נולד לנגן – סיפורו של המוסיקאי אורי כהן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

דודי ואורי כהן - עותק

אורי כהן נולד ב-12 למרץ 1939 בתל אביב. בהיותו בן 4, דודו עלה לארץ מרוסיה כגיבור מלחמה, והביא עימו שני אקורדיונים בכדי למכורם. עד שהאקורדיונים נמכרו, אורי לימד עצמו לנגן עליהם וכבר בהיותו בן 5 הופיע כאקורדיוניסט במועדון "תיבת נוח". באותה תקופה, הוא ניגן שם את מיטב הריקודים הסלוניים ( מוסיקה "קלה")  שבלטו אותה תקופה  (צ'רדש של מונטי, טנגו וכו') .

 

בילדותו למד בבית הספר "דוגמא" ובתיכון למד תחילה ב"שבח" ולאחר מכן ב"גאולה". לאורך שנות נעוריו נהג להופיע ולנגן באירועים פרטיים וחתונות. בהיותו בן 15 הצטרף כחצוצרן לתזמורת מכבי האש.

 

בשנת 1955, בהיותו בן 16 וחצי התגייס לצה"ל ( גיוס מוקדם) ושירת בנחל. במסדרים נהג לנגן על חצוצרה. השמועות על היותו נגן נפוצו מפה לאוזן והגיעו עד מפקד תזמורת חיל האוויר, אריך טייך, שנתן הוראה לספח את כהן אל תזמורתו. הוא שירת בתזמורת חיל אוויר במשך שנה וחצי ובשנת 1956 עבר ללהקת הגדנ"ע שהייתה על סף פירוק וארבעה חברים ממנה ( בהם אורי כהן ושייקה לוי) עברו ללהקת פיקוד מרכז ( בשנת 1957) ושלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל עבר לשלישות הראשית בתיקיה של בטחון שדה ושיחק כדורגל בנבחרת של פיקוד מרכז.

בשנת 1957 השתחרר מהצבא והחל לנגן בחלטורות ( הוא נמנה עם יושבי קפה נגה, בורסת הנגנים דאז) והופיע בעיקר באילת כשהוא מלווה בין השאר את כוכבי התקופה כישראל יצחקי, שמשון בר נוי, פרדי דורה ובהמשך גם את יפה ירקוני ( שאף השתתף בהקלטותיה הרבות בשנות ה-70) . בסוף שנות ה-50 החל לנגן ולהופיע באניות של "צים" ואף הצטרף לתקופה קצרה ללהקת כרמון ( כאקורדיוניסט) .

בשנת 1960 קיבל הצעה להופיע בלונדון במועדון שפתח הזמר צדוק סביר, וניגן בתזמורת שניגנה במועדון ( ואף עשה פרסומת לאקורדיון של "הונר" שם) . עם שובו לארץ הקים את להקת "אורי כהן והחולצות האדומות". באותה תקופה, קיבל הצעה מרפי נלסון לנגן במועדונו "חצות וחצי" באילת. לאחר מכן ניהל למשך שנה מועדונו של נלסון "סוף העולם" (בו הופיעו בין השאר שמוליק קראוס וג'וזי כץ בראשית דרכם המשותפת, ישראל גוריון ועוד) .

 

לאחר שנה חזר לתל אביב וניגן באמצע שנות ה-60 במועדון "עומר כייאם" והקים שלישיה יחד עם מייק בורשטיין ועדנה גורן, שחרשה את הארץ בהופעות. בעומר כייאם ליווה הרבה את אריק לביא ( ואף השתתף בין השאר בהקלטותיו) , שושנה דמארי, הפרברים וכו'. בסוף שנות ה-60 נסע להופיע באיטליה, משך תשומת לבו של האמרגן (הזמר הנודע לשעבר) מרינו מריני שצירפו לתזמורתו הנודעת של הזמר האיטלקי הנודע פפינו די קאפרי ( "רוברטה", "מלנכולי" וכו') .

בשנת 1970 חזר לארץ, התחתן והקים את ההרכב  "אורי כהן ותזמורתו" (הקרויה גם "רביעית אורי כהן") , כשהוא מלמד רעייתו (הנוכחית) לתופף וההרכב הופיע עם גיטריסטים, מתופף ומתופפת. ההרכב עבד במלון אכדיה ובכנסים, עם קאברים לשירים מוכרים.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור והמצב הקשה בארץ ( בייחוד בענף המוסיקה), פנה לעבוד במערכת הבטחון, במקביל לעבודתו כמוסיקאי.

 

כעבור זמן קצר פירק את ההרכב והפך ל-One Man Show כשהוא מנגן על קלידים ושר ומופיע ברחבי הארץ וכן על אוניות איטלקיות. בשנות ה-80 פנה להופיע ביקבים בצמד עם יוסי אוריאל בערבי זמר והרבה להופיע אף במועדון "הסליק".

 

בימים אלה כהן מוסיף להופיע ולשלב סיפורים מוסיקליים מאחורי השירים.

דודי ואורי כהן

תודה מיוחדת לאורי כהן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו ותודה מיוחדת לעדנה גורן היקרה על ש"שידכה" בינינו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

תנו לנו יד ונלך – סיפורו של הסופר,פזמונאי וגרפיקאי צביקה זליקוביץ' – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

zelikov_small

צביקה זליקוביץ' נולד ב-18 למרץ 1935 בפתח תקווה.  ילדותו עוברת בין בית הספר ותנועת הנוער (השומר הצעיר).  בנעוריו למד לנגן על כינור, אך כנראה שהעדיף לשמוע את המפליאים לנגן (חפץ ומנוחין למשל ) ונטש את לימודי הנגינה.

 

מאז שהיה ילד, עסק בספורט ( אחיו הגדול , אשר זליקוביץ' היה כדורגלן הפועל פתח תקווה), בין השנים 1953-1955  שירת בצבא בנח"ל ואף היה בנבחרת הכדורסל של הנח"ל (ומאוחר יותר, בשנות ה-70 שיחק גם בליגה הלאומית) . עם  שחרורו עבר לקיבוץ "גבים". עוד בהיותו חבר קיבוץ למד צביקה גרפיקה (מקצוע בו הוא עוסק עד היום), ובשנת 1958 העתיק את מגוריו עם מי שתהיה אשתו (עד היום)  לתל אביב.

לאורך השנים נהג זליקוביץ' לכתוב, אך את יריית הפתיחה הפזמונאית שלו, ירה בשנת 1967 עת כתב את שירו המוקלט הראשון – "בימים שכאלה" (לחן יעקב הולנדר)  ללהקת פיקוד דרום שיצא בשנת 1968 בתכניתה של הלהקה "זמר בדרום".  בשנת 1969 יצא שירו "לי אמי כך סיפרה" (לחן מתי כספי) בתקליטו הראשון של דני גרנות. שירים נוספים שכתב באותה תקופה: "לא לך" (לשלישית לא אכפת להם), "אני יודע" ( צוות הווי חיל אוויר בתכנית "שבר ענן", 1971) ועוד.

