סיפורה של הזמרת והשחקנית רותי ביקל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"

 

רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה  למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".

 

בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.

 

ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".

עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.

 

הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).

 

בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.

עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.

 

בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.

 

החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).

בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.

 

בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.

 

במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.

 

בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.

 

בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".

 

בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.

לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).

 

ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.

 

תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

ראיון מיוחד עם הזמרת דבורה דותן – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

במשך שנים "נעלמה" דבורה דותן, אחת הכוכבות הגדולות בשנות ה-60, מתשומת הלב הציבורית. בראיון זה, איתרתי אותה (לאחר מאמץ לא קטן), פגשתי אותה ושאלתי אותה כל מה שעניין אותי לדעת.

 

לפני שאעבור לשאלון, הנה כמה פרטים על דבורה דותן:

היא נולדה בשנת 1940 כדבורה דיקובסקי. עם תחילת הקריירה שלה בלהקת הנח"ל שינתה שמה לשם הבמה "דבורה דותן" ולאחר נישואיה לגדעון שפיגל, נושאת את השם "דבורה שפיגל".

היא החלה כאמור דרכה בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה-50 לצד יהורם גאון ועליזה רוזן.

לראשונה התפרסמה כזמרת בלהקת "התרנגולים" המיתולוגית בתכניתה השנייה (שכללה להיטים כמו "שיר השכונה", "ככה סתם", "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "יוסי ילד שלי מוצלח" ו"שיר אהבה חיילי") ואחרי כן בלהקת "החמציצים" (הזכורה בשל להיטים כ"הצופים והצופות", "מיהו המיילל ברוח", "שיר פרידה לקיץ").

בזמן מלחמת ששת הימים (1967) הקליטה יחד עם חברתה מ"התרנגולים" וה"חמציצים" את להיטה הגדול ביותר – "בתי את בוכה או צוחקת".

לאורך שנות ה-60 שיחקה דותן בהצגות כ"טרסה" (הצגת ילדים), "איש חסיד היה", "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ו"כל ממזר מלך". כמו כן, שיחקה בסרט הקאלט של אורי זהר – "השכונה שלנו" (1968) ובסדרת הדרמה הראשונה בישראל – "חדוה ושלומיק".

בשנת 1971 הקליטה תקליטון בהפקת חברה הטוב אריק אינשטיין שכלל את הלהיט "לקוות ולחיות". לאורך שנות ה-70 מיעטה להופיע למעט הבלחות טלויזיוניות בתכניות "כל המנגינות" ו"זמר מפוחית" בהפקת דליה גוטמן. בשנת 1980 "פרשה" סופית מעולם הבידור.

לאורך שנות ה-80 בעיקר התמקדה בלספר סיפורים לילדים במסגרת "אמנות לעם" ובמוזיאון תל אביב אך בעיקר השקיעה בטיפוח חיי המשפחה הרחק מאור הזרקורים ממנו התרחקה כמו מאש.

 

גדלת בבית מוזיקלי?

 

"אימי הייתה סופר מוזיקלית ושרה ימים ולילות במטבח שירים מכל הסרטים ואופרות והכל וממנה כנראה נדבקתי".

 

מתי דבק בך חיידק הבמה?

 

"כשהייתי בת 16 הלכתי ללמוד ב'הבימה' משחק. קיבלו שם ללימודים רק אנשים אחרי צבא, ואני התקבלתי עוד בזמן התיכון".

 

ואיך הגעת ללהקת הנח"ל?

 

"עשיתי אודישנים ומיד התקבלתי ללהקה. היינו סוג של להקת מעבר. כי יהורם גאון ועליזה רוזן עזבו אותנו אחרי שנה והלהקה החדשה עוד לא התגבשה, לכן לא היו לנו כל כך להיטים באותו זמן. נעמי פולני עבדה איתנו קצת באותה תקופה. בלהקה התחלתי לראשונה לשיר".

 

ואז הגעת ללהקת "התרנגולים".

 

"נכון, הכרתי את נעמי (פולני) כבר בלהקת הנח"ל וכשראיתי את 'התרנגולים' בתכניתה הראשונה – התאהבתי. ואז נעמי רצתה לעשות תכנית שנייה ובחרה אותי ואת עליזה רוזן וכך הצטרפנו ללהקה".

 

איך הייתה החוויה בהרכב'?

