קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.
זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.
בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.
בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.
ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.
עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".
בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.
בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.
תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
בשנות ה-60 וה-70, פעלו לא מעט זמרי פופ ישראלים שלאחר הצלחה במידה כזו או אחרת בישראל, החליטו לראות עולם ולהופיע גם בארה"ב. זה לא סוד שהפיתוי גדול והאפשרויות בארה"ב אינסופיות, ולכן חלקם נשארים בניכר ( עם קשר הדוק לישראל) ומייצגים אותנו בגאון ובכבוד בפני הקהל האמריקאי.
אחד השחקנים והזמרים שפעלו בישראל באמצע שנות ה-60 ( בעיקר בחיפה ותל אביב) הוא גדי אלון, שנמנה עם מייסדי להקת חיל הים בראשית שנות ה-60, חבר בשלישית "הנמר הנוראי" ( עם דני ליטני ומרטין גלט ז"ל), שיחק בהצגות ומופעים מצליחים בישראל , היה מעורה טוב בסצינה המקומית ולאחר שנסע בסוף שנות ה-60 "לראות עולם" – זכה להצלחה נאותה בארה"ב בשנות ה-70 , נשאר שם והפך בשלב מסוים לחזן ( עד היום).
גדי פפרבוים נולד בחיפה בשנת 1945. אביו היה חזן בחיפה ואמו אחות חיפאית נודעת בשם פסיה, וכבר בגיל 4 נהג גדי להצטרף אליו לבית הכנסת ולשיר קטעי חזנות. לאורך שנות נעוריו אהב לשיר ולשחק בבית הספר ובקרב החבר'ה. המוסיקה שספג באותן שנים הייתה מוסיקת חזנות ושירי ארץ ישראל היפה. הוא למד בבית הספר הדתי "יבנה" ובישיבת "בני עקיבא" בכפר הרועה. הוא בלט שם כמצחיקן של הכיתה. במקביל עבד על סיפון האניה "צים". בתקופת התיכון, הקים יחד עם חברו גדי יגיל ( כשעוד נקרא גדי ציגלמן) את "צמד הגדיים" והשניים נהגו להציג מערכונים והומור במועדונים ואירועים מקומיים.
ב-1962 הגיע זמנו של גדי להתגייס, והוא ניגש יחד עם חברו, גדי יגיל, לאודישנים ללהקת פיקוד צפון: יגיל התקבל וגדי לא. הוא הוזמן להגיע לבחינות ללהקת "חיל הים" : הוא וגדי יגיל ניגשו שוב, והפעם שניהם התקבלו ( אולם יגיל העדיף ללכת ללהקת פיקוד צפון ואילו גדי "השני" הגיע ללהקת חיל הים) . היה זה ב-1962, עת גדי היה בן 17 וחצי ( גיוס מוקדם) .
כיון שכשהגיע לבקו"ם אמרו לו ש"אין שום להקת חיל הים" הוא פנה ל"קורס מכי"ם". לאחר שצלצל לחיל הים אמרו לו : "אנחנו לא יכולים להוציא אותך מקורס מכי"ם, אלא אם תוריד פרופיל". גדי, שהיה שחקן, הוריד פרופיל והגיע לחיל הים, שם שמו אותו בתפקידים מתחלפים כ"שק"מיסט", ש"ג וכו'. לאחר זמן מה, מינו אותו להיות "מש"ק חינוך" : במסגרת התפקיד הוטל עליו להקים את "להקת חיל הים" : הוא שאב מערכונים מלהקת "הגלגל" של אגד שפעלה באותו זמן והחל לערוך אודישנים ללהקה ב"בית המלח"וגיבש מה שיהפוך ללהקה: בין חברי הלהקה שגדי זוכר: שמעון ארליך, אהרון וייס, יגאל פישר, אקי, עדנה רוזנברג פרייס, יעקב פריד, לייבלה ז"ל, רוח'לה ועוד. אחד מבמאי הלהקה היה עודד חרל"פ. הלהקה הופיעה עם פזמונים ומערכונים של להקת "הגלגל", בין השירים שהלהקה ביצעה היו "האניות עגנו בחיפה", "מרים" . השירים לא תועדו על גבי תקליט.
