"שחק אותה סם!"- סיפורו של המוזיקאי והמתופף סם וידר – כותב ומתחקר: דודי פטימר

סם וידר נולד בצפת בשנת 1950. בשנת 1952, בהיותו בן שנתיים, עבר עם הוריו ואחיו הקטן להתגורר בגבעתיים. בהיותו בן 10 נהג "לבלות" בעבודתו של אביו ששימש כאב בית בבית הספר "אורים" שבעיר, והוקסם מתזמורת הנוער העירונית של רמת גן שניגנה באולם בית הספר אחרי שעות הלימודים. אביו, שראה כי בנו מאוהב במוזיקה, החליט לעשות מעשה ודיבר עם מנצח התזמורת, דב רונן שצירף אותו לתזמורת וכך, בגיל 10, החל סם ללמוד לנגן על תופים.

 

לאורך שנות נעוריו, החל להתקדם בסולם הרמות בתזמורת: תחילה ניגן בתזמורת רמת גן הצעירה, כעבור שנתיים "עלה" להרכב הביניים וכעבור שנתיים נוספות החל לנגן בתזמורת הבוגרת והייצוגית.

נוסף לזאת, ניגן בנעוריו בשנת 1965 בלהקת הקצב – "הטייגרס" ('הנמרים') שביצעה קאברים לשירי הביטלס.

 

בשנת 1968, עם גיוסו לצבא, שירת וידר כמתופף להקת פיקוד המרכז (שהייתה אז בימי הזוהר הגדולים שלה) והשתתף בתכניותיה: "רד אלינו לבקעה" (1968) ו"ליד הירדן" (1970).

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, החל לנגן עם מיטב אמני ישראל ולאורך שנות ה-70 ניגן בין השאר עם   הגשש חיוור, ששי קשת, עדנה לב,שושנה דמארי, שלמה ארצי, אבי טולדנו, להקת "כרמון", להקת "אנחנו כאן" ובהצגה המצליחה "אברהם אבינו נגד שרה אמנו".

 

בשנת 1972, לאחר שהרחיב לימודי התיפוף אצל המורה והמתופף האגדי יוסף (יושקו) בורלא, החל וידר ללמד תופים בעצמו ופיתח קריירה כמחנך מוזיקלי כשהחל ללמד תופים בכל סניפי הקונסרבטוריון "אנזאגי" (תל אביב, בת ים, רחובות ופתח תקווה).

עם השנים, קריירת הוראת התופים שלו עלתה ונסקה עד לתואר מורה מוסמך בכיר של משרד החינוך וכיום נחשב לאחד המורים הבולטים מהשורה הראשונה לתיפוף.

 

במשך השנים לימד וידר בלא מעט תזמורות נוער וקונסרבטוריונים כמו למשל: תזמורת הנוער העירונית תל אביב, תזמורת ירושלים, תזמורת רמת גן (סגירת מעגל עבורו), קונסרבטוריון רחובות וכו'.

 

בשנת 1983 הוציא ספר הדרכה שכתב ללימוד תופים שהדפס בניו ג'רזי, הופץ בארה"ב וכלל 174 עמודים. הספר נחשב עד היום כמאסטר-פיס בעולם התיפוף.

 

בשנת 1988 קיבל סם לראשונה עבודה כמנצח תזמורת כלי נשיפה במרכז המוזיקה ביפו (ללא ידע קודם בניצוח) ולשם כך, עבר באותה שנה קורס ניצוח בן 8 פגישות עם תזמורת צה"ל ומנצחה המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני.

 

וידר העמיק בלימודי הניצוח ובשנת 1990 החל ללמוד בקורס מנצחים תחת פיקוח משרד החינוך, שוב בניהולו של גרציאני, שארך שנתיים והפך למנצח "רשמי" מן השורה.

בשנת 1994 ניצח כשנתיים על תזמורת הבוגרים של מרכז המוזיקה ביפו ובשנת 1997 החל לעבוד בתזמורת הנוער ירושלים, שם ניצח על כל התזמורות עד שנת 2012, תחת ניהולו המוזיקלי של איתן אביצור.