 

"מתנה הכי טובה שיכולתי לבקש. זה היה מקסים ונהדר. עבדנו כשנה וחצי על תכנית, כל יום, מהבוקר ועד אחר הצהריים המאוחרים. זו הייתה הצלחה מיידית. להיט 'היסטרי'. היה מדהים לעבוד עם נעמי. ההופעות היו חוויה משגעת כי היינו בלי מיקרופון ועם הרבה תנועה. זו הייתה נאיביות מרגשת. אחת התקופות היפות בחיי. הופענו 600 הופעות. זה מטורף!".

 

מדוע הלהקה התפרקה?

 

"מיצינו כבר את העניין".

מה היה סוד הצלחה של "התרנגולים"?

 

"אני חושבת שההעמדה המופלאה של נעמי, השירים הנפלאים והייחודיים והתום. ניסו לשחזר את 'התרנגולים' אחרי הרבה שנים וזה כשל. הכל היה שם מלבד תום".

 

ואז הגיע תור "החמציצים".

 

"נכון, לדעתי התכנית הזו הייתה יותר טובה משל 'התרנגולים', אבל נפלנו בעיתוי לא מוצלח. נפלנו בזמן מלחמת ששת הימים ושרנו על דברים נאיביים כשאנשים חיפשו את 'המכונית המגויסת' של הגששים".

בשנות השישים היה לך גם צמד מצליח עם עליזה רוזן והלהיט "בתי את בוכה או צוחקת" שהפך לקלאסיקה. איך התגלגלת לזה?

"עבדתי עם דוד קריבושה על תכנית הרדיו 'חוחים וחיוכים' ושרתי עם גדי יגיל. ואז דוד הציע שאבצע עם עליזה רוזן שיר חדש בשם 'בתי את בוכה או צוחקת' והופענו איתו ברמת הגולן והוא תפס כאש בשדה קוצים ואז החלטנו להוציא אלבום משותף".

ואז היה ניסיון להוציא תקליט סולו, בהפקה של לא אחר מאשר אריק אינשטיין.

"אריק אינשטיין שהיה חבר מאד טוב שלי, מאד לחץ עליי להוציא תקליטון בהפקתו אבל לא כל כך רציתי ובסוף הוא שכנע אותי ויצא התקליטון עם הלהיט 'לקוות ולחיות'. אף פעם לא רציתי לפרוץ כזמרת סולו. לא חשבתי להיות זמרת בכלל. פשוט זרמתי עם החיים".

מדוע עזבת את עולם המוזיקה והבידור?

 

"מסיבות אישיות שלא ארצה לפרט. בתחילת שנות ה-30 שלי פרשתי, אבל הגחתי פה ושם לתכניות טלויזיה למרות שפניתי לתחום אחר. עבדתי יחד עם דליה גוטמן על תכניות זמר של הערוץ הראשון. רציתי ללכת הצידה ולא להיות חלק מעולם הבידור. אני מאד חרדה לפרטיות וההצלחה הפריע למבנה שלי באופן אישי. היה קשה לי לחיות עם הפרסום. את העבודה אהבתי אך לא את הנלווים שלא היו שייכים לי".

 

ומה עשית לאורך כל השנים הללו?

 

"סיפרתי סיפורים לילדים ב'אמנות לעם', עשיתי תערוכה לילדים במוזיאון תל אביב. זו הייתה חוויה נהדרת ונפלאה. היום אני מטיילת ונהנית מהחיים".

מתגעגעת לתקופה ההיא?

 

"לא, טוב לי היום".

תודה מיוחדת לדבורה דותן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולהתראיין ובכך לתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

נולדה לשיר – סיפורה של הזמרת ציפי זרנקין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כשמנסים להגדיר את המונח "זמר" יש להגדרה זו פנים רבות: האם זה אחד ששר, האם זה אדם שניחן בקול יפה והקהל אוהב להאזין לו, האם זה אדם ששפר עליו המזל להוציא "להיט" והאם זה אדם שנולד לשיר. כשאני מנסה להגדיר את המילה "זמר" אני פשוט אומר באותה פעימה את המילה "ציפי זרנקין" – אחת המבצעות הכשרוניות והטובות בהן בורכה ארצנו, בין אם זה באופן ההגשה, בבחירת החומרים וביכולת להעביר את משמעותן של המילים על בוריין למאזין, בין אם זה בעברית, בין אם זה בלועזית ובין אם זה פשוט מהאזנה לקולה.

