"מקונילמל באהבה" – אחד מול אחד עם מייק בורשטיין – כותב ומראיין: דודי פטימר

אם חייתם ואו נולדתם בישראל בחמשת העשורים האחרונים, בוודאי נתקלתם לא פעם בשם "מייק בורשטיין", אחד הזמרים/שחקנים/בדרנים המוכשרים בישראל, שעל אף קריירה מפוארת בארץ ובעולם ועל אף אינספור פרסים ותשבוחות, אין ישראלי שלא גדל על דמותו המיתולוגית כ"קונילמל", אחד מסרטי הפולחן המצליחים בכל הזמנים בישראל.

 

הוא נולד בניו יורק בשנת 1945 לפסח וליליאן בורשטיין, שחקנים בולטים בתיאטרון היידי בניו יורק וכבר בהיותו בן 3 הופיע על הבמות עם אחותו התאומה סוזן והוריהם, מופעים שזכו להצלחה רבה בקרב הקהל חובב היידיש.

 

ב-1954 המשפחה עלתה לישראל והעלתה מספר הצגות ביידיש ( בהן "חתונה בעיירה"), על אף שהיידיש נחשב באותה תקופה כ"נטע זר" במדינה הציונית שזה עתה נוסדה, והמשפחה חזרה לארה"ב, אך עלתה שוב לישראל בשנת 1962 ופרצה לתודעת הקולקטיב עם ההצגה "המגילה" (של הסופר איציק מנגער) שהפכה להצלחה מסחררת והייתה נדבך חשוב ופורץ דרך בהחדרת היידיש לקונצנזוס התרבות הישראלית.

 

 

 

מייק עצמו זכה להצלחה המסחררת שלו עם הסרט "שני קונילמל" שיצא לאקרנים בשנת 1966 והפך את דמותו של קונילמל ואת מייק לאייקון נערץ.

 

 

ב-1967 זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון עם "מי יודע כמה", הקליט פזמונים מוצלחים ( בהם "מיני מקסי" שהעפיל לצמרת מצעדי הפזמונים) בעברית, יידיש ואנגלית, הופיע בתכניות טלויזיה מרובות וכמובן שהשתתף בסרטי ההמשך של "קונילמל" ( "קונילמל בתל אביב" ו"קונילמל בקהיר"), ב"הרשלה" ועוד סרטים ישראליים.

 

 

בפסטיבל שירי ילדים זכה בורשטיין 3 פעמים עם "היפו היפי" (1977), "שולם וברוגז" (1979) ו"שלום על העולם" (1981), הנחה את התכנית "תן הזדמנות" וכמובן ב"שלכם לשעה קלה" (1981) ברדיו.

 

בין השנים 1978-1981 הגיש תכנית בידור בהולנד בשם "המופע של מיקי בורשטיין" שדורגה בין עשרת התכניות הפופולאריות בהולנד ובשנת 1981 פרץ לברודווי ופיתח שם קריירה משגשגת, כשהוא משתתף בין השאר ב"בארנום", "כנר על הגג", "ברנשים וחתיכות", "הרוטשילדים","ג'ולסון" וכו'.

 

 

בטלויזיה האמריקאית השתתף בין השאר ב"חוק וסדר" ו"כלבי שמירה". נוסף לזאת, השתתף בתכניות טלויזיה רבות בישראל בשנים האחרונות ואף כיכב ב"יידישפיל" הישראלי (ב"הרשלה", "רביזור") ועל אף שהוא חי בארה"ב, הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מההווי הארצישראלי ומייצג את ארץ ישראל היפה והלא גלותית.

 

נפגשנו בביתו בתל אביב, במהלך ביקורו הקצרצר בישראל לשיחה של אחד מול אחד על יידיש, הקריירה המצליחה בחו"ל, ברודווי ואיך לא? על קונילמל!

 

 

 

אתה מגיל 3 על הבמות, האם עדיין יש לך ריגוש ?

