי שאתה יודע, שיריי בארץ נחשבים שירי זהב ועד היום חלקם מושמעים ואני מקבל תמלוגים באופן קבוע ואין לי טענות. בשנת 1975 חיברתי את שירי האחרון, "יהודה המכבי". יוסי ספי לוי הקליט בהקלטה ביתית וזה בדף הפייסבוק שלי וביוטיוב.
מבין שלל השירים שיצרת, יש שיר פייבוריטי?
"כל השירים שלי יקרים לי, הם כמו ילדים שלי ולכל שיר יש את הערך שלו".
מה אתה עושה בימים אלה?
"יש לי שני בנים נפלאים: האחד, רוני – מתופף נהדר ומוסיקאי שכותב מחזמרים המוצגים בתיאטרון אוף-ברודוויי והוא גם מורה בבית ספר תיכוני. השני- יונתן, הוא מוסיקאי וסופר שכתב עד כה שלושה ספרים.
לגביי, אני חי בלאס וגאס, אולם ב-2013 גילו לי גידול סרטני במעיים, עברתי ניתוחים ולאחר שהחלמתי, חזרתי לשגרה, אולם בנובמבר 2015, בזמן שנסעתי עם גרושתי במכוניתה, נכנס במכוניתנו נהג שיכור, נפצעתי קשה ועכשיו אני מרותק למיטה ובשלבי החלמה והתאוששות".
תודתי הגדולה נתונה לאבשלום כהן היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק והחשוב לתיעוד תולדות הזמר העברי !
יוסי אגת נולד בשנת 1942 בקהיר. בהיותו בן 5 עלה עם משפחתו לישראל, תחילה לתל אביב ולאחר מכן לבת ים. המשפחה השתכנה בתל אביב סמוך למועדון "בית הנוער א' " ברחוב הכובשים. יוסי, שנמשך לחצוצרה, החל ללמוד בשנת 1956 לנגן על חצוצרה במועדון "בית הנוער" תחת ניצוחו של עמי מעייני, ובשנת 1959 הצטרף כחצוצרן ל"תזמורת הנוער של תל אביב". באותה תקופה נהג לבלות ב"קפה נגה" המיתולוגי, בורסת הנגנים דאז, וניגן בהופעות מזדמנות וחתונות.
בשנת 1960 התגייס לצבא ושירת כחייל קרבי. במסגרת שירות המילואים ניגן בתזמורת חיל האוויר בניצוחו של אריך טייך.
בשנת 1963 השתחרר מהצבא והחל לנגן במועדונים השונים. באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורת הבית של מועדון "זורבה" עם אריס סאן ובסוף שנות ה-60 בתזמורת הבית של מועדון "כאליף". יש לציין כי במועדונים אלה הופיעו מיטב הזמרים הבולטים בארץ דוגמת בעז שרעבי, ששי קשת, מוטי גלעדי, גדי יגיל, משה הלל, יפה ירקוני ועוד ועוד.
כמו כן, בשנות ה-60 ניגן בהצגה הנודעת של ג'טה לוקה : "צחוק הגורל". בהצגה ניגן גם על חצוצרה וגם על גיטרה בס.
בסוף שנות ה-60 היה אגת חבר בלהקת "השליחים" ובשנת 1973 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי . בשנת 1975 ניגן עם להקת "הקברטים" ולאחר מכן ניגן בחתונות שונות ובתזמורות מזדמנות. כמו כן ניגן בפרסומות בהן פרסומת לאבקת כביסה "ויוי".
בשנות ה-70 ניגן בהצגה הרומנית : "שלם זה משתלם".
בשנת 1987 פרש אגת מעסקי המוסיקה ולאחרונה חזר לנגן בבית בשביל הנשמה.
אגת הוא אחיו הגדול של יעקב אגת, מתופף בולט שניגן בשנות ה-70 בין השאר בלהקות "הקלידוסקופ" (של גרי אקשטיין) ו"צלילי חצות".
תודה מיוחדת ליוסי אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו!
כשניגשתי לחקור ולתעד על בורייה את סצינת המוסיקה הישראלית, "לא ידעתי לאן אני נכנס", הווה אומר, שלא שיערתי שבשנות ה-50,60,70 פעלה בישראל רשימה אינסופית של זמרים, נגנים, מוסיקאים ואנשי בוהמה ישראליים שחלקם מעין "נמחקו מדפי ההיסטוריה" וזקוקים לתיעוד ראשוני לפועלם.
