עליזה אביב-בלום נולדה כעליזה בוחבוט (בר עוז) בתל אביב לאם ממוצא סלוניקי ואב ירושלמי. היא החלה דרכה כרקדנית בלט מגיל צעיר מאד והופיעה בתחום זה, כשבאמצע שנות נעוריה נהגה לעלות ולשיר כאורחת בהופעותיו של אחיה הגדול, שמוליק בר עוז, מייסד להקת "הנסיכים" (אחת מלהקות הקצב הפופולאריות בשנות ה-60).
בשנת 1971 התגייסה והצטרפה כסולנית לצוות הווי חיל האוויר בתכנית "שבר ענן" שכללה את הלהיט "הטובות לטייסים". במהלך שירותה הצבאי התחתנה עם מוצי אביב, סולנה של להקת פיקוד הצפון שנתפרסם בשיר "מלכות החרמון", ובשנת 1972 השניים הקימו את "צמד אביב", שהופיע ברחבי הארץ והעולם עם גרסאות כיסוי לשירי פולקלור עולמיים.
באותה שנה הצטרפה לצוות המחזמר "אל תקרא לי שחור", תחילה כמחליפתה של הראלה בר לב ולאחר מכן כמחליפתה של רותי נבון. בנוסף, השתתפה במחזמר "הרוטשילדים" והצטרפה לגלגולה השני של להקת "פיקוד דיזינגוף". במקביל, השתתפה במספר הצגות ילדים (כמו "מלך האלמוגים") בתיאטרון של אורנה פורת.
בין 1973-1974 גרה עם מוצי בבריסל ולאחר שנה חזרה לארץ לאחר הולדת בתה, דין דין אביב. בשנת 1975 הצטרפה כסולנית ללהקת "השגרירים" של האחים יעקב ויצחק אליעזרוב והופיעה איתם עד שנת 1980, כשהיא משתתפת בתקליט הלהקה מסוף שנות ה-70 ומשתתפת עימה בפסטיבל הזמר לשנת 1978 עם הלהיט "אילני".
בדצמבר 1980 השתתפה עליזה עם מוצי ובתם בת ה-7 דין דין ב"שירוויזיון" מספר 2 עם השיר "מבולבלי" שזכה להצלחה ופתח למשפחה את הצוהר לסיבוב הופעות משותף ברחבי הארץ.
בשנת 1981 , הקימה את "להקת אביב" שפעלה עד שנת 1989. לאחר פירוק הלהקה, הצטרפה להרכבי מוסיקת עולם ופולקלור וחקרה לעומק את נבכיה של המוסיקה הזו. בשנת 1989 הלהקה השתתפה בקדם אירוויזיון עם השיר "שלום על ארץ".
בשנות ה-90 הצטרפה לחיים רומנו למופע "בית רומנו" למופע משירי עם יווניים, הופיעה עם התזמורת האנדלוסית והתארחה בערב רב של הופעות מוסיקת עולם רבגונית. בסוף שנות ה-90 הקימה צמד עם בתה, דין דין שנשא את השם "עלידין" ותועד על גבי אלבום שיצא בשנת 2000 בהפקתו המוסיקלית של משה דעבול.
הקלידן שנמנה עם נגני ההרכב של "עלידין" היה לא אחר מאשר עידן רייכל ואחד השירים שבוצעו במופע המשותף היה "אם תלך" שלימים יהפוך ללהיטה הגדול של דין דין במסגרת "הפרויקט של עידן רייכל" הנודע. עם שיתוף הפעולה שנרקם בין דין דין ורייכל, התפרק ההרכב ועליזה מצאה עצמה שוב לבד. באלבום נכלל השיר "ביום אושרך" שיצר עמיר בניון עבור הצמד. בניון אף יצר אלבום שלם לצמד שנגנז בשל בירוקרטיה ניהולית.
בתחילת שנות ה-2000 חברה שוב לחיים רומנו למופע יווני שלא הצליח כל כך, אך באמצע העשור הצטרפו רומנו,אביב ואחיה שמוליק בר עוז אל שמעון פרנס למופע המצליח "סיפור אהבה יווני" הנמשך עד היום.
נוסף לכך, חידשו דין דין ועליזה את "עלידין" בגרסה מחודשת ורקמו יחד גם מופע לנשים בלבד.
כשחקנית השתתפה אביב במספר סרטים ישראלים בהם "שתי דפיקות בלב" ו"ז'אקו והיצאניות"
את פגישתנו סיימה עליזה במשפט: "אני חיה בשביל הבמה וכל זמן שאני לא על הבמה, הוא זמן ביניים עד המופע הבא. אני הולכת אחרי הלב".
תודה מיוחדת לעליזה אביב היקרה על שניאותה לפגוש אותי ותרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-60 היו שנים משמעותיות בעולם הרוק הישראלי. אלו היו שנים של להקות קצב מכל קצוות הארץ ששימשו שגרירות הפזמונים הלועזיים לנוער הישראלי הצעיר והתוסס שמצא בהן פורקן עול. אחת הלהקות החיפאיות המובילות בסצינת הרוק בשנות ה-60 הייתה להקת "נערי החצר" שפעלה כ-8 שנים והטביעה חותמה בסצינת הרוק החיפאית והתל אביבית. נפגשתי עם מייסד הלהקה, נתן מינסקי, שסיפר לי את סיפורה של הלהקה ואת סיפורו שלו ובכך חשף בפניי עוד נדבך חשוב ומעניין בתולדות הרוק הישראלי.
נתן מינסקי נולד ברוסיה בשנת 1945. באותה שנה עברה משפחתו לפולין (שם נפטר אביו) ובהיותו בן 12, בשנת 1957, עלה עם משפחתו (אמו ואחותו) לישראל אל קיבוץ ניר דוד. בשנת 1958 עבר לקיבוץ "שער הגולן" ובשנת 1960 עבר עם משפחתו אל כפר אתא (לימים קריית אתא) ולמד בבית הספר בקריית חיים.