 

"כן, חד משמעית. אני לא מתרגש, אבל עדיין יש לי את הריגוש והחוויה".

 

כבן למשפחה שהייתה חלוצה בהכנסת היידיש לתרבות הישראלית, איך אתה מסביר את העובדה שזה הפך לקונצנזוס? הרי הייתה תקופה שזה היה מעין נטע זר.

 

"נכון, למעשה כשהכנסנו את "המגילה" ב-1965, לפני חמישים שנה, זה שינה את הגישה והתדמית של היידיש בארץ. עד אז זה היה מעין ילד חורג, גם רצו להתרחק מכל מה שהיה קשור לגולה, למה שלא ישראלי, לשואה, כי זה סימן חולשה בעם היהודי, אבל ברגע שהעלינו את "המגילה" זה עשה משהו לתיאטרון הישראלי כי זה העמיד את היידיש כתיאטרון ישראלי ולא רק יידישאי, והיום יש נטיה בכל העולם לחזור לשורשים וגם בארץ כבר לא מתביישים ולא מפחדים שיידיש ייקח את מקומו של העברית, יש יידישפיל, יש תיאטרון ליידיש בניו יורק והמטרה שלי היא להנציח את השפה, שלא תלך לאיבוד.

 

תפקיד "הפריצה" שלך – קונילמל, חוגג בימים אלה 50 שנה, האמנת שזה יהפוך לכזו הצלחה ?

 

"האמת היא שלא, כי הדמות של קונילמל וההצגה המקורית הייתה מאד גלותית ואנחנו לא ידענו איך הקהל בישראל יקבל את הדמות הזאת, אבל זה באמת הפתיע את כולם, כי היו אז סך הכל 3 מיליון תושבים בארץ ומיליון וחצי הלכו לראות את הסרט כשיצא, ועד היום כשחושבים עליי אומרים "קונילמל", זה לא יעזור. הוא אמנם חסידי, אבל יש בו משהו שכולם מוצאים בו ישראליות, הוא מעין אנטי גיבור שלנו, הוא הפך להיות גיבור לאומי".

 

 

זוכר את השיר הראשון ששרת בעברית?

 

"השיר הראשון ששרתי בעברית היה שיר ילדים בשם "שיר ערש לאבא" ו"אבא אבא", שהוקלט מיד אחרי שקונילמל יצא. אחרי זה, ב-1967 השתתפתי בפסטיבל הזמר והקלטתי את "מי יודע כמה" (זכה כאמור במקום הראשון בפסטיבל). לאחר מכן עשינו ברשות השידור ברדיו תכנית שנקראת "מוטל בן פייסי החזן" ואני שיחקתי את התפקיד של פייסי והמנגינות היו של סשה ארגוב"

 

איך נוצר הקשר עם הולנד ? אם אתה הולך בהולנד ברחוב, מזהים אותך ?

 

"אני לא חושב, כי כבר עברו הרבה שנים. התכנית האחרונה הייתה בשנת 1981."

 

איך הגעת לשם?

 

"זה היה דבר מאד מוזר. אני הופעתי אז במועדון לתיירים ב"עומר כייאם" ביפו וה"חאן" בירושלים, ובשנת 1978 באה לראות אותי כתבת של הטלויזיה ההולנדית, והם עמדו לחגוג 30 שנה למדינת ישראל בהולנד, והיא אמרה לי : "מה שאתה עושה מאד מתאים לתכנית שלנו", היא נתנה לי מספר הטלפון של מנכ"ל התחנה, קבענו פגישה והוא הציע לי לעשות ערב לרגל 30 שנה למדינת ישראל באולפנים בהולנד. כתוצאה מההצלחה של הערב הזה, הם הציעו לי תכנית בידור משלי, ואז הלכתי ולמדתי הולנדית והייתה לי תכנית 3 שנים, שנבחרה לאחת מעשרת התכניות הפופולאריות ביותר בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג."