לפני כחודש פנה אליי המתופף אבי פרין (אותו ראיינתי ותיעדתי לראשונה גם ב"דודיפדיה") , שסיפר לי על חברו זבדיה לוי הצפוי להגיע לארץ לביקור מולדת קצרצר והפציר בי לפגשו. יש לציין כי שמו של זבדיה היה מוכר לי רק "בשם" ולא מעבר, שכן לא הייתה לגביו שום פיסת מידע ולו הקטנה ביותר.
זבדיה הגיע לארץ, ומיד כשנחת, הרמתי אליו צלצול בכדי לתאם עימו פגישה. קבענו בכרם בתימנים בשכונת נעוריו של זבדיה בהלל הזקן בתל אביב, והוא, בן 83, הגיע מלא הילה ושמחת חיים, שמבלי לראותו מעולם, ישר זיהיתי אותו. ישבנו במשך כשעתיים לראיון מרתק במהלכו גולל בפניי סיפור חייו המרתק, ומעבר למידע חשוב ומהותי לחקר המוסיקה שלי ( בשיחה מסתבר שזבדיה נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית בשנות ה-60) , יצאתי עם פניני חוכמה ממרום גילו של זבדיה, שנראה לא יותר מבן 60.
זבדיה לוי נולד ברחוב הלל הזקן 6 בתל אביב בשנת 1932. אביו, משה לוי, היה בעל בית הדפוס מל"ן, הדפוס הבולט והנודע בתל אביב של אותם זמנים, וכבר מגיל ילדות זבדיה החל לעבוד עם אחיו בדפוס.
זבדיה מעיד על עצמו שעוד כילד אהב לרקוד ונמשך ללעשות שמח. הוא התגייס לצבא בשנת 1950. בצבא שירת כתותחן בגדוד התותחנים והחל לרקוד ולשיר בחדר האוכל שירים פופולאריים באיטלקית, צרפתית וכו'. בצבא הכיר את האקורדיוניסט דוד חודורוב (מפתח תקווה) ולאחר שהשתחרר ב-1953, חבר לדוד חודורוב והשניים הופיעו בכל מיני מקומות (בעיקר קיבוצים ומסיבות) כשזבדיה הוא הסולן.
באחת ההופעות, בשנת 1957 , ראה את זבדיה, הסקסופוניסט מוטקה הג'ינג'י (סקסופוניסט) שהזמין אותו לשיר ב"תדמור" כזמר הבית, כשלאחת ההופעות, נזדמנה הלהקה הצרפתית הנודעת "הקומפניון דה לה שנסון".
ב-1960 הקים את להקת "העליזים", בה ניגנו בין השאר מיקי פלד (לימים האמרגן הנודע), אברם אליעזרוב (אברם הבוכרי שכונה גם "חופיס"), ניסים ימיני, יעקב אליעזרוב ועוד (הלהקה פעלה בהרכב כזה או אחר עד שנת 1971. ).
זבדיה מעיד כי בשנת 1960 קיבל לידיו מחברו המוסיקאי עוזי מלמד את השיר "בדד", אותו ביצע עם תזמורת העליזים כבר באותה שנה ( לימים השיר בוצע ע"י זאב דיקוורט ב"ברנשים של פיאמנטה" בשנת 1970 ומאוחר יותר בשנות ה-80 ע"י זהר ארגוב) . אגב זאב דיקוורט, בשלב מסויים באמצע שנות ה-60, זבדיה הופיע עם זאב דיקוורט כ"צמד הזאבים", יחד עם אלברט פיאמנטה ודוד קריבושי.
בראשית שנות ה-60 לוי קבע "משכנו" בקפה נגה המיתולוגי, בורסת הנגנים והמוסיקאים דאז, והיה מעין "אמרגן" של הנגנים וזה שסידר להם הופעות מזדמנות באירועים ומסיבות שונות. רבים מהמוסיקאים מעידים עליו כאחת הדמויות המשפיעות והחזקות בנגה.