באותה תקופה, הקשר היחיד של מינסקי עם מוסיקה היו מסיבות הכיתה עם הפטיפון והתקליטים של אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד והצלליות, פול אנקה וכו' והאזנה רבה לרדיו.
בשנת 1962, בהיותו בן 17 וחצי התגייס לצבא ושירת בחיל הים, שם הכיר חבר'ה שניגנו על גיטרה ושרו, כשאחד מחבריהם היה דני ליטני. מינסקי נזכר כי יום אחד ליטני הגיע עם גיטרה אל המאהל וראה את ליטני מנגן על גיטרה ושר עם חבריו וזה מצא חן בעיניו, אז הוא ביקש מהוריו גיטרה ובגיל 18 קיבל גיטרה ליום ההולדת.
באותה שנה החל להאזין הרבה ללהקת "הצלליות" ותוך האזנה רבה לפטיפון, למד את האקורדים והחל ללמד עצמו באופן אוטודידקטי לנגן. בצבא הקים צמד עם חברו אברהם רוזנברג שניגן גיטרה מובילה ומינסקי נהג ללוותו.
בשנת 1965 הקים הרכב בשם "הנוודים" שניגן קאברים לאלביס, קליף והצלליות. סולן הלהקה היה הזמר חנן סינדל (יוצר וזמר שהקליט מספר שירים בשנות ה-60 כמו "המילים שאבדו", "מה שמך", "בלדה על חמישה מלחים") שתוך זמן קצר הוחלף בעוזי אברהם.
בהמשך,הלהקה שינתה שמה מ"הנוודים" ל"נערי החצר" (שם שנתן ללהקה הזמר בני ברמן בזמן שהלהקה הופיעה במועדונו בנתניה). בהמשך הלהקה תחליף גלגולים ונגנים ובין הסולנים שעברו בלהקה ניתן למצוא את דוד יפרח ("האריות", "זוהר השביעי") וג'ו מאי (יוצא תזמורת חיל אוויר) ואחותו הלן מאי. הלהקה ביצעה בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים משלה בהם "איש מזג האוויר" שנכתב והולחן על ידי חברי הלהקה.
הלהקה החלה להופיע בבתי מלון ומועדונים, תחילה באזור חיפה ולאחר מכן אף במלון דן בתל אביב. בתחילת שנות ה-70 החלה הלהקה להופיע במועדון "ברברים" התל אביבי. "נערי החצר" התפרקו בשנת 1973. אחרי פירוק הלהקה הצטרף ללהקת "הקוקטיילס" (עם רוי יאנג) עד שנת 1975.
כיוון שהבין שממוסיקה אין עתיד כלכלי, ב-1972 הצטרף מינסקי לתעשייה אווירית בה עבד במשך 35 שנה (עד 2007) במקביל לקריירה המוסיקלית שטיפח.
בים 1975-1995 ניגן בעיקר בלהקות מזדמנות בהן להקת "השחפים" (עם סימון אזולאי) ולהקות חתונות למיניהן אך התמקד בעבודה בתעשייה האווירית.
באמצע שנות ה-2000, לאחר הפוגה ארוכה, חזר לנגן ולהופיע בהופעות מזדמנות, בין השאר הופיע עם להקת "האריות" ולהקות המתמחות במוסיקה הנוסטלגית של שנות ה-60 וה-70.
תודתי הגדולה נתונה לנתן מינסקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
פרדי בקלו נולד ב-28 ליולי 1951 ברחוב זמנהוף בתל אביב. הוא גדל בבית מוסיקלי, כשאביו, משה בקלו, היה אקורדיוניסט תל אביבי מקומי, ולמעשה היה מהראשונים שהחדירו בפרדי אהבת המוסיקה.
בהיותו בן 8 אביו לקח אותו למורה לאקורדיון יול זארי (מורה נודעת בחולון) והוא למד עד גיל 12. בגיל 12 שינה סגנון והחל ללמוד לנגן על חצוצרה, ובגיל 14 למד במגמה למוסיקה בבית הספר "למה ילין" אצל רפי גלזר (חצוצרן בולט בתזמורת הפילהרמונית הישראלית).
בנעוריו נהג להופיע כחצוצרן בתזמורת של אביו בחתונות למיניהן, כשהוא מושפע ממוסיקת רוקנרול, מוסיקה ערבית ומוסיקה אירופאית. בשנת 1968 הצטרף ללהקת "הגנרלים" (להקת קצב ישראלית) שכללה את הגיטריסט דני יצחקי (שהפך לימים אמרגנו של טריפונס) , המתופף מאיר פניגשטיין (לימים "פוגי" מכוורת), רפי שוורץ (בסיסט שהיה לימים ב"עוזי והסגנונות") ופרדי (על אקורדיון, גיטרה וחצוצרה). במקביל, ליווה באותה שנה בצפת את הזמר ג'ימי לויד.
בשנת 1970 התגייס לצוות הווי הנדסה קרבית כאקורדיוניסט (בתקופה בה הצוות נקרא "להקת הפלסים") והשתתף בתנית "מהנדסים את העולם". בשנת 1971 הועבר ללהקת פיקוד צפון ושירת בה עד שנת 1973, כשהוא משתתף בתכניתה "רוח צפון".
מיד עם שחרורו, פרצה מלחמת יום הכיפורים ופרדי גוייס לצוות הווי ובידור כשהוא מלווה בין השאר את הזמר היווני ספירו, רובי חן, מוטי פליישר ועוד.
