סיפורו של הגיטריסט יגאל קוז'ניצקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.

 יגאל קוז'ניצקי 1

 

יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.

 

בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.

 

בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".

בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.

 

בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.

יגאל קוז'ניצקי 2.png

בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.

 

כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).

בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.

 

במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.

בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.

 

תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

יגאל 3

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

מודעות פרסומת

סיפורו של השחקן והזמר הישראלי ראדו לוציאן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

15127543_820061108137211_165703974_o

בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית, הזמר ראדו לוציאן היה חלק אינטגרלי מהנוף, זמר חסון ויפה תואר שנהג לשיר שירים ברומנית ובעברית ולייצג בגאון את זרם הריקודים הסלוניים בשנות ה-60 וה-70. דרך העלאת שיריו העבריים לערוץ היוטיוב שלי, יצאתי יחד עם בנו אלימלך ואלמנתו עמליה למסע אל סיפור חייו שלא סופר מעולם.

 

ראדו לוציאן נולד כלודוויג רייסברג ב-25 בדצמבר 1931 (ט"ו בטבת) בבוקרשט שברומניה. הוא נולד אל תוך המוסיקה ונדבק ב"חיידק" הבמה בזכות אחותו הגדולה, אאורה רייסברג, זמרת אופרה, שאת האופרטות אותן זימרה בבית, ספג מילדותו ולמד בעל פה בשמיעה מוסיקלית יוצאת דופן.

בשנת 1949, עם הגיעו לגיל 18, התגייס לצבא הרומני ושירת בלהקה צבאית. הוא שירת בלהקה 3 שנות שירות סדיר ועוד חצי שנה כאזרח עובד בצבא כשהוא משתחרר בשנת 1952.

15063986_820061101470545_1080531682_o

עם שחרורו מהצבא נישא לבחירת ליבו עמליה והחל להופיע במועדונים מקומיים, הקליט מספר תקליטים בשפה הרומנית ובשלהי שנות ה-50 התקבל לתיאטרון הקומי ברומניה. לאודישן, אגב, ניגש עם יהודייה נוספת, ליה קניג, מגדולות השחקניות בישראל,  רק שהיא לא עברה את האודישן לתיאטרון הרומני, אך שמרה על קשר ידידותי קרוב עם רייסברג לאורך כל שנותיו.

 

בתיאטרון, כפי שהיה נפוץ אז, ביקשו מרייסברג לשנות שמו לשם במה "קליט" יותר ופחות "יהודי" וכך הוא קיבל את שם הבמה – "ראדו לוציאן" שדבק בו עד יומו האחרון. אחת ההצגות הבולטות בהן שיחק ברומניה הייתה מחזמר המבוסס על שיריו של פול רובסון.

15133979_820061048137217_1760426465_o

בינואר 1962 עלה עם משפחתו לישראל. תחילה השתכנה המשפחה במעברה בקריית ים, לאחר מכן קיבלו צריף בהרצליה, ובשנת 1963 חזרו לחיפה, שם הופיע רייסברג בתיאטרון חיפה במחזמר "סילביה" יחד עם גדעון זינגר ויענקל'ה בן סירא. שמו ה"מעוברת" היה אליעזר רייסברג.

 

בתחילת 1964 חזר להתגורר בהרצליה ובהמשך אותה שנה קבע את מגוריו בבת ים.

לאורך שנות ה-60 הופיע במועדונים ואולמות אירועים במופע שכלל בדיחות, שירים ברומנית ושירים עבריים שהיו פופולאריים באותה תקופה והתאימו לקול הבס טנור הקטיפתי שלו, כאשר השירים עימם היה מזוהה באותה תקופה: "סאני יא קו זרגלי" (ברומנית), "Volare" באיטלקית ו"שלהבים בשדרות" בעברית.

 

בשנת 1964 הוזמן ל"קול ישראל" להקליט מספר שירים בעברית שהתנגנו ברדיו והם: "שלהבים בשדרות", "עוד נתראה" ו"כנרת". בשנת 1966 השתתף במחזמר "המלך ואני" בהפקתו של גיורא גודיק במועדון "אלהמברה" ביפו.

בתחילת שנות ה-70 פתח מועדון מסעדה ברחוב יורדי הסירה בו נהג להופיע בעיקר בשירים ומערכונים ברומנית לקהל הרומני שהכירו היטב, ולצד עבודתו כזמר בלילות, שימש ביום יום כמזכירו של הצייר הרומני הנודע מרסל ינקו.