בשנת 1973 , בשנת חצי היובל למדינה, פנו מארגני פסטיבל הזמר של אותה שנה, אל זליקוביץ' והולנדר להציע שיר הקשור להווי ארץ ישראל. זליקוביץ', סיפר לי, שבהיותו פעיל במועצה לשימור אתרים "בא לו" לכתוב שיר מחאה על הריסת שכיות חמדה לרוב בתחומה של תל אביב  (גימנסיה הרצליה כמשל).  "השיר התקבל כשיר נוסטלגי", אומר צביקה,  "אך לדידי הוא שיר מחאה".  את "תנו לנו יד ונלך" ביצעה עירית דותן בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה. לימים, בשנת 2009 , נבחר השיר לשיר המאה של תל אביב ולאורך השנים זכה למספר גרסאות כיסוי בהן של עפרה חזה ז"ל, (אנו מחפשים גרסה זו), איתן מסורי, ששי קשת, חני לבנה, אבי יעקבי  ועוד ביצועים רבים נוספים.

עירית דותן ביצעה שירים נוספים של צביקה זליקוביץ', בהם: "אומרים שהשבת", "הלא תשאלו ציון" (שגם חבורת רננים ביצעה), "אתה יותר יפה מאלביס". בין השירים הנוספים של צביקה שהתפרסמו : "יש לי עיר אחרת" בביצוע יפה ירקוני, בתקליטה "כל היונים", "ילדי רץ אל השדות", "גם בבית הזה" שהלחין אריאל קשת ושר ששי קשת.

לאורך השנים פיתח תחביב נוסף של צילום ובשנת 1984 קיים את התערוכה הראשונה  של צילומיו. לאורך השנים קיים תערוכות רבות בארץ ובחו"ל.

כמו כן, הוציא לאור זליקוביץ' מספר ספרים וביניהם : "תנו לנו יד ונלך", ספר שירים בו משולבים מיטב צילומיו, "אישונים, מנצ'לך", צילומי מחזיקי התריסים המלווים בטקסט מחורז. (בימים אלה עומד לצאת לאור "אישונים ב', מנצ'לך".), וספרי ילדים – "כל אלה ועוד ואף לא חתול אחד", "הקיפוד יהושע ועיר הצבים", שניהם מלווים באיוריו של רוברט נדלר.

בימים אלה מוסיף צביקה לכתוב, לצלם ולעסוק בגרפיקה כבאותן שנים עברו.  מתגורר בתל אביב , ואותו מקיפה משפחתו – שני ילדיו נכדיו ו…שתי נינותיו.

942852_678023099007680_4946118608953135233_n

תודתי הגדולה נתונה לצביקה זליקוביץ' היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

Carlos in the seventies - bass

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

Sof Kurs Makim 1964

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

Carlos working 1978 2

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

12507664_664640773679246_1640045314667046467_n

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"אני ישראלי" – סיפורו של המוסיקאי והזמר אבשלום כהן – כותב ומתחקר : דודי פטימר

רשומה רגילה

אבשלום כהןן

בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו, יש ליוצר, זמר, פזמונאי ומוסיקאי אבשלום כהן (יליד 1928) מקום של כבוד. על אף ששמו מוכר לכל העוסקים בזמר העברי, זהותו, חזותו וסיפורו די עלומים ( מלבד חמש שורות בויקיפדיה ותכנית רדיו בה התארח לפני כ-8 שנים ברשת ג') ולא ידועים לכלל הציבור.

 

אבשלום ( יליד 13 במאי 1928) בן ה-87 אחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50: "השוק השחור", "עגלה עם סוסה", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא) , "על חוף אילת", "שיר הצב", "שבת במחנה", "מחול הכרם", "לונה פארק" (הבסיס עליו יצר ישראל יצחקי את שירו הקלאסי – "אבאל'ה בוא ללונה פארק") ועוד שבוצעו על ידי מיטב האמנים של אותה תקופה, דוגמת יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וכו'.  מלבד היותו יוצר, אבשלום היה זמר די פופולארי והקליט מספר שירים בחברת התקליטים "הד ארצי" ובחברת "מקולית" (חברת התקליטים הנודעת של שנות ה-40,50,60) . בין השירים שביצע בשנות ה-50 כזמר: "שיר המשפט", "לונה פארק", "השוק השחור".

 

בשנת 1955 עבר לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם ( לאורך השנים ביקר בישראל לעיתים תכופות ואף הופיע בטלויזיה וברדיו הישראלי) ומייצג בגאון את ישראל, את ערכי היהדות ובעיקר את היופי והטוהר בארצנו הקטנטונת. לצד הקריירה המוסיקלית, למד בסמינר למורים ושימש במשך שנים רבות כמורה ומחנך בבתי ספר יהודיים.

 

את הראיון הארוך והבלעדי הזה עם אבשלום, לקח לי זמן רב להשיג: ראשית כל, איתרתיו בזכות נפלאות "הפייסבוק" ושנית כל, לערוך ראיון מקיף בקו ישראל-ארה"ב זה עניין לא פשוט, אך עם נפלאות הטכנולוגיה, אפשרי מאוד, וזהו הראיון עם מי שנחשב נדבך חשוב בתולדות הזמר העברי בשנות ה-40 וה-50 ובכלל, איש שיצר קלאסיקות מוסיקליות.

 

אבשלום, האם גדלת בבית מוסיקלי?

 

"לא. נולדתי ברחוב פינסקר 41 בתל אביב להורים ממוצא תימני. אימי נולדה בתימן ואבי גם כן. אביו של אבי היה רואה חשבון לסוחרים מתימן שלא ידעו חשבון והוא היה נוסע איתם בספינה לביירות בלבנון וכך הוא הרוויח את מחייתו. בלבנון התברר לו שיש שם בית ספר של יהודי צרפת בשם "Alians De Israel", זו הייתה פנימיה עם תכנית לימודים מודרנית.

 

באחת הנסיעות הוא הביא את אבי, שהיה בן חמש, ורשם אותו לבית הספר הזה. כעבור שנה, הערבים שסבי עבד איתם זנחו אותו בביירות ונעלמו מבלי לשלם לו את משכורתו. הוא מצא עבודה בתור שמש בבית כנסת בביירות, אבל חלה וכעבור שנה נפטר בביירות.

 

אבי, שלא ידע הרבה ממשפחתו, גדל בפנימייה, סיים בית ספר תיכוני ובגיל 17 הגיע לארץ ישראל בזמן השלטון העות'ומני. הוא היה משכיל, דובר צרפתית,ערבית, טורקית ועברית, אולם הוא לא מצא עבודה בארץ והמשיך למצרים, שם מצא עבודה בתור מלפף סיגריות בידיו הזריזות. איך הוא פגש את אימי זה סיפור ארוך מדי בכדי לספר פה. "

אבשלום שר בגיל 9 שנת 1937 לפני קייטנים

 

 

מתי דבק בך חיידק המוסיקה?