עם תום המלחמה ולאורך שנות ה-70 וה-80, החל לנגן בהרכבים מגוונים כלהקת "דייב והאורנים", להקת "הכוכבים הכחולים", להקת "האריות" וכן ליווה זמרים כחופני כהן, זהר ארגוב (פרדי ניגן בהופעתו האחרונה בחיים של ארגוב), שימי תבורי, ניקולס, צלילי העוד, ג'קי אלקיים, חיים משה, ריקי גל,תיקי דיין, ג'וזי כץ, בעז שרעבי, מרגלית צנעני, ג'קי מקייטן, סמיר שוקרי, איזידור, עופר לוי, רובי שרעבי, דידי דורסי, ג'ו עמר, צלילי הכרם, הנרי קדוש, חיים צדוק, רנה רנאטו (Save Your Love), רוי יאנג ועוד. הוא ניגן אף בתקליטיהם של סטלוס ורובי חן (בתקליטים השתתף גם בעיבודים מוסיקליים).
בשנת 1995, במסגרת הופעה עם שימי תבורי בארצות הברית, הכיר שם מישהי, התחתן והשתקע באמריקה למשך 18 שנה, כשהוא משמש כמורה למוסיקה שם. במקביל, ליווה את הישראלים שהופיעו בארה"ב.
בשנת 2013 חזר לישראל, ומאז מוסיף לנגן, להופיע ולהשתתף במספר פרויקטים מוסיקליים.
אני רוצה להודות מכל הלב לפרדי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
"רק תנו לי עוד קצת ממוסיקת הרוקנרול הזו", כך גרס צ'אק ברי בשנת 1958 ולמעשה לא רק שהוליד להיט קלאסי אלא ביטא את קולם של נערי העולם באותן שנים שמצאו ברוקנרול פורקן עול, מפלט ואורח חיים שכולו מוסיקה, אהבה ועוד מוסיקה.
בישראל, ניצני מקצב הרוקנרול החלו בתחילת שנות ה-60 בדגלן של להקות רוקנרול ישראליות ("להקות קצב") ששימשו שגרירות הרוק האמריקאי והבריטי מחו"ל בישראל והופיעו עם אותם השירים ששיגעו את הנוער ברחבי העולם. בשלב מאוחר יותר גם נוצרו שירי רוקנרול בעברית עם אותם המקצבים כמו בחו"ל, רק שעבור הממסד, רוקנרול בעברית הוא נטע זר שאסור לתת לו במה וביטוי.
אחד מחלוצי הרוקנרול בישראל של תחילת שנות ה-60, לצד ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים, היה ג'רארד קמינסקי שחי רוקנרול, נשם רוקנרול ועשה רוקנרול ולמעשה מהווה מאבות היסוד של הרוקנרול במתכונתו הראשונה (והבסיסית) בישראל.
הוא נולד בצרפת בשנת 1944 בשם ג'רארד קמינסקי ועלה עם הוריו לארץ אחרי מלחמת העולם השניה. המשפחה השתכנה בתל אביב וג'רארד מעיד על עצמו כי מאז ומתמיד נמשך למוסיקה ובעיקר לרוקנרול של ביל היילי, אדי קוקרן, ג'רי לי לואיס, צ'אק ברי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד ומאוחר יותר אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד והצלליות.
בשנת 1956, בהיותו בן 12, בנה בעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ולימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. במקביל ניגן על מפוחית פה ושר.
בשנת 1960, שנים בהן ניצני הרוקנרול החלו להתפשט גם בישראל, ג'רארד בן ה-16 היה מהראשונים שהחלו להופיע ולשיר רוקנרול שאז נחשב "נטע זר" בישראל הממסדית של אותן שנים.
בשנת 1961 היה מהראשונים להקים להקת רוקנרול (בישראל להקות מסוג זה כונו "להקות קצב") והקים את להקתו הראשונה- "כוכבי הכסף" (1961-1962) . אחריה באו "האלילים המטורפים", "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו" וכמובן מאוחר יותר בשנת 1965 הקים את להקת "השמנים והרזים" שהקליטה שני תקליטונים (התקליטון הראשון כלל את הסולן עוזי פוקס, אולם שיר אחד הולחן והוקלט ע"י קמינסקי עצמו בצרפתית Attendez) כשאת להיטה הגדול "יה יה מה יהיה" (הוקלט ב-1967 ויצא ב-1968), שנחשב בעיני רבים לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אותו הלחין קמינסקי למילותיו של אלישע נמרי (צייר ובעלה לשעבר של זמרת הפופ ירדנה הדר) עם הסולן דודו רג'ואן ז"ל. אחד המוסיקאים שקמינסקי "גילה", כדבריו, בלהקה היה צביקה פיק, קלידן הלהקה.
תחילה קמינסקי שימש כבסיסט הלהקה (בשלב מסויים הוא הפך מנגן גיטרת ליווי לבסיסט) ובשלב מסוים עבר לצד האמרגן והכניס את דודו רג'ואן במקומו.
לאורך שנות ה-60 ניהל מספר מועדונים כשהבולטים בהם היו "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" ועסק לצד היותו איש להקות קצב, כעוזרו של האמרגן ששון רג'ואן. בשנת 1970 החליט לפרוש מעולם המוסיקה אך נשאר בתחום: הוא שימש כמנכ"ל בחנות כלי זמר ולאחר מכן הפך למכוון ומתקן פסנתרים, ואף חי תקופה בלונדון בה זכה להצלחה בתחום זה.
לאחר לא מעט נסיונות שכנוע ו"הפעלת קשרים" עם מוסיקאים שעבדו עימו, סייע לי הסקסופוניסט הותיק אורי סעדה (שסיפורו המלא גם נמצא ב"דודיפדיה") בארגון הפגישה עם ג'רארד בביתו. ג'רארד אמר שלא מתראיין ולא התראיין שנים רבות, אך הסכים לתת לי ראיון יחיד ובלעדי ולפרוש את הקלפים על השולחן לעומק פעם אחת אחרונה ואולי היחידה.