 

ראדו הוסיף לשיר ולהופיע עד יומו האחרון. הוא נפטר ב-2 בנובמבר 1998 (י"ד בחשוון) לאחר מאבק ממושך במחלה. הוא נקבר בבית העלמין ירקון ליד פתח תקווה.

 

לאליעזר רייסברג שני ילדים: שולמית ואלימלך שחר.

 

תודה מיוחדת לעמליה רייסברג ואלימלך שחר רייסברג על הסיוע הרב בכתיבת הביוגרפיה.

12122684_632023530274304_2707646251006014721_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

מאיצ'ה באהבה – סיפורו של האקורדיאוניסט איצ'ה גיל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12115647_165204853827156_457197084963738115_n

הוא נחשב למרקיד המיתולוגי של גבעתיים ואקורדיוניסט המלווה את סצינת ריקודי העם המקומית החל משנת 1949 ועד ימינו כשמטרתו העיקרית של איצ'ה גיל (79) היא להפיץ את השמחה והזמר בקרב הקהל כשהוא מטביע חותמו בתחום ריקודי העם והשירה בציבור.

 

איצ'ה גיל נולד ב-7 למרץ 1937 בשם יצחק סטופניצקי בתל אביב. הוריו עלו ארצה מפולין בשנות ה-30, ואיצ'ה מעיד על עצמו כי אהב מוסיקה מהיום הראשון בו נולד. את תרבות המוסיקה ספג דרך שכניו, להם היה רדיו, ויצחק הילד נהג להאזין לרדיו של השכנים ולספוג מוסיקה קלאסית.

 

בהיותו בן 12 קיבל אקורדיון "הונר" במתנה משתי דודותיו שעלו ארצה עם קום המדינה והחל לנגן בעצמו באופן אוטודידקטי. באותה תקופה ניגן על אקורדיון ומפוחית בתנועת הנוער ועם חלוף השנים, בהיותו בן 15 החל לנגן על אקורדיון וגם לרקוד בלהקות מחול בולטות בהן להקת "כרמון" בראשית דרכה. במקביל, ליווה באקורדיון ושירה להקות מחול שהופיעו בפסטיבל דליה והרכבי ריקודי עם מקומיים. בנעוריו השתתף בתסכיתי רדיו. כמו כן, ניגן בקומזיצים של "חבורת האש" (של סולימן הגדול) בתחילת שנות ה-50.

 

באוגוסט 1955 התגייס (ושינה שם משפחתו ל"גיל") לחיל השריון ובשנת 1956, זמן קצר לפני מבצע "קדש", הגה את הרעיון להקים להקה צבאית לחיל שריון ופנה אל מפקד גייסות השריון, ישראל פונדק, וגולל בפניו את הרעיון, מה שהיווה את הבסיס להקמת להקת גייסות השריון שקמה לאחר מבצע קדש. איצ'ה לא זכה להצטרף ללהקת גייסות השריון בשל פציעה במהלך המלחמה. בשנת 1957 השתחרר מהצבא.

 

עם שחרורו פנה לנגן על אקורדיון ולהוביל ערבי שירה בציבור בסוף שנות ה-50 באיזור תל אביב, רמת גן, קריית אונו וכו'. אחת הלהקות עימה ניגן הייתה להקתו של המוסיקאי עמנואל זמיר. בין המקומות בהם ניגן היו מועדוני "צוותא", "המדורה" וכו'.

 

בשנת 1966 התמסר טוטאלית למוסיקה והחל לנגן בלהקה הישראלית למחול ולאורך שנות ה-60 וה-70 התמקד בעיקר בנגינה לחוגים לריקודי עם ולימוד נגינה. בסוף שנות ה-60 לימד נגינה, שירה וריקודים בבית הספר "אורים" ושימש כמורה בבית הספר כ-36 שנה. עם מקהלת תלמידי בית הספר הופיע בשנות ה-90 בתכנית "המעגל" של דן שילון.

12923148_699334256876564_3139143726966983857_n

בשנת 1987 קיבל הצעה מראש עיריית גבעתיים לנהל את אירועי התרבות, המוסיקה והמחול באיזור גבעתיים. במסגרת הזו יזם פסטיבלי ריקודי עם, מופעי יום העצמאות, אירועים חגיגיים ועוד. הוא שימש בתפקיד זה עד 1995.

 

בספטמבר 1984 יזם על חוף הים המערבי ערבי סמבה ברזילאים. זה נמשך עד שנת 1994.

 

זמן קצר לאחר מכן החל להופיע מדי שנה בסקנדינביה, דנמרק ושבדיה ולימד מדריכים מקומיים את ריקודי העם הישראלים. לעיתים הביא לשם גם להקת מחול ישראלית.

