העבודה הראשונה שלו כנער הייתה כמתופף של שלישית "גשר הירקון" בימיה הגדולים. במהלך תיפופו במחזמר "קזבלן", חברי להקת פיקוד מרכז ראו אותו וללא אודישן צירפו אותו ללהקה להשתתף באחת התכניות המצליחות שלה ביותר. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: מחוה אלברשטיין ויהורם גאון ועד יפה ירקוני ושושנה דמארי ובין השנים 1980-2016 עשה חיל כמתופף בולט בתזמורת הפילהרמונית. ראיון וסיפורו של המוזיקאי והמתופף גבי הרשקוביץ.
גבי הרשקוביץ נולד בחיפה בשנת 1949. בשנת 1955, בעידוד אביו שהיה מתופף, החל ללמוד לנגן על תופים והצטרף לתזמורת מכבי האש בנתניה (לשם עברה משפחתו בילדותו).
בשנת 1959 נרשם לבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה והצטרף לנערי תזמורת הביג בנד של בית הספר שנהגו להופיע ברחבי הארץ. "לא אשכח שהעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף הייתה כשהייתי בן 17, בשנת 1966, והופעתי עם שלישית גשר הירקון במחזורה השני (אריק אינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון) עם שירי תכניתה השנייה", נזכר הרשקוביץ.
באותה שנה ניגן גם במחזמר "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון שהציג בקפה "אלהמברה" ביפו. "יום אחד להקת פיקוד מרכז הגיעה לצפות במחזמר 'קזבלן', זמן קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים", משחזר, "ואקורדיוניסט הלהקה, איתן שפירא, ראה אותי וללא ידיעתי סידר לי להצטרף ללהקה. כשהתגייסתי בשנת 1967, אני מגיע לפיקוד מרכז ופתאום מצאתי עצמי כמתופף הלהקה".
הרשקוביץ השתתף בתכניתה ה-16 של להקת פיקוד המרכז – "איפה המרכז" שהועלתה לראשונה בשנת 1968 וכללה להיטים כ"גבעת התחמושת", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינווה", "איזה ערב יפה" ו"הנהג שלנו חבר'המן".
"דני ליטאי ויאיר רוזנבלום 'קרעו לנו את הצורה' בחזרות אינטנסיביות עד 4-5 לפנות בוקר. זה היה סוג של סדיזם", מתאר הרשקוביץ את תקופתו בלהקה, "אבל נהניתי מאד מההווי והחוויה". כוכבי אותה תכנית היו קובי רכט, דודו זכאי ונירה גל.
לאחר תכניתה של להקת פיקוד המרכז, סופח הרשקוביץ ללהקת גייסות השריון והשתתף במסגרתה בשתי תכניות: "פשוט שריונר" שהועלתה בשנת 1969 וכללה את הלהיטים: "שריונים 69", "אחי הצעיר יהודה" ו"פשוט שריונר". כוכבי אותה תכנית היו אבי טולדנו ודליה כהן.
בשנת 1970 השתתף הרשקוביץ בחזרות לתכנית ה-11 של להקת גייסות השריון שבסוף הוחלט לגנוזה (מלבד שני שירים שיצאו לרדיו – "אלוהים" ו"עוד יבוא אביב").
במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמוד לנגן על קסילופון והשתלם בנושא.
בשנת 1971 השתחרר מהצבא ועבודתו הראשונה כחייל משוחרר הייתה כמתופף בתכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: יהורם גאון, גדי יגיל, יפה ירקוני, מוטי פליישר, שלמה ארצי, שושנה דמארי ועוד מכוכבי התקופה.
באותה שנה, הגיע לאודישן לתזמורת הפילהרמונית ונבחן אצל זובין מהטה. "אני זוכר שהייתה בחינה טובה מבחינתי ואחריה מהטה קם ומחא כפיים על הקטע של 'פורגי ובס' שניגנתי שם", משחזר, "אבל אחר כך התברר שלא התקבלתי בגלל קונספירציה של פרוטקציות, אז התמקדתי במוזיקה 'קלה'".
בשנת 1976 נסע הרשקוביץ עם חברו מלהקת פיקוד מרכז, איתן שפירא, לסיבוב הופעות עם להקת "שלום" הייצוגית. שפירא, שניגן כבר בפילהרמונית באותה תקופה, החליט "לשכנע" את הרשקוביץ לגשת שוב לבחינות לתזמורת ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים, הגיע הרשקוביץ לאודישן בשנת 1978.
"זובין לא זכר שנבחנתי", מספר הרשקוביץ, "והתקבלתי כנגן 'אקסטרה', מחליף. ובשנת 1979 הגעתי שוב לבחינה ושוב התקבלתי כנגן 'אקסטרה'. בשנת 1980, החלפתי למשך 4 חודשים נגן שנפצע, ולאחר התקופה הזו, ניגשתי שוב לאודישן והתקבלתי לאחר שנת ניסיון כמתופף קבוע".
בשנת 2016, עם צאתו לגמלאות, פרש מהתזמורת הפילהרמונית לאחר 36 שנה. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, מתוחה ולחוצה וכשהייתי בפילהרמונית לא ניגנתי עם אף אדם אחר".
איזו מוזיקה אתה שומע בימינו?
"המון מוזיקה קלאסית, אופרות ונהנה לצפות ב-MEZZO".
אתה מוסיף לנגן היום?
"כמעט ולא. אני רוצה חופש. התקופה בפילהרמונית הייתה מאד מסיבית והרענון והמנוחה הללו טובות לי".
לא חסר לך?
"לא כל כך חסרה לי העבודה כמתופף, אולי בשביל הכיף פה ושם".
מה אתה עושה בימים אלו?
"נהנה מהחיים".
*תודה מיוחדת לגבי הרשקוביץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה והמוזיקאים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
הצמד "אפי ודני" הוא צמד מוסיקלי שהוקם בשנת 1968 וכלל את יוצאי להקת גייסות השריון : אפי וייס ודני כץ.
הצמד הקליט מספר שירים כ"בנצי השמן", "לו הייתה לי מנדולינה", "עזה", "שיר עולה" ועוד.
אפי ודני הופיעו ברחבי הארץ עם שיריהם והשתתפו במספר תכניות רדיו והתפרק בשנת 1970.
דני כץ פרש מענייני המוסיקה ואפי וייס פיתח קריירת סולו מצליחה שהניבה להיטים כ"פונדק האהבה", "אומרים", "אם תבקשי" ועוד ומוסיף לשיר ולהופיע לצד עיסוקיו האחרים.
יש לציין כי דני כץ מהצמד "אפי ודני" אינו דני כץ (המזוקן) ששירת בתחילת שנות ה-70 בלהקת פיקוד צפון ונתפרסם ב"ערב שירי רחל המשוררת" בו ביצע יחד עם חנן יובל ודורית ראובני את הלהיט "פגישה, חצי פגישה".
שירי הצמד:
לו הייתה לי מנדולינה
2. עזה
3. בנצי השמן
4. שיר עולה
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
הוא נחשב למרקיד המיתולוגי של גבעתיים ואקורדיוניסט המלווה את סצינת ריקודי העם המקומית החל משנת 1949 ועד ימינו כשמטרתו העיקרית של איצ'ה גיל (79) היא להפיץ את השמחה והזמר בקרב הקהל כשהוא מטביע חותמו בתחום ריקודי העם והשירה בציבור.
איצ'ה גיל נולד ב-7 למרץ 1937 בשם יצחק סטופניצקי בתל אביב. הוריו עלו ארצה מפולין בשנות ה-30, ואיצ'ה מעיד על עצמו כי אהב מוסיקה מהיום הראשון בו נולד. את תרבות המוסיקה ספג דרך שכניו, להם היה רדיו, ויצחק הילד נהג להאזין לרדיו של השכנים ולספוג מוסיקה קלאסית.