גדי השתחרר ( אחרי קבע) בשנת 1966. מיד עם שחרורו התקבל להצגה "פיטר פן" כשחקן/זמר וגילם פיראט ( והמשפט היחיד שלו בהצגה היה : "קפטן – הקוקוריקו יצא מהכלוב") . אחד הפיראטים היה מייק ברנט . כיוון שגדי השתעמם מתפקידו ב"פיטר פן", הוא החל למלא "חורים" בתיאטרון ולהחליף מי שחולה בהצגות ( למד תפקידים מהר, כדבריו) . באותה תקופה שינה שמו מ"פפרבוים" ל"אלון".
מכר נוסף של גדי מחיפה ( עוד מתקופת הלהקה הצבאית) היה דני ליטני ( אז : דני ליטובסקי) שהייתה לו להקת קצב שניגנה Shadows ( להקת הליווי הבריטית הנודעת של קליף ריצ'ארד). עוד בזמן התיאטרון, כשגדי הופיע במועדונים למיניהם ( מה שנקרא "חלטורות") , הוא נעזר בדני ליטני שילווה אותו על הגיטרה והם החלו להופיע כצמד.
באותה תקופה, התקיימה בחיפה ההצגה המוסיקלית "ימים של זהב" בבימויו של יוסף מילוא ובו השתתפו בין השאר שמעון ישראלי, חנן גולדבלט, ,מרטין גלט ( משה גילת) ומייק ברנט. יום אחד גולדבלט חלה, ואלון נשלח להחליף אותו . אלון הכניס להצגה את חברו דני ליטני . השלישיה : דני, גדי ומרטין, ראו כי יש ביניהם כימיה ופנו לשמעון ישראלי שיביים אותם כשלישיה בשם "שלישית "הרווקים". השלישיה הופיעה במועדוני לילה, עד כי ראו אותם דן בן אמוץ וחיים חפר שמצאו בשלישיה אלטרנטיבה ל"גשש החיוור" במועדונם "החמאם" והלהקה שינתה שמה ל"שלישית הנמר הנוראי" ועבדה עם המנהלת המוסיקלית דרורה חבקין. הלהקה אמנם לא הוציאה תקליט, אולם הקליטה מספר שירים שלא ראו אור מעולם: "פלסטינה השדודה", "וחרב אין ביד דוד", "ירושלים של ברזל", "הקרב לא נגמר", "נגמרה המלחמה", "למה את יפה כל כך הערב" ועוד. הלהקה לא הצליחה בתל אביב וירדה לאילת והחלה להופיע בקטנה במועדונים כ"חצות וחצי" ו"הסלע האדום". הלהקה התפרקה בתחילת 1968 ( ליטני הפך ליוצר וזמר משפיע ואהוב, אגדת בלוז ישראלית, ומרטין שיחק בתפקיד אורח בסרטי בורקס שוברי קופות כ"חגיגה בסנוקר","כץ וקרסו" וכו' עד התאבדותו ב1979) .
עם התפרקות הלהקה, חזר גדי לתל אביב והחל לשחק בתיאטרון "זווית" כמחליפו של שלמה ניצן בהצגה "סטריפטיז". במקביל, החל אלון לשיר ב"חלטורות" במועדונים שונים כבדרן וזמר. אחד המערכונים הבולטים שלו באותה תקופה הוא "מערכון הפסיכים". כמו כן, השתתף בפרסומת ל"קוקה קולה".
