גיטרה ובס- סיפורו של המוזיקאי פול רוט- כותב ומתעד: דודי פטימר

פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט

פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.

בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.

כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו  שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.

 

עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.

כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.

אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).

"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.

עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.

למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".

החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.

בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.

רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".

"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.

בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא  הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.

ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט.  עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".

בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד  השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.

בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.

באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.

לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.

אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.

תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר-  חוקר המוזיקה הישראלית!

"מתופף על הזמן" – סיפורו של המתופף גבי הרשקוביץ – מראיין ומתעד: דודי פטימר

העבודה הראשונה שלו כנער הייתה כמתופף של שלישית "גשר הירקון" בימיה הגדולים. במהלך תיפופו במחזמר "קזבלן", חברי להקת פיקוד מרכז ראו אותו וללא אודישן צירפו אותו ללהקה להשתתף באחת התכניות המצליחות שלה ביותר. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: מחוה אלברשטיין ויהורם גאון ועד יפה ירקוני ושושנה דמארי ובין השנים 1980-2016 עשה חיל כמתופף בולט בתזמורת הפילהרמונית. ראיון וסיפורו של המוזיקאי והמתופף גבי הרשקוביץ.

גבי הרשקוביץ נולד בחיפה בשנת 1949. בשנת 1955, בעידוד אביו שהיה מתופף, החל ללמוד לנגן על תופים והצטרף לתזמורת מכבי האש בנתניה (לשם עברה משפחתו בילדותו).

 

בשנת 1959 נרשם לבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה והצטרף לנערי תזמורת הביג בנד של בית הספר שנהגו להופיע ברחבי הארץ. "לא אשכח שהעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף הייתה כשהייתי בן 17, בשנת 1966, והופעתי עם שלישית גשר הירקון במחזורה השני (אריק אינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון) עם שירי תכניתה השנייה", נזכר הרשקוביץ.

באותה שנה ניגן גם במחזמר "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון שהציג בקפה "אלהמברה" ביפו. "יום אחד להקת פיקוד מרכז הגיעה לצפות במחזמר 'קזבלן', זמן קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים", משחזר, "ואקורדיוניסט הלהקה, איתן שפירא, ראה אותי וללא ידיעתי סידר לי להצטרף ללהקה. כשהתגייסתי בשנת 1967, אני מגיע לפיקוד מרכז ופתאום מצאתי עצמי כמתופף הלהקה".

 

הרשקוביץ השתתף בתכניתה ה-16 של להקת פיקוד המרכז – "איפה המרכז" שהועלתה לראשונה בשנת 1968 וכללה להיטים כ"גבעת התחמושת", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינווה", "איזה ערב יפה" ו"הנהג שלנו חבר'המן".

"דני ליטאי ויאיר רוזנבלום 'קרעו לנו את הצורה' בחזרות אינטנסיביות עד 4-5 לפנות בוקר. זה היה סוג של סדיזם", מתאר הרשקוביץ את תקופתו בלהקה, "אבל נהניתי מאד מההווי והחוויה". כוכבי אותה תכנית היו קובי רכט, דודו זכאי ונירה גל.

 

לאחר תכניתה של להקת פיקוד המרכז, סופח הרשקוביץ ללהקת גייסות השריון והשתתף במסגרתה בשתי תכניות: "פשוט שריונר" שהועלתה בשנת 1969 וכללה את הלהיטים: "שריונים 69", "אחי הצעיר יהודה" ו"פשוט שריונר". כוכבי אותה תכנית היו אבי טולדנו ודליה כהן.

בשנת 1970 השתתף הרשקוביץ בחזרות לתכנית ה-11 של להקת גייסות השריון שבסוף הוחלט לגנוזה (מלבד שני שירים שיצאו לרדיו – "אלוהים" ו"עוד יבוא אביב").

 

במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמוד לנגן על קסילופון והשתלם בנושא.