בהיותו בן 12 קיבל אקורדיון "הונר" במתנה משתי דודותיו שעלו ארצה עם קום המדינה והחל לנגן בעצמו באופן אוטודידקטי. באותה תקופה ניגן על אקורדיון ומפוחית בתנועת הנוער ועם חלוף השנים, בהיותו בן 15 החל לנגן על אקורדיון וגם לרקוד בלהקות מחול בולטות בהן להקת "כרמון" בראשית דרכה. במקביל, ליווה באקורדיון ושירה להקות מחול שהופיעו בפסטיבל דליה והרכבי ריקודי עם מקומיים. בנעוריו השתתף בתסכיתי רדיו. כמו כן, ניגן בקומזיצים של "חבורת האש" (של סולימן הגדול) בתחילת שנות ה-50.
באוגוסט 1955 התגייס (ושינה שם משפחתו ל"גיל") לחיל השריון ובשנת 1956, זמן קצר לפני מבצע "קדש", הגה את הרעיון להקים להקה צבאית לחיל שריון ופנה אל מפקד גייסות השריון, ישראל פונדק, וגולל בפניו את הרעיון, מה שהיווה את הבסיס להקמת להקת גייסות השריון שקמה לאחר מבצע קדש. איצ'ה לא זכה להצטרף ללהקת גייסות השריון בשל פציעה במהלך המלחמה. בשנת 1957 השתחרר מהצבא.
עם שחרורו פנה לנגן על אקורדיון ולהוביל ערבי שירה בציבור בסוף שנות ה-50 באיזור תל אביב, רמת גן, קריית אונו וכו'. אחת הלהקות עימה ניגן הייתה להקתו של המוסיקאי עמנואל זמיר. בין המקומות בהם ניגן היו מועדוני "צוותא", "המדורה" וכו'.
בשנת 1966 התמסר טוטאלית למוסיקה והחל לנגן בלהקה הישראלית למחול ולאורך שנות ה-60 וה-70 התמקד בעיקר בנגינה לחוגים לריקודי עם ולימוד נגינה. בסוף שנות ה-60 לימד נגינה, שירה וריקודים בבית הספר "אורים" ושימש כמורה בבית הספר כ-36 שנה. עם מקהלת תלמידי בית הספר הופיע בשנות ה-90 בתכנית "המעגל" של דן שילון.
בשנת 1987 קיבל הצעה מראש עיריית גבעתיים לנהל את אירועי התרבות, המוסיקה והמחול באיזור גבעתיים. במסגרת הזו יזם פסטיבלי ריקודי עם, מופעי יום העצמאות, אירועים חגיגיים ועוד. הוא שימש בתפקיד זה עד 1995.
בספטמבר 1984 יזם על חוף הים המערבי ערבי סמבה ברזילאים. זה נמשך עד שנת 1994.
זמן קצר לאחר מכן החל להופיע מדי שנה בסקנדינביה, דנמרק ושבדיה ולימד מדריכים מקומיים את ריקודי העם הישראלים. לעיתים הביא לשם גם להקת מחול ישראלית.
מאז ועד היום מוסיף איצ'ה לנגן ולהוביל ערבי שירה בציבור, בין השאר ב"פרלמנט העמק" ובעוד מופעי זמר עברי שונים.
תודה מיוחדת לאיצ'ה גיל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
נתן כספי נולד תל אביב בשנת 1938. הוא נולד אל תוך המוסיקה כשאביו, הרמן צבי כספי, היה נגן ומורה נודע לאקורדיון בתל אביב. בהיותו בן 3 החל לנגן על חליל באופן אוטודידקטי ובהיותו בן 5, אביו הביא אקורדיון קטן הביתה ונתן החל ללמד עצמו לנגן לבד עד גיל 12. בשלב מסויים למד לנגן גם על פסנתר.
הוא למד בבית הספר העממי "אחד העם" וניגן במסיבות ואירועי בית הספר, וכשעבר ל"גימנסיה הרצליה", ניגן על אקורדיון מדי בוקר את התעמלות הבוקר המסורתית של בית הספר.
בהיותו בן 15 החל להופיע בתזמורתו של אביו וכעבור זמן קצר הקים הרכב עם חבריו חיים מרשק (סקסופון) , דני ואלה (מתופף, שניגן מאוחר יותר עם הגשש החיוור) שנקראה "הצעירים".
בשנת 1956 התגייס לצה"ל, תחילה בחטיבה 7 של חיל השריון, וב-1957, עת הוחלט להקים את להקת גייסות השריון, סופח כספי כאקורדיוניסט הלהקה. כספי השתתף בשתי תכניותיה הראשונות של הלהקה: "התכנית הראשונה" (שכללה את הלהיטים "קפה שחור", "צ'ימפופו") שעלתה ב-1958 והתכנית השניה – "יותר מדי אבק" (1959) שכללה את הלהיטים "אליפלט" ( הגרסה הראשונה לשיר, בה ניגן אקורדיון במקור), "אוהבי הטבע", "בואי רוח'לה" ועוד.
בשנת 1959 השתחרר מהצבא ובין השנים 1959-1966 לצד עבודתו בדפוס, ניגן בהרכבים שונים: הוא ניגן בין השאר בלהקת "השעות הקטנות" ( להקה שפעלה בצפת ובה היו חברים גבי אקשטיין, יעל שרז, מרים גבריאלי ושייקה לוי, וביצעה בין השאר את "שיר השוק" עוד לפני "התרנגולים") בין השנים 1960-1961, וכן ברביעית "הטיילת" (שביצעה את הלהיטים "הלילה לטיילת", "ואדי ערה" וכו' ובה היו חברים בין השאר אושיק לוי, גבי ברלין וחדוה ודוד) בין השנים 1964-1965 . ברביעית הטיילת ניגן בהקלטות גם על הבס.
לאורך שנות ה-60 הופיע קבוע אף ב"עומר כייאם" ובמועדון "אילקה ואביבה" וליווה בין השאר את יפה ירקוני, ישראל יצחקי, הזמר/בדרן האמריקאי דני קיי בביקורו בארץ, אילקה ואביבה רווה, חנה אהרוני,אהובה צדוק, עדנה גורן ועוד.
בשנת 1966 פתח בית דפוס משל עצמו וב-1968 פרש ממוסיקה כדי להשקיע מלוא מרצו בעסק החדש. הוא לא היה פעיל בתחום המוסיקה עד שנת 1984, ולאחר שהעסק התבסס וכספי חש געגועים למוסיקה, הוא החליט לנגן "בקטנה" בחוג שירה בציבור. בערב השני בו היה אמור להופיע, פגש אקורדיוניסטית נוספת בשם ציפי גזית, מה שרקם אהבה מתו ראשון ( הוא היה אלמן והיא הפכה לאשתו השניה ובעיקר ושתפתו המוסיקלית) , והשניים החלו להופיע יחד בערבי זמר שונים ולהקים מועדון זמר משלהם שנתפרש ברחבי הארץ ורץ עד היום בהצלחה ונקרא : "ציפי, נתי וחברים". במועדון הזמר שלהם מופיעים מיטב אמני ישראל: יזהר כהן, אריק סיני, מיכל טל, איתן מסורי, באלדי אולייר, חנן יובל ועוד ועוד ועוד.
תודתי הגדולה נתונה לנתן כספי היקר (ורעייתו ציפי גזית) על שגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה, כחלק מהפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
גדעון ויגדרהויז נולד ב-16 לאוקטובר 1941 בפתח תקווה. אביו נהג לנגן על מנדולינה ומכאן ניצני ההשפעה המוסיקלית הראשונים על גדעון.
בהיותו בן 4, הוריו קנו לו אקורדיון קטן וזו למעשה הפעם הראשונה בה החל גדעון לנגן מוסיקה ולהתאהב בה. הוא נהג לנגן לחבריו בגן ובית הספר ולמד באופן אוטודידקטי משמיעה בלבד. בהיותו בן 7 הוא החל לקחת שיעורי פסנתר : תחילה תרגל על הפסנתר של מורהו כי באותן שנים, לקנות פסנתר בבית היה דבר יקר מאוד, אך מכיוון שזה לא היה נוח פרקטית, הוריו קנו לו אקורדיון מקצועי והוא החל ללמוד אצל מורה.