נפגשנו בביתו בתל אביב ומיד עם היכנסי לביתו בלטה נפש האומן הרוקר שבו: פוסטרים של להקות הקצב אותן ייסד עיטרו את הקירות, ציורים אומנותיים ומכונת ג'וקבוקס מקורית משנת 1962 המונחת בסלון.
ישבנו פנים מול פנים: ג'רארד, אורי סעדה ואנוכי ובמשך שעתיים וחצי נחשפתי לסיפורו המרתק והמלא של מי שנחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול המוקדם המשפיעים ופורצי הדרך בישראל. בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה, נחשפתי לאדם צנוע מאד, נחבא אל הכלים שלא אוהב לדבר או להעיד על עצמו, מלא חוש הומור ובעל דעות נוקבות לגבי מוסיקה ולאורך השיחה, נחשפתי גם לחומרים נדירים מארכיונו הפרטי אותן סיפחתי לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי.
עם תמונה לא יצאתי, שכן ג'רארד נגד תמונות באופן עקרוני (לדבריו, לא מצטלם אף עם קרובי משפחתו) אך יצאתי עם מידע רב שערכו התרבותי לא יסולא בפז.
ג'רארד, מהו רוקנרול?
"שמע, אני מדבר על רוקנרול. האמרגנים והעיתונאים של אז, קראו לנו להקות קצב, אבל למה להקות קצב? כי באותה תקופה החלו לפעול הביטלס וקראו להם "חיפושיות הקצב" ולכן "להקות קצב" נשמע מתחרז יפה. אבל, למעשה היינו להקות רוקנרול. לא כל מי שמתיימר להגיד שהוא היה רוקר הוא היה רוקר. בשבילי שלום חנוך הוא לא רוקר. רוקנרול זו צורת חיים. גם אריק אינשטיין ניסה לעשות רוקנרול אבל זה לא רוקנרול אני מצטער. יש רוקר אחד בירושלים שלא יצא לי לנגן איתו, שלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") זה רוקר!"
שתבין טוב מאד, אני הייתי די בוגר וכבר בגיל 17 שכרתי אולם קולנוע בהרצליה בכדי לעשות מופע רוקנרול. לא רציתי שהאמרגנים ירוויחו עלינו כסף. שכרתי קולנוע בהרצליה בשם "קולנוע היכל", ואני זוכר שהלכתי אפילו לראש העיר לקבל אישור."
לרוקנרול יש גיל?
"לא, אבל אני זקן."(צוחק).
אילו להקות היו לך במחצית הראשונה של שנות ה-60 ?
"שמע, הייתי חייב להחליף נגנים ושם של להקה כל שישה חודשים כי הארץ הייתה קטנה, אז לא היו מועדונים והיו מעט להקות. הלהקה הראשונה הייתה "כוכבי הכסף", לאחר מכן "האלילים המטורפים", לאחר מכן "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו".
איך בחרת את הרפרטואר של הלהקה?
"הקהל בחר. שמע הייתה לנו תכנית מסודרת אבל לרוב ניגנו מה שהקהל בא לשמוע ומה שהקהל רוצה. אחרת אתה לא מצליח.
שרתם רק באנגלית?
"לא, גם בעברית. חומרים מקוריים".
למה לא הקלטתם באותה תקופה?
"לא רצו להקליט אותנו. בתקופה ההיא היינו מה שמכונה "פושטקים" וכשכבר הקלטנו, אז אמרו שהעברית לא טובה, ולא חשוב שכעבור כמה שנים העברית הייתה "גלגל אותה, שחק אותה, היא רצתה קפה הפוך".
אתה חושב שהקדמת את זמנך?
"אני בטוח".
מה תפקידך היה בדיוק בלהקה?
"אני הייתי מעורב בכל דבר: הייתי המנהל, הייתי האמרגן, הייתי הפסיכולוג, הייתי היחצ"ן – הייתי הכל. זה יותר סיפוק".
היו לכם תלבושות אחידות?
"כמובן. אני הייתי מאד קפדן. אם אני קבעתי שכולנו עם גרביים לבנות והייתי רואה אחד עם גרביים אדומות אז הייתה בעיה. הייתי מאד פדנט. אצלי אף אחד מהנגנים לא עישן חשיש או נגע בסמים אלא כולם נתנו את 100 האחוזים שלהם בכל הופעה. משמעת הייתה אצלי חוק ברזל".
זיהו אותך ברחוב באותה תקופה?
"כן, בהתחלה נהניתי מזה מאד, אבל בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי, כי לא יכולתי לשבת במסעדה בשקט או ללכת לקולנוע".
היית סלב במונחים של אז?
"כן, אם תרצה אני יכול להראות לך כתבות (הוא הראה לי), אבל חלק מהכתבות עלו באש".
למה?
"שרפתי. אני רוקר".
מה כתבו עליך?
"כתבו על הופעות, על מקומות בהם הייתי מבלה, אבל הרבה היה שטויות. למשל בעיתון "בול" ("פלייבוי הישראלי" של שנות ה-60) כתבו עליי פעם שעשיתי אורגיה עם כמה בחורות ואני אומר: "הלוואי" (צוחק), לא היה ולא נברא. זה התחיל להציק לי."
מתי התחלת לפתוח את המועדונים?
"את המועדונים פתחתי לאחר מהומה שהייתה בקולנוע "אדיסון" כשפירקו את הכסאות. החלטתי לפתוח מועדון שינגן רוקנרול באופן מסודר. אני הגיתי את השמות "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת". למעשה, אני תמיד חיפשתי גימיקים כי זה מה שתפס. גם "השמנים והרזים" היה גימיק, למה? כי לא היה אף שמן, כולנו היינו רזים כמו גפרורים. הייתי טוב מאד בשיווק.
