בני ליכטנפלד היה מתופף שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 וניגן בלהקת הקצב "המפלצות", בלהקת פיקוד צפון ובמופע "מישראל באהבה".
ליכטנפלד נולד בתל אביב בשנת 1950. הוא נמשך למוזיקה מגיל קטן וכילד נהג לנגן על אקורדיאון. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, החל ללמוד לנגן על תופים בבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז בניהולו של הרמן קוסלה. בנעוריו, ככל ילד מתבגר שגדל על ברכי הרוקנרול, הצטרף ללהקת קצב וניגן בלהקת "המפלצות" (עם יקי יושע).
בשנת 1968, בהיותו בן 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס (יועד לקצונה) אך כעבור שלושה חודשי טירונות אינטנסיביים כשהבין שזה לא בשבילו, שפר עליו מזלו: במהלך הופעה של להקת פיקוד צפון בפני הרב"טים, הסתבר שמתופף הלהקה (יוסי זמורה) היה חולה ולא יכל להופיע. כיוון שמפקדו ידע כי זמורה מתופף, פנה אליו וביקש ממנו למלא מקומו להופעה הספציפית הזו. ליכטנפלד הסכים בתנאי שכל אוהל הטירונים שלו יצטרף להופעה. המפקד הסכים וליכטנפלד תופף באותה הופעה. מי שהתרשם מיכולותיו היה מפקד הלהקה, דודו דותן, שביקש מליכטנפלד את פרטיו כי ידע שהמתופף יוסי זמורה צפוי להשתחרר. כך מצא עצמו ליכטנפלד עוזב את קורס הטיס ובמרץ 1968 הצטרף ללהקת פיקוד צפון.
הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות ביותר של הלהקה "מהצפון באהבה" (1970) ו"חייך לעולם" (1971) וניגן גם בהקלטות שיריהן, כשבין הלהיטים בהם נשמעים צלילי תיפופיו: "מתוק, מתוק" (שיר השנה לשנת 1970 עם סולן הלהקה יגאל בשן), "רגע לפני" ו"אם תשוב" עם הסולנית עדנה לב ו"מתנה מן הים" (עם הסולן יגאל בשן).
עם שחרורו מהצבא הציע לו חברו דודי רוזנטל (ששימש כקלידן להקת פיקוד הצפון) להצטרף למופע "מישראל באהבה" (1972) שהורכב מיוצאי להקות צבאיות ובמסגרתו נסע ההרכב להופעות בחו"ל ותועד אף בתקליט.
עם שובו לארץ בשנת 1973 החליט ליכטנפלד לנטוש את התופים ולפרוש מעולם הבידור, שכן כדבריו לא ראה במקצוע זה עתיד כלכלי ולא היה מעוניין להתרוצץ מ"חלטורה לחלטורה" ופנה לעיסוקים אחרים, בעיקר לעסקי הבנייה בארץ ובארצות הברית.
תודה מיוחדת לבני ליכטנפלד שהסכים להתראיין ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוזיקלית שלו בכדי לתעדו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי ("דודיפדיה").
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית, הזמר ראדו לוציאן היה חלק אינטגרלי מהנוף, זמר חסון ויפה תואר שנהג לשיר שירים ברומנית ובעברית ולייצג בגאון את זרם הריקודים הסלוניים בשנות ה-60 וה-70. דרך העלאת שיריו העבריים לערוץ היוטיוב שלי, יצאתי יחד עם בנו אלימלך ואלמנתו עמליה למסע אל סיפור חייו שלא סופר מעולם.
ראדו לוציאן נולד כלודוויג רייסברג ב-25 בדצמבר 1931 (ט"ו בטבת) בבוקרשט שברומניה. הוא נולד אל תוך המוסיקה ונדבק ב"חיידק" הבמה בזכות אחותו הגדולה, אאורה רייסברג, זמרת אופרה, שאת האופרטות אותן זימרה בבית, ספג מילדותו ולמד בעל פה בשמיעה מוסיקלית יוצאת דופן.
בשנת 1949, עם הגיעו לגיל 18, התגייס לצבא הרומני ושירת בלהקה צבאית. הוא שירת בלהקה 3 שנות שירות סדיר ועוד חצי שנה כאזרח עובד בצבא כשהוא משתחרר בשנת 1952.