בסוף 1968 החליט גדי לנסוע לראות עולם: הוא נסע לטייל וכשהגיע ללונדון נתקע בלי כסף, רק כרטיס טיסה לניו יורק. הוא הגיע לניו יורק וגילה שסוכן הנסיעות לו שילם מראש נמלט, ולגדי נותרו רק 50 דולר בכיס. הוא החליט להתחיל להופיע במועדונים מקומיים של ישראלים בכדי לגייס כסף: תחילה הופיע ב"קפה תל אביב" ( בו הופיע עם בני ברמן) , "קפה יפו", "קפה צברה" ( בו הופיע עם רותי נבון) לאחר מכן במועדון "אל אברם" , "סירוקו" ( מועדונו של אריס סאן) ועוד. בכדי ללמוד לשיר פזמונים הוא החל לקנות תקליטים פופולאריים לועזיים וגיבש רפרטואר. הוא לקח קורס ללימודי אנגלית וכשסיים, פגש במקרה את האקורדיוניסט הרצל בודינגר ( שליוה אותו עוד בארץ – התחקיר על בודינגר נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") ואישתו נאווה, להם היה משרד אמרגנות מתחיל ( "ישרא-ארט") בניו יורק. תחת ניהולם, אלון החל לחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה בהופעות.
ב-1972 הוזמן לשמש חזן במשרה חלקית בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפנסקולה, פלורידה ובמקביל הופיע במועדונים נחשבים ברחבי ארה"ב. באותה שנה קפץ לביקור בארץ להופיע במועדון "החמאם" ובמועדונים בירושלים. ב-1973 התחתן ולו שני ילדים.
בשנת 1973 הוציא אלון תקליט ראשון (בעיבודיו של הרצל בודינגר) , ב-1974 הוציא אלבום נוסף – "שירי ארץ ישראל האהובה שלי", ועוד תקליט ב-1976. לאורך השנים יוסיף להקליט ולהוציא עוד מספר אלבומים.
ב-1974 השתתף בפסטיבל פולק ישראל שהוצג ברחבי אמריקה וקנדה ( יחד עם יפה ירקוני, שלישית אדלר ועוד) , הופיע באותה תקופה עם אמנים כשלמה קרליבך .
ב-1975 פנה אליו המנהל של סטיב לורנס ואידי גורמה ( צמד פופולארי משנות ה-60) שלקח אותו תחת חסותו והחל להקליט לו שירים וסידר לו לפתוח הופעה בלאס וגאס – בין השירים שביצע "נתתי לה חיי" ו"המגפיים של ברוך" של להקת כוורת באנגלית.
בסוף שנות ה-70 קיבל הצעה לעבוד במשרה מלאה כחזן, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום ( מזה 18 שנה הוא משמש חזן של קהילה משלו) , לצד "חלטורות" מזדמנות בקרב הקהל האמריקאי.
תודה מיוחדת לגדי אלון היקר על שפגש אותי וגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
יצחק (פרנקי ) גליקסמן נולד בתל אביב ב1946. אביו עבד בסולל בונה ואמו הייתה עקרת בית. בבית נהגו לשמוע בעיקר מוסיקה קלאסית ויידיש. בילדותו, הוריו החליטו שהוא ואחיו ירכשו השכלה מוסיקלית, וכך בגיל 8 (1954) החל ללמוד לנגן על אקורדיון. עוד בילדותו עברה משפחתו לחולון, ובגיל בית הספר, כשהלך עם כיתתו לחוג לריקודי עם, וכשהמורה לריקודי עם ( יואב אשריאל) שאל מי יודע לנגן על אקורידאון, גליקסמן הצביע ושימש על תקן אקורדיוניסט בחוג לריקודי עם במשך 10 שנים, עד גיוסו לצבא. בגיל 13, למד לנגן גם על פסנתר. הוא למד מוסיקה בתלמה ילין.
בשנת 1964 התגייס גליקסמן כאקורדיוניסט ללהקת גייסות השריון, והשתתף בתכניתה של הלהקה- "למה יו יו" (כדבריו, המחזמר הצבאי הראשון) מ1965 שכללה להיטים כ"לילה ראשון בלי אמא", "כאן השריונים" וכו', ושירת יחד עם צבי שיסל, שוקי פורר, ציון צדוק (צמד דרום) , יוסי אלפי ועוד. עוד בזמן שירותו הצבאי למד גליקסמן באקדמיה למוסיקה בתל אביב.