ויגדרהויז זוכר כי שם מורהו הראשון לאקורדיון היה יובל שדי כעס על גדעון הילד שלמד מהספר יותר מהר משהמורה עצמו יכל ללמדו. בגיל 10 הוא החל ללמוד אצל זיגי שטדרמן ( מוסיקאי נודע שעל אף שלא היה נגן אקורדיון מבריק, הוא היה מנהלו המוסיקלי ומנצחו של פסטיבל המוסיקה באבו גוש) והתמחה איתו במוסיקה קלאסית. אחרי הצבא ילמד ויגדרהויז, שוב באופן אוטודידקטי, לנגן גם על סקסופון.
כבר בגיל 14 החל גדעון ללמד תלמידים אחרים לנגן על אקורדיון ובגיל 16 החל להופיע בחתונות, בר מצוות ומסיבות. הוא הופיע בין השאר עם שמואל גוגול ז"ל, אשף המפוחית הישראלי. באותה תקופה ליווה על אקורדיון את כוכב הזמר דאז – ישראל יצחקי והיה ממוסיקאי "קפה נגה" – בורסת הנגנים של שנות ה-50 וה-60.
בשנת 1959 התגייס גדעון לצה"ל וסופח לחיל השריון ( חטיבה 7) ליד באר שבע. אחרי חצי שנה של טירונות ואימונים, חיפש הזדמנות לצאת וניגש לאודישנים ללהקת גייסות השריון. הבוחנת הייתה נעמי פולני שקיבלה אותו להיות אקורדיוניסט בלהקת גייסות השריון. חיילת נוספת ששירתה עימו בחטיבה 7 הייתה עליזה עזיקרי שלהפתעתו, גם היא התקבלה ללהקה זמן קצר אחריו.
ויגדרהויז השתתף בתכניות הלהקה: "כאן השריונים" ( אוקטובר 1960) ו"טיפול זה טיפול" ( 1961) .
עם שחרורו מהצבא, הוסיף ויגדרהויז לנגן בחתונות, בר מצוות ומסיבות והופיע בין השאר כאקורדיוניסט של גדי יגיל ובהפקת "מוישה וינטלטור" ( של פשנל) יחד עם אקורדיוניסט בצל ירוק, יוסל'ה אורג. כמו כן, הופיע עם חבריו לגייסות השריון : מגי גרוס ( הביוגרפיה שלו גם ב"דודיפדיה") ואילן סגל ( גם אותו ראיינתי) בנהריה ובטבעון. כמו כן, הופיע באילת במלון "מלכת שבא" עם עוד מוסיקאים. אחת ההופעות הבלתי נשכחות עבורו הייתה כשליווה את יפה ירקוני ביום הולדתו ה-80 של דוד בן גוריון בשדה בוקר (1966). כמו כן, עבד זמן מה על האוניה The Israel בקו ישראל- ניו יורק.
במהלך היום למד גדעון באוניברסיטה העברית ( שם עשה תואר ראשון) ובלילות היה מופיע בשלל מקומות – חיי מוסיקאי ישראלי. לאחר מלחמת ששת הימים עזב את ישראל. הוא הכיר קנדית בשם הלן ( שלימים הפכה לאישתו) ועבר עימה להתגורר בקנדה., שם למד באוטווה ועשה שני תארים שם. לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת אילינוי וקיבל תואר דוקטור בסטטיסטיקה בשנת 1975. בזמן לימודיו, התפרנס מלנגן בחתונות ובר מצוות במונטריאול, עם מוסיקאים שהכיר עוד מישראל.
לאחר שסיים לימודיו, עבד ב"בל קנדה" ולאחר מכן בreaders digest, שניהם בקנדה ובארה"ב , ולימד באוניברסיטאות מקגיל וקונקורדיה. כמו כן, שימש פרופסור אורח במשך סמסטר אחד באונ' חיפה ות"א ב-1994 לפני שעבר לארה"ב. אחד הסטודנטים שלו מאונ' חיפה הוא כיום יו"ר המחלקה לסוציולוגיה באונ' חיפה. בימים אלה הוא בפנסיה אבל עדיין מייעץ לקרנות גידור. העבודה הזאת היא לאור פרסום מאמרים בעיתונים כלכליים .
יש לציין כי גדעון עדין פעיל במוסיקה כתחביב. הוא חי בקיץ במונטריאול ובחורף בפלורידה ומשתתף שם בג'אם סשנים למיניהם , כולל בניו יורק "על הדרך". הוא חי בניו יורק בין השנים 1995-2005 ובמהלך שהותו שם, ארגן ג'ם סשנים שבועיים ב"לגיון האמריקאי" בהארלם , שם ניגן על אורגן האמונד B3. בפלורידה הוא מנגן עם זמר הרוקבילי הנודע משנות ה-50 – ג'ימי קאבלו. כמו כן, לאורך השנים גדעון הוסיף להקליט והוציא אף מספר דיסקים משלו.
תודה מיוחדת לגדעון ויגדרהויז היקר על שפינה מזמנו לענות לשאלות התחקיר שלי ולגולל בפניי סיפור חייו המרתק, וכן תודה מיוחדת לחברו לחיים וללהקת גייסות השריון, אילן סגל, על ש"שידך" בינינו.
בעולם הבידור הישראלי בשנות ה-50 וה-60, נתקלתי כחוקר מוסיקה בשמות רבים של מוסיקאים ולהקות, שלא רובן זכו ל"תיעוד" מספיק. אחד מהם הוא האקורדיוניסט יונה גרשפלד, שנמנה עם מייסדי להקת פיקוד המרכז במחצית הראשונה של שנות ה-50, מייסד להקת הבידור והזמר המצליחה "צחוק בצד" ודמות המלווה את עולם הזמר העברי מעל 60 שנה. נפגשתי עם גרשפלד במשרדו והוא גולל בפניי את סיפורה של הקריירה המוסיקלית המרתקת שלו.
יונה גרשפלד נולד בתל אביב בשנת 1936. יונה החל לנגן בעידוד הוריו על פסנתר בהיותו בן 7. כיוון שלא יכל "להתבלט" לטענתו, עבר כעבור שנה לנגן על אקורדיון והחל לנגן במסגרות שונות: במסיבות החבר'ה, בתנועת הנוער ובצופים, בבית הספר ועוד. גרשפלד ניגן בעיקר שירי ארץ ישראל ושירים עממיים רוסיים באותה תקופה.
כבר בגיל 12,13 החל להופיע ב"חלטורות" למיניהן ( ביניהן בשיתוף פעולה עם יעקב אגמון ) ובשנת 1954, עם גיוסו לצה"ל, זומן לחיל הנדסה לגדוד 601 בתחילה, אך זמן קצר לאחר הטירונות ( אותה עשה עם "משה וחצי", לימים הרמטכ"ל משה לוי) סופח ללהקת פיקוד מרכז כאקורדיוניסט במחזורה הראשון. הוא השתתף בתכניות "אחד משלנו", " כ' ק' 1" ו"פשיטה בכפר". להיטי הלהקה באותה תקופה היו "גן השקמים", "ויבן עוזיהו", "תרנגול בן גבר", "רב האור והתכלת", "שיר הבר" ועוד.
עם שחרורו בשנת 1957, החל לעבוד במשרד האוצר ( "מס קניה") והקים באותה שנה להקת זמר ובידור שהופיעה בערבים – "צחוק בצד", כשהתנאי שהציב לחברי הלהקה היה כי כל אחד מחברי הלהקה, חייב לעבוד גם ביום בעבודה רגילה ולא להסתמך אך ורק על המוסיקה כמקור פרנסה עיקרי.