 

"אני מגיל שלוש עמדתי לפני קהל ושרתי. הייתי בן זקונים: אחותי הבכורה, הגדולה ממני ב-11 שנה, הייתה מלמדת אותי שירים ולמדתי מהר. כפי שאני זוכר מילדותי, יום אחד היא לקחה אותי לנוער העובד, העמידה אותי על שולחן ואמרה לכל החברים – "אחי הקטן זמר", והתחלתי לשיר על שולחן וקיבלתי מחיאות כף ואז נדלקתי ולא הפסקתי לשיר. בגיל 9 הייתי בקייטנה וביקשו ממני לשיר לכל הקייטנים בחוף הים בתל אביב, שכחתי את המילים וזכרתי רק את המנגינה ועשיתי מילים משלי וקראתי לשיר – "אין לך שולחן". הילדים אהבו את השיר. אתה יכול לשמוע אותי שר עם קולי של היום בזמרשת, וכל המילים שלי שם גם כן."

 

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

" בוודאי. גרנו בחדר אחד. אבי נפטר כשהייתי בן 12. בבית הספר העממי תל נורדאו בחרו בי לשיר בכל מיני טקסים. אהבתי לשיר והייתה לי שמיעה אבסולוטית. היינו עניים בלי רדיו. לשכנים שלנו היה פטיפון וביתם היה עם קיר משותף לביתנו. יום אחד, מהפטיפון של השכנים, שמעתי תקליט ממנו בקע השיר "טיקו טיקו" עם האחיות אנדרוס שרות באנגלית, שלא הבנתי מילה (הייתי בן 14) . הם ניגנו את התקליט יום ולילה ואני למדתי ואהבתי את המנגינה, ואפילו את הצד השני של התקליט – Her Bathting Suite Never Got Wet.

 

יום אחד באתי לביתם ושאלתי על מה הן שרות. הם ענו לי ששיר אחד הוא על שעון והשיר השני על נערה שבגד הים שלה אף פעם לא נרטב. באתי לחדרי וכתבתי מילים מתאימות לשני השירים. לטיקו טיקו כתבתי: "הו טיקו טיקו טאק, קניתי לי לחג שעון יפה שמתקתק מאוד חזק, הוא בלילה מאיר בבוקר הוא מעיר, בכלל זה השעון הכי יפה בעיר. הו טיקו טיקו טאק, במים הוא כדג, וכל מחוג את סיבובו בסדר חג, אפילו הוא יכול להיקבר בחול אך התקתוק יתקתק תמיד בקול..הו טיקו טיקו טאקה טיקה טוקה טקה אל תמהר אל תפגר, אף לא ברגע כי אם אני אקדים או שאני אחסיר תמיד אתה אתה אתה אתה תהיה אשם, לכן תלך איתי בצדק וביושר אז גם אני וגם אתה נחיה באושר, תקתק תקתק תמיד תקתוק כזה רק כך, טיקו טיקו טיקו טיקו טאק!

 

שרתי את השיר במסיבת חברים וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. היה שם גם יעקב בן הרצל, שהיום בטלויזיה והוא היה כשרוני באלקטרוניקה. היה לו בביתו רדיו חשאי בשם "קול הירח", זה היה בזמן המנדט הבריטי. הוא ביקש ממני לשיר את טיקו טיקו בתכניתו הפופולארית. כל פעם שרתי בכתובת אחרת בלי ליווי מוסיקלי. יום אחד הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב, ואוטובוס מלא קייטנים שרים את טיקו טיקו שלי. לא האמנתי, התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס בכדי להיות בטוח שהם שרים נכון את המילים והם לא יודעים מי אני ואני רץ מהר והם צוחקים ושרים".

 

יש לך אולי חווית ילדות מוסיקלית מוקדמת שנצרבה במוחך ?

 

"כשהייתי ילד בן 11, אחותי הבכורה רצתה שנחום נרדי ישמע אותי שר ואולי יקח אותי להופעות. באותו זמן הוא רק היתגרש מאישתו הזמרת ברכה צפירה זמרת שאהבתי לשמוע וגם לשיר כמוה. אימי היתה מעריצה גדולה של ברכה צפירה..
אחותי ידעה שנחום נרדי גר בחדר קטן בצפון דיזינגוף וארלוזורוב. הלכנו ברגל והגענו לביתו הקטן ועל הדלת היה פתק: "אני אצל אחותי שושנה" והיתה כתובת לא רחוק מביתו. הלכנו אל שושנה שדרך אגב הייתה מורה לפסנתר. דפקנו בדלת והיא פתחה ושאלה מה אנו רוצים. אחותי אמרה לה "אחי זמר ואני מבקשת שנחום נרדי ישמע אותו" . שושנה הסתכלה עלי וחשבה שאני בן 9. הייתי תמיד רזה ונראיתי צעיר מגילי. היא הכניסה אותנו לחדר קטן ואמרה שנחום נרדי צריך להגיע בכל רגע, אבל ביקשה ממני לשיר שיר שאבחר. התחלתי לשיר שיר של ברכה צפירה 'מעמק לגבעה". באמצע שירתי נפתחה הדלת ונחום נרדי צעק "אוי חשבתי שברכה פה שרה"- שרתי בדיוק כמוה!. אחותי אמרה לנרדי שייקח אותי להופעות והוא ענה שאני יותר מדי צעיר להתחיל קריירה של זמר, אבל לחזור אליו בגיל 16. שושנה לקחה אותי לסלון ובחנה את שמיעתי ואמרה שיש לי שמיעה אבסולוטית וכי היא רוצה ללמד אותי פסנתר בחינם פעם בשבוע. שמחנו מאד והתחלתי ללמוד איתה נגינה על פסנתר שרציתי כל כך. שנה לפני זה, בגיל 10 ,המורה לזמרה בבית הספר תל נורדאו- שמה היה מרים לוין, אהבה את כשרוני המוזיקלי והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה ואמרה לנו שהיא רוצה ללמד אותי לנגן בכינור. בחדרה היה גם פסנתר אבל היא לא הייתה מורה לפסנתר. היא שלחה אותי עם מכתב למכון למוסיקה שישאילו לי כנור. קיבלתי את הכינור והתחלתי ללמוד לקרא תווים ולנגן בכינור.