 

מתי החלטת לעבור לארה"ב ?

 

"זה קרה ב-1981, כשקיבלתי הצעה להחליף את השחקן בתפקיד הראשי במחזמר "ברנום" בברודווי, וזו הייתה הזדמנות כל כך חשובה ונדירה כי הייתי הישראלי הראשון והיחיד שהופיע ושר בברודווי ואז לאט לאט הפעילות עברה יותר לארה"ב, ועכשיו הבסיס בארה"ב, ובתדירות גבוהה אני בארץ".

 

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"חגגתי לאחרונה 50 שנה לקונילמל, הזמינו אותי להשתתף בסדרה חדשה בהוט "ערפד יהודי" שכתב ציון ברוך ומופיע כל הזמן ".

 

הילדים הלכו בעקבותיך?

 

"לא, הם מאד מוכשרים אבל לא הלכו בעקבותיי. הבן האמת היה, כשהיה בן 6, הקלטתי תקליט עם רוני וייס- "כולם אוהבים את מייק", והיה שם שיר בין אב לבנו ( "אב יקר") והקלטתי את זה עם בני. ילדיי לא רצו ללכת בעקבותיי כי הם סבלו מזה שלא הייתי בבית כל הזמן אלא בהופעות, אז הם פנו למקצועות אחרים".

 

 

אם לא היית שחקן וזמר, מה היית?

 

"עורך דין. קודם רציתי להיות מהנדס טיס, אבל בגלל הנסיעות שלנו עם ההורים בכל העולם, לא ישבתי במקום אחד מספיק זמן, וכשהגענו לארץ ב-1962 והייתי צריך לגמור את הלימודים, החלטתי: או שאני חוזר לארה"ב או נשאר בארץ וממשיך כשחקן ובסוף נשארתי. מאד נמשכתי לתחום עריכת הדין, גם גילמתי כמה תפקידים של עורכי דין ( "בחוק וסדר", ברודוויי) וגם אני זה שמטפל בכל החוזים שלי, אז אם לא הייתי שחקן, חד משמעית הייתי עורך דין".

 

תודה מיוחדת למייק בורשטיין היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"ודוד יפה עיניים" – סיפורו של הזמר דוד עשת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

בקרב אספני התקליטים וחובבי היידיש, השם "דוד עשת" הוא שם מוכר של זמר שהיה פופולארי בשנות ה-60, אולם כיום מעטים מאד יודעים מה עלה בגורלו מאז ימי הטוויסט והרוק של אז.

 

באותן שנים, עשת נחשב ( ומכונה עד היום בפי חובבי המוסיקה שלו המושבעים) : "אלביס" של היידיש, מהפכן ומהראשונים שהביאו את המקצבים החדשניים והמודרניים של אותה תקופה לסגנון המיושן של היידיש ופתחו את הצוהר לבאים אחריו. כמו כן, שירו בעברית- "טוויסט במודה" משנת 1966, נחשב לאחד משירי הטוויסט הראשונים בעברית בישראל, על אף שבזמן אמת לא עורר עניין מיוחד.

לאחר שנים רבות ופניות רבות שהגיעו אליי לגבי גורלו ה"לוט בערפל" של עשת, החלטתי להשקיע את מרצי בלאתר אותו ולבדוק מה עלה בגורלו. לאחר חיפושים רבים ועזרת חברים ( דוגמת איציק סאבו שסייע לי ביצירת הקשר), איתרתי את מספרו של עשת, שכיום בן 82, ותיאמתי עימו פגישה, שבדיעבד הסתברה כחשובה עבורי כחוקר מוסיקלי, שכן מעולם לא ראיינו את דוד עשת ומעולם לא כתבו את סיפורו ( שזה חשוב לדורות הבאים ולמחקר המוסיקלי).