הלהקה החליפה מספר הרכבים, וכללה לאורך שנותיה אמנים כ: דודו דיין, איתן לב, שי דנון, גבי אקשטיין, דוד "בבה" גלזר, יוסי וינשטיין ז"ל ( שהיה בלהקת "איילון" בשנות ה-50) ועוד. הראשון שביים את הלהקה היה דני ליטאי. ללהקה היו פזמונים ומערכונים מקוריים שנכתבו במיוחד עבורה. הלהקה הייתה "קונטרה" מעין מתחרה ל"רביעית מועדון התיאטרון" וזכתה להצלחה רבה בכל רחבי הארץ, זכתה לפרגון מהעיתונות והתקשורת, אך לא תועדה על גבי תקליט או אמצעי אחר. בחופשות הלהקה הופיעה על גבי אוניות. את שירות המילואים, עשו חברי הלהקה בלהקת "פיקוד מרכז". הלהקה התפרקה בשנת 1975.
במקביל להיותו מנהל הלהקה, גרשפלד ליווה כאקורדיוניסט אמנים נוספים כדליה עמיהוד והופיע בעצמו בשירה בציבור וכו'. כמו כן, גרשפלד שימש כמורה פרטי לאקורדיון. לאחר פירוק הלהקה ועד שנות ה-80, הופיע גרשפלד בשירה בציבור ובבר מצוות ובמקביל המשיך לעבוד בעבודתו הרגילה.
החל משנות ה-2000 הצטרף גרשפלד ללהקת – "הבוסתנאים", ומהווה את זקן האקורדיוניסטים הפעילים בישראל. בימים אלה עובד יונה במכון היצוא הישראלי.
תודה מיוחדת ליונה גרשפלד היקר על שגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.
כחוקר מוסיקלי, איני מסתיר את העובדה שאני מעט "משיגינע" אחר מידע וככזה, אספר כיצד הגעתי למרואיין הבא הראוי לתיעוד והערכה: כילד חובב זמר עברי, נהגתי להאזין רבות לשירי שנות ה-50 וה-60, בהם אחד השירים האהובים עליי מהסיקסטיז הוא אחד הבלוזים הראשונים בישראל – "סואן בדמי הליל" שביצעו הצמד "מגי ואלה" במסגרת היותם בלהקת גייסות השריון. החלטתי לפני כחצי שנה להעמיק במחקריי, לאתר ולתעד סיפורם של מגי ואלה. את אלה האריס ראיינתי ותיעדתי (התחקיר נמצא גם פה ב"דודיפדיה") על פועלה, וכדי להשלים את התמונה, עזר לי חברי אילן סגל, מוסיקאי ונגן בלהקת גייסות השריון וב"גשש החיוור" ( ועוד הרבה מעבר לכך) שגם אותו תחקרתי וראיינתי, להשיג ולאתר את "מגי גרוס", הסולן הנוסף בצמד והצלע החסרה לי לתיעוד. על מגי ידעתי מתוך מחקרים שערכתי בנושא להקת גייסות השריון על היותו בלונדיני יפה תואר וכי לאחר הצמד המצליח "מגי ואלה", עבר לנגן עם שלישית הגשש החיוור. אולם, לאחר הראיון עם מגי, נתוודעתי לסיפור מרתק של אדם מרתק ומקסים, ואני שמח להציג בפניכם, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו של מנחם (מגי) גרוס.
מנחם (מנדל) גרוס (או בכינויו "מגי") נולד בפברואר שנת 1942 בבית החולים "בלינסון" בפתח תקווה.
כילד נהג להאזין רבות למוסיקה בשלל הסוגים ובהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על כינור ( הוא למד כשנה, אך הפסיק עקב "מצוקה כלכלית", היו אלה ימי הצנע בישראל).
בהיותו בן 14 אביו נפטר ממחלה, ולכן אמו ואחותו הגדולה ממנו ב-5 שנים העתיקו מקום מגוריהם לחיפה.
מתי רכשת את הגיטרה הראשונה וכיצד התחלת לנגן בה?
"בגיל 15 לערך עליתי לעבוד על אניה בצי-הסוחר, וכשהגענו לנמל הראשון בספרד, ירדתי לחוף ופניתי ישירות לחנות לכלי נגינה. אהבתי עוד מלפני הייתה לגיטרה ומבלי שהיה לי כל מושג איך מכוונים את המיתרים כדי לנסות ולהתחיל לנגן. לאחר הקניה של גיטרה ספרדית כמובן, חזרתי בצהלה לאניה ושם שברתי את ראשי עד שהגעתי להחלטה כל שהיא על כיוון מסויים שהתאים לי.
כמובן שבשלב מאוחר יותר הבנתי או למדתי שלכיוון הנ"ל לא היה שום קשר למציאות, ואז לאחר הכיוון הנכון נאלצתי להתחיל ללמוד ולנגן מהתחלה. מאחר וההפלגה נערכה 8 חודשים מבלי לחזור ארצה, הספקתי להתאמן רבות עד שהצלחתי בעצמי לחלוטין ללמוד לנגן . זאת למעשה הייתה ההכרות הראשונה שלי עם כלי נגינה כשהוא בידי ואני מנגן. "
מגי התגייס לצה"ל מנובמבר 1959 והשתחרר באפריל 1962. הוא שירת בלהקת "גייסות השריון" והשתתף בתכניותיה: "כאן השריונים" ו"טיפול זה טיפול".
איך הגעת ללהקת גייסות השריון?
"כשעזבתי את "הים" אחרי שנתיים, התגייסתי לצבא (נובמבר 1959), ובהיותי בבאקו"ם,כשזאביק רווח מיודענו היה שם מפקדי, הגיעה לאוזניו השמועה שאני מנגן על גיטרה ושר.
הוא מיד ביקש ממני שאקח יום חופש ואסע הביתה לחיפה כדי להביא את הגיטרה, מאחר ויום/יומיים אחר כך ישנו איזה ערב תרבות עם אמנים, והוא ישמח מאד אם אנגן ואשיר כמה שירים. כמובן שכל התכנית הזאת התאימה לי ככפפה ליד, ובבוא יום התרבות הנ"ל ובין כל היתר עליתי לבמה, ונדמה לי ששרתי כ-3 שירים. (ובהצלחה).
באותה הופעה, נכח קצין חינוך ראשי של גייסות השריון ששמו שאול ביבר. בסוף הערב ניגש אלי והחמיא לי על הופעתי, ושאל האם אני מעוניין להצטרף ללהקת השריון, וכמובן עניתי בחיוב!! על כך הוא אמר לי בנוסף, שהוא צריך אישור מיוחד לקבל על-כך מאלוף גייסות השריון שהיה חיים ברלב. אך מאחר והם בזמנים אלו נמצאים באיזה שהוא "נתק" בגלל חילוקי דעות שהיו להם, אני איאלץ לעשות טירונות שריון ולאחריה יש לי את הבטחתו שאני אבוא ישר ללהקה. וכך אמנם היה.
6 חודשים עשיתי טירונות "חרמ"ש" (זחלמים ביידיש), ליד באר-שבע. זאת הייתה קריעה אמיתית, אך מה לא עושים כדי להתקבל ללהקה צבאית?? זאת למעשה היתה המסגרת הבימתית/מוסיקלית הראשונה שלי במשך השנתיים הבאות."
כיצד נולד הצמד "מגי ואלה" וכיצד נולדו השירים שביצעתם ?
"הצמד כמובן נולד בלהקת שריון תוך כדי חזרות והופעות כלליות של הלהקה, ואם אינני טועה אז רעיון הקמת הצוות היה של נעמי פולני שהיתה הבמאית.
בעקבות כך נתבקשה נעמי שמר לחבר לנו שיר/שניים שלמעשה ישמשו כחלק מערבי הבידור של הלהקה.
נעמי שמר חיברה לנו שיר אחד ששמו היה "אי השה". השם והשיר בנוסח קוריאני, ואי השה הוא שם של בחורה. וכך נולד הצמד המדובר, עד שנתקבלה בקשה מ"קול ישראל" שמבקשים ממפקד הלהקה שיאפשר לאלה ולי להופיע בערב שעורך הרדיו ב"ים" ושיוקלט.
בעקבות זה החלטנו אלה ואני שנופיע באותו צמד גם מחוץ ללהקה, ואמנם הוזמנו לכל מיני מינים של מופעים ברחבי הארץ ונדמה לי שהרבה מהם היו בקיבוצים.