אבשי

התקדמתי יפה ומהר אבל עיני היו תקועות בפסנתר. יום אחד היא שאלה אותי מדוע אני נועץ עיניים בפסנתר ועניתי "אני רוצה ללמוד פסנתר במקום כינור". היא לקחה את הכינור ממני ואמרה שהיא לא מלמדת פסנתר והיא מפסיקה ללמד אותי כינור. כששושנה הציעה ללמד אותי פסנתר, חלומותיי התגשמו, אבל לא היה לנו בבית פסנתר ובבית הספר ביקרה בכיתה שלי היה פסנתר והייתי נישאר אחרי הלימודים ומתאמן. גם מצאתי חבר שגר ברחוב פינסקר 19 בשם נחום קאלקא שגר בבית גדול עם פסנתר ואחותו למדה פסנתר והוא היה מבקש ממני לבוא לנגן. הוא ואחותו אהבו אותי. דרך אגב,  נחום גדל ונעשה מליונר בארץ אולי ראית את בנין קאלקא בדרך פתח תקוה. בקשר לשושנה המור,ה למדתי רק שנה אחת, ויום אחד היא אמרה לי שהיא עוברת לגור בירושלים. היא הציעה חברה גרמניה שבקושי דיברה עברית, אבל מורה יוצאת מן הכלל שהזמינה את אימי ואמרה שהיא מוכנה ללמד אותי אבל בתשלום. היינו כל כך עניים ואימי אמרה לה שאין לנו כסף לשלם וכך זה נגמר עד שהגעתי לני יורק והמשכתי ללמוד אבל הייתי בן 27 ומחבר מוסיקה ידועה".

אבשלום כהן ויונה עטרי שנות ה50

מדוע עזבת לחו"ל ?

 

"הוזמנתי לניו יורק ע"י נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה "זואה", מר ג'ק טורצינר. הוא הביא אותי לניו יורק לאחר ששמע אותי שר בכנס ה"זואה" בתל אביב. הייתי אז עני מאוד ואפילו עם כל ההופעות, לא היה לי כסף. ניצלו אותי בחברת התקליטים "הד ארצי", כשלא שילמו לי פרוטה. כמובן שהסכמתי לבוא לניו יורק להופיע, להצליח ולהרויח יותר למחייתי".

 

כשהגעת לחו"ל, הוספת ליצור ולשיר? עד מתי?

 

"בקיץ 1956 , שנה לאחר שהגעתי לניו יורק, נתבקשתי לנהל את המוסיקה במחנה קיץ לילדים בשם "יהודה הצעיר". שם חיברתי את אחד משירי האחרונים בשם "שבת במחנה"- השיר הפך להיות המנון המחנה. שנה אחרי, ב-1957, לא חזרתי למחנה והעסיקו מוסיקאי ישראלי גדול בשם אברהם קפלן שאהב את השיר כל כך והוא חיבר קול שני כדי שמקהלות ישירו בהרמוניה. הוא יותר מאוחר הביא את השיר לארץ ולא ידעתי. מסיבה זו השיר הוקלט רק עם מקהלה. להפתעתי פתאום מצאתי ביוטיוב הקלטה של הזמר הנהדר אברהם פררה ז"ל ששר את השיר עם כל כך הרבה רגש. ."Dream – כעבור חמש שנים חיברתי את שירי

הייתי אז בקליפורניה והעסיקו אותי בתור מורה וחזן עם מקהלה של 50 זמרים. חיברתי הרבה מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם" , "מי כמוך", "בישיבה של מעלה", ועוד..זה היה בית כנסת רפורמי.

לפני זה בשנת 1961 חיברתי מנגינה יפה, ואז הייתי מורה פרטי לילד שהכנתי לבר מצווה. אמו הייתה אמרגנית של זמרת פופולארית דאז, קלי סמית'. היא אמרה שיש לה חברה שכותבת מילים באנגלית, וביקשה שאתן לה את התווים בכדי שתעביר לחברתה. יום אחד המשוררת צלצלה אליי מניו יורק ואמרה לי שהיא חיברה מילים יפות והשיר נקרא – . היא אמרה שהיא רוצה להציע את השיר לנאט קינג קול, ואני בטיפשותי עניתי The Secret Of Lasting Love

שאני שמח לשמוע אבל אם הוא יקליט את זה אני רוצה 50% מהתמלוגים. היא כעסה ואמרה לי: "הוא עוד לא הקליט ואתה מדבר על תמלוגים?", היא ניתקה ולא שמעתי ממנה יותר. אגב, אם נחזור רגע לילד שלימדתי לבר המצווה, כשלימדתי אותו, אמרתי לאמו שבשבוע הבא זה יום הולדתי, אבל אבוא ללמד למרות זאת. באתי והתחלית את השיעור, ופתאום נפתחה הדלת והנה קלי סמית' שרה לי "יום הולדת שמח" ואפילו אמרה "אבשלום". זה היה מצמרר!".

הסיבה ששאלתי את השאלה הטיפשית הזו הייתה מפני שחיברתי שני שירים באנגלית ונעשיתי חבר ב"אסקפ", ושם אמרו לי : "התקבלת כחבר אבל ניתקנו אותך מאקו"ם, ואנחנו נגבה את התמלוגים מאקו"ם. עשו זאת ולא קיבלתי תמלוגים מאקו"ם במשך שנים. התלוננתי וזה לא עזר. בשנת 1975 חזרתי עם חברותי באקו"ם וניתקתי את אסקפ. מאז קיבלתי תמלוגים ואני מקבל עד היום. כפי שאתה יודע, שיריי בארץ נחשבים שירי זהב ועד היום חלקם מושמעים ואני מקבל תמלוגים באופן קבוע ואין לי טענות. בשנת 1975 חיברתי את שירי האחרון, "יהודה המכבי". יוסי ספי לוי הקליט בהקלטה ביתית וזה בדף הפייסבוק שלי וביוטיוב.

 

404268_224165427680139_1573908479_n

מבין שלל השירים שיצרת, יש שיר פייבוריטי?

 

"כל השירים שלי יקרים לי, הם כמו ילדים שלי ולכל שיר יש את הערך שלו".

מה אתה עושה בימים אלה?

"יש לי שני בנים נפלאים: האחד, רוני – מתופף נהדר ומוסיקאי שכותב מחזמרים המוצגים בתיאטרון אוף-ברודוויי והוא גם מורה בבית ספר תיכוני. השני- יונתן, הוא מוסיקאי וסופר שכתב עד כה שלושה ספרים.

לגביי, אני חי בלאס וגאס, אולם ב-2013 גילו לי גידול סרטני במעיים, עברתי ניתוחים ולאחר שהחלמתי, חזרתי לשגרה, אולם בנובמבר 2015, בזמן שנסעתי עם גרושתי במכוניתה, נכנס במכוניתנו נהג שיכור, נפצעתי קשה ועכשיו אני מרותק למיטה ובשלבי החלמה והתאוששות".

אבשלום

 

תודתי הגדולה נתונה לאבשלום כהן היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק והחשוב לתיעוד תולדות הזמר העברי !

 

כתב, ערך, תחקר וראיין:  דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

"כספי מנגן" – סיפורו של המוסיקאי נתן כספי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

כספי 2

נתן כספי נולד תל אביב בשנת 1938. הוא נולד אל תוך המוסיקה כשאביו,  הרמן צבי כספי, היה נגן ומורה נודע לאקורדיון בתל אביב. בהיותו בן 3 החל לנגן על חליל באופן אוטודידקטי ובהיותו בן 5, אביו הביא אקורדיון קטן הביתה ונתן החל ללמד עצמו לנגן לבד עד גיל 12. בשלב מסויים למד לנגן גם על פסנתר.