עם שחרורו מהצבא נישא לבחירת ליבו עמליה והחל להופיע במועדונים מקומיים, הקליט מספר תקליטים בשפה הרומנית ובשלהי שנות ה-50 התקבל לתיאטרון הקומי ברומניה. לאודישן, אגב, ניגש עם יהודייה נוספת, ליה קניג, מגדולות השחקניות בישראל, רק שהיא לא עברה את האודישן לתיאטרון הרומני, אך שמרה על קשר ידידותי קרוב עם רייסברג לאורך כל שנותיו.
בתיאטרון, כפי שהיה נפוץ אז, ביקשו מרייסברג לשנות שמו לשם במה "קליט" יותר ופחות "יהודי" וכך הוא קיבל את שם הבמה – "ראדו לוציאן" שדבק בו עד יומו האחרון. אחת ההצגות הבולטות בהן שיחק ברומניה הייתה מחזמר המבוסס על שיריו של פול רובסון.
בינואר 1962 עלה עם משפחתו לישראל. תחילה השתכנה המשפחה במעברה בקריית ים, לאחר מכן קיבלו צריף בהרצליה, ובשנת 1963 חזרו לחיפה, שם הופיע רייסברג בתיאטרון חיפה במחזמר "סילביה" יחד עם גדעון זינגר ויענקל'ה בן סירא. שמו ה"מעוברת" היה אליעזר רייסברג.
בתחילת 1964 חזר להתגורר בהרצליה ובהמשך אותה שנה קבע את מגוריו בבת ים.
לאורך שנות ה-60 הופיע במועדונים ואולמות אירועים במופע שכלל בדיחות, שירים ברומנית ושירים עבריים שהיו פופולאריים באותה תקופה והתאימו לקול הבס טנור הקטיפתי שלו, כאשר השירים עימם היה מזוהה באותה תקופה: "סאני יא קו זרגלי" (ברומנית), "Volare" באיטלקית ו"שלהבים בשדרות" בעברית.
בשנת 1964 הוזמן ל"קול ישראל" להקליט מספר שירים בעברית שהתנגנו ברדיו והם: "שלהבים בשדרות", "עוד נתראה" ו"כנרת". בשנת 1966 השתתף במחזמר "המלך ואני" בהפקתו של גיורא גודיק במועדון "אלהמברה" ביפו.
בתחילת שנות ה-70 פתח מועדון מסעדה ברחוב יורדי הסירה בו נהג להופיע בעיקר בשירים ומערכונים ברומנית לקהל הרומני שהכירו היטב, ולצד עבודתו כזמר בלילות, שימש ביום יום כמזכירו של הצייר הרומני הנודע מרסל ינקו.
ראדו הוסיף לשיר ולהופיע עד יומו האחרון. הוא נפטר ב-2 בנובמבר 1998 (י"ד בחשוון) לאחר מאבק ממושך במחלה. הוא נקבר בבית העלמין ירקון ליד פתח תקווה.
לאליעזר רייסברג שני ילדים: שולמית ואלימלך שחר.
תודה מיוחדת לעמליה רייסברג ואלימלך שחר רייסברג על הסיוע הרב בכתיבת הביוגרפיה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
היא הייתה זמרת ושחקנית בולטת ומבוקשת מאוד בשנות ה-70, יפת מראה וקול וייצגה את כל מה שזוהר בתעשיית הבידור דאז: החלה דרכה כילדת פלא במקהלת צדיקוב המיתולוגית, שירתה בלהקת חיל התותחנים ואף הייתה חברה של כוכב הלהקה, רומן שרון ז"ל (שבאופן לא צודק, בשל עובדה זו, זוכרים אותה, ופחות בשל פועלה הרב, כפי שתיווכחו) , השתתפה במופעים מוצלחים: "ג'אמבו", "מישראל באהבה", "אנו אנו הפלמ"ח", הייתה חלק מאחד ההרכבים המצליחים בשנות ה-70 – "האחים והאחיות" והקליטה מספר להיטי פופ מוצלחים, שהמוכר בהם (בשל נפלאות היוטיוב) הוא "היכן אתה?" . בשנות ה-80, לאחר שנישאה והפכה אם גאה לילדיה, נאלצה בעל כורחה להניח את הקריירה המוסיקלית בצד ולהשקיע במשפחתה, כשהיא הופכת לאחת הזמרות שהיו כוכבות בזמנו וכיום, לצערנו, "גורלן לא ידוע" – עד תחקיר זה, כמובן.