ידעתם ש"סואן בדמי הליל" יתפוס כך? זה למעשה הסולו הראשון שלך?
"האמת שלא אני ולא אף אחד מאלו שעסקו בתוספת תמליל לשיר ידענו, וזאת מאחר שלעבודה על השיר ביקשתי את עזרתו של גיסי ז"ל – מישה אפלבאום ( מורה המוסיקה הנודע ומבצעו של "שיר העגלון") , ומאחר והתברר לנו שחסרים בשיר בתים, ישבנו על המדוכה אלה, מישה ואנוכי וחיברנו מילים ל2/3 בתים נוספים, וכך השלמנו את אימוננו על השיר הנ"ל בנוסף לשיר הקודם שהזכרתי של נעמי שמר. השיר של נעמי למעשה לא תפס, וכפי הנראה "העביר" את תמיכתו ל-"סואן" שבהחלט תפס והצליח לאורך שנים, ואפילו בזמנים אלו מידי פעם יוצא לי לשמוע אותו ברדיו, או לחלופין שמישהו מתקשר כדי לספר לי ששמע אותו ברדיו. לשאלתך, אני אמנם חושב שסואן היה הסולו הראשון שלי, כמובן יחד עם אלה."
אלה האריס (גדרון) , אותה ראיינתי לתחקיר נפרד על סיפורה לצורך פרויקט התיעוד שלי, סיפרה על הצמד "מגי ואלה" : ""בתקופת השירות שלי היה מנהג להישאר אחרי ההופעה בחברת החיילים ולשיר שירים בצוותא, קראנו לזה אז "טולולו". מגי ואני , היינו אז צמד השריון- "מגי ואלה", שתפקידנו היה "לעורר" את החלק הזה . באחד הימים הכנו שירים נוספים לטולולו ונפלנו במקרה על שיר העם הרוסי "סואן בדמי הליל" אבל היה לו רק בית אחד (שכתב דב מגן). אז זרקנו כל אחד רעיונות, והוספנו עוד שני בתים (בית שני ושלישי ) וכך הופענו, לימדנו את החיילים את השיר שתפס כאש בשדה קוצים, ואף הקלטנו מאוחר יותר את השיר בתקליט של הלהקה ."
מה עשית לאחר שחרורך ?
"לאחר פרוק ה"צמד", "התפרקתי" גם מהלהקה (מתישהוא) ומצה"ל בכלל, כנ"ל גם ידידי וחברי הטוב אילן סגל , ומאחר ושנינו היינו וגרנו בעיר חיפה, הקמנו תזמורת של 4-5 נגנים, עשינו חזרות שבסופן התחלנו להופיע ברחבי הארץ ובעיקר בצפון באירועים כמו חתונות, בר מצווה וכו' כולל מועדוני לילה. הצלחתנו כתזמורת הייתה גדולה, על-אף שהיינו עדיין מאד צעירים לעומת הרבה מאד מוסיקאים ונגנים ותיקים שעסקו באותו סוג של נושא, וזה כמובן קידם אותנו מאד מבחינת כמות העבודה שהייתה לנו."
כיצד הגעת לתזמורת המלווה את "הגשש החיוור" ?
"ל"גשש החיוור" הגעתי לאחר שאילן קיבל בשנת 1964, אם אינני טועה, הצעה מפשנל והגששים ליצור איתי קשר ולבוא יחד ללוות את הגששים בהופעותיהם. אילן קיבל את הצעתם, אך מאחר ואני כבר הייתי נשוי, ועבדתי במשרדי חב' "לים" בחיפה (שהיא חב' בת של "צים"), ולא חשבתי שכדאי לי לעזוב את "לים" בגלל שבצים היה לי כבר "סידור" של פנסיה, פיצויים ועוד, כמובן כל זה לעתיד לבוא, סירבתי לעבור תל-אביבה למרות הרבה טלפונים מאילן שניסה בכל-זאת לשכנע אותי.
לאחר שנתיים שעבדתי ב"לים", התקשר אלי שוב אילן ואמר לי שמתחילים בקרוב לעבוד בגשש על תכנית חדשה שבה ארוויח שכר חדשי שישתווה לשכר של 6 חודשים ב"לים" ואז השתכנעתי שאני עובר לגשש.
אז כבר הייתה לנו בת קטנה, או לייתר דיוק עדיין תינוקת, ובסוף חודש דצמבר 1965 ובאמצע הגשמים, ארזנו מטלטלנו ועברנו לגור בר"ג בדירה שכורה שאילן שכר בעבורנו קרוב מאד אליו.
וכך התחילה דרכי הארוכה עם אילן והגששים. עבדנו אילן ואני מספר שנים ביחד בזמן שכל יתר הנגנים "התחלפו" מספר פעמים, עד שלצערי כי רב (תרתי משמע), אילן עזב את הגשש, ואני המשכתי איתם כנגן גיטרה כמובן, ולאחר תקופה שאינני זוכר בדיוק את אורכה, התפרקה התזמורת ואני המשכתי לעבוד אתם כמפעיל ה-"פלייבק" של ההופעות. וכך עברתי עם הגששים 16 שנים רצופות (לטוב ולרע), המשכתי לאחר מכן לעשות אתם גם מילואים זמן מסוים ולא קצר, ואז עברתי למילואים בהג"א עד לפרישתי משם. הופעתי עם הגשש עד שנת 1984".
האם לאורך השנים, המוסיקה הייתה עיסוקך העיקרי?
"למעשה רב שנותי עסקתי במוסיקה, ובתקופות מסוימות בזמן הגשש, עשיתי "חלטורות" ב"ציפוי טפטים" בדירות וחנויות יחד עם "שותף", וגם תקופה לא קצרה עסקתי בלימוד גיטרה בבית ובבתי-ספר. ברצוני לציין שאת לימוד הגיטרה למדתי בזכות שעורי תיאוריה במוסיקה מאילן עוד כשגרתי בחיפה, והוא מידי שבוע היה מגיע אלי לתת לי שעור. בנוסף למדתי אצל גיסי מישה את רזי לימוד הגיטרה (שהיה אז אחד המורים המבוקשים ביותר), ואז התחלתי ללמד גיטרה."
מה אתה עושה בימים אלה?
"ובכן, בימים אלו אני עוסק במקצוע ה"עתיק" שנקרא "פנסיה". פנסיה זו נמשכת כבר למעלה מעשר שנים שאותן גרתי עדיין ברמת-גן, ולפני 8 שנים בדיוק החלטנו אשתי ואני לעבור ולהתגורר בעיר עכו שבה גרים כל יתר משפחתה של אשתי. במסגרת הפנסיה ולצערי, אינני עובד או עושה למעשה שום דבר מיוחד, למעט עיסוקי הבית השוטפים ותחזוקת "הגוף והנפש"."
במהלך הראיון עלה גם דבר הקלטות "גנוזות" שלא ראו אור מעולם מתקופת היותו בתזמורת "הגשש החיוור" עם אילן סגל, עליהן סיפר מגי: "אלו שירים שאני חיברתי להם מילים ומנגינות, ואילן (סגל) העלה את תווי השירים על הכתב ועשה להם עיבודים מוסיקליים. התקופה הייתה אם אינני טועה בשנת 67/8 כשעדיין היינו שנינו בגשש החיוור. תזמורת הגשש התנדבה (כמובן באופן פרטי), ללוות אותי, וכך הקלטנו את השירים באולפן מקצועי בשם: "אולפני אשל" בת"א. לצערי או שלא, מאז לא עשיתי איתם דבר."
תודתי הגדולה נתונה למגי גרוס היקר על שפינה מזמנו וגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו וכן תודה גדולה ומיוחדת לאילן סגל היקר על שסייע רבות ביצירת הקשר.