 

בשנת 1971 השתחרר מהצבא ועבודתו הראשונה כחייל משוחרר הייתה כמתופף בתכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: יהורם גאון, גדי יגיל, יפה ירקוני, מוטי פליישר, שלמה ארצי, שושנה דמארי ועוד מכוכבי התקופה.

באותה שנה, הגיע לאודישן לתזמורת הפילהרמונית ונבחן אצל זובין מהטה. "אני זוכר שהייתה בחינה טובה מבחינתי ואחריה מהטה קם ומחא כפיים על הקטע של 'פורגי ובס' שניגנתי שם", משחזר, "אבל אחר כך התברר שלא התקבלתי בגלל קונספירציה של פרוטקציות, אז התמקדתי במוזיקה 'קלה'".

 

בשנת 1976 נסע הרשקוביץ עם חברו מלהקת פיקוד מרכז, איתן שפירא, לסיבוב הופעות עם להקת "שלום" הייצוגית. שפירא, שניגן כבר בפילהרמונית באותה תקופה, החליט "לשכנע" את הרשקוביץ לגשת שוב לבחינות לתזמורת ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים, הגיע הרשקוביץ לאודישן בשנת 1978.

 

"זובין לא זכר שנבחנתי", מספר הרשקוביץ, "והתקבלתי כנגן 'אקסטרה', מחליף. ובשנת 1979 הגעתי שוב לבחינה ושוב התקבלתי כנגן 'אקסטרה'. בשנת 1980, החלפתי למשך 4 חודשים נגן שנפצע, ולאחר התקופה הזו, ניגשתי שוב לאודישן והתקבלתי לאחר שנת ניסיון כמתופף קבוע".

בשנת 2016, עם צאתו לגמלאות, פרש מהתזמורת הפילהרמונית לאחר 36 שנה. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, מתוחה ולחוצה וכשהייתי בפילהרמונית לא ניגנתי עם אף אדם אחר".

 

איזו מוזיקה אתה שומע בימינו?

 

"המון מוזיקה קלאסית, אופרות ונהנה לצפות ב-MEZZO".

 

 

אתה מוסיף לנגן היום?

 

"כמעט ולא. אני רוצה חופש. התקופה בפילהרמונית הייתה מאד מסיבית והרענון והמנוחה הללו טובות לי".

 

לא חסר לך?

 

"לא כל כך חסרה לי העבודה כמתופף, אולי בשביל הכיף פה ושם".

 

 

מה אתה עושה בימים אלו?

 

"נהנה מהחיים".

 

 

*תודה מיוחדת לגבי הרשקוביץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה והמוזיקאים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

"לך שפייזר"-סיפורו של המוסיקאי מאיר שפייזר- כותב ומתחקר: דודי פטימר

הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.

 

מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה,  המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.

 

בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.

 

באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.

בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.

בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).

בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.

 

בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.

 

לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.

בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).

 

באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").

בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי  ועוד.

במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.

 

באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".

בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.

לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.

בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.

 

תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נגן צמרת – סיפורו של המוסיקאי אלי נחמיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 דודי פטימר בתחקיר מוסיקלי מיוחד שקיים עם המוסיקאי אלי נחמיאס, גיטריסט וזמר שפעל בסצינת המוסיקה בשנות ה-60 וה-70 בשתי להקות: "הצמרת" ו"פעמוני האגם". בסוף שנות ה-70 הפך להיות תקליטן חלוצי וייסד את אולפן החזרות המיתולוגי מהאייטיז והניינטיז – "תמוז".

אלי נחמיאס נולד בשנת 1938 בעיר רוס שבבולגריה, בן לניצולי שואה. אביו, אברהם נחמיאס היה חזן מקומי ואימו סגולה הייתה מוסיקלית מאד. בשנת 1943 עבר עם הוריו ואחותו לטורקיה ובשנת 1944 הגיעה משפחתו לחיפה. בשנת 1948 עברה משפחתו להתגורר ברחוב לוינסקי בתל אביב.