באותה תקופה עבדתי כעוזר של האמרגן ששון רג'ואן, הוא זה שהביא את להקת "הסינג סינג" לארץ (להקת רוק בריטית מצליחה שהשתקעה בישראל של שנות ה-60). זה היה לי טוב, כי להקתי חיממה את הסינג סינג ולמדתי מרג'ואן המון".
היית מגדיר את "השמנים והרזים" כמצליחה בלהקותיך? איך הגעתם להקליט?
"השמנים והרזים הייתה הצלחה שאין כדוגמתה. עשינו 2-3 הופעות בערב בדובלאז'ים עם להקות אחרות. יום אחד פנה אליי עיתונאי הקולנוע דן פיינארו שעבד ב"הד ארצי" ויום אחד הוא הקליט להסכים אותנו, הוא שילם לנו שעות אולפן ל-4 טראק: 4 שירים ב-3 שעות בטייק אחד ללא שעות. אמנם התקליטון לא איכותי במיוחד אבל היה לנו טייק אחד להכל בלי בישול בלי כלום".
איך נולד "יה יה מה יהיה"?
"אני הלחנתי את זה. כתב את זה אלישע נמרי, צייר, שרצה את השיר לחברה שלו דאז, הזמרת ירדנה הדר (זמרת פופ שהוציאה תקליטון בסוף שנות ה-60 ושרה בין השאר בלהקת "זוהר השביעי" עם זוהר לוי. כיום חיה ומופיעה בארה"ב. תחקיר מלא אודותיה נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") עליה כתב את השיר, אבל התעקשתי שאנחנו נקליט. כתבתי את הלחן ב-10 דקות, הוא כתב את המילים ב-3 דקות, ואני מאד אהבתי את זה כי זה קליט. יש אנשים שטוענים שזה שיר הרוק הכי טוב שהולחן בארץ. אני לא מסכים, אבל יש טענה כזו. בלי רדיו בלי תקשורת, כנס היום ליוטיוב יש כבר מעל 10 אלף צפיות. אתה יודע כמה שנים חלפו?".
ווטסון טי בראון (הרכש שקמינסקי גילה והביא מלונדון ל"שמנים והרזים" וכיום מופיע במועדונים מקומיים בניו יורק) היה הסולן, למה הוא לא הקליט את זה?
"ווטסון היה מופיע עם השיר הזה והוא נשמע נפלא, וכשהקלטנו את הפלייבק והוא שר את השיר באולפן, לא הבנו מילה. על הבמה הוא נשמע ישראלי, עשינו עוד טייק ולא הבנו מילה. אז לקחתי את דודו רג'ואן ז"ל ואמרתי לו: אתה תקליט, והוא אמר: "אבל אני לא מכיר את השיר", אז אמרתי לו "כנס לשירותים, תלמד את השיר" ותוך חמש דקות הוא הקליט וזה מה שיצא. במשך שנים חשבו שעוזי פוקס הסולן מה שלא נכון בכלל".
זו למעשה הלהקה האחרונה שלך?
"כן".
מה עשית אחרי זה?
"הפסקתי עם המוסיקה, להנאתי הלחנתי רק איזה 120 שירים, זה הכל."
למה החלטת לעזוב את המוסיקה?
"שמע הייתי באותה תקופה די בוגר והייתי טיפש. התחתנתי בגיל מאד צעיר, בגיל 20 כבר הייתי נשוי, בגיל 26 כבר היו לי ארבעה ילדים ואני הבנתי שעם המוסיקה שלי אני לא יכול ללכת לסופרמרקט, וזה חלק מהרוק’נרול, ובשלב מסוים אני פרשתי. לא חשוב שבשלב מסוים אני גרתי בבנימינה וכל מיני נגנים שהיו חוזרים מהופעות בצפון היו קופצים אליי לנגן עד 3-4 בבוקר אבל אני עקרונית פרשתי. הרבה אמנים נהגו לבוא אליי לקבל ייעוץ ללא תשלום. באו להתייעץ איתי".
מה עשית אחרי פרישתך?
"הייתי מנכ"ל של חנות כלי זמר ואחרי זה הפכתי לכיוון ותיקון פסנתרים. בשלב מסוים עברתי לאנגליה וכיוונתי פסנתרים לאמנים מאד מפורסמים בהם Tears For Fears ופול מקרטני. יש סיפור די מצחיק: יום אחד הזמינו אותי לכוון פסנתר לפול מקרטני בבית מלון. לא ידעתי שאני מכוון לפול מקרטני כי הצוות הזמין אותי. אז אני עובד על הפסנתר בבית מלון, ואני רואה שמקשטים את האולם ושאלתי: "בשביל מה זה?", ואמרו לי: זה בשביל פול מקרטני. היום חוגגים לו יום הולדת, אז אמרתי להם: "שיט, אם הייתי יודע הייתי לוקח יותר כסף, כי אני לא סובל את המוסיקה שלו היום, ואני מסובב ת'ראש והוא עומד לידי ולוחץ לי ת'יד. עשיתי פשלות".
אתה חושב שאתה עדיין רוקר?
"כן, אני חושב שאני עדיין רוקר".
אהבת לשמוע את עצמך שר?
"לא".
היית מגדיר עצמך פורץ דרך?
"זה מה שאומרים. לא אני"
אני רוצה להודות מכל הלב לג'רארד קמינסקי היקר על שניאות לפגוש אותי ולתרום חלקו החשוב לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי ותודה מיוחדת לאורי סעדה על העזרה הרבה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 בישראל היו שנות פריחה בסצינת להקות הרוק הישראליות, שנשאו אז את השם – "להקות קצב". לא שמעתם אותן ברדיו, לא צפיתם בהן בטלויזיה, אלא הכרתם אותן מפה לאוזן דרך דור "הדיסקוטקים" של אז.