 

הוא למד בבית הספר העממי "אחד העם" וניגן במסיבות ואירועי בית הספר, וכשעבר ל"גימנסיה הרצליה", ניגן על אקורדיון מדי בוקר את התעמלות הבוקר המסורתית של בית הספר.

 

בהיותו בן 15 החל להופיע בתזמורתו של אביו וכעבור זמן קצר הקים הרכב עם חבריו חיים מרשק (סקסופון) , דני ואלה (מתופף, שניגן מאוחר יותר עם הגשש החיוור) שנקראה "הצעירים".

 

בשנת 1956 התגייס לצה"ל, תחילה בחטיבה 7 של חיל השריון, וב-1957, עת הוחלט להקים את להקת גייסות השריון, סופח כספי כאקורדיוניסט הלהקה. כספי השתתף בשתי תכניותיה הראשונות של הלהקה: "התכנית הראשונה" (שכללה את הלהיטים "קפה שחור", "צ'ימפופו") שעלתה ב-1958 והתכנית השניה – "יותר מדי אבק" (1959) שכללה את הלהיטים "אליפלט" ( הגרסה הראשונה לשיר, בה ניגן אקורדיון במקור), "אוהבי הטבע", "בואי רוח'לה" ועוד.

בשנת 1959 השתחרר מהצבא ובין השנים 1959-1966 לצד עבודתו בדפוס, ניגן בהרכבים שונים: הוא ניגן בין השאר בלהקת "השעות הקטנות" ( להקה שפעלה בצפת ובה היו חברים גבי אקשטיין, יעל שרז, מרים גבריאלי ושייקה לוי, וביצעה בין השאר את "שיר השוק" עוד לפני "התרנגולים") בין השנים 1960-1961, וכן ברביעית "הטיילת" (שביצעה את הלהיטים "הלילה לטיילת", "ואדי ערה" וכו' ובה היו חברים בין השאר אושיק לוי, גבי ברלין וחדוה ודוד)  בין השנים 1964-1965 . ברביעית הטיילת ניגן בהקלטות גם על הבס.

לאורך שנות ה-60 הופיע קבוע אף ב"עומר כייאם" ובמועדון "אילקה ואביבה" וליווה בין השאר את יפה ירקוני, ישראל יצחקי, הזמר/בדרן האמריקאי דני קיי בביקורו בארץ, אילקה ואביבה רווה, חנה אהרוני,אהובה צדוק, עדנה גורן ועוד.

כספי 1

 

בשנת 1966 פתח בית דפוס משל עצמו וב-1968 פרש ממוסיקה כדי להשקיע מלוא מרצו בעסק החדש. הוא לא היה פעיל בתחום המוסיקה עד שנת 1984, ולאחר שהעסק התבסס וכספי חש געגועים למוסיקה, הוא החליט לנגן "בקטנה" בחוג שירה בציבור. בערב השני בו היה אמור להופיע, פגש אקורדיוניסטית נוספת בשם ציפי גזית, מה שרקם אהבה מתו ראשון ( הוא היה אלמן והיא הפכה לאשתו השניה ובעיקר ושתפתו המוסיקלית) , והשניים החלו להופיע יחד בערבי זמר שונים ולהקים מועדון זמר משלהם שנתפרש ברחבי הארץ ורץ עד היום בהצלחה ונקרא : "ציפי, נתי וחברים". במועדון הזמר שלהם מופיעים מיטב אמני ישראל: יזהר כהן, אריק סיני, מיכל טל, איתן מסורי, באלדי אולייר, חנן יובל ועוד ועוד ועוד.

12676_101914553307276_2090450886_n

 

תודתי הגדולה נתונה לנתן כספי היקר (ורעייתו ציפי גזית) על שגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה, כחלק מהפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

12065621_629019103908080_8374093128639849816_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"הנבלאית הצברית הראשונה בישראל" – סיפורה של עדנה בוכמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12226451_643438762466114_868452934_n

בימינו כשהכל נגיש, מוכר ונודע, כלי "הנבל" הפך להיות מעין מוסד מוכר: ישנם מורים רבים לנגינה על נבל, פסטיבלי נבל הנערכים בארץ ובעולם, הנבל הפך כלי שימושי (אף יותר מפופולארי) בשלל סגנונות המוסיקה (לא רק "קלאסי") , כן כן אף במוסיקה הים תיכונית משתמשים בנבל, ולמעשה היום נגני נבל הפכו מבוקשים מאוד ( לא פחות מכנרים) במוסיקה הפופולארית.

 

אולם אני רוצה להחזיר אתכם לימיה הראשונים של המדינה ( סוף שנות ה-40)  וקצת לפני קומה: הנבל נתפס (ולא בצדק) ככלי אירופאי (על אף שהיה פופולארי גם במצרים ופרס עוד מלפני הספירה)  שנשתמשו בו בעיקר למוסיקה קלאסית ותו לא, בארץ, דור הצברים לא הכיר כל כך את הכלי הזה ואם הכיר,הרי שלא כל כך העריך אותו כראוי.

 

בארץ הנבל היה פופולארי בעיקר בתזמורת הפילהרמונית ובסוף שנות ה-30 נושאת דגלו הייתה הנבלאית קלרי סרבש, שנחשבת חלוצה בתחומה. כעשור לאחר מכן,  וההיסטוריה מלמדת זאת,  החל הנבל להיכנס לתודעת דור הצברים גם, כשהנבלאית הצברית הישראלית הראשונה ( באופן "רשמי") היא עדנה בוכמן שנבלה מלווה את הפסקול הישראלי עוד מסוף שנות ה-40.

 

בפוגשי את עדנה בסלון ביתה התרגשתי, שכן בוכמן (86) , צנועה, לבבית וחביבה, טומנת בחובה היסטוריה, היסטוריה שלא זכתה, לצערנו , להערכה ראויה, וכשראיתי כי אין ברשת ולו פיסת מידע קטנה אודותיה, הרגשתי מחוייבות להעלות על גבי כתב את סיפורה המרתק ממקור ראשון (דהיינו מסיפוריה) בתקווה שהוא יגיע לכמה שיותר עיניים קוראות ועדנה תקבל את ההערכה הרבה לה היא ראויה.

 

עדנה בוכמן נולדה בשנת 1929 בתל אביב כעדנה שיינפלד לזאב (וולבה) ואהובה (לובה)  . בהיותה בת שבועיים פרצו מאורעות תרפ"ט בהן אביה נפצע קשות אך שרד, ובוכמן נולדה לתוך המאורעות. בהיותה בת 9 הוריה שלחו אותה ללימודי פסנתר ( עדנה מעידה כי לא "מתה" על לנגן בפסנתר והייתה פסנתרנית בינונית, אך ניגנה כדי לרצות את ההורים ואת סבה, שהתרגש לנוכח נגינתה. ) . היא למדה עד גיל 14, ופנתה ללימודי ריקוד בסטודיו "הורנשטיין". עדנה הייתה מהמחזור האחרון של תיכון "גימנסיה בלפור".