 

מאז ועד היום מוסיף איצ'ה לנגן ולהוביל ערבי שירה בציבור, בין השאר ב"פרלמנט העמק" ובעוד מופעי זמר עברי שונים.

 

תודה מיוחדת לאיצ'ה גיל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

נולד לנגן – סיפורו של המוסיקאי אורי כהן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

דודי ואורי כהן - עותק

אורי כהן נולד ב-12 למרץ 1939 בתל אביב. בהיותו בן 4, דודו עלה לארץ מרוסיה כגיבור מלחמה, והביא עימו שני אקורדיונים בכדי למכורם. עד שהאקורדיונים נמכרו, אורי לימד עצמו לנגן עליהם וכבר בהיותו בן 5 הופיע כאקורדיוניסט במועדון "תיבת נוח". באותה תקופה, הוא ניגן שם את מיטב הריקודים הסלוניים ( מוסיקה "קלה")  שבלטו אותה תקופה  (צ'רדש של מונטי, טנגו וכו') .

 

בילדותו למד בבית הספר "דוגמא" ובתיכון למד תחילה ב"שבח" ולאחר מכן ב"גאולה". לאורך שנות נעוריו נהג להופיע ולנגן באירועים פרטיים וחתונות. בהיותו בן 15 הצטרף כחצוצרן לתזמורת מכבי האש.

 

בשנת 1955, בהיותו בן 16 וחצי התגייס לצה"ל ( גיוס מוקדם) ושירת בנחל. במסדרים נהג לנגן על חצוצרה. השמועות על היותו נגן נפוצו מפה לאוזן והגיעו עד מפקד תזמורת חיל האוויר, אריך טייך, שנתן הוראה לספח את כהן אל תזמורתו. הוא שירת בתזמורת חיל אוויר במשך שנה וחצי ובשנת 1956 עבר ללהקת הגדנ"ע שהייתה על סף פירוק וארבעה חברים ממנה ( בהם אורי כהן ושייקה לוי) עברו ללהקת פיקוד מרכז ( בשנת 1957) ושלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל עבר לשלישות הראשית בתיקיה של בטחון שדה ושיחק כדורגל בנבחרת של פיקוד מרכז.

בשנת 1957 השתחרר מהצבא והחל לנגן בחלטורות ( הוא נמנה עם יושבי קפה נגה, בורסת הנגנים דאז) והופיע בעיקר באילת כשהוא מלווה בין השאר את כוכבי התקופה כישראל יצחקי, שמשון בר נוי, פרדי דורה ובהמשך גם את יפה ירקוני ( שאף השתתף בהקלטותיה הרבות בשנות ה-70) . בסוף שנות ה-50 החל לנגן ולהופיע באניות של "צים" ואף הצטרף לתקופה קצרה ללהקת כרמון ( כאקורדיוניסט) .

בשנת 1960 קיבל הצעה להופיע בלונדון במועדון שפתח הזמר צדוק סביר, וניגן בתזמורת שניגנה במועדון ( ואף עשה פרסומת לאקורדיון של "הונר" שם) . עם שובו לארץ הקים את להקת "אורי כהן והחולצות האדומות". באותה תקופה, קיבל הצעה מרפי נלסון לנגן במועדונו "חצות וחצי" באילת. לאחר מכן ניהל למשך שנה מועדונו של נלסון "סוף העולם" (בו הופיעו בין השאר שמוליק קראוס וג'וזי כץ בראשית דרכם המשותפת, ישראל גוריון ועוד) .

 

לאחר שנה חזר לתל אביב וניגן באמצע שנות ה-60 במועדון "עומר כייאם" והקים שלישיה יחד עם מייק בורשטיין ועדנה גורן, שחרשה את הארץ בהופעות. בעומר כייאם ליווה הרבה את אריק לביא ( ואף השתתף בין השאר בהקלטותיו) , שושנה דמארי, הפרברים וכו'. בסוף שנות ה-60 נסע להופיע באיטליה, משך תשומת לבו של האמרגן (הזמר הנודע לשעבר) מרינו מריני שצירפו לתזמורתו הנודעת של הזמר האיטלקי הנודע פפינו די קאפרי ( "רוברטה", "מלנכולי" וכו') .

בשנת 1970 חזר לארץ, התחתן והקים את ההרכב  "אורי כהן ותזמורתו" (הקרויה גם "רביעית אורי כהן") , כשהוא מלמד רעייתו (הנוכחית) לתופף וההרכב הופיע עם גיטריסטים, מתופף ומתופפת. ההרכב עבד במלון אכדיה ובכנסים, עם קאברים לשירים מוכרים.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור והמצב הקשה בארץ ( בייחוד בענף המוסיקה), פנה לעבוד במערכת הבטחון, במקביל לעבודתו כמוסיקאי.