בשנת 1966 הוציא לוי תקליטון ב"הד ארצי", שלטענתו לא הושמע ברדיו בשל מוצאו ה"תימני". התקליטון כלל ארבעה שירים: "עולם זה", "הרווק", "קאפרי הו קאפרי" ו"שושנת סלוניקי" – שירים מתורגמים מלבד "הרווק" ( מילים ולחן: אפרים דוקטור) ו"שושנת סלוניקי" (מילים ולחן: אולרי נוזיק) בעיבודו וניצוחו של דוד קריבושי.
בשנת 1971 עבר לניו יורק והחל להופיע במועדונים השונים כ"צברה" (של ליאו פולד), ב"קפה תל אביב" ועוד. בשנת 1972, לאחר שראה כי אין עתיד כל כך בעולם המוסיקה לישראלי בניו יורק, החליט לפרוש מתחום הבידור והזמר, קנה מונית והפך לנהג מונית מצליח ומבוסס בארה"ב.
בשנת 1995 יצא לפנסיה ומאז מתגורר עם משפחתו בניו יורק.
אני רוצה להודות מכל הלב לזבדיה לוי היקר על שהקדיש מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו וכמובן תודה מיוחדת לאבי פרין, "אמרגני בחו"ל", על שסייע לי ביצירת הקשר!
תודה מיוחדת לרועי "התקליטים ישראל" על שהמיר ושלח לי מאוספו הפרטי את תקליטונו הנדיר מאוד של זבדיה לוי לצורך השלמת התחקיר על הצד הטוב ביותר.
הוא נודע כמבצע בעל קול בס חם ועמוק, כזמר הנותן את כולו לטקסט וללחנים המוגשים בידיו ומצליח להעביר את משמעותם על הצד הטוב והכנה ביותר, אולם אם תחפשו ברשת או בדפי ההיסטוריה, לא תמצאו יותר משורה על פועלו הרב של דני כץ, המלווה את הפסקול הישראלי החל מתחילת שנות ה-70 ועד היום, כשהוא זוכה וראוי למקום של כבוד בפנתיאון המבצעים הטובים בזמר העברי.
פגשתי את דני בכדי לראיינו ולתעד סיפורו, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, ונגלה בפניי פרפורמר מצוין, אדם צנוע ושקט שסופן בחובו רזומה עשיר ומרשים במוסיקה הישראלית, אותו אני גאה לחלוק עמכם בתחקיר מוסיקלי זה המונח לפניכם.
דני כץ נולד בירושלים בשנת 1952. בשנת 1953 עברה משפחתו להתגורר בבאר שבע. בין השנים 1962-1965 עברה משפחתו להתגורר בפרס בעקבות שליחותו של אביו המהנדס שם, ובהגיעו למצוות חזרה משפחתו לישראל והשתכנה בראש פינה, שדני מכנה כ"כור מחצבתו".
במחצית השניה של שנות ה-60, בהגיעו לתיכון, החל לנגן על גיטרה וללוות עצמו בשירה, אך טרם הופיע. בשנת 1970 התגייס לצבא ושירת בחיל המודיעין. ב-1971, נזדמן במקרה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון, בם ביצע את "מלכות החרמון" (להיט הלהקה בביצוע הסולן מוצי אביב) והתקבל באופן מידי ללהקה.
כץ השתתף בתכניות הלהקה: "רוח צפון" (1972) ו"היי צפונה" (1973) בבימויו של שמעון ישראלי. מהלהקה באותה תקופה לא יצאו "כוכבים" ענקיים אלא כאלה שלימים הפכו שם דבר בתחום המוסיקה והבידור, בהם : אוהד נהרין, חני לבנה, יגאל כוכבי, חני נחמיאס, אילן גלבוע ועוד.
בשנת 1974, עם תום מלחמת יום הכיפורים, השתחרר דני מהצבא ופנה ללימודי חקלאות, אך תוך זמן קצר קיבל פניה להצטרף ל"ערב שירי המשוררת רחל" יחד עם חנן יובל ודורית ראובני בבימויו של צדי צרפתי. במופע ביצע כץ כסולן את "לא פעם בקיץ", ולהיט המופע היה "פגישה, חצי פגישה" שביצעו השלושה יחדיו.