 

בהיותה בת 17 הכירה דרך בת דודתה חלילן צעיר ומבטיח בשם יצחק בוכמן, חייל משוחרר מהבריגדה היהודית שניגן באופרה, ונתאהבה בו ממבט ראשון (על אף שהוא בהתחלה לא כל כך התייחס אליה, כדבריה) . יצחק תמיד נהג לומר כי הוא יתחתן עם נבלאית (נגנית נבל) ובכדי להרשים אותו, עדנה פנתה ללימודי נבל אצל קלרי סרבש שניגנה בפילהרמונית, ועל אף שלמשפחתה לא היו האמצעים הכלכליים המתאימים לכך, היא התעקשה והפכה לנבלאית. היא נחשבת לנבלאית הצברית הראשונה בישראל.

12282824_646266618849995_852828678_n

מיד עם סיום התיכון, בשנת 1946,  עוד בהיותה בת 17 וחצי, גוייסה לפלמ"ח ושירתה בבית קשת במשך כשבעה חודשים, עד שבן גוריון הכריז על צה"ל" ועדנה נקראה להתגייס רשמית ושירתה בקרייה במשרד שהדפיס כרטיסי החייל.

 

עם שחרורה,  התחתנה ב-1949 עם יצחק בוכמן, ובאותה שנה החלה לנגן בתזמורת הסימפונית של מרק לברי, וכן שנימשה כנבלאית שנייה בתזמורת הפילהרמונית ( וגם שימשה כנבלאית מחליפה) . רוב שנותיה בילתה בוכמן כנבלאית פרילנסרית, ליוותה מיטב אמני הישראל שפעלו בשנות ה-50,60,70,80 וניגנה במיטב ההקלטות של הקונצרטים הסימפוניים וכן המוסיקה הקלה ( בשנות פעילותה, ניגנה נבל בהקלטותיהם של יהורם גאון, אריק אינשטיין, יפה ירקוני, ישראל יצחקי, חוה אלברשטיין, נתנאלה, שושנה דמארי, יוסי בנאי וכו') וכן השתתפה כנבלאית בכל פסטיבלי הזמר למיניהם ( פסטיבל הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי, הפסטיבל המזרחי, פסטיבל שירי ילדים ועוד) , ניגנה במיטב ההקלטות של קול ישראל וגלי צה"ל ועל אף שבלטה מאוד כנבלאית, לא הגיעה להיות נבלאית ראשונה בפילהרמונית (משהו שעד היום צובט לה בלב) .

בשנות ה-90 הפסיקה בוכמן לנגן (מכורח הנסיבות) וסעדה את בעלה יצחק שחלה ונפטר ב-2004. בנם של עדנה ויצחק הוא נעם בוכמן, חלילן ישראלי נודע בעל שם עולמי, שהוא בין השאר החלילן הראשי בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור.

 

תודתי הרבה נתונה לעדנה בוכמן היקרה על שפינתי מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה.

12226451_643438762466114_868452934_n (2)

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

"תנו לו את הבס" – סיפורו של רוז'ה אברהם- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12208373_10153683895204501_7721654124395235325_n

רוז'ה אברהם ( שם משפחה לפני עברות :רקטמאייר)  נולד בשטרסבורג שבצרפת בשנת 1927. אביו, לאון אברהם, היה זמר אופרה וחזן נודע בצרפת (וגם שחקן כדורגל בקב' הכוח וינה) ואמו, ז'רמיין אברהם, הייתה מורה לפסנתר. כילד, רוז'ה מעיד, נמשך מאוד למוסיקת הג'אז.  בהיותו של רוז'ה בן 6 הוא נשלח ע"י הוריו ללמוד כינור והתמיד בכך עד גיל 12, פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) וכונה בפי מוריו לכינור – "עילוי מוסיקלי". בנוסף למד לנגן קצת על תופים.

 

עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו משטרסבורג וכשהופרד מהוריו, הגיע להכשרה של הצופים היהודים בלוטרק לקראת עלייה לארץ ישראל, עד שהגרמנים פשטו על לוטרק והעניין נגוז.

9009_523805174429474_537744985079818745_n

בשנת 1943 ברח עם קבוצת ילדים לספרד (והקבוצה נתפסה שם)  ועם פלישת האמריקאים למרוקו, נשלח למרוקו ושירת בצבא הצרפתי במרוקו במשך שנתיים ( 1944-1945) וכחייל נשלח עם גדוד לשחרר את העיר ליון. לאחר שחרור ליון, הוזמן עם אחיו לנשק למסיבה בבית הכנסת המקומי בליון, שם באורח נס,במקרה וללא ידיעה מראש, פגש בהוריו ( בדיעבד נתברר לו שאביו היה ראש המחתרת היהודית ושימש חזן באותה מסיבה בבית הכנסת) .

 

בשנת 1947 חזר עם הוריו לשטרסבורג, וכיוון שהיה בן 20 גוייס שוב לצבא למשך שנתיים ועשה קורס קצינים. כשסיים שירותו כקצין צרפתי בשנת 1949 עלה בגפו לישראל.

 

הוא הגיע למושב חדש שקם בארץ – מושב לימן (בקרבת נהריה) ושהה שם עד שנת 1951. ב-1951 הגיעו הוריו ואחותו (ארלט אברהם – פסנתרנית ואשת קול ישראל ) לארץ הקודש, ורוז'ה עבר לירושלים בכדי לנסות להשתלב בסצינת המוסיקה. בירושלים, התחבר לפסנתרן ג'ורג' טאובנר ז"ל וליווה אותו על תופים.

12277060_644350339041623_1722330343_n

התפנית המהותית בקריירה של רוז'ה אירעה בשנת 1954, כשראה בחלון ראווה קונטרבס, וכיוון שעקרונות הנגינה בקונטרבס דמו ליסודות הכינור שידע על בוריים, התאהב בכלי והחליט ללמוד לנגן עליו. הוא נטש את התופים ועבר  לקונטרבס בלבד. רוז'ה מציין שתמיד תפסו אותו כאחד עם שמיעה מיוחדת, זה ששומע את מה שאחרים ממעטים לשים לב אליהם או לשמוע.

 

הוא החל להתערות בסצינת המוסיקה הירושלמית המקומית וניגן בכל מועדון אפשרי שם, בעיקר ג'אז, עם גדולי אמני הג'אז: דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, מל קלר, אהרל'ה קמינסקי, פנצ'ו בלומנצווייג, יוסי פפו לוי, יוסי לוי, דני מרבנט ועוד רבים וטובים. בשנת 1958 העתיק מגוריו לתל אביב והחל לנגן במועדון "אדריאה", שם פגש בפסנתרן צעיר בשם זיגי סקרבניק ז"ל ( מוסיקאי עילוי שנפטר בגיל 24 ) – רוז'ה מתאר שזיגי היה כבן עבורו ואהבת נפש שררה ביניהם עד יומו האחרון של זיגי. השניים החלו לעבוד יחד במועדון "עומר כייאם"  (יחד עם המתופף סאם כהן) והיו, כהגדרת רוז'ה, סנסציה.