 

נפגשנו בביתו בהוד השרון, לשם הגעתי חמוש בתקליטיו הישנים (עליהם חתם לי בהקדשה אישית בשפת היידיש, מבלי שאבין מילה ביידיש) ובעודנו מאזינים לשיריו, פתחנו בראיון ארוך בן 3 שעות במהלכן גולל בפניי, מלבד את סיפורו האישי והמוסיקלי, גם את סיפורה של תעשיית התקליטים של שנות ה-50 וה-60, בה היה חלק בלתי נפרד כאיש טכני בכיר בחברת "הד ארצי", מחברות התקליטים הבולטות והמשפיעות באותן זמנים.

 

 

דוד עשת נולד ב-29 ליולי בשנת 1933 בעיר צ'רנוביץ (שבאוקראינה) בשם דוד אייזנקרפט. אביו היה חזן חובב ועל אף שגדל בבית דתי, עוד מילדות בחר שלא ללכת בדרכי הדת. כילד, נמשך למוסיקה קלאסית ורוסית ונהג לנגנה בתקליטים.

 

בנעוריו למד בבית ספר מקצועי ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1950, בהיותו בן 18. המשפחה הגיעה לבית עולים בחדרה וכעבור חודש וחצי עברה לשכונת נווה נאמן בהוד השרון. באותו זמן עבד כחרט בתל אביב ובשנת 1953 התגייס לצה"ל ושירת בחיל חימוש. הוא שירת שנתיים קבע והשתחרר בשנת 1958.

 

באותה תקופה, הושפע משירי הפלאטרס, אלביס פרסלי ודומיהם, ונהג לשיר להנאתו בבית בשלל שפות. הוא העריץ מאד את ישראל יצחקי.

 

מיד לאחר שחרורו מהצבא, קרא בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת דרושים של חברת התקליטים "הד ארצי" המחפשת איש תחזוקה במפעלה. לאחר שהתקבל והשתלב בעבודה כאיש הטכני של המפעל, תפס תעוזה וביקש מאחד האחראים בחברה, מר גרוסמן, כי הוא רוצה להקליט. גרוסמן לגלג ולא התייחס ברצינות לבקשת עובדו המצטיין. דוד לא ויתר, וסיפר לחברו האקורדיוניסט יונה גרשפלד כי הוא מעוניין להקליט תקליט במימון עצמי בחברת "רדיו דוקטור" הנודעת (שאצלה נהגו לערוך הקלטת תקליט על המקום שניתן לנגנו כמה פעמים בלבד לפני שנשחק). לדוד היו שלושה שירים: אחד ביידיש, אחד בעברית ואחד ברוסית. את התקליט הוא תכנן להביא למר גרוסמן מבלי לומר לו שזה הוא ששר, ולומר לו כי "גילה" טאלנט חדש. וכך היה.

דוד הקדים לעבודה והשמיע לגרוסמן את התקליט הטרי וסיפר לו כי זה תקליט של חבר טוב שלו ורצה לשאול לדעתו. דוד השמיע לגרוסמן את השיר העברי אך זה אמר לו : "יש לו מבטא של עולה חדש", הוא השמיע לו את השיר הרוסי וגרוסמן אמר שהוא נשמע יותר טוב ממישה אפלבאום (זמר נודע בזמנו) וכשהשמיע לו את היידיש, גרוסמן התלהב וביקש להקליט את הזמר. דוד סיפר לו כי הוא הזמר וגרוסמן השתכנע להקליט אותו.

כיוון שאנשים התקשו לבטא נכון את השם "אייזנקראפט", דוד החליט ( כיום הוא מתחרט על כך) לשנות את שמו ל"עשת" ולהיקרא בשם הבמה "דוד עשת".