יגאל קלאוס נולד ב-17 למאי 1939 בתל אביב, אך עד גיל 9 גר עם משפחתו בפתח תקווה. בהיותו בן 6, ראה את אחיו הגדול מנגן עם חבריו על חלילית ורצה גם, אך אחיו וחבריו הניאו אותו מכך. בהיותו בכיתה ב', הכיתה נסעה לטיול בגליל וכיוון שהוריו חששו שייסע עקב הסכנה, הוא הסכים להישאר בבית תמורת התנאי שיקנו לו חלילית. וכך קיבל את החלילית הראשונה בגיל 7 והחל ללמד עצמו לנגן. יגאל מעיד כי היה ביישן מאוד, והיה מנגן בבית לבד כשאין אף אחד, וכשכולם הלכו היה נכנס לנגן בשירותים (בגלל האקוסטיקה) ומתאמן בלי הרף. הוא אהב באותן שנים את שירי ארץ ישראל והזמר העברי הנושן.
בסוף השנה, המורה שאלה מי מעוניין להשתתף במסיבת סיום השנה, ותלמיד אחד, עולה חדש, אמר כי יש לו חלילית והוא רוצה להשתתף. למחרת התלמיד הביא את החלילית וזייף באופן מחריד, אך כיוון שהיה היחיד שניגן על חלילית (כביכול), הוא נתקבל. יום לפני מסיבת סוף השנה, יגאל קיבל אומץ, ניגש למורה וביקש להשתתף. המורה הסכימה ויגאל נתן הופעה שהפתיע את כולם, כי לא ידעו כלל וכלל שהוא מנגן על חלילית. כעבור כמה חודשים, נשלח קלאוס לבית ציוני אמריקה לתחרות שיזם שדרן הרדיו והטלויזיה הפופולארי אד סאליבן, כשהזוכה היה מתועד לנסוע לארה"ב להתארח בתכניתו של סאליבן. על אף שסאליבן התלהב מקלאוס, הוא זכה במקום השני והרעיון שיטוס לארה"ב נגוז בשלב זה.
בהיותו בן 9 הוריו שלחו אותו ללמוד לנגן על כינור אצל מורה. כיוון שהתאמן והיה רעש מחריש אזניים, שכנו הבריון יהושע , איים עליו שיפסיק לנגן ולא ירעיש כי אחרת "זה הסוף שלו", ומאותו רגע לא נגע יגאל בכינור, ונשאר עם החלילית.
עוד בילדותו החל להופיע ולנגן על חלילית, ונחשב ילד פלא על חלילית. בהיותו בן 12 וחצי, אביו קנה לו קלרינט והוא החל ללמוד אצל יונה אטלינגר (מהפילהרמונית) וגילה כישורים מיוחדים יחסית לגילו. הוא למד אצל אטלינגר עד שנת 1946 ובמקביל החל להופיע עם הקלרינט בהצגות ומופעי ריקודי עם למיניהם. בנעוריו ניגן עם דני ליטאי ( שהיה נגן כינור מבטיח) שרקד ריקודי עם בלהקת "הפועל".
כמו כן, ב-1957 ניגן בנעוריו בהצגה "נשף הגנבים" ב"הבימה" תחת בימויו של היי קיילוס. ההצגה זכתה להצלחה רבה ויגאל אף סוקר בכתבה בעיתון על נגינתו זו. הוא השתתף בעוד הצגות כ"השקיעה" מאת באבל, באותו זמן למד גם בקונסרבטוריון בת"א. כמו כן, היה נגן בתזמורת הגדנ"ע.
עוד לפני גיוסו לצבא (ואחרי כן) , החל ללמד נגינה על חלילית וקלרינט בבית ספר למוסיקה.
בשנת 1959 התגייס לצבא. על אף שעבר בהצלחה את האודישנים לתזמורת צה"ל, כיוון שהיה לו פרופיל גבוה הוא נשלח לתותחנים. עקב פציעה ועל אף התנגדות מפקדיו מהתותחנים, בעזרת עזר וייצמן ז"ל סופח ללהקת גייסות השריון כנגן קלרינט. הוא השתתף בתכניות הלהקה "כאן השריונים" (1960) ו"טיפול זה טיפול" (1961). בלהקה לא רק ניגן, גם שיחק.
עם שחרורו מהצבא ב-1961, הצטרף להצגה "שורש כל רע" בתיאטרון החמאם בכיכובם של יהורם גאון, בומבה צור, חנן גולדבלט, יוסף כרמון ועוד.
ב-1963 הצטרף ללהקת "התרנגולים" בתכניתה השניה בבימויה של נעמי פולני, ואף תמונתו מעטרת את עטיפתו האחורית של תקליט הלהקה. קלאוס מציין כי התרנגולים היו הצלחה סנסציונית והופיעו 3 הופעות ביום במשך כל החודש.
ב-1966 ניגן בלהקת "החמציצים" של נעמי פולני, שהייתה מעין המשך לא מוצלח ללהקת "התרנגולים" בהשתתפותם של ליאור ייני, דבורה דותן, עליזה רוזן, צבי גרטל, והתפרקה תוך פחות משנה ב-1967.
לאורך העשור הוסיף קלאוס לנגן בהצגות למיניהן כמו "החייל האמיץ שוויק", "קפיטן קרגיוז" בתיאטרון הקאמרי בכיכובה של נחמה הנדל (1964) , הצגות במועדון "אלהמברה" של גיורא גודיק ביפו בהצגה "המכשפה" ועוד.
בשנת 1964 הוזמן ע"י אורי זהר להשתתף בסרטו האוונגרדי "חור בלבנה", בו כיכבו בין השאר שמוליק קראוס, ישראל גוריון, שייקה אופיר ועוד. קלאוס נזכר כי במהלך הצילומים הוא נפצע ( בסצינה עם הסוס – הפרש הלבן) ולאחר שהובהל לבית החולים, אורי זהר ביקר אותו, סחב אותו על גבו אל המונית, משם סחב אותו למטוס, ישב לצידו ומהמטוס סחב אותו למונית, וכשהגיע לביתו סחב אותו עד מיטתו ואמר להוריו של יגאל: "אני האחראי לבן שלכם ועכשיו הוא בבית – תטפלו בו", ויגאל זוכר סיטואציה זו לטובתו של אורי זהר.
בשנות ה-70 הוסיף ללמד נגינה ולנגן בהפקות שונות, שהבולטת בהן היא המחזמר "פדאם פדאם" משירי אדית פיאף בתרגומו של אבי קורן.
ב-1982 ניגן בפסטיבל ערד הראשון וקרא לאקט שלו "נגן על הגג"
בין השנים 1981-1984 ניגן בפסטיבלי הזמר החסידיים בארץ ובסיבוב ההופעות של הפסטיבל בחו"ל, וב-1986 עבר לארה"ב בכדי להתגורר, לנגן מוסיקת נשמה יהודית ולהופיע במקומות שונים, ובמקביל התחזק וחזר בתשובה. ב-2011 חזר לישראל והחל לנגן בבתי כנסת שונים לצד הקדשת זמן רב ללימודי תורה.
כיום יגאל מתגורר בנתניה ומוסיף לנגן מדי פעם באירועים ומופעים שונים, אליהם מוזמן מדי פעם.
תודתי הגדולה נתונה ליגאל קלאוס היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו וכן לחבר הנפש של יגאל ( וחברו לתזמורת הגדנ"ע ולהקת גייסות השריון) – אילן סגל, על ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר , חוקר מוסיקלי.
"סואן בדמי הליל, נמל בדרום מרסיל, מלח ירים שם כוס, עם נערתו טבק חריף ירבה ללעוס.." , שיר זה מראשית שנות ה-60, מתנגן באוזניי עוד משחר נעוריי המוקדמים, כשמבצע אותו הצמד מנחם (מגי) גרוס ואלה האריס ( דאז גדרון) במסגרת היותם בלהקת גייסות השריון.
מכירים את התחושה הנהדרת הזו ששיר "נתקע" לכם בראש ולא מרפה שוב ושוב? אז זה מה שאירע לי בשבועות האחרונים עם "סואן במי הליל", וכיוון שבשיחה אקראית עם חברי גבי ברלין, כהן השירה בציבור, על גורלה של הזמרת, אלה, נתברר לי כי הוא סוחבת עימה היסטוריה עשירה של זמרה ושירה, בער בי (וסקרן אותי) לראיינה ולתעד סיפורה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות הזמר העברי.