 

כעבור זמן קצר פירק את ההרכב והפך ל-One Man Show כשהוא מנגן על קלידים ושר ומופיע ברחבי הארץ וכן על אוניות איטלקיות. בשנות ה-80 פנה להופיע ביקבים בצמד עם יוסי אוריאל בערבי זמר והרבה להופיע אף במועדון "הסליק".

 

בימים אלה כהן מוסיף להופיע ולשלב סיפורים מוסיקליים מאחורי השירים.

דודי ואורי כהן

תודה מיוחדת לאורי כהן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו ותודה מיוחדת לעדנה גורן היקרה על ש"שידכה" בינינו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

תנו לנו יד ונלך – סיפורו של הסופר,פזמונאי וגרפיקאי צביקה זליקוביץ' – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

zelikov_small

צביקה זליקוביץ' נולד ב-18 למרץ 1935 בפתח תקווה.  ילדותו עוברת בין בית הספר ותנועת הנוער (השומר הצעיר).  בנעוריו למד לנגן על כינור, אך כנראה שהעדיף לשמוע את המפליאים לנגן (חפץ ומנוחין למשל ) ונטש את לימודי הנגינה.

 

מאז שהיה ילד, עסק בספורט ( אחיו הגדול , אשר זליקוביץ' היה כדורגלן הפועל פתח תקווה), בין השנים 1953-1955  שירת בצבא בנח"ל ואף היה בנבחרת הכדורסל של הנח"ל (ומאוחר יותר, בשנות ה-70 שיחק גם בליגה הלאומית) . עם  שחרורו עבר לקיבוץ "גבים". עוד בהיותו חבר קיבוץ למד צביקה גרפיקה (מקצוע בו הוא עוסק עד היום), ובשנת 1958 העתיק את מגוריו עם מי שתהיה אשתו (עד היום)  לתל אביב.

לאורך השנים נהג זליקוביץ' לכתוב, אך את יריית הפתיחה הפזמונאית שלו, ירה בשנת 1967 עת כתב את שירו המוקלט הראשון – "בימים שכאלה" (לחן יעקב הולנדר)  ללהקת פיקוד דרום שיצא בשנת 1968 בתכניתה של הלהקה "זמר בדרום".  בשנת 1969 יצא שירו "לי אמי כך סיפרה" (לחן מתי כספי) בתקליטו הראשון של דני גרנות. שירים נוספים שכתב באותה תקופה: "לא לך" (לשלישית לא אכפת להם), "אני יודע" ( צוות הווי חיל אוויר בתכנית "שבר ענן", 1971) ועוד.

בשנת 1973 , בשנת חצי היובל למדינה, פנו מארגני פסטיבל הזמר של אותה שנה, אל זליקוביץ' והולנדר להציע שיר הקשור להווי ארץ ישראל. זליקוביץ', סיפר לי, שבהיותו פעיל במועצה לשימור אתרים "בא לו" לכתוב שיר מחאה על הריסת שכיות חמדה לרוב בתחומה של תל אביב  (גימנסיה הרצליה כמשל).  "השיר התקבל כשיר נוסטלגי", אומר צביקה,  "אך לדידי הוא שיר מחאה".  את "תנו לנו יד ונלך" ביצעה עירית דותן בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה. לימים, בשנת 2009 , נבחר השיר לשיר המאה של תל אביב ולאורך השנים זכה למספר גרסאות כיסוי בהן של עפרה חזה ז"ל, (אנו מחפשים גרסה זו), איתן מסורי, ששי קשת, חני לבנה, אבי יעקבי  ועוד ביצועים רבים נוספים.

עירית דותן ביצעה שירים נוספים של צביקה זליקוביץ', בהם: "אומרים שהשבת", "הלא תשאלו ציון" (שגם חבורת רננים ביצעה), "אתה יותר יפה מאלביס". בין השירים הנוספים של צביקה שהתפרסמו : "יש לי עיר אחרת" בביצוע יפה ירקוני, בתקליטה "כל היונים", "ילדי רץ אל השדות", "גם בבית הזה" שהלחין אריאל קשת ושר ששי קשת.

לאורך השנים פיתח תחביב נוסף של צילום ובשנת 1984 קיים את התערוכה הראשונה  של צילומיו. לאורך השנים קיים תערוכות רבות בארץ ובחו"ל.