 

את תקליטיו הראשונים הוא הוציא בשנת 1959 ב"הד ארצי" בשפת היידיש, הנעו בקו הריקודים הפופואריים של אותן שנים, כשעליהם מעטר פרצופו יפה התואר. התקליטים אמנם לא הושמעו ברדיו אלא עברו מאוזן לאוזן בקרב קהל חובב היידיש בלבד, אך נמכרו, לטענתו של דוד בראיון, במעל 100 אלף עותקים (!!). המוסיקאים עימם עבד לאורך השנים היו ד"ר חנן וינטרניץ, פיסי אושרוביץ, דוד קריבושה, מרטין מוסקוביץ' ועוד.

 

בחלק זה של הראיון דוד מבקש להסביר את הסיבה מדוע היידיש לא תפס בזמנו בארץ: " אתה יודע למה אנשים לא אהבו יידיש בזמנו? וגם אני לא? כי היידיש היה רק שירים מפעם, ישנים, שכולם לעסו אותם. אני תמיד לקחתי שירים יפים, מילים יפים ומנגינה יפה לאוזן, ו-99% מהמקרים פגעתי בטעם הקהל. אני הרפורמאטור הראשון של המוזיקה היידית בישראל "

 

דוד עשת לא הופיע על במה ( הוא מגדיר זאת כפחד במה) מלבד פעם אחת עם יונה גרשפלד במסיבה בפני אנשי צבא עם שירים ביידיש, באמצע שנות ה-60.

על אף היותו "שלייגער" ביידיש, הוציא עשת שני תקליטים בעברית, בנסיון לדבר גם לקהל הישראלי. התקליטים נקרא "כל העולם רוקד עם דוד עשת" ו"אגדה מדברית". האלבומים נכשלו במכירות, על אף שהושמעו ברדיו, בעיקר השירים: "טוויסט במודה" ו"עוד נשיקה". דוד מסביר כי הטעות שלו הייתה כי הוא דיבר עם מבטא ובעברית מיושנת יחסית. לאחר מכן החליט הקליט אחד ורק ביידיש.

אחרי מלחמת ששת הימים, פנתה אליו נעמי שמר, בבקשה שיבצע את "ירושלים של זהב" בשפת היידיש. הוא הקליט והוציא אותו בתקליט עם להיטים עבריים מוכרים (בעיקר משירי מלחמת ששת הימים) אותם ביצע בשפת היידיש, בעיבודיו החדשניים של דוד קריבושה. התקליט, שיצא בשנת 1967, נמכר, טענתו, ב-134 אלף עותקים, הישג סנסציוני באותה תקופה לזמר ששר ביידיש. אחריו הוציא בהפקה עצמית אלבום נוסף של תרגום להיטים עבריים ביידיש, שכלל גרסה הומוריסטית מצליחה ל"שיר הטלפון" הנודע.

לאורך השנים הללו עבד במקביל בחברת "הד ארצי" , בין השנים 1958-1975.

לאחר שעזב את חברת "הד ארצי", נכנס שותף לרשת חנויות המונה 16 סניפים ברחבי הארץ, ועסק בזה עד שנת 1979. לאחר מכן החל לעבוד עם גיסו בעסק של מוצרי פופ (פוסטרים וכו') כאחראי על עניין הבנקים.

 

יש לציין כי לאורך השנים, עשת הוסיף ועדיין מוסיף להקליט אלבומים ועד כה הוציא 23 אלבומים (ובימים אלה עובד על עוד כמה במקביל) שהפכו אותו לזמר נודע בקרב קהילת היידיש הישראלית, אך לא כל כך בקרב הקהל ה"ישראלי" שאינו שומע יידיש.

כיום הוא מתגורר בהוד השרון, מעביר זמנו בין חיי משפחה לנסיעות לחו"ל ומפתח תחביב אהוב עליו: צילום ואמנות.

תודתי הרבה נתונה לדוד עשת על שפתח בפניי לבו וביתו וגולל בפניי את סיפור חייו לצורך תיעודו ההיסטורי במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית על שלל גווניה, סוגיה ודורותיה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.