במשך שנים רבות ניסיתי לאתר את "תמי גל" ( עליה כתבתי פרולוג זה המוצג לעיל) אולם כל נסיונותיי לאתרה עלו בתוהו (כולל השמעת שיריה בתכניתי ברדיו ובקשת הקהל "לאתרה") עד אורח המקרה ואדם נפלא בשם נולי קרטן, מוסיקאי וחברי היקר, שסימס לי כי איתר את תמי גל (כהן) , חברתו מימי מקהלת צדיקוב ( שם כונה "לוליק") ובכך סגר לי את מעגל החיפושים.
בעזרת קרטן התותח, תיאמתי פגישה עם תמי, שמסתבר כי מאזינה מעת לעת לתכנית המוסיקה (אולם "פספסה" את תכנית הרדיו בה חיפשנו, גבי גזית ואנוכי, אותה) , בכדי לראיינה ולתעד לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המלא, אותו אני גאה להציג לפניכם, חלק מהפרויקט האישי שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.
תמי גל נולדה בפולין בשנת 1951 בשם תמי וקסברג. בגיל 4 וחצי עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בחולון.
כפי שהיא מעידה, חיידק המוסיקה החל לדבוק במקהלת בית הספר שנהגה לשיר באירועים, חגים ומסיבות שכבה. האירוע ה"מכונן" הראשון בחייה, כדבריה, הוא פעם אירעית בה האזינה ברדיו למקהלת הילדים של צדיקוב בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני, מהמקהלות הנודעות באותן שנים, במסכת שירים. מאותה האזנה אירעית ברדיו, החליטה תמי שהיא "חייבת" להיות חלק ממקהלת צדיקוב. היא פנתה למורה הזמרה בבית ספרה שיפנה אותה לאודישנים למקהלת צדיקוב, אך הוא לא "שש" לכך בלשון המעטה, אולם תמי, נחושה, שמעה במקרה ברדיו כי נפתחו אודישנים למקהלה, ובתעוזה החליטה ללכת להיבחן, על אף גילה הצעיר. באודישן למקהלה, שבדיוק החליפה את מנהלה המוסיקלי (גרציאני פינה מקומו ללסלו רוט) , ביצעה תמיד את הפזמון "בוא ואשק לך" והתקבלה באופן מידי. תמי התקבלה למקהלת צדיקוב בשנת 1964 ( והמורה לזמרה "אכל את הכובע", יש לומר) . תמי כיכבה ( אף כסולנית) במקהלת צדיקוב עד שנת 1969, מועד גיוסה לצבא.
לפני הגיוס, תמי ידעה חד משמעית שהיא רוצה להיות חלק מהווי להקה צבאית. היא ניגשה לאודישנים ( בין בוחניה היו כמובן יאיר רוזנבלום ז"ל ודני ליטאי ז"ל, שהתרשמו, מלבד מיכולותיה הווקאליות, גם מיכולותיה התיאטרליות) והתקבלה מיידית. יש לציין שבשלב זה שינתה שמה ל"תמי גל" ( על שם כוכבת הפופ הצרפתייה של שנות ה-60 זוכת האירוויזיון – פראנס גל) .
היא התגייסה לצבא בשנת 1969 ויועדה תחילה ללהקת חיל הים, אך כיוון שזו הייתה בין תכניות, הדבר לא התאפשר וגל הועברה ללהקת חיל התותחנים שרק הוקמה והייתה עוד "בחיתוליה" ועם זאת כללה שללה כשרונות מבטיחים בשמי הזמר בהם: רומן שרון ז"ל (שהפך להיות בן זוגה של תמי, עד מותו הטרגי ב-1974) , יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן (שלימים יהפכו לשלישית "אף אוזן גרון" וכמובן "הכל עובר חביבי"), דליה אליעזרוב, משה ארנון, שלמה חממי ובתכניתה הבאה גם יהודית שוורץ, יוסי פיאמנטה ז"ל, יוני רכטר, דורון תבורי ועוד.
גל השתתפה בשתי תכניות הלהקה, שהפכו מצליחות מאוד, כיכבו במצעדי הפזמונים ונתנו "פייט" טוב לשאר הלהקות שבלטו דאז: התכנית הראשונה: "פגז ראשון" (1969) כללה להיטים כ"פרפרים", "סינדרלה", "את ואני", "פעם תותחן" והתכנית השניה – "לה בומבה" (1970) כללה להיטים כ"פרחים בקנה", "שיר שבת", "בחופשה הבאה", "גיזרים" ועוד.