 

בשנת 1950 החל ללמוד לנגן על אקורדיון אצל האקורדיוניסט של אריס סאן. בשנת 1955 החל לנגן על גיטרה וניגן בתזמורת נוער תל אביבית עם האחים יצחק ויעקב אליעזרוב (מלהקת "השגרירים").

 

בשנת 1957, על אף רצונו להתגייס לתזמורת חיל האוויר, בשל היותו בעל חוש טכני, התגייס לחיל החימוש. בשנת 1959 השתחרר ועבד עד שנת 1960 כטכנאי מחשבים, ובמקביל הקים באותה שנה את תזמורת "הצמרת" (זמר וגיטריסט: אלי נחמיאס, קלידים ואקורדיאון: אשר קמחי, מתופף: פנחס בן זכאי, וסקסופון- פפיטו) . בשנת 1963 להקת "הצמרת" חיממה את הופעתו הסנסציונית של קליף ריצ'ארד ולהקת "הצלליות" וכן אמנים שונים מחול כמו שלישית הבנות "ההאניז" והזמר האיטלקי הנודע מארינו מאריני.  הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות ומסיבות. באמצע הסיקסטיז ניגן גם בלהקת "פעמוני האגם".

בשנת 1973 ניגן בהצגה "נישואין נוסח גירושין" של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי.

 

בשנת 1978, החליט נחמיאס להפוך לתקליטן וזמר יחיד והחל להופיע באירועים, במקביל לתזמורת "הצמרת". בשנת 1994 פירק את הלהקה והתמקד רק בעבודתו כתקליטן ובעבודה באולפן.

 

בשנת 1978  הקים את "אולפני תמוז", אולפן חזרות שלאורך שנות ה-80 וה-90 הפך למוקד עלייה לרגל למיטב האמנים: צוות "הכבש השישה עשר", יוני רכטר, יגאל בשן, יוסי בנאי,  יהודה פוליקר, בנזין, נורית גלרון, גידי גוב ועוד.

 

בימים אלה נחמיאס עובד על מוסיקה בביתו ומתקלט לעיתים נדירות. גרושתו של נחמיאס, היא אחותו של המתופף מאיר ישראל.

בתמונה: אלי נחמיאס ודודי פטימר – 2017

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית

סיפורו של הגיטריסט יגאל קוז'ניצקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.

 

 

יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.

 

בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.

 

בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".

בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.

 

בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.

בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.

 

כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).

בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.

 

במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.

בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.

 

תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"ברק נוצץ" – סיפורו של הגיטריסט והבסיסט שייקה ברק – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית.  אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.

בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".

 

שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).

את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .

 

בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .

 

בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.

בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.

 

עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.

 

בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.

עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות.  ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.

כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.

 

לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:

 

ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).

הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .

 

ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .

עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה  "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970)  וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.

 

בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.

 

תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מנגן ושר" – סיפורו של הזמר דני כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

הוא נודע כמבצע בעל קול בס חם ועמוק, כזמר הנותן את כולו לטקסט וללחנים המוגשים בידיו ומצליח להעביר את משמעותם על הצד הטוב והכנה ביותר, אולם אם תחפשו ברשת או בדפי ההיסטוריה, לא תמצאו יותר משורה על פועלו הרב של דני כץ, המלווה את הפסקול הישראלי החל מתחילת שנות ה-70 ועד היום, כשהוא זוכה וראוי למקום של כבוד בפנתיאון המבצעים הטובים בזמר העברי.

 

פגשתי את דני בכדי לראיינו ולתעד סיפורו, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, ונגלה בפניי פרפורמר מצוין, אדם צנוע ושקט שסופן בחובו רזומה עשיר ומרשים במוסיקה הישראלית, אותו אני גאה לחלוק עמכם בתחקיר מוסיקלי זה המונח לפניכם.