 

בערך באותה תקופה, מונה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת העירונית רחובות ושימש בתפקיד זה כ-7 שנים.

בשנות ה-80 החל ללמוד ניצוח תזמורות ובשנות ה-90 סגר מעגל כשהפך למנצח ומנהל תזמורת הנוער ברמת גן בה ניגן כנער.

 

במקביל לעבודתו כמנצח, וידר, כדבריו, מעולם לא נטש את "אהבת נעוריו" : הוראת תופים, והוא מוסיף לעסוק בזה גם כיום.

תודה מיוחדת לסם וידר שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

 

 

"התוף ואני" – סיפורו של המתופף יוסי יפרח – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יוסי יפרח נולד בתל אביב בשנת 1955 וגדל במעברה בכפר שלם. יוסי מעיד כי אביו היה חזן בבית הכנסת, ולמעשה זו הייתה אחת ההשפעות המוסיקליות הראשונות על יוסי. בילדותו, אחיו הגדולים היו מביאים הביתה תקליטים של ריי צ'ארלס, אלביס ואביו נהג להביא תקליטים של ג'ו עמר, כך שההשפעות על יוסי היו מגוונות, אם כי הוא נמשך יותר לרוקנרול. בהיותו בן 12, נהג לעבוד בחופשים בכדי לקנות את מערכת התופים הראשונה שלו. הוא למד לנגן על תופים וגיטרה אצל המורה צבי כספי  ברחוב הירקון בת"א.

בשנת 1969, בהיותו בן 14, הקים את להקת הרוק הראשונה שלו : "להקת הנמרים" ( התל אביבית) . הלהקה הופיעה במועדונים ברחוב המסגר כמועדון האמנים, מועדון "החיפושיות" וכו'. להקת הנמרים התפרקה בשנת 1971.

 

בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הצוענים" שכללה את : יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני, יהודה שמי ( בסיסט) , ומייק הזמר . הלהקה הוציאה בשנת 1973 תקליטון ובו שני שירים מקוריים : "עליזות" ( סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא  הזמר מייק. השיר יהפוך בסוף שנות ה-70 לאחד מלהיטיו הראשונים של בני אלבז בשם "סובל אני") . בהקלטות ניגן על גיטרה והשתתף  שגיא קארפ ( היה מעבד מוסיקלי, מלחין ומדריך מוסיקלי של הלהקה) . הלהקה לא הושמעה ברדיו. הלהקה התפרקה בשנת 1975. הלהקה ניגנה בעיקר קאברים ללהקות רוק כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.

בשנת 1973 התגייס יפרח לצבא ושירת בבסיס תובלה, שם הקים עם חבריו לבסיס את "להקת תובלה", להקה שהופיעה בבסיסים, וכשירות מילואים הלהקה הופיעה כצוות הווי ובידור במוצבים השונים.

בשנת 1976 השתחרר יפרח והחליף את המתופף של להקת "הקולות הגבוהים", שפעלה במועדונים וחתונות.

בין השנים 1977-1978 ניגן עם אושיק לוי ברחבי הארץ ובחו"ל. בין האמנים שליווה וניגן עימם נמנים ניסים סרוסי, צילה דגן ז"ל, להקת "שלום" (של גברי לוי) , זהר ארגוב וכו'.

בשנת 1978 הוזמן להחליף את המתופף של צלילי העוד ( שנסע לחו"ל) וניגן והופיע עם הלהקה עד שנת 1987. יפרח השתתף בתקליטי הלהקה: "תקליט מספר 6 " (1978), "אמצע הדרך" (1981) ובתקליט הסולו של רמי דנוך – "אהבת הנווד" (1987) . יש לציין כי יפרח שימש הן כמתופף והן כנגן כלי הקשה.

 

בשנת 1987, לאחר שעזב את להקת העוד, נכנס לעסק יהלומים משפחתי ופרש מעסקי המוסיקה. אבל, הוא לא פרש סופית : בשנות ה-90 ניגן יחד עם שגיא קארפ ודני גולן ( השתתף בין השאר בהקלטות האלבום "דני גולן וחברים" ) .

תודתי הגדולה נתונה ליוסי יפרח על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.