בסוף שנת 1971 השתחררה גל ומיד הצטרפה לצוות המופע המוסיקלי – "הג'אמבו" בכיכובם של יוצאי להקות צבאיות בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול, ציפי שביט ("כולם הלכו לג'אמבו") ,רותי הולצמן וכו'. המופע הפך להיט והוצג מעל 300 פעם ברחבי הארץ בהצלחה רבה.
עם סיום הג'אמבו, הצטרפה גל בשנת 1972 למופע "מישראל באהבה" ( From Israel With Love ) שתועד בתקליט וכלל יוצאי להקות צבאיות ( דוגמת חיה ארד, יונית שהם ועוד). המופע הוצג ברחבי העולם ( המזרח הרחוק, אוסטרליה, אמריקה ועוד ) , הציג את ההווי הארצישראלי ונחל הצלחה רבה. המופע רץ במשך שנה – עד סוף שנת 1973. המופע נקרא גם "מצה"ל באהבה".
בשנת 1974הצטרפה להפקה של "אנו אנו הפלמ"ח" בכיכובם של גדעון זינגר, עודד תאומי, ברייני ויינשטוק ( להקת פיקוד דרום) , דני גולן, רונית אופיר ועוד. המופע רץ עד שנת 1975.
בשנת 1975 הופיעה גל במועדון "המצודה" בירושלים במשך חצי שנה (היא החליפה את דליה כהן שנסעה לחצי שנה לסיבוב הופעות בחו"ל) .
בהמשך אותה שנה, הוזמנה גל להחליף את סוזי מילר בלהקת "האחים והאחיות" שהחלה תופסת פופולאריות רבה ( הייתה מעין גרסה ישראלית ללהקת Mamas And The Papas האמריקאית ואף כונתה להקת "אבבא" הישראלית) . גל הייתה חברת הלהקה עד שנת 1978 והייתה שותפה לכמה מהקלאסיקות הבולטות של הלהקה, בהן : "פתאום נפל עליי אביב" ( מקום שני בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1977) , "בערוב היום", "הייה נא טוב אליי", "שוקי התוכי", "שובי דובי" ( מקום ראשון בפסטיבל שירי ילדים לשנת 1977) , "הרכבת" ועוד. באותן שנים נישאה לעמוס כהן והפכה לתמי גל-כהן (שם אותו נושאת עד היום) .
בשנת 1978, לאחר שעזבה את להקת האחים והאחיות, פנתה גל לקריירת סולו שכללה כמה להיטי פופ שזכו להצלחה נאה ברדיו דאז: "היכן אתה", "הבוקר שאחרי", "שירי לי, שירי לי" וכיכבה כדרך קבע בתכנית המוסיקה הפופולארית דאז: "עוד להיט".
באותה שנה (1978) נכנסה גל לחזרות לאופרת הרוק שהוצעה לה כתפקיד ראשי (בהפקת בעלה , עמוס כהן) – "בני בום", אולם מסיבות אישיות נאלצה לעזוב את החזרות למופע והתפקיד הוענק לזמרת צעירה בשם ריקי גל, שזכתה לאחד מלהיטיה הגדולים: "בני ילד רע".
יש לציין, כי מעבר להיותה זמרת, שיחקה תמי גל, בשלהי שנות ה-70, בכמה מסרטי הקולנוע הישראליים שהפכו ברבות השנים לסרטי "פולחן", בהם: "חסמבה ונערי ההפקר", "משפחת צנעני", "500 אלף שחור", "גונב מגנב פטור" ועוד.
בתחילת שנות ה-80, העתיקה, לצורך עסקיו של בעלה, את מגוריה לאילת, ילדה את בנותיה : נטלי (1983) ושרון (1984) , ובין השנים 1984- 1987 הופיעה בבתי המלון באילת עם שירים בשלל שפות. בסוף העשור חזרה עם משפחתה לחולון וקיבלה הצעות להופיע ולהשתתף במספר הפקות, אולם עקב מצב אישי משפחתי (מחלתו של בעלה) והיותה אם במשרה מלאה, פנתה לעיסוק יותר "פרנסתי" ממוסיקה והחלה לעבוד כקוסמטיקאית בכירה, תחום בו היא עובדת עד היום ( על אף הצביטה הצורמת בלב שאינה עוסקת בתחום שנולדה למענו) .