דני כץ נולד בירושלים בשנת 1952. בשנת 1953 עברה משפחתו להתגורר בבאר שבע. בין השנים 1962-1965 עברה משפחתו להתגורר בפרס בעקבות שליחותו של אביו המהנדס שם, ובהגיעו למצוות חזרה משפחתו לישראל והשתכנה בראש פינה, שדני מכנה כ"כור מחצבתו".

 

במחצית השניה של שנות ה-60, בהגיעו לתיכון, החל לנגן על גיטרה וללוות עצמו בשירה, אך טרם הופיע. בשנת 1970 התגייס לצבא ושירת בחיל המודיעין. ב-1971, נזדמן במקרה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון, בם ביצע את "מלכות החרמון" (להיט הלהקה בביצוע הסולן מוצי אביב) והתקבל באופן מידי ללהקה.

כץ השתתף בתכניות הלהקה: "רוח צפון" (1972) ו"היי צפונה" (1973) בבימויו של שמעון ישראלי. מהלהקה באותה תקופה לא יצאו "כוכבים" ענקיים אלא כאלה שלימים הפכו שם דבר בתחום המוסיקה והבידור, בהם : אוהד נהרין, חני לבנה, יגאל כוכבי, חני נחמיאס, אילן גלבוע ועוד.

 

 

בשנת 1974, עם תום מלחמת יום הכיפורים, השתחרר דני מהצבא ופנה ללימודי חקלאות, אך תוך זמן קצר קיבל פניה להצטרף ל"ערב שירי המשוררת רחל" יחד עם חנן יובל ודורית ראובני בבימויו של צדי צרפתי. במופע ביצע כץ כסולן את "לא פעם בקיץ", ולהיט המופע היה "פגישה, חצי פגישה" שביצעו השלושה יחדיו.

 

המופע רץ בהצלחה כשנה וחצי ועם תומו, כץ הצטרף ב-1975 לתיאטרון הילדים והנוער למופע "עוד חוזר הניגון" – ערב שירי נתן אלתרמן המבוסס על חייו בבימויו של דוד ברגמן, בהשתתפות צילה דגן, דני גולן, נורית גלרון ועוד. המופע רץ ארבעה חודשים והופסק, אולם מפיקי התיאטרון צוותו את דני כץ, נורית גלרון וגדעון שמר לשלישיה ששרה, מספרת ומבצעת את שיריו של אלתרמן. השלישיה נקראה "עוד חוזר הניגון".

בשנת 1976 הצטרף לצוות המופע "הלוך הלכה החבריה" (חידוש למופע מ-1969) בו השתתפו בין השאר עודד בן חור, נורית שהם ודודו אלהרר, וכעבור חצי שנה, כשהמופע ירד, הצטרף בשנת 1977 לליאור ייני למופע משותף הנקרא "קלינקה" המבוסס על שירי תנועות הנוער הרוסיים בעברית בבימויו של אוריאל זוהר. המופע ירד כשייני עזב לפריז.

בסוף שנת 1978 הצטרף לתיאטרון חיפה והשתתף בהצגה המוסיקלית "גליליאו גליליי" שהועלתה ב-15 בספטמבר 1979 בכיכובו של יוסי בנאי.

 

בשנת 1981 הצטרף לתיאטרון "בטהובן" והשתתף יחד עם גליה ישי בערב הבלדות "אישי הראשון, הישר והטוב" שרצה עד שנת 1982. ב-1982 השתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "אין כאלוקינו". כץ השתתף לאורך שנות ה-80 בעוד שני פסטיבלי זמר חסידיים בסיבובם בחו"ל.

בשנות ה-80 נסע גם עם מזי כהן ואריק רודיך לארה"ב למופע מיוחד שהקים "פיסקה" ( שמואל פירסטנברג, ממייסדי "צוותא") וכן ב-1988 למופע ברוסיה יחד עם מילי מירן ( "הו מרגנית") ועמנואל ( נולי) קרטן.