12277303_644350352374955_35081191_n

ב-1960 פנה אל רוז'ה המוסיקאי אלכס וייס וצירף אותו להופעותיו במועדון "צברה" והכניס אותו לסוללת נגני ההקלטות שלו, ומכאן רוז'ה הפך להיות אחד הבסיסטים הבולטים והמבוקשים בישראל בשנות ה-60 : הוא ניגן בהקלטות הרבות של אריק אינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני, ששי קשת (בהצגה "עיר הגברים", בה בולט הבס של רוז'ה ב"פנקס הקטן") ועוד רשימה אינסופית. בטלויזיה ניגן בתכנית "אולפן עגול".

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כשרוז'ה שימש כחובש קרבי, חברו ליחידה עלה על מוקש. רוז'ה אץ להצלת חברו ועלה בעצמו על מוקש ונפצע בגבו. הפציעה מנעה מרוז'ה לנגן על קונטרבס, ואילצה אותו לעבור לנגן על גיטרה בס חשמלית בישיבה, מה שלא היה כל כך לרוחו ואחרי כמה שנים, ב-1972 (כשניגן בהופעותיה של יפה ירקוני בלבד ביפו)  החליט לפרוש סופית ממוסיקה והפך להיות סוכן נסיעות עד צאתו לפנסיה.

947221_457933734302477_441389107_n

תודתי הרבה נתונה לרוז'ה אברהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

דודיורוזהאברהם10.11.2015

כתב, ערך , תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

"האקורדיאון של גדעון " – סיפורו של המוסיקאי גדעון ויגדרהויז – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

גדעון ויגדרהויז

גדעון ויגדרהויז נולד ב-16 לאוקטובר 1941 בפתח תקווה. אביו נהג לנגן על מנדולינה ומכאן ניצני ההשפעה המוסיקלית הראשונים על גדעון.

 

בהיותו בן 4, הוריו קנו לו אקורדיון קטן וזו למעשה הפעם הראשונה בה החל גדעון לנגן מוסיקה ולהתאהב בה. הוא נהג לנגן לחבריו בגן ובית הספר ולמד באופן אוטודידקטי משמיעה בלבד. בהיותו בן 7 הוא החל לקחת שיעורי פסנתר : תחילה תרגל על הפסנתר של מורהו כי באותן שנים, לקנות פסנתר בבית היה דבר יקר מאוד, אך מכיוון שזה לא היה נוח פרקטית, הוריו קנו לו אקורדיון מקצועי והוא החל ללמוד אצל מורה.

 

ויגדרהויז זוכר כי שם מורהו הראשון לאקורדיון היה יובל שדי כעס על גדעון הילד שלמד מהספר יותר מהר משהמורה עצמו יכל ללמדו. בגיל 10 הוא החל ללמוד אצל זיגי שטדרמן ( מוסיקאי נודע שעל אף שלא היה נגן אקורדיון מבריק, הוא היה מנהלו המוסיקלי ומנצחו של פסטיבל המוסיקה באבו גוש) והתמחה איתו במוסיקה קלאסית. אחרי הצבא ילמד ויגדרהויז, שוב באופן אוטודידקטי, לנגן גם על סקסופון.

 

כבר בגיל 14 החל גדעון ללמד תלמידים אחרים לנגן על אקורדיון ובגיל 16 החל להופיע בחתונות, בר מצוות ומסיבות. הוא הופיע בין השאר עם שמואל גוגול ז"ל, אשף המפוחית הישראלי. באותה תקופה ליווה על אקורדיון את כוכב הזמר דאז – ישראל יצחקי והיה ממוסיקאי "קפה נגה" – בורסת הנגנים של שנות ה-50 וה-60.

בשנת 1959 התגייס גדעון לצה"ל וסופח לחיל השריון ( חטיבה 7) ליד באר שבע. אחרי חצי שנה של טירונות ואימונים, חיפש הזדמנות לצאת וניגש לאודישנים ללהקת גייסות השריון. הבוחנת הייתה נעמי פולני שקיבלה אותו להיות אקורדיוניסט בלהקת גייסות השריון. חיילת נוספת ששירתה עימו בחטיבה 7 הייתה עליזה עזיקרי שלהפתעתו, גם היא התקבלה ללהקה זמן קצר אחריו.

להקת שיריון

ויגדרהויז השתתף בתכניות הלהקה: "כאן השריונים" ( אוקטובר 1960) ו"טיפול זה טיפול" ( 1961) .

 

עם שחרורו מהצבא, הוסיף ויגדרהויז לנגן בחתונות, בר מצוות ומסיבות והופיע בין השאר כאקורדיוניסט של גדי יגיל ובהפקת "מוישה וינטלטור" ( של פשנל) יחד עם אקורדיוניסט בצל ירוק, יוסל'ה אורג. כמו כן, הופיע עם חבריו לגייסות השריון : מגי גרוס ( הביוגרפיה שלו  גם ב"דודיפדיה")  ואילן סגל ( גם אותו ראיינתי) בנהריה ובטבעון. כמו כן, הופיע באילת במלון "מלכת שבא" עם עוד מוסיקאים. אחת ההופעות הבלתי נשכחות עבורו הייתה כשליווה את יפה ירקוני ביום הולדתו ה-80 של דוד בן גוריון בשדה בוקר (1966). כמו כן, עבד זמן מה על האוניה The Israel בקו ישראל- ניו יורק.

במהלך היום למד גדעון באוניברסיטה העברית ( שם עשה תואר ראשון) ובלילות היה מופיע בשלל מקומות – חיי מוסיקאי ישראלי. לאחר מלחמת ששת הימים עזב את ישראל. הוא הכיר קנדית בשם הלן ( שלימים הפכה לאישתו) ועבר עימה להתגורר בקנדה., שם למד באוטווה ועשה שני תארים שם. לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת אילינוי וקיבל תואר דוקטור בסטטיסטיקה בשנת 1975. בזמן לימודיו, התפרנס מלנגן בחתונות ובר מצוות במונטריאול, עם מוסיקאים שהכיר עוד מישראל.

 

  • לאחר שסיים לימודיו, עבד ב"בל קנדה" ולאחר מכן בreaders digest, שניהם בקנדה ובארה"ב , ולימד באוניברסיטאות מקגיל וקונקורדיה. כמו כן, שימש פרופסור אורח במשך סמסטר אחד באונ' חיפה ות"א ב-1994 לפני שעבר לארה"ב. אחד הסטודנטים שלו מאונ' חיפה הוא כיום יו"ר המחלקה לסוציולוגיה באונ' חיפה. בימים אלה הוא בפנסיה אבל עדיין מייעץ לקרנות גידור. העבודה הזאת היא לאור פרסום מאמרים בעיתונים כלכליים .