להקות הקצב היו פרושות ברחבי הארץ כשכל איזור מתברך במאות להקות, חלקן חובבניות וחלקן מקצועיות, ששימשו שגרירות הרוק והפופ העכשווי (דאז) של חו"ל לישראל, לדוגמא: במרכז היו אלה להקת האריות, הצ'רצ'ילים, הנסיכים, הכוכבים הכחולים ועוד, בירושלים היו אלה פעמוני סוני, הבמה החשמלית, הביסקוויטים וכדומה ובחיפה היו אלה הנמרים, הדוכסים, הנזירים וכו'.
הפעם בחרתי לספר לכם על להקת רוק בולטת בסצינת המוסיקה החיפאית והיא להקת "הקצפת" – להקת רוק ישראלית שפעלה בין השנים 1971-1973 וזכתה להצלחה מסחררת ברחבי הארץ.
בשנת 1970 פעלה באיזור הקריות להקת קצב בשם "מייק והנשמה", שכללה את הסולן מייק לוגסי ז"ל (לימים מנהיג להקת "מייק והגולדסטארים" ו"פרפר אטומי") , צחי סעד ( גיטרה מובילה), רוני אליאס ( בס) ודוד משעלי (תופים). הלהקה פעלה כחצי שנה ולאחר שהתפרקה בראשית 1971, החליטו צחי סעד, רוני אליאס ודוד משעלי להקים שלישית רוק משלהם שתנגן רוק כבד עם תוספות ועיבודים מוסיקליים מקוריים משלהם, כשעל העיבודים אמונים שלושת חברי הלהקה.
הם פנו אל האמרגן אבי צמח שניהל אותם והחלו להופיע, תחילה באיזור חיפה והסביבה. בקיץ 1972 קפצה לבקר את צמח, ידידתו שהייתה במקרה פקידתו של חיים סבן, עימו צמח היה בקשר בנוגע לארגון הופעות. צמח שכנע אותה לסייע לו לארגן הופעה בחינם של להקת "קצפת" ( הקרויה על שם להקת Cream שעם שיריה פתחה השלישיה הישראלית את הופעותיה) ב"אולמי גיל" ברמלה. הלהקה הגיעה לרמלה ולאחר ההופעה זכתה להצלחה גדולה ( כבכל סיפור סינדרלה) וכעבור ימים ספורים חתמה חוזה להופיע מדי שבת ב"אולמי גיל" עם חומרי רוק מתקדם דוגמת גראנד פאנק, דיפ פרפל, לד זפלין וכו'.
הלהקה הופיעה ברחבי הארץ בהצלחה רבה, כשהפוסטרים שלה מעטרים את איזור המרכז והקהל נוהר להופעותיה. בשנת 1973 ההרכב התפרק בגלל שחברי הלהקה נישאו.
רוני אליאס עבר להתגורר בשווייץ (עדיין מתגורר שם) והפך להיות בנקאי, כשהוא מנגן לעיתים בהרכב מקומי של חבריו לבנק.
צחי סעד ודוד משעלי ניסו לשחזר את ההצלחה של קצפת וצירפו אליהם את הזמר בבר וקנין כשהלהקה נקראה "קצפת השניה", אך כעבור חודש הרכב זה לא הצליח והתפרק.
בשנת 1974 הצטרפו צחי סעד ודוד משעלי ללהקתו של חברם מייק לוגסי – "פרפר אטומי" בה היו: מייק לוגסי ז"ל(שירה), צחי סעד (גיטרה מובילה) , דוד משעלי (תופים), ז'קי אביסדן ז"ל (קלידים). הלהקה הקליטה חמישה שירים מתוכם יצאו באופן מסחרי רק ארבעה על שני תקליטונים: "בינך וביני", "להיות בעננים", "יש לי דם לאהוב אותך" ו"עד בלי די".
לאחר פירוק פרפר אטומי דרכיהם של משעלי וסעד נפרדו, כשמשעלי ניגן בהרכבים מקומיים עד שפרש וסעד הצטרף ללהקת "ברקת" ( להקתו של יהודה פוליקר), גלגולה המוקדם של להקת "בנזין". לאחר מכן, הצטרף למספר הרכבים עד שפרש ממוסיקה ויצא לפנסיה.
תודה מיוחדת מכל הלב לצחי סעד היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפורה המוסיקלי המלא של להקת "הקצפת" ובנוסף את סיפורו המוסיקלי המרתק ( שיועלה בתחקיר נפרד) במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, הנגנים בישראל והרוק הישראלי.
*תודה מיוחדת לצחי סעד היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי, תודה מיוחדת לאבי וינטרוב היקר על ש"שידך" בינינו.
קרדיטים:
פוסטר של להקת "קצפת" באדיבות אוספו הפרטי של מאור חסן היקר .
שאר התמונות של להקת "קצפת" מאלבומו הפרטי של צחי סעד.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
הוא אחד הבסיסטים הראשונים במוסיקה הים תיכונית יוונית ישראלית ונחשב יד ימינו של אריס סאן ( וניגן במרבית הקלטותיו של אריס) ויחד עם זאת החל בלהקות הקצב הבוסריות של שנות השישים ומיזג בין הפופ והרוק המקומי למוסיקה הערבית, טורקית ויוונית שספג מהבית ובילדותו – במשך קרוב ל-45 שנה חי מוטי מורד (סבח מורד) בארה"ב וטרם תועד סיפורו המוסיקלי, עד כי פגשתיו במהלך ביקורו הקצרצר בישראל ושוחחתי עימו על ראשית דרכו, על שיאה ועל מעשיו בימים אלה.