כמו כן, הוציא לאור זליקוביץ' מספר ספרים וביניהם : "תנו לנו יד ונלך", ספר שירים בו משולבים מיטב צילומיו, "אישונים, מנצ'לך", צילומי מחזיקי התריסים המלווים בטקסט מחורז. (בימים אלה עומד לצאת לאור "אישונים ב', מנצ'לך".), וספרי ילדים – "כל אלה ועוד ואף לא חתול אחד", "הקיפוד יהושע ועיר הצבים", שניהם מלווים באיוריו של רוברט נדלר.

בימים אלה מוסיף צביקה לכתוב, לצלם ולעסוק בגרפיקה כבאותן שנים עברו.  מתגורר בתל אביב , ואותו מקיפה משפחתו – שני ילדיו נכדיו ו…שתי נינותיו.

942852_678023099007680_4946118608953135233_n

תודתי הגדולה נתונה לצביקה זליקוביץ' היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

Carlos in the seventies - bass

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

Sof Kurs Makim 1964

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

Carlos working 1978 2

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

12507664_664640773679246_1640045314667046467_n

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"אני ישראלי" – סיפורו של המוסיקאי והזמר אבשלום כהן – כותב ומתחקר : דודי פטימר

רשומה רגילה

אבשלום כהןן

בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו, יש ליוצר, זמר, פזמונאי ומוסיקאי אבשלום כהן (יליד 1928) מקום של כבוד. על אף ששמו מוכר לכל העוסקים בזמר העברי, זהותו, חזותו וסיפורו די עלומים ( מלבד חמש שורות בויקיפדיה ותכנית רדיו בה התארח לפני כ-8 שנים ברשת ג') ולא ידועים לכלל הציבור.

 

אבשלום ( יליד 13 במאי 1928) בן ה-87 אחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50: "השוק השחור", "עגלה עם סוסה", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא) , "על חוף אילת", "שיר הצב", "שבת במחנה", "מחול הכרם", "לונה פארק" (הבסיס עליו יצר ישראל יצחקי את שירו הקלאסי – "אבאל'ה בוא ללונה פארק") ועוד שבוצעו על ידי מיטב האמנים של אותה תקופה, דוגמת יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וכו'.  מלבד היותו יוצר, אבשלום היה זמר די פופולארי והקליט מספר שירים בחברת התקליטים "הד ארצי" ובחברת "מקולית" (חברת התקליטים הנודעת של שנות ה-40,50,60) . בין השירים שביצע בשנות ה-50 כזמר: "שיר המשפט", "לונה פארק", "השוק השחור".

 

בשנת 1955 עבר לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם ( לאורך השנים ביקר בישראל לעיתים תכופות ואף הופיע בטלויזיה וברדיו הישראלי) ומייצג בגאון את ישראל, את ערכי היהדות ובעיקר את היופי והטוהר בארצנו הקטנטונת. לצד הקריירה המוסיקלית, למד בסמינר למורים ושימש במשך שנים רבות כמורה ומחנך בבתי ספר יהודיים.

 

את הראיון הארוך והבלעדי הזה עם אבשלום, לקח לי זמן רב להשיג: ראשית כל, איתרתיו בזכות נפלאות "הפייסבוק" ושנית כל, לערוך ראיון מקיף בקו ישראל-ארה"ב זה עניין לא פשוט, אך עם נפלאות הטכנולוגיה, אפשרי מאוד, וזהו הראיון עם מי שנחשב נדבך חשוב בתולדות הזמר העברי בשנות ה-40 וה-50 ובכלל, איש שיצר קלאסיקות מוסיקליות.

 

אבשלום, האם גדלת בבית מוסיקלי?

 

"לא. נולדתי ברחוב פינסקר 41 בתל אביב להורים ממוצא תימני. אימי נולדה בתימן ואבי גם כן. אביו של אבי היה רואה חשבון לסוחרים מתימן שלא ידעו חשבון והוא היה נוסע איתם בספינה לביירות בלבנון וכך הוא הרוויח את מחייתו. בלבנון התברר לו שיש שם בית ספר של יהודי צרפת בשם "Alians De Israel", זו הייתה פנימיה עם תכנית לימודים מודרנית.

 

באחת הנסיעות הוא הביא את אבי, שהיה בן חמש, ורשם אותו לבית הספר הזה. כעבור שנה, הערבים שסבי עבד איתם זנחו אותו בביירות ונעלמו מבלי לשלם לו את משכורתו. הוא מצא עבודה בתור שמש בבית כנסת בביירות, אבל חלה וכעבור שנה נפטר בביירות.