אני מודה קבל עם ועדה כי בשיחתי הטלפונית הראשונה עם אלה התרגשתי עד כלות, שכן היא המבצעת המקורית של אחד השירים האהובים עליי ביותר מאותו עשור, ובאדיבות ויחס חם ואוהב גוללה בפניי סיפור חייה המרתק.
היא נולדה ב-31 ביולי 1941 בבית החולים "העמק" בעמק יזרעאל, למרגלות הגלבוע וגבעת המורה, איזור בו חיה עד היום.
היא נולדה כאלה גדרון ( גדרון – ציפור שיר החיה ומקננת בגדרות) ליוסף (יוסוף) שעלה בילדותו המוקדמת עם משפחתו ארצה בכדי לבנות את ירושלים וארץ ישראל, ולשפרה – זמרת ופסנתרנית מוכשרת שברחה מביתה הבורגני ובחרה להיות חלוצה.
אלה מעידה כי הוריה בחרו לבנות ביתם בשיר ובזמר בעמק יזרעאל בקיבוץ בית השטה, ומכאן שכל ילדותה וחייה היו מלוות במוסיקה כהווי ודרך חיים.
אלה לא יודעת להצביע על רגע או מקרה בהם גמלה בלבה ההחלטה להיות זמרת, אלא נועדה ונולדה לכך: היא מסבירה כי השיר והזמרה היו והנם חלק בלתי נפרד ממנה מאז ומתמיד, וזה פשוט בא לה באופן טבעי, לטענתה יותר מהתבטאות מילולית, שכן עד היום היא מעדיפה לשיר על פני לדבר.
היא למדה בבית הספר המקומי וכבר אז השתלבה ב"סצנה" המוסיקלית ולפני גיוסה לשורות הצבא, שאפה וחלמה לשרת בלהקה צבאית ואכן, התקבלה ללהקת גייסות השריון ( מעירה כי גם קצת בזכות אביה שהכיר היטב את בימאית הלהקה נעמי פולני, וקצין החינוך של השריון דאז- שאול ביבר).
כששאלתיה כיצד נולד השלאגר "סואן בדמי הליל" אותו ביצעה עם מגי (מנחם גרוס- לימים גיטריסט "הגשש החיוור" וכיום מתגורר בעכו) בתכנית הלהקה "טיפול זה טיפול" (שיצאה על גבי תקליט בשנת 1961) , סיפרה לי כך:
"בתקופת השירות שלי היה מנהג להישאר אחרי ההופעה בחברת החיילים ולשיר שירים בצוותא, קראנו לזה אז "טולולו". מגי ואני , היינו אז צמד השריון- "מגי ואלה", שתפקידנו היה "לעורר" את החלק הזה . באחד הימים הכנו שירים נוספים לטולולו ונפלנו במקרה על שיר העם הרוסי "סואן בדמי הליל" אבל היה לו רק בית אחד (שכתב דב מגן). אז זרקנו כל אחד רעיונות, והוספנו עוד שני בתים (בית שני ושלישי ) וכך הופענו, לימדנו את החיילים את השיר שתפס כאש בשדה קוצים, ואף הקלטנו מאוחר יותר את השיר בתקליט של הלהקה ."
לשאלתי: האם בזמנו, לאור הצלחת "סואן בדמי הליל",נהגה לבצע שירי סולו בעצמה, השיבה: "בתקופה ההיא לא היה נהוג לתת שירי סולו למישהו מהלהקה, הצליל היה נגזרת של ההרמוניה של הקבוצה – הלהקה כולה . ניסיון ייחודי לשיר "סולו", היה לי זמן מה אחרי "סואן בדמי הליל",כשנתבקשנו :מגי, אני, ועליזה עזיקרי (שהצטרפה לצמד שלנו) לשיר בערב שערכה נעמי שמר. אני שרתי שם את "אי ה שה " שיר אפריקאי כמדומני. השיר התפרסם והפך לסמל המסחרי שלנו, של הצמד "מגי ואלה", בנוסף ל"סואן בדמי הליל". אני מודה כי לא כל כך אהבתי לשיר סולו,אהבתי יותר לשיר בהרמוניה, בקבוצה- דבר שאני מאמינה בו ואוהבת אותו עד היום."
עם שחרורה, אוותה אלה להמשיך בדרך הוריה, להישאר בקבוץ ולבנות את הארץ, אולם לא ויתרה על כישוריה ואהבתה למוסיקה ולשירה. לצד הקמת משפחה (יש לה שני בנים), נטלה חלק בתחנות מוסיקליות שליוו את הזמר העברי נאמנות לאורך שנותיו.
בין התחנות המוסיקליות בהן נטלה חלק ניתן למנות:
השתתפות במקהלת "רינת" ( המקהלה "הלאומית" של ישראל שנוסדה ע"י גארי ברתיני ב-1955 והתפרקה ב-1994)
השתתפה בהפקות מוסיקליות קבוצתיות בקיבוץ ובמקהלות הקיבוץ.
היא הייתה חלק מהקבוצה הקולית "חמשת הסולמות", שהייתה ברוח ה"סווינגל סינגרס" בהנהלתו ובלוויו של פולדי שצמן. הלהקה לא הקליטה באופן מסחרי כלופ (אולם ברשותי הקלטות נדירות שלה) . אלה מציינת כי הלהקה הזו היתה הבסיס "ללהקת ווקאל".
חברי ההרכב היו: דבורי בורשטיין (סופרן ) , אלה האריס (מצו ) ,ורדה זליג (אלט) טנור ששמו לא זכור לאלה ואבי שלה ז"ל (בס) . אלה מוסיפה ומספרת על הקטע "חתולים על הגג" : " הקלטנו כחמישה שישה קטעים ,שניים מהם העלית לפייסבוק . בקטע חתולים על הגג בקטע השני -האימפרוויזציוני (כאילו) אני שרה סולו והיתר בתורם אחריי ..את המילים כתבנו ביחד , כל אחד תרם מלה או משפט וכך נולד הספור על החתולים . כמוהו גם כתבנו יחד את המילים ל"פיפי מימי ולולה". בכלל , נהגנו לשחק בקטע מוזיקלי ווקאלי ללא מילים ובהמשך להמציא לו טכסט , סתם כמשחק . לא הגענו למצב של הופעה בפני קהל".
בשנת 1973 הייתה חברה ב"שלישית עמוד התווים" יחד עם שולה אלבלק ואיריס שמי בניהולו של צביקה כספי.
אלה מספרת: " את שלישית עמוד התווים הקמנו שולה אלבלק, איריס שמי ואני במלחמת יום כיפור. סתם ישבנו במזכירות בית השיטה וחשבנו איך אפשר לעזור למאות חיילי המילואים שישבו בבקעת בית שאן וחיכו לקרב הבא שלהם. אז לקחנו כמה שירים מוכרים , עשינו עיבודים לשלושה קולות , והיות ולא הספקנו ללמוד מילים בע"פ, יצאנו לשטח עם עמוד תוים ובו השירים ומכאן שם ההרכב . שרנו ללא הגברה ולעיתים גם ללא חשמל , לאור מדורות . הופענו גם באזורי קרבות בהפוגות ברמת הגולן."
כשחזרה עם משפחתה משליחות בחו"ל, הקימה ב-1975 יחד עם חברתה שולה אלבלק להקה קיבוצית בשם "האשקולית " אשר עבדה עם מעבדים ומוזיקאים כצביקה ארבל,צביקה שרף ויורם צדוק.
מבחינת זמרים, הלהקה כללה את: הזוג חנוך ושולה אלבלק, אלה גדרון האריס, איציק ארד, רוני יוניש , רינה ארז, מוקי וצביה פלד-דרור. תקופה מסוימת גם שרו עמנו יוקי- חיים אהוביה ז"ל ובתיה לוטן.
הלהקה אף יצאה ב-1980 לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב תחת השם "אש-קולית", והופיעה אף בקהיר, הונג קונג, הולנד ואף פריז.