מוטי מורד נולד כסבח מוראד בבגדד שבעיראק בשנת 1947. בהיותו בן 3 עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בבית ליד ומשם המשפחה עברה להתגורר במעברה בחולון. הוא גדל בחנקין בחולון ובהיותו בן 14, בשנת 1961, הלך עם אחיו, ציון, להופעה (ראשונה בחייו) של להקת ה"קרייזי סטריינג'רס" (להקת רוק אינדונזית בה היה חבר הישראלי דורון כהן), מה שהיווה "טריגר" עבורו להתחיל לנגן על גיטרה.
בשנת 1962 קנה גיטרה ראשונה ולמד לנגן אצל משה מולכו ז"ל (מלהקת "הנסיכים"). לאחר מכן למד לנגן על בס בבית הספר למוסיקה של הרמן קוסלה בדיזינגוף ואחרי כן למד לנגן אצל אלברט פיאמנטה.
בשנת 1963 החל מורד להופיע באירועים והרכבים מזדמנים, ולעיתים אף ניגן כמחליף בלהקת הנסיכים, שהייתה אז פופולארית מאד לצד להקת האריות ( עם להקת האריות ניגן עוד לפני שחיים סבן נכנס כבסיסט ללהקה) והצ'רצ'ילים (בראשית דרכם).
בשנת 1964 ניגן בלהקת "המורדים" ( עם הסולן הרצל עובדיה, אחיו של ויקטור עידה) שהופיעה בעיקר בחתונות. בשנת 1966, אריס סאן, שהיה בשיא פופולאריותו בישראל אותן שנים, הגיע לקפה "נגה" (בורסת המוסיקאים דאז) וחיפש להקה שתלווה אותו בסיבוב הופעותיו עם עליזה עזיקרי. הוא הכיר את הרצל עובדיה ולקח את חברי "המורדים" ( שפעלה עד 1967) ללוותו בהופעותיו והקלטותיו.
בשנת 1966 הצטרף מוראד להפקה של "החלונות הגבוהים" והשתתף בחזרות בביתו של שמוליק קראוס ז"ל, אך כיוון שהעבודה עם אריס סאן התחילה לקחת מרבית הזמן, בחר להתמסר לסאן. מורד הכניס לתזמורת אריס סאן את חברו הגיטריסט משה אורלביץ' וההרכב כלל את מורד ואורלביץ' כבסיס קבוע כששאר הנגנים הופיעו תקופה והתחלפו.
בשנת 1968 נסעה השלישיה לראשונה לטורקיה, סיבוב הופעות בן שלושה חודשים שהפך להצלחה ועם שובם לארץ, נכנס סאן היישר אל לב המיינסטרים הישראלי. בשנת 1970 השלישיה נסעה לארה"ב והופיעה תחילה במועדונו של אברם גרוברד – "אל אברם" ובעוד מועדונים יווניים מקומיים עד שנת 1971, כשסאן הקים את מועדון "סירוקו", שזכה להצלחה מסחררת ופעל עד שריפתו בשנת 1975.
הלהקה הופיעה בתכניות טלויזיה פופולאריות בארה"ב בהן תכניתו של מייק דגלאס, ג'וני קרסון וכו', ומורד ניגן עם סאן עד כניסתו של אריס לבית הסוהר בשנת 1990. עם צאתו של סאן ב-1992 חזר מורד לנגן עימו במועדון החדש שפתח – "קוסמיקו", והפסיק לנגן אותה שנה עם סאן עם עזיבתו של אריס לבודפשט.
יש לציין כי מורד ניגן עם אריס סאן משך 25 שנה והשתתף כבסיסט ברוב הקלטותיו של סאן בהן: "סיגל", "בום פם", "דם דם", "אספרה", "אם אתה צעיר בלב", "תל אביב", "זוג או פרט" (ערב, ערב) ועוד.
לאחר פרידתו מאריס, ניהל מורד חנות בגדים ולאחר מכן פנה לעסקים אחרים. כיום מתגורר בפלורידה, אך מרבה לבקר בארץ לעיתים קרובות.
תודה מיוחדת למוטי (סבח) מורד היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
לאורך שנותיה, ידעה המוסיקה הישראלית אינספור זמרים/ות, חלקם נצרבו בתודעה הציבורית (ולו במעט) וחלקם כמו "נשכחו" או אם תרצו "נעלמו" לחלוטין. תופעת "היעלמות" זו במוסיקה הישראלית, בולטת בעיקר בקרב הזמרים/ות שפעלו בסצינת המועדונים המקומית החל משנות ה-50 ועד בערך המחצית הראשונה של שנות ה-90.
אחת הזמרות ה"נשכחות",שאין אודותיה ולו פיסת מידע קטנה היא מרסדס, זמרת ישראלית שפעלה בסצינת הפופ והרוק המקומית החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 ומאז "נעלמו עקבותיה".
בתחקיר מוסיקלי זה פרי עטי, תוכלו לקבל תשובות לגבי כל תהיותיכם "לאן נעלמה מרסדס?".
מרסדס אדרי ( שם משפחתה עוברת מ"דרעי" ל"אדרי") נולדה במרוקו בשנת 1956, בת לעמרם דרעי, מלח וימאי ( שב-1979 נפטר ממחלת הצהבת). עוד מגיל קטן נמשכה למוסיקה ונהגה לשיר מיטב השירים הצרפתיים, איטלקיים ואמריקאיים ובשנות ה-50 עלתה עם משפחתה לישראל. בארץ, המשפחה השתכנה במושבה "קדימה"" שבשרון, שם בילתה נעוריה המוקדמות.