 

אבי, שלא ידע הרבה ממשפחתו, גדל בפנימייה, סיים בית ספר תיכוני ובגיל 17 הגיע לארץ ישראל בזמן השלטון העות'ומני. הוא היה משכיל, דובר צרפתית,ערבית, טורקית ועברית, אולם הוא לא מצא עבודה בארץ והמשיך למצרים, שם מצא עבודה בתור מלפף סיגריות בידיו הזריזות. איך הוא פגש את אימי זה סיפור ארוך מדי בכדי לספר פה. "

אבשלום שר בגיל 9 שנת 1937 לפני קייטנים

 

 

מתי דבק בך חיידק המוסיקה?

 

"אני מגיל שלוש עמדתי לפני קהל ושרתי. הייתי בן זקונים: אחותי הבכורה, הגדולה ממני ב-11 שנה, הייתה מלמדת אותי שירים ולמדתי מהר. כפי שאני זוכר מילדותי, יום אחד היא לקחה אותי לנוער העובד, העמידה אותי על שולחן ואמרה לכל החברים – "אחי הקטן זמר", והתחלתי לשיר על שולחן וקיבלתי מחיאות כף ואז נדלקתי ולא הפסקתי לשיר. בגיל 9 הייתי בקייטנה וביקשו ממני לשיר לכל הקייטנים בחוף הים בתל אביב, שכחתי את המילים וזכרתי רק את המנגינה ועשיתי מילים משלי וקראתי לשיר – "אין לך שולחן". הילדים אהבו את השיר. אתה יכול לשמוע אותי שר עם קולי של היום בזמרשת, וכל המילים שלי שם גם כן."

 

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

" בוודאי. גרנו בחדר אחד. אבי נפטר כשהייתי בן 12. בבית הספר העממי תל נורדאו בחרו בי לשיר בכל מיני טקסים. אהבתי לשיר והייתה לי שמיעה אבסולוטית. היינו עניים בלי רדיו. לשכנים שלנו היה פטיפון וביתם היה עם קיר משותף לביתנו. יום אחד, מהפטיפון של השכנים, שמעתי תקליט ממנו בקע השיר "טיקו טיקו" עם האחיות אנדרוס שרות באנגלית, שלא הבנתי מילה (הייתי בן 14) . הם ניגנו את התקליט יום ולילה ואני למדתי ואהבתי את המנגינה, ואפילו את הצד השני של התקליט – Her Bathting Suite Never Got Wet.

 

יום אחד באתי לביתם ושאלתי על מה הן שרות. הם ענו לי ששיר אחד הוא על שעון והשיר השני על נערה שבגד הים שלה אף פעם לא נרטב. באתי לחדרי וכתבתי מילים מתאימות לשני השירים. לטיקו טיקו כתבתי: "הו טיקו טיקו טאק, קניתי לי לחג שעון יפה שמתקתק מאוד חזק, הוא בלילה מאיר בבוקר הוא מעיר, בכלל זה השעון הכי יפה בעיר. הו טיקו טיקו טאק, במים הוא כדג, וכל מחוג את סיבובו בסדר חג, אפילו הוא יכול להיקבר בחול אך התקתוק יתקתק תמיד בקול..הו טיקו טיקו טאקה טיקה טוקה טקה אל תמהר אל תפגר, אף לא ברגע כי אם אני אקדים או שאני אחסיר תמיד אתה אתה אתה אתה תהיה אשם, לכן תלך איתי בצדק וביושר אז גם אני וגם אתה נחיה באושר, תקתק תקתק תמיד תקתוק כזה רק כך, טיקו טיקו טיקו טיקו טאק!

 

שרתי את השיר במסיבת חברים וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. היה שם גם יעקב בן הרצל, שהיום בטלויזיה והוא היה כשרוני באלקטרוניקה. היה לו בביתו רדיו חשאי בשם "קול הירח", זה היה בזמן המנדט הבריטי. הוא ביקש ממני לשיר את טיקו טיקו בתכניתו הפופולארית. כל פעם שרתי בכתובת אחרת בלי ליווי מוסיקלי. יום אחד הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב, ואוטובוס מלא קייטנים שרים את טיקו טיקו שלי. לא האמנתי, התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס בכדי להיות בטוח שהם שרים נכון את המילים והם לא יודעים מי אני ואני רץ מהר והם צוחקים ושרים".

 

יש לך אולי חווית ילדות מוסיקלית מוקדמת שנצרבה במוחך ?