רפרטואר השירים היה מורכב משירים ידועים ומעובדים עבור הלהקה ושירים שנכתבו במיוחד עבורם. הלהקה הוציאה ב-1984 תקליט אחד בשם "האשקולית" שמאוחר יותר הפך לדיסק . הלהקה התפרקה בשנת 1991.
החל משנת 1991 ועד היום, אלה וחמשת חבריה ללהקת "האשקולית" הצטרפו ללהקת "הגבעטרון" הנודעת ואלה מוסיפה בנימה אישית: " אני חושבת שיופיה ויתרונה של הגבעטרון הוא בשירת הביחד וההרמוניה הווקאלית שלה, דבר שאהבתי ואני אוהבת עד היום. כנראה לכן אין לי אף "סולו" , אם לא סופרים בית אחד,ראשון בשיר "חברים"."
בנסיונה המוסיקלי, אלה הייתה מורה למוסיקה,מובילת ומארגנת חבורות זמר וערבי שירה בציבור , ומאוחר יותר התמחתה אף בטיפול במוסיקה – תחום בו עבדה ועובדת עד היום, וכפי שהיא מגדירה זאת: "המוסיקה והשירה הן כלי בידי לסייע לאחרים בקשיים עימם הם מתמודדים. בין מטופליי ניתן למצוא : נפגעי סמים , אוטיסטים , ילדים לקויי למידה ,נכים, אנשים הלוקים במחלות זכרון ,ועוד.
כיום אלה גמלאית וממשיכה להנאתה ללמד שירה בצוותא קשישים/ות ,ילדים בבית ספר יסודי , ללמד גיטרה ושירה ועדיין מוצאת זמן לשיר בגבעטרון, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
תודתי הגדולה נתונה לאלה האריס (גדרון) על שפינתה מזמנה וגוללה בפניי סיפור חייה המוסיקלי.
ד"ר הרצל בודינגר נולד ברומניה ב1945 בשם אברהם הרצל בודינגר
. בהיותו בן 7 , כיוון שנתגלה כשרונו המוסיקלי, נשלח מטעם בית הספר ללימודי מוסיקה בקונסרבטוריון בעיר יאשי ( עיר ברומניה) . הוא למד שם עד גיל 13 ובין השאר במסגרת הלימודים למד לנגן על כינור, ויולה, פסנתר וכו'.
ב1958 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער. תחילה, למד שנה בכפר הנוער בן שמן ולאחר מכן עבר לכפר הנוער הציוני בירושלים, שם המשיך ללמוד לנגן על כינור, אך מהר מאוד עבר לנגן על אקורדיון.
ב1960 הוא החל לנגן במסיבות לריקודי עם של חבריו.
בהגיעו לגיל צבא ( 1963) נשלח לשרת בגדוד 9 בחטיבה 7. הרצל היה חניך פלוגתי מצטיין וצפו לו עתיד צבאי מזהיר. במסיבת הסיום של טירונות הפלוגה, כעבור חצי שנה, בודינגר ניגן ובידר את חבריו למסטינג. לאותו ערב נזדמן במקרה שאול ביבר, שהיה אותה עת, בין השאר,קצין החינוך של חיל שריון ומייסד להקת גייסות השריון. כיוון שהיה מחסור של אקורדיוניסט בלהקת גייסות השריון באותו זמן, ביבר שאל את בודינגר ( כדבריו) : " חיילצ'יק, אתה רוצה להיות בלהקת גייסות השריון?" , בודינגר השיב בחיוב, ועל אף שלא ניתן היה להעבירו ליחידה אחרת, תוך שבוע ביבר סידר לו להצטרף ללהקת גייסות השריון.
הוא השתתף בתכניות הלהקה: " זמר לשריון" ( הצטרף לקראת סוף התכנית, ב1963) " אולי מחר" ( 1964) ו" למה יו-יו" ( בתכנית זו היה זמן קצר, לפני שהחליפו האקורדיוניסט פרנקי גליקסמן- ראו ערך ב"דודיפדיה") .
לקראת סוף שירותו הצבאי, כיוון שלא נותר לו זמן לעשות עוד תכנית עם להקת גייסות השריון, עבר ללהקת פיקוד מרכז בה הייתה מצוקת אקורדיוניסטים והשתתף כאזרח עובד צה"ל בתכנית " העיקר להיות בריא" (1965) עד שהחליפו האקורדיוניסט איתן שפירא. בפיקוד מרכז, אגב, הכיר את אישתו הראשונה נאווה, שהייתה קצינת בידור וחינוך בפיקוד מרכז.
עם שחרורו מצה"ל וכיוון שהכיר את הברנז'ה של אותן שנים, החל לעסוק עם נאווה באמרגנות. באותה תקופה, הכירו את מיקי פלד ויחד הקימו את משרד האמרגנות "סולן" ( הפעיל עד היום) בשנת 1966.
ב1966, קיבל 2 הצעות והיה צריך להחליט: או להצטרף כאקורדיוניסט של שלישית הגשש החיוור או להצטרף כאקורדיוניסט להקתה החדשה של נעמי פולני- " החמציצים" (ליאור ייני, עליזה רוזן, דבורה דותן וצביקה גרטל). בודינגר הצטרף ללהקת "החמציצים" והשתתף בהקלטת תקליטה היחיד של הלהקה שיצא ב1967.
ב1967 נישא לנאווה, ובמקום ירח דבש, נקלעו למלחמת ששת הימים. את שירות המילואים עשה תחילה בלהקת גייסות השריון, אך באותה תקופה הקימו בצוות הווי ובידור להקה חדשה בשם "חנטריש" שכללה את : אורי זהר, שייקה אופיר, אריק לביא והרצל בודינגר. הלהקה שרה ובידרה את החיילים במוצבים.
לאחר המלחמה, השקיע במשרד האמרגנות וכנגן ליווה אמנים רבים, ביניהם: אריק לביא, רחל אטאס, גבי ברלין, מוטי גלעדי, מני פאר,שוקי פורר, שלי טימן, דב סבאטו ועוד.
ב1968 נסע לטיול לארה"ב. בביקורו שם, ראה פוטנציאל רב והחליט יחד עם נאווה להקים משרד אמרגנות בארה"ב וכך נולדה חברת האמרגנות שלהם בארה"ב- "ישרארט" ( isra-art) . הם עבדו עם אמנים ישראלים שחיו ופעלו באמריקה כבני ברמן, רן אלירן, גדי אלון ועוד. כמו כן, הם נהגו להביא אמנים מהארץ להופעות בארה"ב כיהורם גאון, אילנית , פסטיבל הזמר החסידי ועוד.
בשנות ה-70 כתב עיבודים לתקליטיו של הזמר גדי אלון, וכן כתב עיבודי סקיצות לאמנים שונים. עיבוד נוסף שעשה היה לתקליט ריקודי עם של מושיקו הלוי. כיוצר, כתב את השיר " הנערה בצמות" ( מילים: הרצל בודינגר, לחן: לאה נאור ( אחד הלחנים הבודדים שלה) ) שביצעה להקת גייסות השריון בשנת 1964 בתכניתה "אולי מחר" .
בשלב מסויים במהלך שהותו בארה"ב ועיסוקיו במשרד האמרגנות, נרשם לאוניברסיטה ולמד פסיכולוגיה ( כיום הוא דוקטור לפסיכולוגיה). לאחר שמאס במוסיקה ולא ראה בכך עתיד, נטש את עיסוקו זה והתמקד בעבודתו כפסיכולוג ובמקביל ניהל עסק למסעדנות ולמוניות (טקסי).
ב1992 חזר לישראל ומאז הוא משמש כדוקטור לפסיכולוגיה ופסיכולוג בכיר. בודינגר הוא בן דודו של מפקדו ה12 של חיל האוויר, האלוף הרצל בודינגר, הנושא אותו השם.
תודה מיוחדת להרצל בודינגר על הזמן שהקדיש לי בכדי לגולל בפניי סיפור חייו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 