יש לציין כי גדעון עדין פעיל במוסיקה כתחביב. הוא חי בקיץ במונטריאול ובחורף בפלורידה ומשתתף שם בג'אם סשנים למיניהם , כולל בניו יורק "על הדרך". הוא חי בניו יורק בין השנים 1995-2005 ובמהלך שהותו שם, ארגן ג'ם סשנים שבועיים ב"לגיון האמריקאי" בהארלם , שם ניגן על אורגן האמונד B3. בפלורידה הוא מנגן עם זמר הרוקבילי הנודע משנות ה-50 – ג'ימי קאבלו. כמו כן, לאורך השנים גדעון הוסיף להקליט והוציא אף מספר דיסקים משלו.

 

תודה מיוחדת לגדעון ויגדרהויז היקר על שפינה מזמנו לענות לשאלות התחקיר שלי ולגולל בפניי סיפור חייו המרתק, וכן תודה מיוחדת לחברו לחיים וללהקת גייסות השריון, אילן סגל, על ש"שידך" בינינו.

גדעון ויגדרהויז 2

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

"פרנקי" – סיפורו של הנגן, זמר וטכנאי הסאונד של "טריטון" פרנקי גליקסמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

פרנקי גליקסמן

יצחק (פרנקי ) גליקסמן נולד בתל אביב ב1946. אביו עבד בסולל בונה ואמו הייתה עקרת בית. בבית נהגו לשמוע בעיקר מוסיקה קלאסית ויידיש.  בילדותו, הוריו החליטו שהוא ואחיו ירכשו השכלה מוסיקלית, וכך בגיל 8 (1954) החל ללמוד לנגן על אקורדיון. עוד בילדותו עברה משפחתו לחולון, ובגיל בית הספר, כשהלך עם כיתתו לחוג לריקודי עם, וכשהמורה לריקודי עם ( יואב אשריאל) שאל מי יודע לנגן על אקורידאון, גליקסמן הצביע ושימש על תקן אקורדיוניסט בחוג לריקודי עם במשך 10 שנים, עד גיוסו לצבא.  בגיל 13, למד לנגן גם על פסנתר. הוא למד מוסיקה בתלמה ילין.

20150414_184329

בשנת 1964 התגייס גליקסמן כאקורדיוניסט ללהקת גייסות השריון, והשתתף בתכניתה של הלהקה- "למה יו יו" (כדבריו, המחזמר הצבאי הראשון) מ1965 שכללה להיטים כ"לילה ראשון בלי אמא", "כאן השריונים" וכו', ושירת יחד עם צבי שיסל, שוקי פורר, ציון צדוק (צמד דרום) , יוסי אלפי ועוד.  עוד בזמן שירותו הצבאי למד גליקסמן  באקדמיה למוסיקה בתל אביב.

 

ב1964, עוד בזמן הלהקה, הקים עם חבריו הנגנים של הלהקה את להקת ה"קווינטט" שכללה בשלל גלגוליה את: טומי פרידמן ז"ל (גיטרה וחליל) , זאב "זובה" אולמן ( חצוצרה וגיטרה בס) , אמיר ברונשטיין (מתופף), דני כספי (מתופף),   וזאב מורגנשטרן (אקורדיון) ופרנקי גליקסמן ( אקורדיון וקלידים)   , שניגנה מוסיקה לריקודים באיטלקית, צרפתית, אנגלית ועברית, ושילבה עיבודים חדשניים של  פופ-רוק-ג'אז.  המועדון בו חברי הלהקה ערכו חזרות אז, היה "החתול העצבני" (ליד גשר הירקון).  חברי הלהקה הופיעו באותה תקופה בעיקר במלון "שרתון" הישן במועדון "מרבד הקסמים" .

20150414_184806

 

ב1966, לאחר שחברי הלהקה השתחררו מצה"ל, הם הופיעו כחצי שנה על אוניית "צים", ולאחר מכן עברו מלונות בנהריה, טבריה (מלון "עדן")  וכו' . ב1969 הוציאו יחד עם ציון צדוק מצמד דרום תקליטון בשם "הקווינטט של ציון" שכלל שירים כ"נסיכת חלומות", "נערה בכתום".   הלהקה למעשה ליוותה מספר אמנים כלואיג'י (une maman), יפה ירקוני ועוד.  הקווינטט השתתפו גם כתזמורת המלווה את האמנים בתכנית הטלוויזיה "קונצרטינה" בעיבודיו המוסיקליים של אילן מוכיח.

 

ב1970 קיבלו הצעה להופיע בקניה באפריקה, שם נולדה בתו של פרנקי- לילך גליקסמן, שלימים תהפוך לילדת הפלא הנודעת משנות ה-70. הלהקה הופיעה בקניה במשך שנתיים, קצרה הצלחה רבה ואף הקליטה עם יפה ירקוני, ששהתה שם, את "הבה נגילה" בסווהילית, גרסה שהגיעה למקום הראשון במצעד הפזמונים האפריקאי.

20150414_185006

 

הקווינטט התפרקה בסוף 1972, ואז טומי פרידמן ז"ל, שהיה איש אלקטרוניקה מוכשר  וטכנאי סאונד גאון ויחיד במינו, הקים יחד עם גליקסמן את אולפני "טריטון" ברח' אידלסון 13 בתל אביב.  גליקסמן שימש טכנאי סאונד, והאולפנים למעשה נחשבים למוצלחים והמשפיעים שבאולפני ההקלטות בתולדות המוסיקה הישראלית.

 

אין אמן שלא הקליט ב"טריטון" : אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, כוורת, מתי כספי, יהורם גאון, יהודה פוליקר,  צביקה פיק, יגאל בשן, אילנית, יהודית רביץ והרשימה ארוכה ואינסופית. האולפנים התקיימו עד 1999,כשגליקסמן פרש מהעבודה האינטנסיבית באולפן עוד בשנות ה-80.

 

ב1973 , כדי לדאוג לעתידו הכלכלי, החל גליקסמן להופיע סולו  עם פסנתרן ושירה בבתי מלון ( פיאנו בר כ"אכדיה" בהרצליה). באחת מהופעותיו ב1982 , משך תשומת לבו של אמרגן אנגלי, שהזמין אותו להופיע בחו"ל: פינלנד, שווייץ ועוד מדינות באיזור. גליקסמן הופיע בהצלחה שם וב1985 חזר לישראל ופתח עם דודו אלהרר את מועדון "מרתף ראשון" בת"א, שפעל שנתיים עד 1987.

מאז ועד היום, גליקסמן מוסיף להופיע בבתי מלון, ספינות שעשועים ופיאנו בארס, בעיקר בחו"ל, ומחלק זמנו בין ישראל לחו"ל. כמו כן, הוא הוציא מספר אלבומים שלו משירי שנות ה-60,70 .

 

בתו של פרנקי, אגב, היא ילדת הפלא של שנות ה-70- לילך גליקסמן !

 

תודה מיוחדת לפרנקי גליקסמן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

דודי ופרנקי גליקסמן 14.4.2015

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.