 

"כשהייתי ילד בן 11, אחותי הבכורה רצתה שנחום נרדי ישמע אותי שר ואולי יקח אותי להופעות. באותו זמן הוא רק היתגרש מאישתו הזמרת ברכה צפירה זמרת שאהבתי לשמוע וגם לשיר כמוה. אימי היתה מעריצה גדולה של ברכה צפירה..
אחותי ידעה שנחום נרדי גר בחדר קטן בצפון דיזינגוף וארלוזורוב. הלכנו ברגל והגענו לביתו הקטן ועל הדלת היה פתק: "אני אצל אחותי שושנה" והיתה כתובת לא רחוק מביתו. הלכנו אל שושנה שדרך אגב הייתה מורה לפסנתר. דפקנו בדלת והיא פתחה ושאלה מה אנו רוצים. אחותי אמרה לה "אחי זמר ואני מבקשת שנחום נרדי ישמע אותו" . שושנה הסתכלה עלי וחשבה שאני בן 9. הייתי תמיד רזה ונראיתי צעיר מגילי. היא הכניסה אותנו לחדר קטן ואמרה שנחום נרדי צריך להגיע בכל רגע, אבל ביקשה ממני לשיר שיר שאבחר. התחלתי לשיר שיר של ברכה צפירה 'מעמק לגבעה". באמצע שירתי נפתחה הדלת ונחום נרדי צעק "אוי חשבתי שברכה פה שרה"- שרתי בדיוק כמוה!. אחותי אמרה לנרדי שייקח אותי להופעות והוא ענה שאני יותר מדי צעיר להתחיל קריירה של זמר, אבל לחזור אליו בגיל 16. שושנה לקחה אותי לסלון ובחנה את שמיעתי ואמרה שיש לי שמיעה אבסולוטית וכי היא רוצה ללמד אותי פסנתר בחינם פעם בשבוע. שמחנו מאד והתחלתי ללמוד איתה נגינה על פסנתר שרציתי כל כך. שנה לפני זה, בגיל 10 ,המורה לזמרה בבית הספר תל נורדאו- שמה היה מרים לוין, אהבה את כשרוני המוזיקלי והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה ואמרה לנו שהיא רוצה ללמד אותי לנגן בכינור. בחדרה היה גם פסנתר אבל היא לא הייתה מורה לפסנתר. היא שלחה אותי עם מכתב למכון למוסיקה שישאילו לי כנור. קיבלתי את הכינור והתחלתי ללמוד לקרא תווים ולנגן בכינור.

אבשי

התקדמתי יפה ומהר אבל עיני היו תקועות בפסנתר. יום אחד היא שאלה אותי מדוע אני נועץ עיניים בפסנתר ועניתי "אני רוצה ללמוד פסנתר במקום כינור". היא לקחה את הכינור ממני ואמרה שהיא לא מלמדת פסנתר והיא מפסיקה ללמד אותי כינור. כששושנה הציעה ללמד אותי פסנתר, חלומותיי התגשמו, אבל לא היה לנו בבית פסנתר ובבית הספר ביקרה בכיתה שלי היה פסנתר והייתי נישאר אחרי הלימודים ומתאמן. גם מצאתי חבר שגר ברחוב פינסקר 19 בשם נחום קאלקא שגר בבית גדול עם פסנתר ואחותו למדה פסנתר והוא היה מבקש ממני לבוא לנגן. הוא ואחותו אהבו אותי. דרך אגב,  נחום גדל ונעשה מליונר בארץ אולי ראית את בנין קאלקא בדרך פתח תקוה. בקשר לשושנה המור,ה למדתי רק שנה אחת, ויום אחד היא אמרה לי שהיא עוברת לגור בירושלים. היא הציעה חברה גרמניה שבקושי דיברה עברית, אבל מורה יוצאת מן הכלל שהזמינה את אימי ואמרה שהיא מוכנה ללמד אותי אבל בתשלום. היינו כל כך עניים ואימי אמרה לה שאין לנו כסף לשלם וכך זה נגמר עד שהגעתי לני יורק והמשכתי ללמוד אבל הייתי בן 27 ומחבר מוסיקה ידועה".

אבשלום כהן ויונה עטרי שנות ה50

מדוע עזבת לחו"ל ?

 

"הוזמנתי לניו יורק ע"י נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה "זואה", מר ג'ק טורצינר. הוא הביא אותי לניו יורק לאחר ששמע אותי שר בכנס ה"זואה" בתל אביב. הייתי אז עני מאוד ואפילו עם כל ההופעות, לא היה לי כסף. ניצלו אותי בחברת התקליטים "הד ארצי", כשלא שילמו לי פרוטה. כמובן שהסכמתי לבוא לניו יורק להופיע, להצליח ולהרויח יותר למחייתי".

 

כשהגעת לחו"ל, הוספת ליצור ולשיר? עד מתי?