יש לציין כי מאז 1987 היא לא שרה באופן רשמי ולא הופיעה, אולם בימים אלה "חיידק" הבמה והמוסיקה החל להדהד שוב במוחה של תמי ולפי הניצוץ הבוער בעיניה בעת שמשוחחת על כך, בטוחני שלא ירחק היום ונשמע אותה מפזמת בקולה הנעים (והשמור היטב, יש לומר) את פזמון חייה.
תודתי הרבה נתונה לתמי גל (כהן) היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקה ישראלית.
זהר ליכטנשטיין נולד כזישע ליכטנשטיין בסיקטיבקר שברוסיה בשנת 1940 להורים פליטי פולין. זהר מעיד כי עוד מילדות דבק בו חיידק המוסיקה, וסיפר כי אביו מעיד שעוד בהיותו בן 4, נהג זהר לקחת כסא ולדמותו לאקורדיון. עם תום המלחמה חזרה משפחתו לפולין ובשנת 1947 אביו קנה לו אקורדיון.
בשנת 1950 עלתה המשפחה לישראל לקיבוץ נגבה שבדרום, שם שהתה המשפחה 4 שנים. זהר מספר כי עוד בנעוריו למד לנגן על האקורדיאוון באופן אוטודידקטי ונהג לנגן לחבריו לקיבוץ את שירי העם הפופולאריים של אז. באותה תקופה נמשך למוסיקה האמריקאית ולאמנים כנאט קינג קול, פרנק סינטרה. ( מוסיקה שנחשבה "חתרנית" בקיבוץ של אז). עוד בקיבוץ למד לנגן מתווים אצל מורה.
בשנת 1954 עברה המשפחה לגור בבת ים. באותו זמן החל לנגן במסגרת בית הספר ובחלטורות שונות בעיר את מיטב שירי הריקודים הסלוניים ושירי ארץ ישראל של אותם ימים. את לימודיו סיים בתיכון תל אביבי.
בסוף 1958 התגייס לצה"ל. תחילה, עשה טירונות בחיל התותחנים אך עקב בעיות רפואיות עבר משם לקצין חינוך ראשי, שם סיפחו אותו לצוות הווי עם עוד שתי בנות ( האחת,אילנה הירש מישוב כפר ויתקין, השניה עליזה עזאני מדרום תל אביב). בספטמבר 1959, ביקש להיבחן ללהקה צבאית וזומן לאודישנים ללהקת פיקוד מרכז. באודישן ניגן את "הפרשים הקלים" של פרנץ פון סופה והתקבל ללהקה.
הוא השתתף בתכנית הלהקה- "ככה זה" שעלתה לראשונה ב-7 לינואר 1960 ובה היו חברים בין השאר: שיקה לוי, שי דנון, עפרה פוקס, דני ליטאי, אריה לבנון, צדי צרפתי ועוד. התכנית כללה מערכונים ופזמונים, אך נגנזה ולא יצאה על גבי תקליט. שירי הלהקה: "אני ואחא רון", "הסיידים", "בסדר", "הרם את המורל", "פגישה בפיגאל", "ככה זה" ועוד. התכנית ירדה לאחר חצי שנה וכיוון שלזהר לא נשאר די זמן להצטרף לתכנית נוספת, הוא שימש בתפקיד פקידותי עד תום שירותו הצבאי.
עוד בזמן הצבא החל ללמוד הנהלת חשבונות ולאחר שחרורו פנה לעבוד בתחום זה. נוסף לזאת, למד באוניברסיטה מדעי החברה, מדעי המדינה וסוציולוגיה. זהר מעיד שהמוסיקה הייתה כל הזמן ברקע, ומיד עם שחרורו היה מבאי "קפה נגה", בורסת הנגנים של אותם ימים. בשנות ה-60 ליווה את האמרגנית/זמרת רחל רודן וכן ניגן בחלטורות למיניהן כחתונות, בר מצוות ואירועים.
מקביל לעבודתו ה"רגילה", לימד ליכטנשטיין בשנות ה-70 נגינה באקורדיאון בקונסרבטוריון ברמת גן והוסיף להופיע ולנגן. מאז ועד אלה מוסיף זהר לנגן באירועים מסויימים.
תודתי הגדולה נתונה לזהר ליכטנשטיין היקר על שגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו והעביר לידיי את הקלטותיה הגנוזות של להקת פיקוד מרכז בתכניתה "ככה זה" משנת 1960 לצד תמונות מארכיונו הפרטי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 