בהיותה בת 16 כערך, נתגלתה ע"י המוסיקאי אלכס וייס שלקח אותה תחת חסותו להופיע במועדון התל אביבי "צברה", עם שירי פופ בעיקר בשפות זרות. בשנת 1970 הוציאה תקליטון בכורה הנושא שמה וכלל ארבעה שירי פופ בצרפתית בעיבודיו של אלכס וייס, בהם גרסה צרפתית ל-My Guy של מארי וולס ו-Dam Dam של ברנדה לי.
בסוף שנות ה-60 הרבתה מרסדס להופיע במועדוני המרכז וכן במלון "דן" ו"שרתון" תקופת מה, ובשנת 1973 הופיעה בתפקיד אורח בסרט "המשכנע בע"מ" בכיכובו של ראובן בר יותם, בו ביצעה את שיר הסיום מהסרט.
בשנת 1975 עזבה את ישראל ועברה לניו יורק, בנסיון לפתח שם קריירה בינלאומית ולהופיע במועדונים המקומיים שם, כשאחד מחברי התזמורת שליוותה אותה שם היה המתופף עוזי בויאנג'ו ( שהיה איש להקות הקצב בישראל וניגן בלהקת "השמנים והרזים" ולהקת "הכוכבים הכחולים" בשנות ה-60 ) . השניים התאהבו ונישאו בסוף שנות ה-70 ( ואחרי שנים רבות התגרשו) .
מרסדס פתחה מסעדה יוונית בלאס וגאס, מסעדה אותה היא מנהלת גם בימים אלה, ומופיעה ושרה לאורחי המסעדה עד היום.
תודתי המיוחדת לאנשים הסייעו לי בתחקיר המוסיקלי הלא פשוט הזה : סמי וילה ויעקב שאמי.
כמו כן תודה מיוחדת לשי לנדא היקר על שהעביר לי את תקליטונה המאוד נדיר של מרסדס המתעד את קולה באופן האותנטי ביותר ברוח שנות פעילותה!
הכוכבים הכחולים", "השמנים והרזים", "האריות", "עוזי והסגנונות", "הגל החדש", "נערי החצר", אלה רק חלק מלהקות הקצב הבולטות בהן ניגן אילן דודמן, נגן ואיש מוסיקה בכל רמ"ח איבריו, שליווה כגיטריסט את סצינת הרוק הישראלית משנות ה-60 ועד שנות ה-90 וכעת זוכה לתיעוד ביוגרפי ראשון על פועלו המוסיקלי. אילן דודמן נולד בשנת 1949 וגדל בחולון. כילד, נמשך ואהב להאזין למצעדי הפזמונים ולמקצב הרוקנרול שהיה בראשיתו בישראל ( באותה תקופה העריץ את הShadows ) . בשנת 1961 קנה את הגיטרה הראשונה שלו ולמד נגינה בסטודיו "כרמי". https://www.youtube.com/watch?v=EzgbcyfJgfQ כיוון שבתחילת שנות ה-60, הנוער הישראלי חובב המוסיקה נמשך למוסיקת הרוק העולמית, כל נער שאחז בגיטרה, הצטרף ללהקת קצב כלשהיא באיזור מגוריו. וכך, גם אילן דודמן הצטרף ללהקה הראשונה בה היה חבר: להקת "הכוכבים הכחולים" שקמה ב-1962 (לפי רולי אנג'ל, מייסד הלהקה). הלהקה הייתה להקה בולטת בסצינת המועדונים המקומית לאורך שנות ה-60 ואילן ניגן בה עד 1967. בשנת 1967 התגייס דודמן לצבא ושירת בהנדסה קרבית , במקביל לקריירה המוסיקלית שלו עם הלהקות. בהמשך הצטרף לצוות הווי ובידור במסגרת שירותו הצבאי. ב-1967 קיבל הצעה מז'ראר קמינסקי להצטרף ללהקת "השמנים והרזים" , בה היו חברים בין השאר עוזי פוקס,צביקה פיק ודודו רג'ואן ז"ל בתחילת דרכם. הלהקה פעלה עד שנת 1969 והוציאה שני תקליטים, שהשיר המצליח בהם היה "יה יה מה יהיה" ( עם הסולן דודו רג'ואן) , שהפך להיט מועדונים מבוקש. ב-1968 הלהקה הופיעה בפסטיבל הקצב הראשון ולמעשה נחשבה לאחת מלהקות הרוק הבולטות בסצינת הדיסקוטקים של אז. https://www.youtube.com/watch?v=PRiYJp2B1Z0 בשנת 1969 הצטרף לזמן קצר ללהקת הקצב החיפאית "נערי החצר" של עוזי אברהם, וניגן עם הלהקה בהופעותיה במלון "אכדיה" בהרצליה. בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הגל החדש" ( שהקליטה תקליטון עם הבדרן אבי בהט) וניגן בלהקה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. https://www.youtube.com/watch?v=R0L-0whGhFQ בין השנים 1974-1975 ניגן בלהקת "הסולנים" של דוד קמחי וב-1976 הצטרף ללהקת "האריות" (לאחד מגלגוליה) וניגן עימה כמה שנים עד תחילת שנות ה-80. ב-1990 השתתף באיחוד של להקת "עוזי והסגנונות" ( ובהקלטת השיר המיוחד לאיחוד- "חברים" בגרסתו העברית) וב-1991 הצטרף ללהקת "פאבליק" עם אהרון כהן ורוני דמול, להקת קאברים שהופיעה רבות באילת. https://www.youtube.com/watch?v=9MAzo9irXVQ במקביל להיותו נגן, החל מאמצע שנות ה-70 דודמן עבד בחנות כלי הנגינה- "כלי זמר" . כיום דודמן שותף בחנות לכלי נגינה בשם "מיוזיק סטור". https://www.youtube.com/watch?v=F6t9XQRTBXs תודתי הגדולה נתונה לאילן דודמן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המעניין במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי. כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 