ב1964, עוד בזמן הלהקה, הקים עם חבריו הנגנים של הלהקה את להקת ה"קווינטט" שכללה בשלל גלגוליה את: טומי פרידמן ז"ל (גיטרה וחליל) , זאב "זובה" אולמן ( חצוצרה וגיטרה בס) , אמיר ברונשטיין (מתופף), דני כספי (מתופף), וזאב מורגנשטרן (אקורדיון) ופרנקי גליקסמן ( אקורדיון וקלידים) , שניגנה מוסיקה לריקודים באיטלקית, צרפתית, אנגלית ועברית, ושילבה עיבודים חדשניים של פופ-רוק-ג'אז. המועדון בו חברי הלהקה ערכו חזרות אז, היה "החתול העצבני" (ליד גשר הירקון). חברי הלהקה הופיעו באותה תקופה בעיקר במלון "שרתון" הישן במועדון "מרבד הקסמים" .
ב1966, לאחר שחברי הלהקה השתחררו מצה"ל, הם הופיעו כחצי שנה על אוניית "צים", ולאחר מכן עברו מלונות בנהריה, טבריה (מלון "עדן") וכו' . ב1969 הוציאו יחד עם ציון צדוק מצמד דרום תקליטון בשם "הקווינטט של ציון" שכלל שירים כ"נסיכת חלומות", "נערה בכתום". הלהקה למעשה ליוותה מספר אמנים כלואיג'י (une maman), יפה ירקוני ועוד. הקווינטט השתתפו גם כתזמורת המלווה את האמנים בתכנית הטלוויזיה "קונצרטינה" בעיבודיו המוסיקליים של אילן מוכיח.
ב1970 קיבלו הצעה להופיע בקניה באפריקה, שם נולדה בתו של פרנקי- לילך גליקסמן, שלימים תהפוך לילדת הפלא הנודעת משנות ה-70. הלהקה הופיעה בקניה במשך שנתיים, קצרה הצלחה רבה ואף הקליטה עם יפה ירקוני, ששהתה שם, את "הבה נגילה" בסווהילית, גרסה שהגיעה למקום הראשון במצעד הפזמונים האפריקאי.
הקווינטט התפרקה בסוף 1972, ואז טומי פרידמן ז"ל, שהיה איש אלקטרוניקה מוכשר וטכנאי סאונד גאון ויחיד במינו, הקים יחד עם גליקסמן את אולפני "טריטון" ברח' אידלסון 13 בתל אביב. גליקסמן שימש טכנאי סאונד, והאולפנים למעשה נחשבים למוצלחים והמשפיעים שבאולפני ההקלטות בתולדות המוסיקה הישראלית.
אין אמן שלא הקליט ב"טריטון" : אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, כוורת, מתי כספי, יהורם גאון, יהודה פוליקר, צביקה פיק, יגאל בשן, אילנית, יהודית רביץ והרשימה ארוכה ואינסופית. האולפנים התקיימו עד 1999,כשגליקסמן פרש מהעבודה האינטנסיבית באולפן עוד בשנות ה-80.
ב1973 , כדי לדאוג לעתידו הכלכלי, החל גליקסמן להופיע סולו עם פסנתרן ושירה בבתי מלון ( פיאנו בר כ"אכדיה" בהרצליה). באחת מהופעותיו ב1982 , משך תשומת לבו של אמרגן אנגלי, שהזמין אותו להופיע בחו"ל: פינלנד, שווייץ ועוד מדינות באיזור. גליקסמן הופיע בהצלחה שם וב1985 חזר לישראל ופתח עם דודו אלהרר את מועדון "מרתף ראשון" בת"א, שפעל שנתיים עד 1987.
מאז ועד היום, גליקסמן מוסיף להופיע בבתי מלון, ספינות שעשועים ופיאנו בארס, בעיקר בחו"ל, ומחלק זמנו בין ישראל לחו"ל. כמו כן, הוא הוציא מספר אלבומים שלו משירי שנות ה-60,70 .
בתו של פרנקי, אגב, היא ילדת הפלא של שנות ה-70- לילך גליקסמן !
תודה מיוחדת לפרנקי גליקסמן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 