המופע רץ בהצלחה כשנה וחצי ועם תומו, כץ הצטרף ב-1975 לתיאטרון הילדים והנוער למופע "עוד חוזר הניגון" – ערב שירי נתן אלתרמן המבוסס על חייו בבימויו של דוד ברגמן, בהשתתפות צילה דגן, דני גולן, נורית גלרון ועוד. המופע רץ ארבעה חודשים והופסק, אולם מפיקי התיאטרון צוותו את דני כץ, נורית גלרון וגדעון שמר לשלישיה ששרה, מספרת ומבצעת את שיריו של אלתרמן. השלישיה נקראה "עוד חוזר הניגון".
בשנת 1976 הצטרף לצוות המופע "הלוך הלכה החבריה" (חידוש למופע מ-1969) בו השתתפו בין השאר עודד בן חור, נורית שהם ודודו אלהרר, וכעבור חצי שנה, כשהמופע ירד, הצטרף בשנת 1977 לליאור ייני למופע משותף הנקרא "קלינקה" המבוסס על שירי תנועות הנוער הרוסיים בעברית בבימויו של אוריאל זוהר. המופע ירד כשייני עזב לפריז.
בסוף שנת 1978 הצטרף לתיאטרון חיפה והשתתף בהצגה המוסיקלית "גליליאו גליליי" שהועלתה ב-15 בספטמבר 1979 בכיכובו של יוסי בנאי.
בשנת 1981 הצטרף לתיאטרון "בטהובן" והשתתף יחד עם גליה ישי בערב הבלדות "אישי הראשון, הישר והטוב" שרצה עד שנת 1982. ב-1982 השתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "אין כאלוקינו". כץ השתתף לאורך שנות ה-80 בעוד שני פסטיבלי זמר חסידיים בסיבובם בחו"ל.
בשנות ה-80 נסע גם עם מזי כהן ואריק רודיך לארה"ב למופע מיוחד שהקים "פיסקה" ( שמואל פירסטנברג, ממייסדי "צוותא") וכן ב-1988 למופע ברוסיה יחד עם מילי מירן ( "הו מרגנית") ועמנואל ( נולי) קרטן.
באמצע שנות ה-80 פנה כץ לתחום השירה בציבור והחל להעלות מופעי שירה בציבור ברחבי הארץ כשהוא מלווה עצמו על גיטרה. בשנת 1985 השתתף בתיאטרון הנוער במופע "לואי פסטר", ובאותה שנה (1985) השתתף בפסטיבל "זמר עד" שהתקיים במסגתר פסטיבל ערד וביצע את השיר "ערב קיץ חם" ( שירם של מאיר אריאל ודני ליטני) שנמצא בתקליט שירי הפסטיבל.
בשנת 1987 העלה מופע משותף משירי ארץ ישראל יחד עם השחקנית/זמרת גני תמיר שבדיוק חזרה לארץ.
בשנת 1982, נערכו בראש פינה חגיגות 100 שנה להקמתה של העיר, וכץ, כגאוות העיר, הוזמן לשיר במופע החגיגי. כיוון שהיה מעורב בהפקת המופע, הוזמן להיות מנהל מתנ"ס בראש פינה, ולאחר כמה שנים עבר לנהל מתנ"ס בגדרות ואחרי כן הפך לאיש מטה.
לאורך שנות ה-80 וה-90, במקביל לעבודתו במתנ"ס, נשלח מטעם קרן היסוד להופיע ברחבי העולם ולייצג את ישראל בגאון בגולה. באותה תקופה, מיעט להופיע שלא במסגרת קרן היסוד.
בשנות ה-2000 ולאחר שיצא לפנסיה מוקדמת, חזר לשיר ולהופיע ב"שירה בציבור" באופן יותר סדיר, ומשנת 2012 ועד היום מוסיף להופיע בשירה בציבור בלבד. ב-2013 תרם קולו לאלבום מיוחד של להקת פיקוד צפון לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסולו הבולט שלו באלבום הוא ביצועו ל"בוא בשלום". ב-2014 הוציא אלבום סולו ראשון – "ללכת שבי אחרייך" בעיבודיו וניהולו המוסיקלי של יאיר שרגאי.
החל מאמצע שנות ה-90 ועד היום מפיק כץ בהתנדבות את הטקסים המרכזיים של מסעות בני נוער לפולין וכן מפיק ומופיע בערב חסידי אומות העולם שם במסגרת משרד החינוך.
תודתי הגדולה נתונה לדני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי.
תודה מיוחדת ליאיר דגן היקר ששלח לי כמה מתמונותיו של דני ממעמקי הארכיונים.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 