 

"בקיץ 1956 , שנה לאחר שהגעתי לניו יורק, נתבקשתי לנהל את המוסיקה במחנה קיץ לילדים בשם "יהודה הצעיר". שם חיברתי את אחד משירי האחרונים בשם "שבת במחנה"- השיר הפך להיות המנון המחנה. שנה אחרי, ב-1957, לא חזרתי למחנה והעסיקו מוסיקאי ישראלי גדול בשם אברהם קפלן שאהב את השיר כל כך והוא חיבר קול שני כדי שמקהלות ישירו בהרמוניה. הוא יותר מאוחר הביא את השיר לארץ ולא ידעתי. מסיבה זו השיר הוקלט רק עם מקהלה. להפתעתי פתאום מצאתי ביוטיוב הקלטה של הזמר הנהדר אברהם פררה ז"ל ששר את השיר עם כל כך הרבה רגש. ."Dream – כעבור חמש שנים חיברתי את שירי

הייתי אז בקליפורניה והעסיקו אותי בתור מורה וחזן עם מקהלה של 50 זמרים. חיברתי הרבה מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם" , "מי כמוך", "בישיבה של מעלה", ועוד..זה היה בית כנסת רפורמי.

לפני זה בשנת 1961 חיברתי מנגינה יפה, ואז הייתי מורה פרטי לילד שהכנתי לבר מצווה. אמו הייתה אמרגנית של זמרת פופולארית דאז, קלי סמית'. היא אמרה שיש לה חברה שכותבת מילים באנגלית, וביקשה שאתן לה את התווים בכדי שתעביר לחברתה. יום אחד המשוררת צלצלה אליי מניו יורק ואמרה לי שהיא חיברה מילים יפות והשיר נקרא – . היא אמרה שהיא רוצה להציע את השיר לנאט קינג קול, ואני בטיפשותי עניתי The Secret Of Lasting Love

שאני שמח לשמוע אבל אם הוא יקליט את זה אני רוצה 50% מהתמלוגים. היא כעסה ואמרה לי: "הוא עוד לא הקליט ואתה מדבר על תמלוגים?", היא ניתקה ולא שמעתי ממנה יותר. אגב, אם נחזור רגע לילד שלימדתי לבר המצווה, כשלימדתי אותו, אמרתי לאמו שבשבוע הבא זה יום הולדתי, אבל אבוא ללמד למרות זאת. באתי והתחלית את השיעור, ופתאום נפתחה הדלת והנה קלי סמית' שרה לי "יום הולדת שמח" ואפילו אמרה "אבשלום". זה היה מצמרר!".

הסיבה ששאלתי את השאלה הטיפשית הזו הייתה מפני שחיברתי שני שירים באנגלית ונעשיתי חבר ב"אסקפ", ושם אמרו לי : "התקבלת כחבר אבל ניתקנו אותך מאקו"ם, ואנחנו נגבה את התמלוגים מאקו"ם. עשו זאת ולא קיבלתי תמלוגים מאקו"ם במשך שנים. התלוננתי וזה לא עזר. בשנת 1975 חזרתי עם חברותי באקו"ם וניתקתי את אסקפ. מאז קיבלתי תמלוגים ואני מקבל עד היום. כפי שאתה יודע, שיריי בארץ נחשבים שירי זהב ועד היום חלקם מושמעים ואני מקבל תמלוגים באופן קבוע ואין לי טענות. בשנת 1975 חיברתי את שירי האחרון, "יהודה המכבי". יוסי ספי לוי הקליט בהקלטה ביתית וזה בדף הפייסבוק שלי וביוטיוב.

 

404268_224165427680139_1573908479_n

מבין שלל השירים שיצרת, יש שיר פייבוריטי?

 

"כל השירים שלי יקרים לי, הם כמו ילדים שלי ולכל שיר יש את הערך שלו".

מה אתה עושה בימים אלה?

"יש לי שני בנים נפלאים: האחד, רוני – מתופף נהדר ומוסיקאי שכותב מחזמרים המוצגים בתיאטרון אוף-ברודוויי והוא גם מורה בבית ספר תיכוני. השני- יונתן, הוא מוסיקאי וסופר שכתב עד כה שלושה ספרים.

לגביי, אני חי בלאס וגאס, אולם ב-2013 גילו לי גידול סרטני במעיים, עברתי ניתוחים ולאחר שהחלמתי, חזרתי לשגרה, אולם בנובמבר 2015, בזמן שנסעתי עם גרושתי במכוניתה, נכנס במכוניתנו נהג שיכור, נפצעתי קשה ועכשיו אני מרותק למיטה ובשלבי החלמה והתאוששות".

אבשלום

 

תודתי הגדולה נתונה לאבשלום כהן היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק והחשוב לתיעוד תולדות הזמר העברי !

 

כתב, ערך, תחקר וראיין:  דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.