 

באמצע שנות ה-80 פנה כץ לתחום השירה בציבור והחל להעלות מופעי שירה בציבור ברחבי הארץ כשהוא מלווה עצמו על גיטרה. בשנת 1985 השתתף בתיאטרון הנוער במופע "לואי פסטר", ובאותה שנה (1985) השתתף בפסטיבל "זמר עד" שהתקיים במסגתר פסטיבל ערד וביצע את השיר "ערב קיץ חם" ( שירם של מאיר אריאל ודני ליטני) שנמצא בתקליט שירי הפסטיבל.

בשנת 1987 העלה מופע משותף משירי ארץ ישראל יחד עם השחקנית/זמרת גני תמיר שבדיוק חזרה לארץ.

 

בשנת 1982, נערכו בראש פינה חגיגות 100 שנה להקמתה של העיר, וכץ, כגאוות העיר, הוזמן לשיר במופע החגיגי. כיוון שהיה מעורב בהפקת המופע, הוזמן להיות מנהל מתנ"ס בראש פינה, ולאחר כמה שנים עבר לנהל מתנ"ס בגדרות ואחרי כן הפך לאיש מטה.

לאורך שנות ה-80 וה-90, במקביל לעבודתו במתנ"ס, נשלח מטעם קרן היסוד להופיע ברחבי העולם ולייצג את ישראל בגאון בגולה. באותה תקופה, מיעט להופיע שלא במסגרת קרן היסוד.

בשנות ה-2000 ולאחר שיצא לפנסיה מוקדמת, חזר לשיר ולהופיע ב"שירה בציבור" באופן יותר סדיר, ומשנת 2012 ועד היום מוסיף להופיע בשירה בציבור בלבד. ב-2013 תרם קולו לאלבום מיוחד של להקת פיקוד צפון לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסולו הבולט שלו באלבום הוא ביצועו ל"בוא בשלום". ב-2014 הוציא אלבום סולו ראשון – "ללכת שבי אחרייך" בעיבודיו וניהולו המוסיקלי של יאיר שרגאי.

החל מאמצע שנות ה-90 ועד היום מפיק כץ בהתנדבות את הטקסים המרכזיים של מסעות בני נוער לפולין וכן מפיק ומופיע בערב חסידי אומות העולם שם במסגרת משרד החינוך.

 

 

תודתי הגדולה נתונה לדני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי.

תודה מיוחדת ליאיר דגן היקר ששלח לי כמה מתמונותיו של דני ממעמקי הארכיונים.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"תנו לו את הבס" – סיפורו של רוז'ה אברהם- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רוז'ה אברהם ( שם משפחה לפני עברות :רקטמאייר)  נולד בשטרסבורג שבצרפת בשנת 1927. אביו, לאון אברהם, היה זמר אופרה וחזן נודע בצרפת (וגם שחקן כדורגל בקב' הכוח וינה) ואמו, ז'רמיין אברהם, הייתה מורה לפסנתר. כילד, רוז'ה מעיד, נמשך מאוד למוסיקת הג'אז.  בהיותו של רוז'ה בן 6 הוא נשלח ע"י הוריו ללמוד כינור והתמיד בכך עד גיל 12, פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) וכונה בפי מוריו לכינור – "עילוי מוסיקלי". בנוסף למד לנגן קצת על תופים.

 

עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו משטרסבורג וכשהופרד מהוריו, הגיע להכשרה של הצופים היהודים בלוטרק לקראת עלייה לארץ ישראל, עד שהגרמנים פשטו על לוטרק והעניין נגוז.

בשנת 1943 ברח עם קבוצת ילדים לספרד (והקבוצה נתפסה שם)  ועם פלישת האמריקאים למרוקו, נשלח למרוקו ושירת בצבא הצרפתי במרוקו במשך שנתיים ( 1944-1945) וכחייל נשלח עם גדוד לשחרר את העיר ליון. לאחר שחרור ליון, הוזמן עם אחיו לנשק למסיבה בבית הכנסת המקומי בליון, שם באורח נס,במקרה וללא ידיעה מראש, פגש בהוריו ( בדיעבד נתברר לו שאביו היה ראש המחתרת היהודית ושימש חזן באותה מסיבה בבית הכנסת) .