 

זרנקין, על אף ששמה הולך בד בבד עם המושג "איכות", לא ניסתה ולא אוותה לדחוף את עצמה לפסגת האמנים, לא "חטאה" בהוזלת כשרונה תמורת פיסת פרסום ועם זאת, בפנתיאון המוסיקה הישראלית רשומות מספר קלאסיקות בביצועה החד פעמי, בעיקר פרי שיתוף הפעולה המיוחד שלה עם משה וילנסקי.

 

זרנקין מהמבצעות הבודדות שהכנות הטקסטואלית והנשמה המוסיקלית אחד הן, ואם בטרם פגישתי עימה לצורך תיעוד סיפורה בפרויקט המוסיקה הישראלית שלי חשבתי כי היא רק זמרת נהדרת ומבצעת מצוינת ופרפקציוניסטית, הרי עם פגישתנו בביתה נחשפתי לנשמה גדולה, אדם לבבי, חברותי וחם, ואני גאה להציג לכם את סיפורה המלא והאמיתי.

 

 

ציפי זרנקין נולדה בשנת 1953 בחיפה לפנינה וירחמיאל זרנקין ובשנת 1957 עברה משפחתה אל המושב שורש (ליד ירושלים) . היא נולדה לתוך בית מוסיקלי. דודה נתנאל סאני זרנקין היה חזן ראשי של מקהלת בית הכנסת, אולם הוריה נהגו לשיר כל הזמן (ציפי מעידה כי אביה נהג לשיר באירועים מוסיקליים והיה לו קול טנור לירי ויפהפה) .

 

שני אחיה של זרנקין- מוטי וזאב, למדו לנגן על אקורדיון ובעקבותיהם החלה אף ציפי לנגן על אקורדיון קטן שנקרא "ליידי", והיא למדה כ-4 שנים אקורדיון, כשהיא בעיקר מלווה את כולם בריקודי עם אך עוד לא שרה. בשנת 1966, בהיותה בכיתה ח', באחד מטקסי יום הזכרון, הסולנית הקבועה של הטקסים (מרגלית שמה) חלתה וציפי, שלא הופיעה עוד ולא גילתה כישורי השירה שלה בפרהסיה, החליפה אותה וזו למעשה הייתה הופעתה הפומבית הראשונה והפעם הראשונה בה גילו שניחנה בכשרון שירה.

 

באמצע שנות ה-60 למדה זמן קצר לנגן על גיטרה אצל נתן כהן (מורה ירושלמי ותיק ליד רמת רחל) אך נטשה זאת לאחר זמן קצר כי הבינה שהשירה היא הצד החזק שלה. ציפי מעידה כי מעולם לא למדה פיתוח קול.

 

בשנת 1968 השתתפה בפסטיבל כשרונות צעירים בירושלים בצמד עם יורם ביתן (שלימים היה בלהקת פיקוד מרכז) והשניים ביצעו שיר מהמחזמר "איש חסיד היה" וקטפו את המקום השני. במקום הראשון זכתה הזמרת מרסדס אדרי (דרעי) ששרה שיר בספרדית בשם "אומפוקיטו קנטאס" ("לשיר קצת מכל דבר").

בשנת 1971 ניגשה זרנקין לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "אומפוקיטו קנטאס" ( בספרדית) ונתקבלה לצוות הווי הנח"ל. היא השתתפה בתכניתו הרביעית של צוות ההווי (שנקראת "תכנית 4") בו בלט הסולן יזהר כהן. שירי התכנית יצאו על גבי תקליט רק לאחר פירוקו בשנת 1973.

עם שחרורה בשנת 1973 ניגשה למבחנים ל"תשואות ראשונות" (תחרות הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז) באולפני "קול ישראל" . באודישן ביצעה את Les Feuilles Mortes של איב מונטאן והתקבלה מיידית. אחד הבוחנים היה משה וילנסקי ומאותו רגע נוצר קשר בלתי נפרד בינו לבין זרנקין.

 

ב"תשואות ראשונות" ביצעה את "שלח אליי מבט" (שכתבה עבורה שרון ליפשיץ) והחלה להופיע במופעים רבים של הרדיו דוגמת : "פגישה מחודשת – שירי קול פורטר", מופע עם המעבד פאול קוסלה, ומופעים רבים בניצוחם של משה וילנסקי (שעודד וסייע לה להתקדם בקריירה), אריה לבנון, זיקו גרציאני וכו'.

