"הכל אצלו בבס" – סיפורו של הבסיסט והזמר איתן ברסלבסקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

איתן ברסלבסקי נולד ביפו ב-2.10.1949. אמו, פאני, שרה במקהלת רינת (בהדרכתו של צבי בן פורת) ואביו, צבי, ניגן על מפוחיות, ולמעשה כבר בגיל 5 החל איתן לנגן על מפוחית ולהופיע בבית הספר. בבית שמעו באותה תקופה מוסיקה קלאסית לצד מוסיקה יוונית שורשית.

 

בהיותו בן 13 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו, והוא נזכר, כי בשנות נעוריו המוקדמות, נהג ללכת למועדונים ולהציץ על גיטריסטים מופיעים וללמוד מהם כיצד אוחזים גיטרה ומנגנים, ואז היה ממהר הביתה לתרגל מה שראה. הוא למד לנגן באופן אוטודידקטי.

באותה תקופה ניגן עם אחיו, אהרון ברסלבסקי ז"ל שניגן על אקורדיון, ובשנת 1963 הקים את להקתו הראשונה – "המאפרות" שכללה את איתן ברסלבסקי על גיטרה, המתופף שמעון לוגסי (שהוחלף בשלב מסויים במתופף מאיר ישראל, לפני שהגיע ללהקת "הסגנונות") , הזמר שמוליק אביגל ( שהיה מאוחר יותר בין השאר בלהקות "הגל החדש", "קוקו והפריזאים" ולהקת "אביגל") והגיטריסט שמואל וולדובסקי. בשנת 1965 הלהקה שינתה שמה ל"הנזירים". על אף שאביגל היה הזמר, ברסלבסקי היה זר ששר את החלק הצרפתי. בשנת 1967 הלהקה חיממה את להקת "הנסיכים".

בנובמבר 1967 התגייס לצבא ובשנת 1969 הצטרף ללהקת "האבירים" (בה היה בין השאר אלדד שרים). בשנת 1970 הצטרף להרכב בו היו חברים בין השאר מאיר ישראל ודודו רג'ואן. ההרכב פעל חודשים ספורים והתפרק בשל חוסר יחסי ציבור.

 

בתחילת שנות ה-70 עבר איתן לנגן בגיטרת בס ובין השנים 1974-1977 ניגן בתזמורתו של הפסנתרן אורי כהן. במקביל, ניגן באמצע שנות ה-70 בלהקת "הקונסולים" עם פיסי אושרוביץ ז"ל. כמו כן, ניגן באותו זמן בלהקת "הדולפינים" של משה נוי.

בשנת 1978 הקים עם אחיו ועם חיים בר את להקת "השחקים" עימה ניגן עד 1983. בשנת 1983  הצטרף ללהקת "הפסגות" כמחליפו של דודו רג'ואן. הוא ניגן עם הפסגות עד 1988 והשתתף בין השאר בהקלטת הלהקה "זינגרלה" ו"שירי לי גיטרה" (עם הסולן איציק זמיר). במקביל מילא מקום בלהקת "שמיים" של ג'קי צדיק וג'קי אסולין.  לאורך שנות ה-80 עבד גם עם חיים משה וגבי שושן ז"ל. כמו כן, החליף לתקופה של חודשיים את אילן וייל בלהקת "עפיפון".

בשנת 1988 הצטרף ללהקת "מקסי וידה" של מקס בן ארי (מלהקת "השגרירים") וניגן עימה עד 1990.

 

לאורך שנות ה-90 ניגן בהרכב עם לזר בואנו וכן בלהקת "מפגש" עם הגיטריסט אורי בובליל.

 

בתחילת שנות ה-2000 עבד בהרכב עם בתו הבכורה של איתן – ורד, למופע משותף שרץ כ-15 שנה (עד היום).

החל משנת 2006 הצטרף למתופף גבי אבדי (מתופף ומנהל להקות) ללהקות "הולידיי" ולהקת "אטלנטיס" המנגנות את המוסיקה של שנות ה-60.

אני רוצה להודות מכל הלב לאיתן ברסלבסקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

ידי הזהב – סיפורו של המתופף אבי זהבי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.

 

כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.

 

פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.

 

אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.

 

הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.

בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.

 

באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".

עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי.  ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'.  בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.

 

בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.

במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.

 

לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.

 

באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.

בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.

 

עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.

נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.

 

כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.

 

אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.