 

בשנת 1947 חזר עם הוריו לשטרסבורג, וכיוון שהיה בן 20 גוייס שוב לצבא למשך שנתיים ועשה קורס קצינים. כשסיים שירותו כקצין צרפתי בשנת 1949 עלה בגפו לישראל.

 

הוא הגיע למושב חדש שקם בארץ – מושב לימן (בקרבת נהריה) ושהה שם עד שנת 1951. ב-1951 הגיעו הוריו ואחותו (ארלט אברהם – פסנתרנית ואשת קול ישראל ) לארץ הקודש, ורוז'ה עבר לירושלים בכדי לנסות להשתלב בסצינת המוסיקה. בירושלים, התחבר לפסנתרן ג'ורג' טאובנר ז"ל וליווה אותו על תופים.

התפנית המהותית בקריירה של רוז'ה אירעה בשנת 1954, כשראה בחלון ראווה קונטרבס, וכיוון שעקרונות הנגינה בקונטרבס דמו ליסודות הכינור שידע על בוריים, התאהב בכלי והחליט ללמוד לנגן עליו. הוא נטש את התופים ועבר  לקונטרבס בלבד. רוז'ה מציין שתמיד תפסו אותו כאחד עם שמיעה מיוחדת, זה ששומע את מה שאחרים ממעטים לשים לב אליהם או לשמוע.

 

הוא החל להתערות בסצינת המוסיקה הירושלמית המקומית וניגן בכל מועדון אפשרי שם, בעיקר ג'אז, עם גדולי אמני הג'אז: דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, מל קלר, אהרל'ה קמינסקי, פנצ'ו בלומנצווייג, יוסי פפו לוי, יוסי לוי, דני מרבנט ועוד רבים וטובים. בשנת 1958 העתיק מגוריו לתל אביב והחל לנגן במועדון "אדריאה", שם פגש בפסנתרן צעיר בשם זיגי סקרבניק ז"ל ( מוסיקאי עילוי שנפטר בגיל 24 ) – רוז'ה מתאר שזיגי היה כבן עבורו ואהבת נפש שררה ביניהם עד יומו האחרון של זיגי. השניים החלו לעבוד יחד במועדון "עומר כייאם"  (יחד עם המתופף סאם כהן) והיו, כהגדרת רוז'ה, סנסציה.

ב-1960 פנה אל רוז'ה המוסיקאי אלכס וייס וצירף אותו להופעותיו במועדון "צברה" והכניס אותו לסוללת נגני ההקלטות שלו, ומכאן רוז'ה הפך להיות אחד הבסיסטים הבולטים והמבוקשים בישראל בשנות ה-60 : הוא ניגן בהקלטות הרבות של אריק אינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני, ששי קשת (בהצגה "עיר הגברים", בה בולט הבס של רוז'ה ב"פנקס הקטן") ועוד רשימה אינסופית. בטלויזיה ניגן בתכנית "אולפן עגול".

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כשרוז'ה שימש כחובש קרבי, חברו ליחידה עלה על מוקש. רוז'ה אץ להצלת חברו ועלה בעצמו על מוקש ונפצע בגבו. הפציעה מנעה מרוז'ה לנגן על קונטרבס, ואילצה אותו לעבור לנגן על גיטרה בס חשמלית בישיבה, מה שלא היה כל כך לרוחו ואחרי כמה שנים, ב-1972 (כשניגן בהופעותיה של יפה ירקוני בלבד ביפו)  החליט לפרוש סופית ממוסיקה והפך להיות סוכן נסיעות עד צאתו לפנסיה.

תודתי הרבה נתונה לרוז'ה אברהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך , תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.