ב-1975 השתתפה עם גלי עטרי, ריקי מנור כלהקת הליווי של תיקי דיין בשיר Higher And Higher בתכניתה "שלכם לשעה קלה".

בין השנים 1975-1978 למדה היסטוריה באוניברסיטה ובמקביל החלה להופיע בבתי מלון ומועדונים ו"חרשה" את הארץ לאורכה ורוחבה בהופעות, כשהיא בעיקר נמשכת לשירי הג'אז והפופ Soul   הלועזיים. בין המקומות הבולטים בהם הופיעה: "המערה", "עומר כייאם", תיאטרון "החאן" וכו'.

 

בשנת 1975 השתתפה בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "אהבה עתיקה" והקליטה מספר שירים לרדיו בהם "בהר הגלבוע", "רחוקה מעין", "36 בצל", ובשנת 1976 השתתפה בפסטיבל עם השיר "לבשי חג ירושלים". באותה שנה, 1976, הקליטה את "נערי בים ביתו" של וילנסקי ושירים נוספים דוגמת "יפה נוף", "משמר הירדן".  בשנת 1977 הקליטה עם הזמר ג'ימי לויד את הדואט "מאוהב".

בין השנים 1976-1979 הופיעה עם וילנסקי במופע משיריו במיטב הקיבוצים ברחבי הארץ. המופע הפסיק לאחר הדרדרות במצבו הבריאותי של וילנסקי וזרנקין הוסיפה להופיע בקו תל אביב-ירושלים.

 

בתחילת שנות ה-80 נסעה עם דודו טופז, רבקה זהר, אבי טולדנו ולהקת מחול בניצוחו של שמעון כהן לסיבוב הופעות בארה"ב.

 

בשנת 1984 הוציאה קסטה ראשונה הנושאת שמה ובשנת 1989 הוציאה קסטה שניה בשם "מאילת באהבה".

בשנת 1986 הקליטה ארבעה משירי וילנסקי בהם "דצמבר" ו"תני לו פרח" (שהיא מבצעתו המקורית. מאוחר יותר הקליטה את השיר גם גלי עטרי) .

 

בשנת 1987 עברה להתגורר באילת והופיעה בעיקר בבתי המלון היוקרתיים ובשנת 1990 השתתפה בקונצרט התזמורת הפילהרמונית למשה וילנסקי בניצוחו של שמעון כהן. בקונצרט ביצעה את "דודי יבוא" ו"בשמת" (מהמחזמר "שולמית") .

 

בשנת 1999 הוציאה אלבום ראשון, דווקא בשפת היידיש –  "א-ביסל יידישקייט".

בשנת 2000 עברה עם בן זוגה דאז, המוסיקאי שבי ינאי, להתגורר בארה"ב במיאמי. היא קיבלה חוזה הופעות והופיעה בארה"ב עד שנת 2004.  בשנת 2000 הקליטה אלבום בינלאומי ראשון בשם Misty שכלל שירים לועזיים. ב-2003 הוציאה את האלבום "שלום על ישראל" שכלל גרסאות כיסוי לשירים עבריים.

 

עם שובה לישראל, חזרה להופיע וב-2010 הוציאה את האלבום "תנו לו פרח" (משירי משה וילנסקי), שכלל שירים של וילנסקי שרובם לא ראו אור לפני כן. האלבום נעשה בעיבוד והפקה מוסיקלית של רפי קדישזון. האלבום כולל אף דואט עם יהורם גאון ( "הארץ היפה הזאת").

בימים אלה זרנקין מוסיפה להופיע במועדוני זמר שונים (בעיקר עם שירי משה וילנסקי) .

תודה מיוחדת מכל הלב לציפי זרנקין היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המוסיקלי לצורך תיעודה בפרויקט תיעוד תולדות המוסיקה הישראלית שלי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

"מאסתי באהבה" – סיפורה של אסתי כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.

 

אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.

 

אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949  לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן.  לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.

 

בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .

עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.

 

כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.

יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.

מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)

המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".

בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.

 

בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".

בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב)  ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .

שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.

כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.

בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979)  ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.

 

בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.

 

בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.

באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

 

בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.

 

בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .

במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.

באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.

בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך  80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד.  באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .

 

בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.

 

בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .

בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .

 

בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.

 

בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".

במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.

 

תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.